הסוף הטוב [או הפי אנד] מבוזֶה יותר מהסוף הרע, מואשם יותר ממנו בסיפוק הרצונות הפשוטים או בפיתוי הרגשות הפשוטים, אבל הרי גם הסוף הרע, המועדף, עלול להיות רצוי מִדי, להשפיע על הרגשות בקלוּת רבה מדי, באופן כמעט צפוי, ואולי מוטב לו לסוף להיות בין רע לטוב, אבל הרי גם אז הוא עלול להיות מין דבר חוזר, צפוי, וכבר מוטב לו שיהיה רק מין קצֶה לא ברור של הסיפור, מעומעם, אבל גם זה לא יכחיד את סכנת הצפוי והרצוי מדי, וכמובן יש לסוף עוד צרה, הידיעה שהסיפור תמיד מוביל אליו, הידיעה שמחַכִּים לו כמו לשיא, והוא עלול להתגאות, להבליט מאד את גודֶל תפקידו ואפילו להשפיע לרעה על מה שקדם לו, וכמובן הוא עלול גם להמעיט מגודל תפקידו, ולעשות גם את זה למין הרגל, הרגל נמאס כזה, ובעצם נדמה שתמיד ייקלע הסוף אל בין המְצָרִים, ותמיד יצטרך להיזהר מאד לא להיות מבוזֶה.
מה יעזור לסוף לצאת מבין המְצָרִים? לא כדאי שייצא, מוטב לו שיישאר כך, חֲסַר נַחַת.
קראתי באחרונה את הסיפור "מותו של הקנגורו" של חואן פבלו רונקונה, וחשבתי שוב על הסוף הנענֶה לציפיות הידועות ממנו, הסוף הרע הצפוי כל כך, שבמקום להחריד הוא כמעט כמו ממתק בסוף ארוחה. המוות של הקנגורו והירי בחבר הם כמו הממתק הזה.