עוד על שֵמוֹת. ועל דִמְיוֹנוֹת.

שוב ראיתי את יְפִי מִלּוֹת הרפואה כשקראתי את ״צל הלב והמיצר ברוחב תקין״, וכמעט לא שאלתי מהם צל הלב והמיצר, ודימיתי לי את צל הלב שאין אור נופל עליו, בחשכת תוֹך הגוּף, ולא חשיכה גמורה, ולא כמו צלמוות, אלא צל בשר ודם חיים, מראֶה לי את קיומם, את פעימתם. 

ודימיתי סכנה במיצר, דימיתי שחלשים חומריו, ובכל זאת הרי הוא מזכיר מקומות ויֵמים וגדות והרים ויכולתי גם לדמות את המיצר הרחב דיו, והוא כמין דימוי, כמין תמונת מיצרֵי-ים רחבים. 

וחשבתי שוב על קריאת השֵמות, הגודרים, המגדירים [וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ], והיה נדמה לי שבתוך גדרותיהם גם מה שיוכלו לדַמות. היה נדמה לי שקריאת השמות יודעת שיהיה בתוך גדרותיהם גם הדמיון שאינו ידוע לגמרי, ושבכל זאת, גדרותיהם יגבילו גם אותו. 

וחשבתי על כמעט שיחה שהיתה לנו על השם ״גֶּדֶר אוֹהֲבִים״ של ספר השירה של גלעד חי. כי השם ״גדר אוהבים״ לא רק מגדיר את הספר הזה אלא הוא גם מזכיר לנו את הלא לגמרי ידוע שבתוך גדרות השֵמות. 

 

 

[אני חושבת גם על אשר יִקְרָא לו האדם עכשיו, אשר ישַבֵּש בו האדם, יקלקל בו, יכַער בו, וכמעט תּוֹעבה בְּמַה שיקרא לו.] 

 

 

 

רָעָה רַבָּה על האדם ואיש נוכרי [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

הפעם לא עֹשֶׁק רָשׁ אלא רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל־הָאָדָם, רעה על האדם, לא האדם עושה אותה, וכנראה בהמשך הפסוקים הרעה היא במעשה של אלהים, אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד, והעושר מאלהים ממלא את נפשו של האיש [וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ]. כי הוא בא מאלהים, אמר ישראל. ורציתי גם לראות באיש נֶפֶשׁ חַיָּה, שהיא בספר בראשית, והיה נדמה לי שאלהים נותן את כל זה כדי לקיים את נפש חיה שבאיש. את חייו. וחשבנו שהאיש זקוק לזה. 

אבל מיד גם מופיעה ההתאווּת של האיש, אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה, ומופיע איש נוכרי, כמו בְּתוך סיפוּר מופיע איש נוכרי, זר, והוא יאכל מזה, ולא ברור איך הופיע, אבל הרי גם הוא במעשה של אלהים, והרי אלהים לא יַשְׁלִיטֶנּוּ לֶאֱכֹל כי יופיע איש נוכרי, כי איש נוכרי צריך להגיע, כי אלהים נתן לאדם עושר ונכסים וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה והנוכרי צריך להגיע כדי להקטין את הנתינה של אלהים. והנוכרי הוא בשם אלהים וגם נגד המעשה של אלהים, אמר ישראל, וראינו שהוא קצת כמו השטן אצל איוב, כי הוא הרואה את מה שאלהים לא ראה בהתחלה.  

 

[חשבנו שוב מעט על הכסיל שאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ, כאילו דומה לאלה שנאמר עליהם ״לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ״ ו״יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ״ וגם הפוך מהם, ואוכֵל כמעט כמו ב״... תֹּאכַל לֶחֶם״ שאמר אלֹהים לאדם [בספר בראשית] והפוך מבני האדם שיאכלו לחם, כי הוא עומד מנגד, לעצמו, לצַלמו שלוֹ, לממשוּת בְּשָֹרוֹ.]  

 

 

 

 

 

קהלת פרק ו פסוק א - ו

(א)         יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם:(ב) אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא:(ג) 

(ב)          

(

 

מרחקֵי הציור [2]

 

בהקדמה לספר "A Gallery of Great Paintings" שיצא לאור בניו-יורק ב-1944 ושכל הרפרודוקציות בו הן בצבע, נכתב שאמנם אין תחליף לראיית יצירות האמנוּת המקוריוֹת אבל ספר כמו זה יכול לשמש אותנו ללימוד כמה מהטובים שבציורי העולם בצבעיהם המקוריים ולהיות כגלריה פרטית בבית. 

אבל ספרי האמנות עם הרפרודוקציות בשחור-לבן הראו כמעט אותו דבר שהראו ספרי האמנות בצבע, את כמעט-דמותם של הציוּרים, חשבתי כשקראתי עכשיו את הדברים האלה. הרפרודוקציות בשחור-לבן, כמו אלו בצבע, חשבתי, נועדו למעֵין הסתכלוּת ממרחק, מרחק כה רב, עד שהמסתכל אינו יכול לראות לגמרי כל מה שיש בציורים, ובכל זאת, הוא יכול להרגיש שגם בהסתכלוּת בציורים עצמם, מקרוב, יהיה מרחק שהוא לא יוכל לעבור. 

והרי הוא מרגיש את מרחקֵי האמנוּת, המרחקים הלא נתפשֹים, הלא מושֹגים, שהרפרודוקציות מצליחות להראות לו בתוך כמעט-דמות הציורים. 

 

אני חוזרת עכשיו אל ספרֵי האמנוּת הישנים עם הרפרודוקציות בשחור-לבן, לראות שוב את דמות האמנוּת במה שאינו מראֶה את כולה, ואני כחוזרת אל התחלת הידיעה על הלא-מושג. 

 

 

מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

 

לא ידענו לגמרי מהו מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד ונמשכנו אל המִלים, ״כִּ֣י גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹ֙הַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם, וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד״, וכמעט דימינו לנו את השדה הנעבד ואת האדם עובד אותו, ויתרון ארץ בכל כי הארץ מעליך אף על פי שאתה בה, וכאן מלך, ובשמַיִם גבוה מעל גבוה. 

אבל בויקרא רבה ״מלך לשדה נעבד זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש״, ויש כאן השוואה בין הארץ ואלֹהים, וכבר בבריאה יש מין השוואה בין הארץ ואלֹהים, ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ...״, ובעצם, אמר ישראל, מצד אחד האדמה עומדת לעצמה ומצד שני אלֹהים מתהלך על האדמה כמו האדם, וכמו שוויון יש בין אלֹהים והאדם בתוך גבולות האדמה [ולא בשמים]. וכל התנ״ך מדבר על גבולות של אלֹהים ושל הארץ. כשאלֹהים מתהלך בארץ הוא מוגבל בתוך גבולות העולם. 

ועוד במדרש, ״לשדה נעבד זו ציון דכתיב (מיכה ג) ציון שדה תחרש״, ושדה נעבד הוא חורבן ציון, אבל בעצם שדה תֵּחָרֵש מחזיר את העיר אל מה שהיה בהתחלה, וחשבנו שהחזרה גם יפָה, היא חזרה אל שדה, ואל הזמן שלא היה צורך בבית מקדש, כי במשך שנים רבות של העם לא היה בו צורך [ובתנ״ך אין הביטוי ״בית מקדש״], והשדה הוא לפני כל הרָעוֹת שבני אדם עשו. ובית המקדש הוא אחד המעשים הלא טובים שלהם, אמר ישראל, הוא יכול להיות מחולָל, בגלל יומרת הקדוּשה. 

 

עכשיו אני מדמה לי את שָׂדֶה נֶעֱבָד כשדה רחב מאד בארץ, והוא האדמה הנעבֶדֶת, והארץ לא נֶעֱבֶדֶת, והארץ נבדלת מן האדמה.    

 

 

 

קֹהלת ה (ז) אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם (ח) וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל היא ה֑וּא מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד:(ט) אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל

 

ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב (פרשת אחרי מות)

ב ורבנן אמרי ויתרון ארץ אפילו דברים שאתם רואים בעולם מיותרין כגון זבובין פרעושים ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתי' (בראשית ב) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, מלך לשדה נעבד זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש לשדה נעבד זו ציון דכתיב (מיכה ג) ציון שדה תחרש

 

 

כאילו לרגע היה נהיר [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

  

 

כאילו לרגע היה נהיר לנו עניין הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ, ולא היה נהיר עניין הַחֲל֖וֹם, אבל גם כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ לא היה לגמרי נהיר לנו, והיינו צריכים לראות בו את המרחק העצום הלא נראֶה, ואת העמידה מול המרחק, כמעט מול דבר לא נמצא. וישראל אמר על עַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים כי לא תוכל למלא את המרחק בינך ובין אלֹהים בשמים.  

ובכל זאת כמעט עמידה מול הדבר השלם כאן, השמים השלמים, כשהארץ היא הלא שלמה. וכאן, בקֹהלת, אלֹהים הוא בשמים [ולא כך בשאר התנ״ך לפניו]. 

ולא נהיָה לגמרי נהיר כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן, והחלום כאילו מאפשר לעבור את המרחק עד השמים, חשבנו, וקֹהלת אומר החלום לא יאפשר לך לעבור את המרחק. ודיברנו על החלום כעל התגלוּת של אלֹהים [כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, דברים יג], ועל אזהרת קֹהלת מפני המחשבה שהחלום הוא דיבוּר של אלֹהים אל החולם. כי אלֹהים בשמים. לא בארץ. 

ובכל זאת, בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן כאן, והרי אלֹהים נתן לבני האדם עניָן לענות בו, וכך, ראינו את בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן כניתן על ידי אלֹהים. החלום כניתן על ידי אלֹהים. והוא טוב מדיבור שלך לפני אלהים. 

והכסיל, הוא נגד החלום, הוא במציאוּת דברים.   

 

 

 

קֹהלת: א) אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץעַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים:(ב) כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים:

 

 

קֹהלת ג: י רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.  יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת-הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא-יִמְצָא הָאָדָם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף.

 

המשך שיחה עם דָּוִד על טי. אן. אף, וחזרה אל "ספר רופא הילדים".

 

עוד בשיחה עם דָּוִד על טי. אן. אף, וחזרה אל "ספר רופא הילדים".     

... נוטים לייחס את הגילוי של הטי. אן. אף. לוואלי מנקין, שניסה להבין את מנגנון הדלקת ב1940,אמר דוד,  אבל כבר לפני אלפיים שנה הוגדרו ארבעה סימני דלקת, הנוצרת מדברים שונים, וגם וואלי מנקין תהה מדוע דברים שונים זה מזה כמו כוויה, שריטה, חיידק, יוצרים אותו דבר. מנקין הסביר שכנראה הגוף עצמו יוצר חומרים שהם היוצרים את הדלקות. לאחד מן החומרים האלה, הגורם לנמק של רקמה, הוא קרא נֶקרוזין, מוות של רקמה, וטען שהנזק והדלקת שברקמות נגרם על ידי מדיאטורים ספציפיים, שהיום נקראים ציטוקינים. אף אחד מן השמות שקרא לא התקבל, אמר דוד, וספק אם הוא צדק בזיהוי החומרים עצמם, אבל היה הראשון שהעלה את הרעיון הזה. מוקדם יותר, לפני כמאה שנה, רופא בשם קולין, שמטופלת צעירה שלו מתה מסרטן, שם לב למקרים מסוימים, ידועים, שבהם אצל אנשים עם סוגי סרטן מסוימים שפיתחו שושנה, דלקת חיידקית חריפה, לפעמים נעלם הסרטן. הוא חשב לנסות לחקות את זה. הוא חשב שאולי על ידי דלקת חיידקית אפשר לרפא סרטן, ויצר תמציות מחיידקים, שביניהם חיידק השושנה, והזריק לחולים, וריפא. בתו, שעבדה בחקר הסרטן, כתבה את הרקורד של הטיפולים האלה. היתה לכך השפעה עצומה על המחקר, ומדענים התחילו לחפש את המנגנון, וגילו בעיקר שיש מבנים מיוחדים לחיידקים, שהגוף שלנו מגיב להם. ב1967 ננסי ראדל וגייל גראנג'ר  מצאו שבלימפוציטים מגורים בתרבית יש חומר שיכול להרוג תאים, וקראו לו לימפוטוקסינים. יותר מאוחר נעשו ניסויים בהזרקת תמצית החיידקים של קולין בעכבר או במודלים, והשמידו גידולים מסוימים. 

ב1974 מצאו לויד אולד ואחרים שאם מזריקים לעכבר שאין לו סרטן את המרכיבים החיידקיים, ואת הדם שלו מזריקים אחר כך לעכבר שיש לו סרטן, זה גם פועל, ומכך הבינו שלא מרכיבי החיידקים הם הגורמים לפעולה אלא דבר הנוצר בגוף עצמו,  ולויד אולד קרא לו "טומור נקרוזיס פאקטור" [טי. אן. אף]. יותר מאוחר, המשיך דוד, ב1985, אנחנו ואחרים בודדנו את החלבון טי. אן. אף, שהתברר שאפשר לקרוא לו גם לימפוטוקסין. טיפול בכמויות גדולות של טי. אן. אף נגד גידולים סרטניים התגלה כמסוכן מאד. 

כשחזרתי ארצה מארצות הברית, אמר דוד כשחזר לדבר על תקופה קודמת, אמרתי אשאל את השאלות הנועזות ביותר ואתחיל בדברים הכי חדשים, וכמובן לא היה ניתן להגיע בזמן קצר להישגים גדולים כל כך בשטח שהיה חדש עבורי. כשלא ניתנו לי תנאי עבודה היכולים לאפשר התפתחות, ניסיתי להמשיך עבודה שעשיתי בארצות הברית, ואחר כך התחלתי לעבוד על אינטרפרון גַמא, והגעתי לממצאים הראשונים שרמזו על מנגנונים שונים ועל מנגנונים שבאמצעותם תאים הנקראים N.K.cells  מכירים תאי סרטן. אמרתי אז , בעקבות דברים שאמר מיקי שרָם, שהנושא המקורי ביותר הוא מוות של תאים, שאינו נלמד, ואינו ידוע, ושסביר שיש בו סדר מסוים, ושיש מה ללמוד בזה, ואמרתי לסטודנטים זה הצד האפל של הירח. הדבר שלא נלמד עדיין. התחלתי לעסוק במוות של תאים מתוך מחשבה שמסתתר שם איזה רעיון, שאין אקראיוּת, והתחלתי להתעניין אז בנושא של המערכת החיסונית והמעורבות שלה במחלות, וזה הסב את תשומת לבי לעובדה שיש תאים במערכת החיסונית שתפקידם להרוג תאים, ושהדבר הזה מכֻוָּן. 

את יכולתם של תאים בעלי יכולת הריגה להרוג מזרז אינטרפרון, אמר, ושני מדענים, טרינצ'יירי  וסַנטולי, הראו שאם מטפלים בתאים הורגים באינטרפרון גַמא הם הורגים יותר חזק. ואם מטפלים בתאים נהרגים באינטרפרון גמא הם נעשים פחות פגיעים. הדבר הזה הפנה את תשומת לבי לכך שמוות של תאים אינו ספונטני ושיש לו מנגנוני בקרה. התחלתי לעבוד על התאים ההורגים ועל התאים הנהרגים, אבל כדי לזהות מולקולות צריך להסתייע במולקולות אחרות, כמין בחן, או כנקודת משען. הייתי צריך למצוא מולקולה חוץ-תאית, כנקודת משען. וכאן, כמו במקרים אחרים, היתה מחשבת-משאלה, שאולי תאים של המערכת החיסונית, שהאינטרפרון מזרז את יכולתם להרוג, הורגים באמצעות הפרשה של משהו. טליה עשתה זאת, כשטיפלה בתאים הורגים באינטרפרון, ושמה על תאים אחרים, ושוב היתה מחשבת- משאלה שהוליכה לממצא, אבל כמו בחלק גדול מהמקרים הובילה מחשבת-המשאלה לממצא אחר ממה שחשבנו עליו. מצאנו חלבון שאינו מופרש, והוא הטי. אן. אף, הנוצר ומופיע על פני התא. אז, אמר דוד, הצטרף אלי דני, והתחיל לעבוד על הקשר בין המולקולות ההורגות שגילינו ובין וירוסים, וגילה שוירוסים מזרזים את יצירת מה שכיום אנו יודעים שהוא טי. אן. אף, ושטי. אן. אף הורג תאים מודבקים בוירוסים. אז כבר היינו קרובים לסוף הניקוי של טי. אן. אף, ולפני יצירת נוגדן לו, שאחר כך היה בסיס לתרופה, שנקראה "רמיקייד". 

אחרי השיחה שלנו קראתי במאמר "דלקת מושרית - "נקרוסום": האם תאים מוכרחים למות בשל כך?", שבו כתב דוד, לקראת סוף המאמר, שמכל הדרכים השונות שבהן הגוף מגן על עצמו, הריגת התאים שלו עצמו היא הדרך שבה הוא משלם את המחיר היקר ביותר, ושמוות של תאים צריך אם כך להיות צפוי לקרות רק כמוצא אחרון בהגנה. 

 

 

עכשיו, כשחזרתי אל השיחה עם דוד, חזרתי גם אל "ספר רופא הילדים" שנכתב לעזרת הילדים החולים והבריאים על ידי הרופא מ. שטודענצקי, ויצא לאור ב-1876 בוורשה, ושנתן לי אותו ישראל. בפתח הספר, בתולדות ימי חייו, כתב ד"ר מ. שטודענצקי "...על ברכי הורי היקרים גדלתי, ועל מי התלמוד נהלני אבי ז"ל עד מלאת לי ארבע עשרה שנה. במתק שפתיו לימדני דברי התלמוד ופוסקים, ואנוכי עסקתי במו בשקידה כל ימי חיי אמי...״, ובסופו כתב ״"תמו דברי הספר, וחסדיך ה' לא יתמו, לעמוד לימין הורי הילדים ואומניהן, ורופאי תחלואיהם, למען בריאותם ושלמות גופם, לטוב להם כל ימיהם, ירויון מטוב ברכותיך יוצר האדם, יתענגו ממתק חיים מאושרים, יודו שמך סלה".