יום שבת, 29 במרץ 2014

"התנ"ך בתמונות"

                             
דורה. הגירוש מגן-עדן. 


מישהו השליך השבוע ברחוב את "התנ"ך בתמונות" של דורֶה. כשהסתכלתי  בתחריטים האלה של דורֶה חשבתי שוב על הסיבות השונות לכך שהאמנוּת עוסקת הרבה כל-כך בנושאי התנ"ך, אבל בעיקר חשבתי על כך שהיא נמשכת אל הטקסט הנשאר תמיד קצת סתוּם. כי היא דומָה לו קצת, ונדמה  שיכולתו להישאר תמיד קצת סתום מתאימה כל כך ליכולתה שלה להיות כזאת. אבל היא לא באמת זקוקה ליכולתו זאת.         
אפשר לראות בתחריט "הגירוש מגן-עדן", למשל, שהוא אינו זקוק לכתוב בפרק ג' ב"בראשית" כדי להפליג גם אל מה שיישאר קצת סתום, לא מוסבר. כי הוא שואף רק אל יכולת ההפלגה של פנימיותו שלו.
"ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וָחַי לְעֹלָם. וישלחהו יהוה אלוהים מגן-עדן... ויגרש את האדם...". התחריט של דורֶה אינו יכול להראות את רוב הנאמר בפסוקים האלה, ואת הלא-מוסבר שבהם. הוא גם אינו יכול לשאול מדוע אמר אלוהים "לא תאכל ממנו" רק על עץ הדעת טוב ורע, ואינו יכול לשאול אם הנחש, שאמר לחוָה "לא מוֹת תְּמֻתוּן", ידע יותר ממנה על חיים ועל מוות, ואם הוא ידע על "חי לעולם". ובעצם, הרי התחריט מתרחק מן הפסוקים אל אדם וחוה משלו, אל מלאך אלוהים או אלוהים משלו, אל נופים משלו, ואל השאיפה אל הלא-מוסבר משלו. 
הפנייה של האמנות אל הטקסט הנשאר קצת סתוּם נראית פתאֹם לא מסַפקת. אמנם היא יכולה לקבל ממנו את השראַת הנושאים, הרעיונות, הדמויות, הדיאלוגים, הפירושים, אבל היא לא יכולה לקבל ממנו את הדבר המושך אותה מאד, את הסתוּם הכמעט אין-סופי, שכל הפירושים והמדרשים אינם מכַלים אותו.                  








יום שישי, 21 במרץ 2014

הטענה אודות הדקדוק העברי...




הטענה ב"נשים ומִלים" שהדקדוק העברי ידוע לשמצה בנטייתו השוביניסטיתשהצורה הזכרית שולטת בו, והצורה הנשית משתרכת בדרך כלל מאחור, נאנקת תחת סיומות נקביות מכבידות, כל אותן "הו"ת" נוספות, ושאם יש גבר אחד בקבוצה של אלף נשים, יהיו כינויי הגוף והפעל בזכר, ושהמקרא ולשונו פטריארכליים כמעט מאין כמותם, היא טענה קצת מציקה. או מבלבלת. כמו   בשֹיחת-אחר-צהרים נינוחה היא אינה מחויבת להציג את כלל אופיו של הדקדוק, היא קוראת לצורה דקדוקית [צורת נקבה] "הצורה הנשית", ומתארת את סיומות "ה" ו"ת" כמכבידות. 
בדרכה זו שלה, נדמה שהיא מצליחה בעניין הגבר האחד בקבוצה של אלף נשים, אבל היא זונחת את ההיפוך של זה. והרי הנשים זוכות להיות מתוארות בכינויים ובתארים במין נקבה ובמין זכר, ואילו הגברים מתוארים רק בכינויים ובתארים במין זכר. אבל בעיקר היא זונחת את המבט הגדול על עשרות-אלפי שמות-העצם של השפה, שהם כולם בזכר או בנקבה [או בשניהם], שהם כולם בצוּרַת-זכר או בצוּרַת-נקבה, ושאין  הבדלים בכללי-הדקדוק שלהם, ושקשה לראות הבדלי חשיבוּת ביניהם [אף על פי שיש להם העניין ההוא של מִלה בזכר בקבוצה של אלף מִלים בנקבה]. 
כמה קשה ללמוד מן הטענה הנינוחה אם מִלים כגון יַבָּשָה, אדָמָה, תּוֹלָדָהמחשָבָה, הַפְשָטָה, הַכָּרָה, הַגְדָּרָה, תְּמוּנָה, חָכְמָהדְּרָשָה, יִרְאָה, חֲטָאָה, תּוֹעֵבָה, יַבֶּשֶת, תִּפְאֶרֶת, כּוֹתֶרֶת, דַּעַת, חַטָּאת, עם כל סיומות ה"ה" ו"ת" שלהן, אכן משֹתרכות מאחור. וכמובן, גם קשה כל-כך לדעת אם הן נאנקות תחת הסיומות, או דווקא שֹמֵחות על סיומות ה"ה", הנפתחות כמו חלונות גדולים.                                         


                                         


          

יום שבת, 15 במרץ 2014

הסתכלות ברישומים ישנים


 הִסתכלוּת ברישומים ישָנים מאד, מימֵי-סוף-הלימודים. הצער הפתאומי על פגמים שלא תוקנו, והשִֹמחה הפתאומית בגלל כמה קווים מעוררי-תקווה לעתיד, לא חשובים. אבל חשובים השִֹמחה והצער על משהו הנראֶה כתכונה לא משתנָה של הרישומים.                  
השֹמחה על התמדת התכונה, על יכולתה להוביל את הרישומים אל ההִתפתחוּת המאוחרת יותר, והצער על המִגבלה שיוצרת ההתמדה הזאת, לא מבטלים זה את זה.                         
 כדבר מובן מאליו, אני חושבת, חותרים אחר-כך הרישומים אל ההבעות שלהם בתוך המִגבלה הנמצאת בעומק יישותם. כמו האישיות היוצרת אותם.                                                           
 הם שואפים כל-כך להתרחק מן האישיות היוצרת אותם, אבל הם לא מצליחים להתרחק  ממנה מאד. הם, כנראה, רק יוכלו להרחיב מאד את יכולתם להיות גם רושֶם, הרושֶם הכמעט חולף של הרעיונות, לצד ההצגה השְּלֵמָה של הרעיונות. 
                                           
                                         
    
                                               

יום ראשון, 9 במרץ 2014

"רֹשֶם, תוצְאוֹת הַשְפָּעָה...




[הגדרה מס' חמש של "רִשּוּם" במִלון אבן שושן: "רֹשֶם, תוצְאוֹת הַשְפָּעָה: "דֵּעוֹת היו להם ונִשארו רִשּוּמֵיהֶם חֲקוּקים בדִמיוֹנָם" [מורה נבוכים ב' לח]".

הדיון של הביאנלה הארצית החמישית לרישום במהותו של הרישום הזכיר לי את המחשבה על הרצונות המנוגדים של הרישום. בעת ובעונה אחת רוצה הרישום להציג את הרעיונות, ולהציג את רישוּמָם הכמעט חולף של הרעיונות. 
הרצונות המנוגדים האלה קיימים בכל צורותיו של הרישום, על הנייר, על המצעים האחרים, בחומרים השונים ובכל הופעותיו, ואינם מוותרים על עמדתם, והרי הם נִשמת-הרישום. אִתם הוא מגיע אל שֹיאו, שבו הוא מציג את הברור, הנחרץ, הכמעט סופי, ואת כמעט-צל-הרעיונות, את הרֹשֶם שהשאירו הרעיונות.   
לפעמים נדמה שרישומים מסוימים מדגישים באופן גלוי את הניגודים האלה, כמו למשל רישומים מסוימים של ג'וזף בויס הנעים בין נחרצוּת הקווים ובין כמעט התפוֹגגוּת שלהם, אבל בעצם הרישומים אינם זקוקים לניגודי-הקווים כדי לקיים את הניגודים שבמהותם. [אצל בויס מבטאת התנועה בין הקווים המנוגדים בעיקר את התנועה בין השאיפה למחשבה מדעית ובין האמונה ביצירתה של הִלה מעל הכל].
ולפעמים נדמה שרישומים מסוימים מדגישים מאד אחד מן הרצונות המנוגדים, כמו  רישומים ריאליסטיים מסוימים, כשנדמה שהצגת הרעיון הריאליסטי באופן כה מוחלט היא העיקר בהם, אבל גם אז, בעצם, מבטא הרישום בעת ובעונה אחת את הרעיון הריאליסטי ואת רישומו, את רֹשֶם-הרעיון, שהוא כמו תלוי ועומד באוויר,  וכמו רישומי הסנגווין, למשל, כשנדמה שהם שואפים להציג באופן כמעט מוחשי את חומר-החיים, הדם, אבל גם שומרים על הרצון האחר, להציג את רֹשֶם רעיון הדם. כך יכולים גם עלי-האלון של ליאונרדו דה וינצ'י להציג את רֹשֶם חומר החיים, הדם, כמין השפעה נמשכת.  
ועכשיו, גם רישומי חוטי התיל, הפלסטיק, הקרנות האור והוידיאו, שומרים את הרצונות המנוגדים, ומנסים להיות בעת ובעונה אחת מבַטְּאֵי הרעיונות ורושמם ה"אוורירי" של הרעיונות, או כמעט צלליהם. 

[חלק הפסוק מ"מורה נבוכים" המצוטט במִלון אבן שושן הוא מתוך דיון בנושא הנבואה, ובאלה שאין להם תפיסות שִֹכליוֹת כלל ולא חוכמה, אלא דִמיונות וסברות בלבד. 
 הרישום כמובן לא קשור בנבואה, אבל הוא זקוק לתפיסות השֹכליות ולדמיונות.]   

יום שבת, 1 במרץ 2014

עוד על "והיו לדם ביבשת". האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה.




"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות ד']
וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם  ." [    שמות, ז']

בגלל הדם ביבשת אני חוזרת אל המחשבות על האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה. הדם המופיע אינו מאיים מלמעלה, מן השמַיִם, אלא הוא רובץ בארץ, כך שאפשר להסתכל עליו כמעט מלמעלה, קצת כמו על האמנות שעל הרצפה, והוא כמין תמונה תחתונה, תמונת הקרקעית שלנו.     
נדמה שכאשר הוא מופיע כתמונה תחתונה, הוא מאפשר לנו להתבונן בו במבט מקיף יותר ממה שמאפשרות לנו התמונות מלמעלה, הנוטות להתרחק מאִתנו מאד,  ואף על פי שהוא החומר הכִמעט זָר, הנמצא לעצמו בין החיים והמוות, מחוץ לגופים החיים, הוא גם החומר הכמעט קרוב לנו, הרובץ אִתָּנוּ מתחת לשמַיִם. וכמו האמנות הנִפרשֹת על הרצפה, כשהוא נפרשֹ על הארץ, הוא מצליח להיות מוחשי כל-כך, בזמן שהוא גם שואף אל הערטילאיות של התמונות. אז, הַרְגָּשַת הזוועה שלנו נעה בין האמונה בַמוחשיות שלו ובין האמונה בערטילאיות התמונה.           
במצבו זה, ביבשת ובכל ארץ מצרים, הוא גם מסביר קצת את הרגשת הביטחון של האמנוּת המשֹתרעת על הרצפה. האמנות היורדת אל הרצפה, אל הארץ, יודעת שאין בה האִיוּם הנשֹגב שהיה לאמנות שעל התקרות, ואין בה העמידה מולֵנו וכנגדנו שיש לאמנוּת על הקירות, ושבכל זאת, כאשר היא משֹתרעת על הרצפה היא זוכה במבט-העל שלנו על מה שנראֶה כיבשת שלנו, כשטחים העמוקים של בסיס-חיינו, כשִטְחֵי-הַדָּם שלנו.  
    
ביצירה "דם קר [חוף תל-אביב]" הפכה הִלה לולו לין את תמונת השמים לתמונת- בָּשָֹר, ונדמה ששמֵי-הבשֹר זועקים יותר משִטחֵי-הדָּם ביבשת, כאילו הם מערערים את סדרי-הטבע יותר ממה שמערער הדם שעל הארץ. והרי הדם של הבשֹר החי ממילא יחזור תמיד אל היבשת, כאילו היה שייך לה מלכתחילה, אני חושבת. ובאמת, אני חושבת, כשהדם ממלא את ארץ מצרים בספר "שמות", הוא בעצם זָהִיר, שָקוּל, ולא מנסה לעשות זאת בשמַיִם.