דורה. הגירוש מגן-עדן. |
מישהו השליך השבוע ברחוב את "התנ"ך בתמונות" של דורֶה. כשהסתכלתי בתחריטים האלה של דורֶה חשבתי שוב על הסיבות השונות לכך שהאמנוּת עוסקת הרבה כל-כך בנושאי התנ"ך, אבל בעיקר חשבתי על כך שהיא נמשכת אל הטקסט הנשאר תמיד קצת סתוּם. כי היא דומָה לו קצת, ונדמה שיכולתו להישאר תמיד קצת סתום מתאימה כל כך ליכולתה שלה להיות כזאת. אבל היא לא באמת זקוקה ליכולתו זאת.
אפשר לראות בתחריט "הגירוש מגן-עדן", למשל, שהוא אינו זקוק לכתוב בפרק ג' ב"בראשית" כדי להפליג גם אל מה שיישאר קצת סתום, לא מוסבר. כי הוא שואף רק אל יכולת ההפלגה של פנימיותו שלו.
"ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וָחַי לְעֹלָם. וישלחהו יהוה אלוהים מגן-עדן... ויגרש את האדם...". התחריט של דורֶה אינו יכול להראות את רוב הנאמר בפסוקים האלה, ואת הלא-מוסבר שבהם. הוא גם אינו יכול לשאול מדוע אמר אלוהים "לא תאכל ממנו" רק על עץ הדעת טוב ורע, ואינו יכול לשאול אם הנחש, שאמר לחוָה "לא מוֹת תְּמֻתוּן", ידע יותר ממנה על חיים ועל מוות, ואם הוא ידע על "חי לעולם". ובעצם, הרי התחריט מתרחק מן הפסוקים אל אדם וחוה משלו, אל מלאך אלוהים או אלוהים משלו, אל נופים משלו, ואל השאיפה אל הלא-מוסבר משלו.
הפנייה של האמנות אל הטקסט הנשאר קצת סתוּם נראית פתאֹם לא מסַפקת. אמנם היא יכולה לקבל ממנו את השראַת הנושאים, הרעיונות, הדמויות, הדיאלוגים, הפירושים, אבל היא לא יכולה לקבל ממנו את הדבר המושך אותה מאד, את הסתוּם הכמעט אין-סופי, שכל הפירושים והמדרשים אינם מכַלים אותו.