יום שבת, 27 באוגוסט 2016

הסוף המבוזֶה [2. עוד על סופי הסיפורים]

הסוף הטוב [או הפי אנד] מבוזֶה יותר מהסוף הרע, מואשם יותר ממנו בסיפוק הרצונות הפשוטים או בפיתוי הרגשות הפשוטים, אבל הרי גם הסוף הרע, המועדף, עלול להיות רצוי מִדי, להשפיע על הרגשות בקלוּת רבה מדי, באופן כמעט צפוי, ואולי מוטב לו לסוף להיות בין רע לטוב, אבל הרי גם אז הוא עלול להיות מין דבר חוזר, צפוי, וכבר מוטב לו שיהיה רק מין קצֶה לא ברור של הסיפור, מעומעם, אבל גם זה לא יכחיד את סכנת הצפוי והרצוי מדי, וכמובן יש לסוף עוד צרה, הידיעה שהסיפור תמיד מוביל אליו, הידיעה שמחַכִּים לו כמו לשיא, והוא עלול להתגאות, להבליט מאד את גודֶל תפקידו ואפילו להשפיע לרעה על מה שקדם לו, וכמובן הוא עלול גם להמעיט מגודל תפקידו, ולעשות גם את זה למין הרגל, הרגל נמאס כזה, ובעצם נדמה שתמיד ייקלע הסוף אל בין המְצָרִים, ותמיד יצטרך להיזהר מאד לא להיות מבוזֶה. 
מה יעזור לסוף לצאת מבין המְצָרִים? לא כדאי שייצא, מוטב לו שיישאר כך, חֲסַר נַחַת.     

קראתי באחרונה את הסיפור "מותו של הקנגורו" של חואן פבלו רונקונה, וחשבתי שוב על הסוף הנענֶה לציפיות הידועות ממנו, הסוף הרע הצפוי כל כך, שבמקום להחריד הוא כמעט כמו ממתק בסוף ארוחה. המוות של הקנגורו והירי בחבר הם כמו הממתק הזה.  



יום שני, 15 באוגוסט 2016

רק חלק מן העולם [2]

האִם תערוכַת האמנוּת לכלבים של Dominic Wilcox טוענת שהאמנוּת לא משפיעה על כל הנפשות שבעולם ועל כל התוֹדָעוֹת שבעולם, ושהאמנוּת לא שואפת להיות דבר מוחלט בתוך העולם? היא כנראה לא טרודה בעניינים האלה, אף על פי שהיא מציגה אמנוּת לכלבים. 
ידידִי הכלב תוּת רואה בעיקר רישוּמים ברוב הימים, ואני לא רוצה שהוא, כְּנֶפֶש מושפעת על ידי העולם וגעגועיו, יידָחֵק אל מחוץ לכל זה, אבל בעיקר אני לא רוצה שהאמנוּת תפסיק להיות דבר מוחלט בתוך העולם. 
ובעצם, אני צריכה לדאוג בגלל המחשבה שאולי האמנוּת באמת תשאף להשפיע רק על חלק מהעולם, שלא תשאף להגיע אל הכֹּל, אל הלא ידוע. וכמובן לא אֶרְצֶה אמנוּת ששואפת רק לחלק מן העולם, וגם ידידִי תוּת בוודאי לא יִרצה אמנוּת כזאת. אנחנו נִרצה את האמנוּת שאין להשיג את  קָצֶהָ. 

כל זה מזכיר לי לרגע איזו מחשבה על המִלים הידועות "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה" מ"אנה קארנינה", שקשה לדעת לגמרי מהי האמת שלהן, אבל הן שייכות לאמנות מוחלטת, שהאמת שלה תוכל  להשפיע על הנפשות שמחוץ לאמנות. האם הן מביעות גם את האמת של מה שמחוץ ליצירת האמנות? אבל הרי לא חשוב בעיניהן אם כל המשפחות המאושרות מחוּץ ליצירה דומות זו לזו. המִלים האלה, כמו האמנות המוחלטת כולה, לא משנות עצמן בגלל הדומים והשונים שבעולם. הן לא משנות את הרושם שלהן בגלל הדומים והשונים שבעולם.  בעיניהן המשפחות המאושרות שמחוץ לאמנות בכלל לא צריכות להיות דומות זו לזו. בעיניהן גם הנפשות שבעולם לא צריכות להיות דומות זו לזו כדי להיות מושפעות מהאמנות.                   

    
                                           
Resolution and Adventure with fishing craft in Matavai Bay, painted by William Hodges in 1776, shows the two ships of Commander James Cook's second voyage of exploration in the Pacific at anchor in Tahiti.
 

                                   
ידידי הכלב תוּת     
                       

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

אמנוּת כעֵין בית דין


"... ושמו מיכאל קולהאז, בנו של מורה בית ספר ואחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו." [מיכאל קולהאז, היינריך פון קלייסט, עם עובד, תרגום ישראל זרחי].

הסיפור עצמו ישר ואיום, והאמנות היא ישרה ואיומה, חשבתי כשקראתי שוב את המִלים האלו. והם מעֵין בית דין של עצמם.  
והיָשָר, האָיום, הערצַת החוק ופריעת החוק שבעלילת הסיפור והסיפור המחמיר כל כך נהיים להבעַת הישר, האָיום, הציוויים ופריעתם של האמנוּת עצמה. זאת האמנות שהיא בית דין של עצמה, הדן את היָשָר, את האָיום, הנורָא, המציית לציוויים והפורע אותם. 
י' אמר שאלֹהים דן את האור ב"וירא אלֹהים את האור כי טוב" ושהיה ספק אם האור יהיה טוב, וכמעט הסביר בכך גם מדוע האמנות דנה את עצמה, כי יש לה ספק אם תהיה דבר טוב, והיא עלולה להיות רע, וכן, כמו האור היא נהיית דבר עָשֹוּי וגָדוּר למרות שאיפתה הגדולה אל השגת האין סוף. 
והסיפור "מיכאל קולהאס", הוא משֹיג את היָשָר והאָיום, אבל הוא גם גָּדוּר ודומה קצת לאור שגודַר בעצם היבָּראו  ובַשֵּם שניתַן לו ["ויקרא אלֹהים לאור יום"], וממריא רק עד מה שהאמנות הגמורה יכולה להגיע אליו. והרי הסיפור המצוין כל כך, אף על פי שנדמֶה שהוא לא מוגבל כי יש לו הממדים הגדולים של היָשָר והאָיום הכָּשֵר והמקולקל, הוא מוגבל על ידי בְּרִיאָתוֹ לדבר עָשֹוּי וגָמוּר ועל ידי הדין.    


[" ...  ושמו מיכאל קולהאס, ובנו של מורה היה, והוא מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד" . מיכאל קולהאס, היינריך פון קלייסט, ספרי תרשיש, תרגום מאיר הרטיגר]