כמובן, הַבָּעוֹת הנַערוּת הנשית-גברית שלו והמסתורין המסוים רחבות כל-כך, מתפשטות כל-כך, אבל זה לא הכֹל, כי ההבעות האלו רוטטות קצת, כמעט מפרפרות בתוך הגבולות הרַכִּים מאד שלהן.
אילו היה גוף חי היתה בו רַכּות הבטן, המתניים, אבל הוא לא זקוק לרכות הזאת של הבָּשָֹר, כי הוא סומך על רַכּוּת גבולות ההבעוֹת, על ההתמוגגות שלהן זו אל זו, ועל כך שהן אינן נעלמות בתוך ההתמוגגות, שהן שומרות על אזורי המרכז שלהן, כמו שגוף שומר על תכונותיו.
כשדיברנו השבוע על "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", תיארתי לי את הדמיון של אדם לאלוהים, אבל גם את ההִתפשטוּת של אדם בתוך הדמיון הזה. הפֶּסֶל "דוד" של דונטלו הוא הצֶלֶם המתפשט מאד בתוך הדמיון הרַךְ לַנער ה"אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", שאמר "נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים", ושניצח את גולית, וגם כנראה לנער איטלקי כלשהו, ולפסלים אחרים, שקדמו לו. הוא מפרפר בתוך הדמיון הרך, ואינו מרשה לנו להגדיר לגמרי את גדרות הדמיון.
הברונזה הקשה לא מפריעה לו. האור הזורם על משטחיה כמעט עוזר לו לחמוק מן ההגדרות שלנו.
ועוד דבר, על הִתפשטוּת הצֶלֶם אצל מיכלאנג'לו. נדמה שמיכלאנג'לו חתר אל עַמקוּת הדמיון לבָּשָֹר ולדם, ולא אל רֶטֶט ההבעות הרבות, ושהפסלים שלו מתפשטים ומתרחבים כך, גם אל מה שהגוף החי עצמו אינו משיג, ואל ההרגשה שגופניוּת הפֶּסֶל יכולה להציג גם את התודעה ואת הנפש.
ובעצם, החתירה של הפסלים שלו אל עומק ה"בשֹר" היא כה נחרצת, כמעט קשה, ואינה יכולה לפנות אל רִמְזֵי ההבעות האחרות. כשהיא גמורה ושלמה היא נראֵית גם בפני השטח שלהם, עם כל עומקה, עם כל השכבות שאליהן הגיעה, כמעט כאילו דבר אינו נסתר בה.