יום ראשון, 27 באפריל 2014

על "דָּוִד" של דונַטלו


                                   




כמובן, הַבָּעוֹת הנַערוּת הנשית-גברית שלו והמסתורין המסוים רחבות כל-כך, מתפשטות כל-כך, אבל זה לא הכֹל, כי ההבעות האלו רוטטות קצת, כמעט מפרפרות בתוך הגבולות הרַכִּים מאד שלהן.             
אילו היה גוף חי היתה בו רַכּות הבטן, המתניים, אבל הוא לא זקוק לרכות הזאת של הבָּשָֹר, כי הוא סומך על רַכּוּת גבולות ההבעוֹת, על ההתמוגגות שלהן זו אל זו, ועל כך שהן אינן נעלמות בתוך ההתמוגגות, שהן שומרות על אזורי המרכז שלהן, כמו שגוף שומר על תכונותיו. 
כשדיברנו השבוע על "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", תיארתי לי את הדמיון של אדם לאלוהים, אבל גם את ההִתפשטוּת של אדם בתוך הדמיון הזה. הפֶּסֶל "דוד" של דונטלו הוא הצֶלֶם המתפשט מאד בתוך הדמיון הרַךְ לַנער ה"אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", שאמר "נָעַמְתָּ לִּי  מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים", ושניצח את גולית, וגם כנראה לנער איטלקי כלשהו, ולפסלים אחרים, שקדמו לו. הוא מפרפר בתוך הדמיון הרך, ואינו מרשה לנו להגדיר לגמרי את גדרות הדמיון.
הברונזה הקשה לא מפריעה לו. האור הזורם על משטחיה כמעט עוזר לו  לחמוק מן ההגדרות שלנו. 

ועוד דבר, על הִתפשטוּת הצֶלֶם אצל מיכלאנג'לו. נדמה שמיכלאנג'לו חתר אל עַמקוּת הדמיון לבָּשָֹר ולדם, ולא אל רֶטֶט ההבעות הרבות, ושהפסלים שלו  מתפשטים ומתרחבים כך, גם אל מה שהגוף החי עצמו אינו משיג, ואל ההרגשה שגופניוּת הפֶּסֶל יכולה להציג גם את התודעה ואת הנפש.  
ובעצם, החתירה של הפסלים שלו אל עומק ה"בשֹר" היא כה נחרצת, כמעט קשה, ואינה יכולה לפנות אל רִמְזֵי ההבעות האחרות. כשהיא גמורה ושלמה היא נראֵית גם בפני השטח שלהם, עם כל עומקה, עם כל השכבות שאליהן הגיעה, כמעט כאילו דבר אינו נסתר בה.      

יום שבת, 19 באפריל 2014

עוד קצת על תכלית היומן

                     





בטיסה לפירנצה אנחנו מתעכבים על המסלול. אני חושבת שוב על יומן הספינה  של קפטן קוּק, שיש לו תכלית ידועה, ועל שאלת תכלית יומנים אחרים. 
בגלל היציאה המאוחרת של הטיסה אני חושבת גם על היציאה לדרך של ה"אנדוור", ועל  מידת אורך-הרוח שהיתה בה. 
מרחקים עצומים וימים רַבּים עמדו להיות מתוארים ביומן ההוא, ואף על פי שהתכלית הראשונה של היומן היתה כנראה המעקב אחר ניווט הספינה ותיאור הדברים הנגלים במסע, נדמה שתכלית אחרת, כמעט סמויה, התלוותה ליומן לאורך כל הדרך, ועיקר מראֶהָ נוצר בהצטברוּת האִטית של הדברים הכתובים.       
חלק מהמקומות, מהצמחים ומהחי שהתגלו במסע, היו ידועים לתושבֵי המקומות המתגלים, אבל היו מעֵין עולם חדש לקפטן קוק, לחוקרים, לצַיָּרֵי הטבע שהצטרפו  למסע ולשאר אנשי הספינה, ובהצטברות הכתיבה ביומן היתה כמובן הצטברות הרגשת הגילוי, אבל אני חוזרת לחשוב על הדבר הכמעט סמוי המצטבר שם, שהוא השְפּעַת-המחשבה, הרוח, של כותב היומן, קפטן קוק. נדמה לי שהיומנים האישיים יכולים להרגיש מעין הרגשת רווחה, כשתכלית השפעת-המחשבה והרוח נראית חשובה דיה. רושֶם הים, התנועה של הספינה ואורך-הרוח יכול להירָאות דומה לרושם הדברים המתוארים ביומנים האישיים. הרושֶם מתחיל להיראות כמקור החיים של היומנים.             
בקריאה ביומן של קפטן קוק שנים רבות כל-כך אחרי שנכתב, נראֶה היומן גם כְמה שאיננו מתעמעם במשך הזמן, מפני שהוא כבר כמעט הדבר הערטילאי שהותיר רושֶם  הדברים, שאיננו מאבד מכוחו כאשר הדברים עצמם, שהתגלו במסע, כבר ידועים מאד
האם המחשבה על מאות ציורֵי הצמחים של סידני פרקינסון, שצוירו במשך המסע, מגבירה את יופיו של היומן של קפטן קוק, אני חושבת עוד. האם הצער על מותו של סידני פרקיסון בדרך חזרה מגביר את הרושם של היומן כולו
והרי רושֶם היומן נהיֶה כמעט חסר גבול. אפשר לדמות אותו קצת למראֵה הים העצום שבו נעה הספינה, למראֵה העננים הרבים המצטברים בקו האופק הרחוק, או לרושֶם מאות הציורים שבספינה, שאין לראותם במבט אחד.   

ועוד משהו, אחר. המחשבות הישנות על "דָּוִד" של דונַטלו לא מִשתנוֹת בראייה החוזרת שלו בפירנצה. גם הצער המסוים על כך שמיכלאנג'לו זנח משהו חשוב כל-כך, שיכול היה להימשך מן הפֶּסֶל הזה אל יצירותיו שלו, לא מִשתנֶה. אולי אחר-כך המחשבות והצער עוד יִתְפְּחוּ קצת. 


                                                           

יום שישי, 11 באפריל 2014

חוֹבַת הַשִּירָה.


טענה נגד משפטים סתוּמים בשירה, ששמעתי בשיחת אחר-צהרים נינוחה, היתה יכולה להישכח די במהירות אילולא הזכירה לי שוב את חובת השירה והאמנוּת לַסָּתוּם ואת הדברים שאמר י. על קין, שהמשיך את הדבר שאליו נשלח אדם מגַּן- עדן, "לעבוד את האדמה אשר לֻקַּח משם". חובת-התולָדוֹת קראתי לזה, אף על פי שחובת-התולדות מתמלאת מעצם קיומן של התולדות, בהיותן נוצָרות כמעט בצַלְמָם של המוֹלידים, הקודמים להן. אבל קין יצר חובת-תולדות רחבה מאד, שבָּהּ הוא היה נאמן גם לציווי הישן שנאמר לאביו.        
הקשר של חובת-התולדות של קין אל חובת השירה והאמנות לעֲבָרָן ולַסָּתוּם הוא כמעט מובן מאליו, או קצת מפליא. כי כדבר מובן מאליו וידוע, מעצם טבען  משַמרות השירה והאמנות בתוכן את הלא ידוע, הלא מוסבר, הלא נתפשֹ, גם בגלל היותן כמעט צֶלֶם השירה והאמנות שקדמו להן, ובאופן קצת מפליא הן מכירות תמיד בציווי שלא בני-אדם הָגוּ, ומאמינות בנשֹגב, גם כשהן מצהירות על העדפת הארצי
והרי גם זה ידוע מאד, והטענה הנינוחה אינה נשכחת לא מפני שהיא מזכירה את כל זה, אלא מפני שהיא מבקשת להכחיד את היקר כל-כך לליבנו, ומעוררת חרדה גדולה.