יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

שיחה דמיונית על הצער על מוֹת נרקיס, או: להגנת נרקיס [2]


שיחה דמיונית על הצער על מוֹת נרקיס [2]                  
ובכן, הרגו לנו את הנרקיס, אמרה המשרתת למר שווייק. איזה נרקיס, גברת מילר, שאל שווייק, ואילולא הלך לבית המרזח מיד אחרי שאמרה לו שאומרים שהיו שם כמה וכמה, ואחרי שהוא אמר שזה מובן מאליו, כי כך המעשה עולה יפה, היתה יכולה להמשיך ולדבר עמו בעניין מותו של נרקיס. ובכן, היא היתה אומרת לו, כמה מצער שהם צָדוּ את נרקיס כמו שצדים איזו אַיָּלָה יפה, שלא היתה לה שום כוונה להיות ארכידוכס או משהו דומה שיכול לגרום להם לנטור לה טינה, ואילו מר שווייק היה אומר אַיָּלָה כזאת יכולה להצמיח לה אויבים רבים, יותר מאשר ארכידוכס, והיא היתה אומרת לו אומרים שאיָלה כזאת רק רוצה לחיות לה באיזה אֲפַר-יער רוגֵעַ, אבל הם דווקא עוקבים אחריה עד לשם. אז הנרקיס הזה, היא היתה אומרת לו, נהרג ליד הנחל, אבל לא בבת אחת כמו מאיזשהו בראונינג, אלא הוא גווע לו לאט מאד, וכל זה רק מפני שהם לא אמרו לעצמם שהוא רק חיפש לו איזה אֲפַר-יער. ואפשר להתפלא, מר שווייק, היא היתה מוסיפה, שלא היה שם אפילו אחד שאמר את זה לעצמו.
ואילו היה לה זמן להעמיק עוד בדבר הצער על מותו של נרקיס, היתה יכולה לומר  שהוא גם הצער על היעלמוּת ביטויים היחיד במינו של אי-התאהבוּת ושל יופי.
אבל כמובן, היה לה עוד עניין הפינצ'ר הננסי, ואחר כך המעצר של שווייק בתחנת המשטרה ושאר העניינים, וכמו שאמרה לעצמה מאוחר יותר, רק בגלל הליכה לבית המרזח.     

     



                                               Echo And Narcissus, John William Waterhouse       
                  
                         


                                               
החיל האמיץ שווייק

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

געגועים לְנרקיס.





געגועים לְנרקיס.
מדוע לא נטרו הנימפות טינה לנרקיס, וחיפשו את גופתו כדי לקברה. האם הן התגעגעו אל יופיו, והאם התגעגעו אל אותו דבר שהכעיס אותן  -  היותו שלֵם לגמרי, עד שלא חָסרה לו אהבת האחרים. והרי כבר בהִתאהבותן בו, אולי הן ערגו גם אל אִי-ההִתאהבות שהיתה בו. 
בתוך הגעגועים לנרקיס נדמֶה שעונש ההִתאהבות בדמותו שלו, שהוטל עליו, היה בעיקר עונש ההִתאהבות עצמה, שתפגוֹם בתכלית קיומו, ושהצער על מותו, שאולי גם הנימפות הרגישו, הוא הצער על היעלמוּת ביטויו היחיד במינו של יופי
[חשבתי היום קצת על האדם של פרק א' ב"בראשית", שגם הוא נברא כשלֵם, שהיו בו זכר ונקבה, ושכנראה לא ערג אל אחרים מחוצה לו. אבל  הגעגוע אליו יהיה מעומעם כל-כך, חשבתי, כי הוא רחוק כל-כך, ודמותו כמעט אינה מתגשמת בתוך המרחק.]                
           



    

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

לא געגועים, לא הרצון



 לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר, על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול, כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיות העצומה של הצבעים
אבל למראֵה אופן ההעמדה על הנייר, עם שלושת המצבים של הפרח  -   גם זיכרון רחוק כל-כך של הִסתכלוּת בציורים בוטַניים.              
                    
         

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

.בסִפרהּ על אוסף הציורים הבוטַניים...

[ציור בוטני מהקטלוג של סר ויליאם מקארתבור ]

                                  
                                [ברויגל. האלגוריה של הארץ. ]



                              [אנדרטה לזכר יהודי אתיופיה. [מויקיפדיה. צולם על-ידי מיכאל  יעקובסון].  ]      




בסִפרהּ על אוסף הציורים הבוטַניים מליידן כתבה קלודיה סוואן שברויגל וציירים אחרים בתקופתו כנראה נעזרו בציורים בוטַניים בשביל ציורֵי הפרחים שלהם, כשלא היו לפניהם הפרחים עצמם. 
אפשר לדמות שבתהליך הציור מילאו הציורים הבוטַניים תפקיד נוסף, כשהציגו באופן ברור כל-כך את הריאליזם הצנוע שלהם. אפשר לתאר שהציורים הבוטניים הגֵנו כך על הריאליזם המסוים של ציורי הפרחים של ברויגל ושל הציירים האחרים. 
כשראיתי השבוע צילומים של האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה הנִספים, שיש בה דימויים בנויים של בּקתות עגולות, חשבתי על כישלון הארכיטקטורה שאינה  לומדת את מה שלמד ברויגל. והרי גם בציורים בנושאי ההסטוריה, התנ"ך והמיתולוגיה, שכנראה נזקק בהם לדמיון רב, לסיפוריות ולסמליות, היה ברויגל מוכרח להיזהר כל-כך מהסכנות האורבות בכל אלה, בדומה למה שעשה בציורי הפרחים הכמעט-ריאליסטיים
כשאני מסתכלת בציור הבוטַני של הנרקיס, מהקטלוג של מקארתבור, וכמעט יכולה לראות בו את הנרקיסים של ילדותי, אני מתקשה לתאר לי שבני-אתיופיה יוכלו לראות משהו מעברָם בסִמליות של דימוּיֵי-הבקתות.   



יום שבת, 8 בדצמבר 2012

ההִתמוטטוּת אל מוּל היופי






















ההִתמוטטוּת אל מוּל היופי
כשהסתכלתי בציורי הפרחים האלה של ברויגל, שלכאורה עסקו בנושאים פחותי-ערך, שלכאורה עבר זמנם, חשבתי על ההתמוטטות אל מול היופי. חשבתי על הפליאה, על ההתאהבות, על צַער-ההיזכרות ועל הפחד מהיעלמות היופי, הממוטטים לרגע את הנפש. 
במרכז הציורים הישנים האלה אפשר לראות את הנרקיסים המצוירים, שנדמה שעדיין הם נושאים בתוכם את המיתוסים הקדומים. וכמעט כמו שפרספונה נמשכה אל פרח הנרקיס שיצר זאוס, ונחטפה כך אל השְאוֹל, וכמו שנרקיסוס, העלם היפֶה, נמשך אל יְפִי-בבואתו ומת, יכולה עכשיו הנפש להימשך אל הנרקיסים הנמצאים בתוך הציורים, כמו בעין-הסערה. 
לכאורה, נרקיסוס שהתאהב בבבואת-עצמו היה שונה מאד מפרספונה, אבל כמוה הוא התמוטט אל מול היופי. ואמנם התאהבותו בדמות-עצמו נגזרה עליו כעונש, אבל נדמה שיופיו נגזר עליו כגורל קדום יותר, שיאפשר את הגשמת העונש  -  את הגילוי המפליא והמחריד של יופיו שלו.  
ועוד על הציורים. כל-כך הרבה פרחים ומינים צוירו בהם, כמו להבטיח שיופיים של הציורים יוכל להכריע אותנו.      
                






יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

[יאן ברויגל]האסתטיקה של האמנות כמנוגדת תמיד למה שנמצא מחוץ לאמנות


                                           [יאן ברויגל]


קראתי אתמול אודות ביקורת על צילומֵי אתרֵי בנייה מוזנחים ואתרים מוזנחים אחרים, של צלמת ישראלית, שבה נטען שהאסתטיקה הרבה של הצילומים מנוגדת מדי לנושאים המצולמים. הטענה הזאת הטרידה אותי במשך היום. כמובן, חשבתי שהאסתטיקה הרבה היא זו המעלה את האתרים המצולמים אל דרגת האובייקט היחיד, בעל החשיבות, אבל בעצם, הייתי צריכה לחשוב על האסתטיקה של האמנות כמנוגדת תמיד למה שנמצא מחוץ לאמנות. וגם זה מובן מאליו. והרי הכוונות העצומות של האמנות מנוגדות כל-כך לדממת המציאות.  כשמחשבתי זו  נדדה לה בין יצירות האמנות, והגיעה אל הפרחים המצוירים של  יאן ברויגל, לרגע ראיתי אותם כדומים לאַנה פַּאבלובנה האומרת "ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפארטה...", לסטיבן דדלוס השומע את הסיפור "לפני הרבה-הרבה שנים וכמה טובות היו השנים...", למרת דאלויי, לעלמה ברוק, לשריף בֶּל  -    יותר משהם דומים לַפרחים החיים. 

וכמובן, לדמויות הסִפרותיות האלו יש מעֵין עלֵי- כותרת נפלאים, מעֵין תלת-ממדיוּת נהדרת  ומעֵין מקום מוגדר ביותר, לתמיד. 


[הציטוטים מתרגומה של לאה גולדברג, ומתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון]               


יום שישי, 30 בנובמבר 2012

בשבוע שאחרי המלחמה בעזה,





בשבוע שאחרי המלחמה בעזה, כשקראתי את המאמר ב"גרדיאן" על הדפסה תלת-ממדית של דיוקנאות עצמיים מיניאטוריים ביפן ובניו-יורק, היה נדמה לי שהבנתי עוד משהו ממהות הדיוקנאות והמיניאטורות. הדיוקנאות העצמיים התלת-ממדיים הקטנים האלה, שהם מעין צַלְמִיוֹת, אבל גם מעין דמויות-צעצוע, חשבתי, כמעט יכולים למלא את בקשתה התמידית של הנפש לראות עצמה כנהדרת וכמגוחכת, כנשגבת וכחסרת ערך.     
 אני קוראת עכשיו את "מיתולוגיה" של עדית המילטון, שהוא מין סיכום של המיתולוגיה היוונית והרומאית, שבה תמונת בני-האדם, האלים ומלחמותיהם גדולה כל-כך, ונהדרת בטענתה לאמת שלה, אבל אני ממשיכה לחשוב על הדיוקנאות התלת-ממדיים המיניאטוריים, ומדמיינת לי שהִתרַבּוּתָם תהיה תואמת כל-כך את אהבת ההעתקים, ואת הִתמעטות המלחמות הממשיות. אני מדמיינת לי שבעלי- הדיוקנאות התלת-ממדיים יהיו אז די מרוצים מעולמם החדש.                  


יום שישי, 23 בנובמבר 2012

בין כל המחשבות והדמיונות של ימי המלחמה...


בין כל המחשבות והדמיונות של ימי המלחמה גם המחשבה שכוחות היבשה הממתינים בגבול עזה דומים לצבאותיו של אגממנון, המחכים להישתנוּת הרוּח על הים. אולי המחשבה הזאת היא רק אחד הדמיונות, אבל היא מהבהבת כמו המחשבות החזקות ביותר, וכמו שמהבהבת השֹפה המתארת את צבאותיו של אגממנון. השפה הזאת, הרואה כה בבהירות את התערבבות בני האדם והאלים, רְצון המלחמה, מוֹת איפיגניה ותנועת הרוח, נראית חזקה כל כך משפת התיאור של כתבי המלחמה בגבול עזה, המנסָה לראות רק את הגיון הסיבות האנושיות, גם כשהיא מתארת את גֵאוּת הרצונות של כוחות היבשה הממתינים.
ובכל זאת, שֹפתם של כתבי המלחמה יכולה להיות כמעט מנחמת כשהיא רואה, גם כן בבהירות, את יכולתו של הגיון בני האדם לעצור את תנועת הצבאות. ובאמת, כשכוחות היבשה אינם מתחילים לנוע, השפה הזאת נראית הכרחית כל-כך, לא פחות משֹפת המיתוס.  

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן", ...


כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן", כשניסינו להבין את המִלים "ויקוצו מפני בני ישראל"[שמות], ו"קצתי בחיי מפני בנות חֵת"[בראשית], הרחקנו  לכת בפירוש שלנו אל התערבבות הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "ויקוצו"גם את ההליכה אל הקץ
אחר-כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצתי מפני החמאס, וכשאבו-מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנייה, ואחר-כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלות השיר "אַשְכִּים לבית השר אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו-מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס.
 אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו-מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מני רבּים, שתמיד חוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדבר על זה עם הנייה ועם משעל


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

ציור פורטרט רשמי של הנשיא ...

               ציור פורטרט רשמי של הנשיא רוזוולט

           צילום פורטרט רשמי של הנשיא אובמה

כשניסיתי לתאר לי מדוע בתקופה האחרונה עברו הפורטרטים הנשיאותיים הרִשמיים של ארה"ב מציור אל צילום [וציור פורטרט רשמי של נשיא מוצג רק אחרי סוף כהונתו], חשבתי שהדבר הזה נעשה לא רק בגלל עכשוויוּת הצילום, אלא גם מפני שהנשיאים האחרונים ניסו, כנראה, להתרחק קצת מהרגשת הגדוּלה שציור יכול ליצור
תיארתי לי שברק אובמה בוודאי הרגיש כך כשעמד להצטלם ליד הדגל  במצלמה דיגיטלית. אבל בהסתכלות בצילום הפורטרט של אובמה אפשר לראות שהעמידה ליד הדגל, שאולי נועדה לבטא את היותו משרֵת את הארץ והמדינה, בעצם גם מרוממת את דמותו, ומזכירה לנו שצילום הפורטרט הרשמי, כמו ציורי הפורטרט הרשמיים, אינו מצניע את דמותו של הנשיא

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

חלום המנייריזם של האמנות.




חלום המנייריזם של האמנות.
חלמתי שהמורה שלי לציור אומר שאני מתנגדת כמעט לכל מה שנראֶה כדעת הרוב, ואני טוענת לזכותי רק שאני מסכימה עם ההערכה המסוימת למנייריזם
ואז, לגמרי יחדיו, המורה שלי ואני רואים בעיני רוחנו את חלום-המנייריזם, שהוא גדול  מחלומותינו שלנו, ושבו מופיע גם פסל הבודהה של מורקמי בארמון וורסאי, ומופיעות גם  צלליות הצורות המנייריסטיות העתידיות
וממש לקראת סוף החלום אנחנו מדברים על טינטורטו, ועל אל גרקו, שאולי לא היו מסכימים עם הכללת  מורקמי בחלום הגדול של המנייריזם.  


יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

להתהלך בתוך המוכָּר.






להתהלך בתוך המוכָּר.
בתוך המניירה הספרותית של המוכָּר יכולים להתרבות כל-כך הפרטים, כגון ותצלום של אריאל שרון על הרקע התכול, ולוח מילות "התקווה", וקלף הכרזת המדינה, ולוח ירקות ארצנו, ולוח פירות ארצנו, ובריסטול לואי ברייל ולואי פסטר, ולוח כתה ה' שומרת על איכות הסביבה, ומשפחת בוּש, ולוח כי האדם עץ השדה, ויצחק רבין, אבל כמעט אי-אפשר להתהלך בתוך המניירה של המוכר, מפני שהיא צרה כל-כך, וההתפשטות המסוימת שלה אינה בתוך  מרחבי-כתיבה, אלא בריבוי הצעות ההזדהוּת שלה
ובאמת, המניירה של המוכָּר מצליחה לעתים לפתות אותנו מאד, וכמעט משכנעת  אותנו אז שיש לה מרחבים משלה.   

יום שישי, 26 באוקטובר 2012

להתהלך בגן-עדן כמו אלוהים.

                  ציור גן-עדן [ paradise] של טינטורטו
         


להתהלך בגן-עדן כמו אלוהים.
אמנם טינטורטו לא צייר כאן את גן-עדן של ספר "בראשית", אבל נדמה שצייר את הדהוד ההִתהלכוּת של אלוהים. בתוך הציור מרובה הדמויות  מופיעות הדמויות החיוורוֹת, הרחוקות, כמו משִכבַת-שָמַיִם אחרת, ונדמה שגן-העדן כולו עשוי שכבות-שכבות, שאפשר להתהלך בהן אל מרחקיהן הלא-נראים. התשוקה של הציור אל ההתהלכות אל המרחק, והתשוקה של הסגנון אל מה שעדיין לא נגלָה, הן אותה תשוקה עצמה
כל-כך הרבה יצירות ניסו לתאר את גן-עדן, ואולי גם את ההתהלכות של אלוהים, אבל לא כולן ביקשו לעצמן את ההתרחבות וההתפשטות הגדולות של השימוש בסגנון
בין היצירות הנקשרות בגן-עדן שאני מצליחה לזכור עכשיו, אולי המתרחקת ביותר מההִתהלכות האלוהית בגן-עדן היא היצירה של סם שפרד, "לשוטט בגן-עדן" [גם כאן במקור paradise]. אף על פי שהיא רוצה את ההתהלכות במרחבי הכתיבה והסיפורים, ואולי אפילו מנסה ליצור את שכבות הכתיבה הרחוקות, היא משתדלת להתרחק לא רק מדימויי גן-העדן, אלא גם מכוחו הגדל של הסגנון 


יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

אני קוראת שוב את "מרכז בעלי מלאכה"...


ציור גן-עדן של טינטורטו


אני קוראת שוב את "מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר. ההתחלה של הספר ב- ו' החיבור יכולה לרמוז, בעינַי, על היות הספר מעין המשֵך של ספר אחר, גם זה שכתב אדם אחר, אבל היא מזכירה לי עכשיו בעיקר את הקומפוזיציות כמעט חסרות הגבולות של ציורים מנייריסטיים מסוימים, וכמובן, גם את התפתחוּת הסכנות והמגבלות  שהמנייריזם היה צריך להישמר מפניהן
ובעניין המשכתו של ספר שכתב אדם אחר אפשר לעתים לחשוב שהיא הכרחית, מפני שהיא חלק מן התנועה של זיכרונות האמנות בתוך הזמן



יום שישי, 19 באוקטובר 2012

צילום דגרית של דניאל וובסטר [2]

                צילום דגרית של דניאל וובסטר

                פורטרט של דניאל וובסטר מאוסף ספריית הקונגרס
   
צילוּם דגרית של דניאל וובסטר [2] 
בכתב עת לאמנוּת שהוציאה לאור חברת "Macco" לאספקת חומרים לאמנים בבתֶסדה מרילנד ב1977, בכתבה על תערוכת צילוּמֵי דגרית בגלריה הלאומית לפורטרט, נכתב שבצילום הדגרית של דניאל וובסטר נראים הרצון ללא חת, הלא מנוצח, והאמונות המוצקות של דניאל וובסטר כמו שנראו חודש לפני כן כשזעזע את בוסטון בנאום שבו תמך בחוק להחזרת עבדים נמלטים [כחלק מהפשרה שהושגה למען שמירת האיחוד]. הדמות מציגה עצמה למתבונן בה, נכתב שם, בכל כובד הראש השיפוטי וברוממות ההירארכית היְמֵיבֵיינַיְמִית של נציג מוכתר. חשבתי על דניאל וובסטר ב"השֹטן ודניאל וובסטר" שדיבר בנאומו על טיבו הנעלֶה של האדם, שרק הוא מכל יצורי העולם נברא בצֶלֶם אלוהים, ועל מהוּת רוחו של האדם ועל אמונת החלוצים באמריקה בַזכות לחיי כבוד וחירות, הניתנת לאדם מרגע היוולדו, ולא ידעתי אם סטפן ווינצנט בֶּנֶה רק פָּעַר בסיפורו מרחק ידוע בין דין הבדיוֹן ודין המציאוּת, או גם הראה מעט מדבר נפער בתוך המציאוּת עצמה, בתוך אמונותיו של דניאל וובסטר, כתהום, כשרמז עליו בדברי השֹטן "אבל נאומך האחרון שבאחרונים יסיר ממך את ליבותיהם של רבים רבים. הבריות יספרו בגנותך..."
היה נדמה לי שבתוך הבעת הרצון הלא מנוצח בצילום הדגרית ניבטת גם תהום רעה. רבצו בה האמוּנה בחירוּת הניתנת על ידי אלֹהים למי שאוהב אותה ומוכן להגן עליה, והבקשה שארצות הברית תהיה מקום השלום והחירוּת, והחוק להחזרת עבדים נמלטים. 
היה נדמה לי גם שבתוך המציאוּת הגדולה כולה, הנמשכת והולכת בזמן, ניבטים התקווֹת ומראוֹת החזיוֹנוֹת של העבדים הנמלטים, דרכי ההימלטוּת, הפחד והעייפות ורגעֵי ניצחון הציידים. 

[מדברי דניאל וובסטר ב1834 :
God grants liberty only to those who love it and are always ready to guard and defend it. Let our object be our country. And, by the blessing of God, may that country itself become a vast and splendid monument, not of oppression and terror, but of wisdom, of peace, and of liberty, upon which the world may gaze with admiration forever[
 ["אבל נאומך האחרון שבאחרונים יסיר ממך את ליבותיהם של רבים רבים. הבריות יספרו בגנותך...". השטן ודניאל וובסטר. תרגום א. בן-צבי]



יום שני, 15 באוקטובר 2012

” ציור של אודרי בולר


                                 ציור של אודרי בולר

אחרי הביקור בבית-החולים ניסיתי לזכור את מראֵה הגינות שלו, אבל זכרתי רק שיח וורדים פורח ליד כמה צמחים אחרים בגינה הקטנה שלצד השביל המוביל אל אחד הביתנים. אחר-כך חשבתי שבעצם זכרתי היטב את הדבר העיקרי בגינות, הנראות כמעט כגינותיהם הפרטיות של אלה העושים אותן, והשותלים בהן צמחים שונים ואהובים
כמעט לצד זיכרון מראה הגינות חשבתי על הציור הזה, " Morning Glory” ,  של Audrey Buller, שרפרודוקציה שלו מופיעה בספר "A Gallery of Great Paintings"  [גלריה של ציורים גדולים], שהכרתי בימי ילדותי. הציור הזה, שאז משך את לבי בפרחיו הכחולים, מטריד כל-כך במה שנראֶה כערבוב ציור מן הטבע, נטיה לסמליות או ל"אגדתיות" והזנחה קלה בציור פרטי העלים היבשים.  
אף על פי שאין כמעט כל סיבה להשוות את הציור אל הגינות, עלה בדעתי שבניגוד לתום המסוים המופיע במראֵה גינות בית-החולים, מופיעות בציור הזה כוונות מופרזות כל-כך, ושבעצם, הכוונות המופרזות הן האשֵמוֹת בהזנחה הקלה

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

בהקדמה לספר "A Gallery of Great Paintings"





בהקדמה לספר "A Gallery of Great Paintings"  [גלריה של ציורים גדולים] שיצא לאור בניו-יורק ב-1944 , ושכל הרפרודוקציות בו הן בצבע, נכתב שאמנם אין תחליף לראיית יצירות האמנות המקוריות, אבל ספר כמו זה יכול לשמש אותנו בזמננו החופשי ללימוד כמה מהטובים שבציורי העולם בצבעיהם המקוריים, ולהיות כגלריה פרטית בבית
אבל ספרי האמנות עם הרפרודוקציות בשחור-לבן סיפקו כמעט אותו דבר שסיפקו ספרי האמנות בצבעאת מה שאפשר לתאר כדמותם העיקרית של הציורים. הרפרודוקציות בשחור-לבן, כמו אלו בצבע, נועדו למעֵין הסתכלות ממרחק בציורים, מרחק שהוא כה רב עד שהמסתכל אינו יכול לדעת באיזו מידה מדויקת הראייה שלו, ובכל זאת, הוא יכול להרגיש שגם ההסתכלות בציורים עצמם, מקרוב, תזהה מרחק שהוא לא יוכל לעבור

יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

הערצת עגל הזהב. לוקאס ואן ליידן



הערצת עגל הזהב. לוקאס ואן ליידן

לקראת סוכות התחלתי ל"סרוק" קצת את ספרי האמנות הישנים שלי, שנזנחו מעט בזמן האחרון. לא זכרתי כמה דומים ושונים הספרים "Album. Picture Book " [אלבום. ספר-תמונות]   ו"Dutch Paintings” [ציורים הולנדיים], שהוציא לאור מוזיאון רייקס אמסטרדם, ושאין בהם ציון תאריכי ההוצאה לאור, אבל הבדל הזמנים שביניהם נראֶה לעין. בספר "אלבום. ספר-תמונות" רק רפרודוקציות בשחור-לבן של ציורים מאוסף המוזיאון, וב"ציורים הולנדיים" -  כל הרפרודוקציות של הציורים מן האוסף הן בצבע, ויש לספר הקדמה
בהקדמה נכתב שאוסף ציורי המאסטרים ההולנדיים של המוזיאון ידוע כטוב בעולם, ושבולטות בו מאד היצירות מהמאה ה-17 – תור הזהב של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית, ושבכל זאת, גם בין האמנים שפעלו לפני תור הזהב ואחריו היו ציירים דגולים רבים. כל מי שיסייר במוזיאון, נכתב שם, יוכל לראות זאת במו עיניו. לאוסף שני חלקים, נכתב בהמשך, והראשון בהם מתחיל באולם הקדמי ומסתיים מול "משמר הלילה" של רמברנדט. על  "משמר הלילה" נכתב עוד שהוא הגדול והמהולל בציוריו של רמברנדט, ומוצג בחדר משלו, ושקיבל את שם-הקיצור שלו, "משמר הלילה", בזמן שהיה מכוסה בשכבה עבה צהובה של לכה.  ב-1947, נכתב שם, נוקה הציור, והקפטן והסגן  שלו הגיחו מתוך אפֵלה למחצה אל אור-יום. אף על פי שלא צוין תאריך הכתיבה של ההקדמה, אפשר לראות שהיא נכתבה כשעדיין היה קשה כל-כך לשער שיהיה מי שירצה להשחית את הציור
בין הציורים המוזכרים בהקדמה גם הציור "הערצת עגל הזהב" של לוקאס ואן ליידן, שרפרודוקציה שלו מופיעה גם ב"אלבום. ספר- תמונות", ושמתואר בו חטא העגל שחטאו בני-ישראל במדבר. ריבוי הדמויות והצבעים של הציור שונה כל-כך מצמצום הכתוב ב"שמות", והוא דומה לריבוי שבציורים רבים אחרים, ומזכיר לי עכשיו גם את ריבוי תיאורי הדמויות והגופים הנפצעים והנהרגים ב"איליאדה". 





יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

”ואם רגיל לקרות


"ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו"[מסכת יומא במשנה].
קל כל-כך לחשוב על ערבוב הגְזָרות בלשון-חכמים לא כעל טעות אלא כעל פנייה אל הצורות הכמעט נסתרות, היכולות לעלות ממעמקי- השפה. היופי שבערבוב של "לקרוא" בתוך "לקרות" הוא רב כל-כך כשהוא מפציע בתוך לְשון-חכמים, בַּמרחק, אבל כמעט אינו יכול להשפיע על הפנִיות החדשות של השפה העכשווית אל ערבובי-הצורות, וכמעט אינו יכול להשפיע על ההרגשה החזקה שלנו שרבים מן הערבובים החדשים הם טעויות מכוערות.     


יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

ההסתכלות על היופי יכולה להתאכזב ...


   The Endeavour




ההסתכלות על היופי יכולה להתאכזב כל-כך ממשפט-הסיום של מסכת "יומא" במשנה, "...'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר [ירמיה יז, יב] 'מִקְוֵה ישראל ה', מה מקוֶה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", שבעיניה הוא סטייה לא ראויה מאופן הכתיבה של המסכת כולה, אבל לרגע היא יכולה לראות אותו גם כמין היפוך, המופיע לפתע, לא כסיום לכל מה שלפניו, אלא כאפשרות אחרת לגמרי. 
אחר-כך, זיכרון משפטי הפתיחה והסיום של יומן המסע של קפטן קוק, "נהר התמזה, עשרים ושבעה במאי עד עשרים ותשעה ביולי. מזג אוויר מתון ובהיר. באחת-עשרה לפני הצהרים הנפתי את הדגל, ונטלתי פיקוד על הספינה בהתאם למינוי שלי" ו"בשעה שלוש אחרי-הצהרים עָגַנּוּ ב- Downs [רכסי- גבעות באנגליה], ובמהרה אחר-כך ירדתי אל החוף, כדי לחזור ללונדון", שיש בהם מעין נאמנות נמשכת, ושבהידוק הכתיבה שלהם מתגלה עכשיו דמיון קל להידוק הכתיבה של רוב מסכת "יומא", ושל משפט הפתיחה שלה: "שבעת ימים קֹדם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פְסוּל".     

יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

זרוּת וקִרבה כה מטרידות בפסוק שבמסכת יומא ...

נישואי הזוג ארנולפיני. יאן ואן אייק

   רישום הכנה. ליאונרדו דה וינצ'י 


זרוּת וקִרבה כה מטרידות בפסוק שבמסכת יומא במשנה: "מי שנשכו כלב שוטֶה, אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כָּבֵד שלו. ורבי מתיא בן חרש מַתיר". האיסור וההיתר חודרים עמוק כל-כך אל תוך הזרות שבאכילת חצר הכבֵד [יותרת הכבֵד] של הכלב, ואל תוך הקִרבה שבניסיון להירפא. 
באופן מעורפל כל-כך מתקשרת הקִרבה הזאת אל זיכרון הצלת חיי הילד ז'וזף מייסטר, שהגיע אל לואי פסטר יומיים אחרי שננשך על-ידי כלב נגוע בכלבת, שאף על פי שהוא שייך  לתולדות גילוי החיסון, הוא מופיע עכשיו גם כדומה לזיכרון- אגדה. 
למחשבה, המעורפלת גם היא, על יכולת הריפוי [או החיסון] של אכילת חצר הכבד של הכלב אין, כנראה, כל סיכוי להתבהר. 
גם הפסוק על נברשת של זהב שעשתה הלני המלכה על פתחו של היכל [במסכת יומא], שעל פי התלמוד "בשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", הזכיר לי דבר אחר   -  את הטענה של דייויד הוקני שהציור המערבי הריאליסטי המדויק, כמו זה של הנברשת בעלת הצורות המרובות בציור של יאן ואן אייק, התפתח בעזרת השיטה של הקרנת-"צילום" של האובייקטים המצוירים על משטח הציור, כבר מתקופת הרנסנס.  
גם אם צדק הוקני, הרי יצירת אשליית האור המוחזר מן המתכת המלוטשת של הנברשת בציור של ואן אייק בוודאי לא היתה תלויה באמצעי-העזר של הקרנת דמותה על הבד. אשליית האור המוחזר היא כמעט הפגנת יכולתו של האמן.