יום שני, 25 ביוני 2018

גּוֹנֵי הזמנים, וגם על היופי המבוזֶה.

דיברנו על ו' ההיפוך בתנ"ך, שהיא כמין אי-מָנוֹחַ של הכָּתוּב, וי' אמר שהיא מראה את יכולת התשובה בתוך הזמן, וחשבנו גם שהיא מביעה, בהִתהפכוּת זמנֵי הפְּעָלִים, את אי-הרצון בתיאוּר ריאליסטי, ושבעצם, בכתוב כולו ישנו התיאור הלא ריאליסטי, והרי הפעלים עם ו' ההיפוך והפעלים בלי ו' ההיפוך מתחלפים בו בלי הרף, עד שיש בו מין התערבבות שלהם, כמו רעיון שהוא רק שלו. 
וחשבנו שהתנ"ך הוא קצת כמו רישוּם, שהקווים שלו הם הפשטה ושהוא שואף לא רק אל הבעַת רעיון אלא גם אל הבעַת הרושֶם הכמעט ערטילאי של הרעיון
ואחרי כן חשבתי שהכתוב כולו מציג גם גוונים של זמנים, כי ו' ההיפוך לא מראה ממש עבר ועתיד גמורים אלא גוונים שלהם. רק גוונים. וכאילו גּוֹנֵי הזמנים וההִתחלפויוֹת הרַבּוֹת שלהם הם מין רטט בתוך הכתוּב, קצת כמו סָפֵק
כנראה, המחשבה על גּוֹנֵי הזמנים לא לגמרי מתארת את צורות הפעלים עם ו' ההיפוך, אבל אני שומרת אותה. היא מראָה לי תמונה לא סגורה. 


ושוב, על היופי שהוסַף לקַו ברישום של סי טוומבלי, ושעכשיו הוא נידוֹן בחומרה לא רק מפני שהוא מביע אי-אמונה  ביכולתו של הקו ברישום לעמוד לגמרי כרעיון, אלא גם מפני שהיופי עצמו תמיד נידון בחומרה. 
וכמובן, אנו מואסים במה שנראֶה כמין יופי קל להשֹגה, ידוע מדי, או מופרז מדי ופתייני , המבקש שחומרת היופי תוכל להיות עשויה מגוונים של חומרה ושל קלוּת. ואנו רואים אותו כנטפל אל היופי, ואנו מגַנים אותו. ואף על פי שאנו קוראים לו יופי נמוך, יופי זול, הוא לא גּוון של היופי בעינינו, ואסור לו להיכנס בשער היופי. 
כדי שלא ירטיט ויחליש את החומרה.              


[וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹד,ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה;  ]    


  
             

 Cy Twombly (1928-2011)   Untitled  סי טוומבלי


                             Cy Twombly    סי טוומבלי 

              



יום שלישי, 19 ביוני 2018

הרישוּם הנערָץ


"הקַו", הצהיר  ליאונרדו דה וינצ'י, "אינו קיים בטבע". "יש בזה גירוי לשינוי צורה, שינוי צורה של מושגים, של אירועים ממשיים, של מוסדות חברתיים, של הטבע, של הטכנולוגיה, של המערכת המחזורית האנושית", אמר יוזף בּוֹיס על השימוש ברעיון השנאי ברישומים שלו, ואביבה אורי כתבה "הקַו תחילתו באמן וסופו באלֹהים, אלֹהים-אמנוּת". 
כמעט כמובן מאליו יש בהם השתוקקות גדולה אל הרישום ואל היותו כמתעלֶה וכמגַלֶּה ומראֶה את מה שהם עצמם לא יכולים להַראוֹת. כאילו הוא יוצא מתחום יכולותיהם אל היכולות הנשֹגבוֹת. 
ובעצם, אני חושבת, הרישום, שהוא כמין הופעה של דבר ושל ההיעָלמוּת שלו, ושל הרושֶם הנשאר, ושהקַו שלו הוא הפשטה, ושהוא יוצר צורות ריקות ומלֵאוֹת, ברוּרוֹת ועלוּמות - כאילו הוא היכול להראות משהו מרושֶם צֶלֶם אלֹהים שבו נברא האדם. רושֶם הצורה הלא לגמרי נתפשֹת.  
כי הרישום תמיד מראה לא רק את הצורות ואת הקַו, אלא גם את רושֶם הצורות  ואת רושֶם הקַו והמִתְאָר, ואת רושמו של כל מה שנראֶה בו כאוורירי וכנפוֹג מעל, וכשוקע אל הארץ כמו גוף, ומים, וקווֵי הגשם. 
ונדמֶה לפעמים שהרישום יכול להתקיים לגמרי כרושֶם נשאר, כמו חומר נעלם, כמו לא-חומר, כמו צֵל, אֵד, וכמו דמות פְּרוּדוֹת המוצָק והנוזֵל.               

ברישום "ללא כותרת"  1969  של סי טוומבלי הוסַף יופי לקַו. מה שנראֶה כמביע ילדותיוּת הוא בעצם מין יופי. כאילו הקַו כרעיון לא יכול לעמוד. 
ברישום של בּוֹיס ההופעה של דבר וההיעלמות שלו חיוניוֹת כל כך לרישום. הרישום ורושמו הערטילאי של הרישום, כמעט כמו גוף וצִלּוֹ המוטָל של גוף, או בבואתו של גוף, נראים כמעט כמִחוּץ לידיעתו של בּוֹיס. 

  
[הציטוט של דברי ליאונרדו דה וינצ'י - מקטלוג של מוזיאון תל אביב, 1977.
הציטוט של דברי בּוֹיס - מ"קַו" 8
הציטוט של דברי אביבה אורי - מ"אביבה אורי", דורית לויטה. 1986   ]

  
                           

                                Joseph Beuys   Fe   1951  יוזף בויס



                     
               
               יוזף בויס   Joseph Beuys






                                

                                       Untitled       Cy Twombly 1969  סי טוומבלי   ללא כותרת












יום רביעי, 13 ביוני 2018

עוד על זיכרונות הרפואה והציוּר

ד"ר פיליפ ס. האנץ' כתב לפרנק לואו שהוא קיבל את שני רישוּמֵי ההכנה הראשונים בשמן של מה שיהיה מין גִרסה קובנית של ציוּרֵי הקדחת הצהובה, ושהם תלויים בספרייה של מרפאת מיו [ mayo clinic] יחד עם ציוּר "כובשֵי הקדחת הצהובה" בגרסתו הסופית. הוא מציע לשלוח את שני רישומי השמן להוואנה עם כל הציורים האחרים של סִדרת ציורי הרפואה של קורנווֶל, הוא כתב, ובאנוכיותו יִרצה אותם בחזרה, כמובן. 
ד"ר האנץ', שתיעד את תולדות מחקר הקדחת הצהובה, כנראה צירף במחשבתו את ציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל ואת תולדות המחקר. דִמְיוֹנוֹת הציוּר נהיו בעיניו חלק מהתולדות האלה. 
אבל, בעצם, גם כשתיעד את תיאוריהם של המשתתפים במשלחת של צבא ארה"ב לקדחת הצהובה ובניסויים, וכשצירף כך אל תולדות המחקר את הזיכרונות, צירף גם את הדמיונות. 
במכתב לאחותו לָאורה ממרץ 1901 כתב ד"ר ריד, ראש המשלחת, שבתחילת יוני שלחה אותו פקודה אל תוך הערפל של הקדחת הצהובה כדי ללמוד את המחלה. הוא כתב שיחד אתו הלכו ד"ר לַזַר וד"ר קרול, ושד"ר לזר מת מן המחלה. 
מייבל לַזַר כתבה לד"ר ג'יימס קרול בנובמבר 1900 שהיתה רוצה מאד לדעת על הנסיבות שבהן נדבק ד"ר לזר, בעלה, בקדחת הצהובה. היא כתבה שבפתק ששלח גנרל ווּד הוא כתב שד"ר לזר הרשה ליתוש לעקוץ את ידו. זה אפשרי שגנרל ווּד טעה, היא כתבה, כי ככל שהיא יודעת שד"ר לזר אהב את עבודתו, קשה לה  לחשוב שהתלהבותו נשאה אותו כה רחוק. 
ג'ון מורָן אמר לד"ר האנץ' שהוא זוכר בבירור שאחרי שקיסינג'ר אמר לו שהחליט להתנדב לַניסויים הוא עצמו אמר שהוא נכנס לניסויים האלה כהתחלה ראויה  ברפואה, ושד"ר איימס, שידע על תכניתו להתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה של וירג'יניה, אמר לו שזאת הזדמנות פז בשבילו להוסיף לו מימון צנוע ללימודים. האנץ' שאל אם ד"ר איימס לא הזהיר אותו ביחס לסכנה. מורן ענה שלא. 
האנץ' אמר שהרשומות מראות שמורן היה מעורפל בשעה שש בבוקר של חג  המולד, אבל מורן אמר שאכל ארוחת בוקר גדולה, ושהחום שלו היה נורמלי או מעט למעלה מזה. אחר כך, כשידע שנדבק במחלה, אמר מורן, היו לו המחשבות ההן על ההימור שהציע קודם לכן בחור בשם ג'רנגן ועל כך שאולי יזכה בחמישה דולר יותר משהיו לו מחשבות על כך שהיה לו חום. ויותר מאוחר, אמר, כשסבל מכאבים בכל גופו, אמר לד"ר ריד שכאשר החליט להשתתף בניסויים החליט גם לעשות זאת בלי בכי. 
ד"ר האנץ' שאל מדוע ד"ר ריד לא עשה את הניסוי גם על עצמו. מורן אמר שהוא היה מבוגר מדי, שזה לעצמו סיבה מספקת. הוא היה אז בן חמישים, הוא אמר. 
כנראה, הציורים של קורנווֶל הצטרפו בעיני ד"ר האנץ' לתיאורי מחקר הקדחת הצהובה, כי יכלו, בעיניו, להביע את הִצטברוּת העובדות והזיכרונות.     

[ ד"ר האנץ' קיבל ב1950  את פרס נובל על גילוי הקורטיזון, ובהרצאת הפרס אמר שבערך ב-1923 הוא החל בעבודתו בנושא מחלות ראומטיות, ובדלקת מפרקים בפרט, בתוך מסורת קודרת של פסימיוּת. סיפור ששמע ב-1929 מחולֶה בדלקת מפרקים על הופעה פתאומית של צהבת עם נסיגה של תופעות דלקת המפרקים, הוא אמר, פתח את הפֶּתַח למחקר חדש ולתפישה חדשה של המחלה. עוד הוא אמר  שקורטיזון ו ACTH  מציגים תמונות לא סגורות, ושעדיין לא הוגדרו הקצוות של יכולתם.    

נדמה לי שחואן מנואל בליינס, שהיה גם צייר פורטרטים, סמך גם בציור עם האִשה המוטלת ועם האנשים בפתח, אולי רופאים, על יכולת ההִתבוננוּת שלו. כמובן, נדמה שההתבוננות כאן היא אל תוך האמנוּת עצמה. והציור הזה שונה כל כך מציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל.    ]   


      



                               

                        

Juan Manuel Blanes   


An episode of the yellow fever in Buenos Aires

 , 1871–1871  אפיזודה של הקדחת הצהובה בבואינוס איירס 1871   

                                 
                        c1940, by Dean Cornwell. CONQUERORS OF YELLOW FEVER by   דין קורנוול, כובשי הקדחת הצהובה. בערך 1940     

יום שני, 4 ביוני 2018

בעינֵי רוחו של מתכנֵן הגַּנִּים.


מתכנן הגַנים מסתכל אל הגַן שלו ורואה בעינֵי רוחו את הגן מתמשך אל הנוף שמעֵבר לו, והנוף שמעֵבר לו כָּלוּל בו. הנוף הגדול הנפתח עד האופק כלול בגן
אבל כשהוא כולל את הנוף הגדול בגן הוא מֵפֵר את האמונה שלו שהגן הוא תמונה של מקום, דמוּת של מקום. כי הנוף הוא לא תמונה ודמות. הוא מקום, מציאוּת מחוץ למחשבות ולרעיונות. 
ובכל זאת, הנוף הגדול הנפרָשֹ אל המרחק מושך כל כך את לבו, והוא יכול לחשוב שבגלל היותו של הנוף רחוק כל כך הוא כבר כמעט מה שהוא רואה בדמיונו. שייך למחשבותיו שלו. ההמשך המדומיין הנהדר של הגן שלו. 
מעט אחרי שחזר ממסעו אל גַנים ברחבי העולם, היה יכול לזמן מה לחשוב שבעצם, הגן שלו הוא אחד מגַּנֵּי העולם, ולהתנחם מעט, אבל עכשיו הוא רוצה כל כך את הִתמשכוּת הגן בתוך המרחקים, עד שקצה הגן יהיה כמעט לא נראֶה, כמו קצה העולם. 

[אני חושבת על תוך הגַּן בְּעֵדֶן, שעץ החיים בו, ושהוא מוקף ומוגבל על ידי הגןולא מתמשך ומתפרשֹ, אבל יכול להיות עמוק ולהתמשך אל מעמקיו. ובעצם, גן עדן  כולו, אף על פי שאינו מתמשך ומתפרש אל המרחקים, הוא מתמשך אל מעמקיו. כמו תמונה הוא מתרחק בתוך עצמו. 

"וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן...". בראשית ב]       



                         
Filippino LippiAnnunciation with saints