לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר, על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול, כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיות העצומה של הצבעים.
אבל למראֵה אופן ההעמדה על הנייר, עם שלושת המצבים של הפרח - גם זיכרון רחוק כל-כך של הִסתכלוּת בציורים בוטַניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה