שבת. כשנזכרתי היום ב״הדברים מרחפים

 

שבת 

כשנזכרתי ב״הדברים מרחפים להם כאן״ שאמרה עליסה בחנות של הכִּבְשָֹה הסורגת, חשבתי על האמנים הרבים כל כך שפנו אחרי מרסל דושאן אל חפצֵי ה״רֶדי מֵייד״, שביטלו את ריחוף הדברים, את אי-ההשֹגה, שכנראה לא רק רצו את האמוּנה החדשה של האמנוּת, כמעט כאילו מאסו באמונה ישָנה ובדת ישנה, אלא גם הרגישו מין הקלה גדולה כשהיה נדמה להם שהאמנוּת נהייתה קרובה אליהם כל כך, כמעט מחייהם עצמם, כמעט גוף מגוּפָם. 

ובכל זאת, נדמה שאיזה צורֶך אחר נִטפל במשך הזמן אל חפצֵי ה״רדי מייד״, אולי שאיפה לא נגמרת אל ריחוף החפצים שהצליחה עליסה לראות, וכאילו חפצֵי ה״רדי מייד״ בכל זאת נִתלים קצת באמוּנה ישָנָה. בכל זאת נתלים באמנוּת ישָנָה.

 

 

נדמֶה שלכבשֹה הסורגת יש אפשרויות רבות כל כך. והרי יש לה הדברים המרחפים והמַיִם והצמר, וכשהיא יכולה לסרוג בצמר שלה עצמה ולהיות היא עצמה קצת כמין ״רדי מייד״, היא יכולה גם לשמור לה את הדברים המרחפים, המתרחקים, הלא-מושֹגים, ואת המַיִם, שהם כמו מושאלים לה, ואת המַשָּט שהוא קצת כמַשָּט אל לא-ידוע, ״...בין אותן גדות נהר תלולות וקודרות שמעל לראשיהן״, כמעט כמשט אל צלמוות וממנו. 

ונדמה לי שהיא הרואָה את ריבוי הדברים, עד יִרְאָה. 

 

                                                     

לואיס קרול . איור: ג׳ון טניאל.     

עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

כאילו הפסוק שאחריו יקֵל עלינו, אבל הפסוק הזה עומד לעצמו, והקושי בו לא נגמר, ואנחנו כמעט מסכימים לראות שדִברת בני האדם היא שאלֹהים בחר אותם, ואת ״וְלִרְאוֹת״ כממשיך את ״לְבָרָם״, כמתאֵר את מעשה אלֹהים. ואנחנו רואים כאן שהבחירה בבני האדם לא שונה מהבחירה בבהמה. והבהמה לא נחותה. הבהמה היא מ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים״ וגם מ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים״ [״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ״].

מניטו [הרב יהודא ליאון אשכנזיֿ], אומר ישראל, אמר על הבהמה יש בה מַה. וצריך גם להבין מהו מי, ״מִי בָרָא אֵלֶּה״, ולאדם יש מה וגם מי, ויכולֶת לשאול מה ומי על אלֹהים. ואילו הבהמה לא יכולה לשאול מי הוא אלֹהים, וזה דיון על הֶבדל בין אדם ובהמה, שבעצם הם שווים בשאלת המַה, כי מציאוּת של מקום זמן ויֵש היא אותו דבר אצלם. וכאן קֹהלת מדבר רק על מה. וכך גוזל מהאדם את המי שיש בו. 

וישראל מזכיר את קושי מה ומי בפסיקת הלכה. חשיבות המַה, התורה, הרעיון הגדול, אל מול חשיבות המי, האדם, שיקבל עליו את ההלכה. והבהמה היא דבר רציני מאד, הוא אומר, והיא שומרת המַה, הדבר הגדול, הרעיון הגדול, אבל בלי המי. ואנחנו כמעט רואים בברור שבאדם יש הסתירות של מה ומי, כי הוא דומה לאלֹהים [״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית״, ו״מִי בָרָא אֵלֶּה״], וכאן, בקֹהלת, רק דיון על המַה. 

 

 

 

[קהלת ג : (יח) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:]

 

 

[בראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ]

 

                                               

צדיק רודף את צדיק ורשע רודף צדיק ורשע רודף רשע [שיחות עם ישראל פיבקו]

בשיחה שלנו על המדרש אני צוחקת, אולי כי כל הרדיפוֹת אצלו שווֹת במהותן, וכל ״יבקש את נִרדף״ שווים במהותם, וכי צדיק נרדף על ידי צדיק וצדיק נרדף על ידי רשע ורשע נרדף על ידי רשע צריכים להיות נרדפים כדי שאלֹהים יבקש אותם, וישראל אומר על ״צדיק רודף את צדיק״ לכאורה עולם מתוקן, שבו צדיקים, אבל צדיק רודף את צדיק, צדיק רודף את צדיק כדי לפגוע. ואנחנו מדברים על ״והאלֹהים יבקש את נִרדף״ כהאלֹהים יעדיף את נרדף, גם אם בשביל להרוג אותו, וזה לְעולם, כפיָה על אלֹהים, הוא עצמו לא יכול לשַנות את יבקש את נרדף. ולָמה המדרש הזה, אומר ישראל, ללַֹמד שגם אם אנחנו צדיקים אנחנו צריכים שירדפו אותנו כדי שאלֹהים יבקש אותנו. ובמה נרדף חזק מרודף, הוא אומר עוד, בזה שהוא לא צריך לרדוף. לרודף יש עוֹל נמשך, לא נעלם לעולם, כי הרדיפה היא סוג של שליטה במישהו. 

ובעולם שבו צדיק רודף את צדיק, כל אחד עושה מה שנכון מבחינתו, בזמן שהוא צדיק, והפִתרון כאן הוא לא ניצחון ולא כניעה אלא מרחב של רדיפה ובריחה, וכאילו אין בו דבר סותר את הצדיקוּת. 

וברשע רודף צדיק אין הבדל במהות הרדיפה אלא כאן הרשע רוצה להחליף את הצדיק, לשלוט במקום הצדיק, וברשע רודף רשע אין הבדל במהות הרדיפה, אבל אין תקווה, כי רֶשַע יחליף רֶשַע. 

ובסוף השיחה ישראל אומר חסר כאן צדיק רודף רשע, כי אין במדרש רצון שהרָשָע ייעלם. כי רָשָע חייב להיות בעולם. 

 

 

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה ג: , והאלהים יבקש את נרדף רבי הונא בשם רבי יוסי אמר לעולם האלהים יבקש את נרדף את מוצא צדיק רודף את צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף מכל מקום יבקש את נרדף,]

 

[קהלת ג: כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טומַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף]

  

אל הגבָּלוֹת [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

כי הגבָּלוֹת בכל הפסוקים האלה, מ״...כִּי אֵין טוֹב בָּם כי אם...״, וידיעת אי-היכולת לראות טוב כמו שאלֹהים ראה [בבריאה], רק מרחב של לא-מוחלט לאדם, ואל כל שיֹאכַל ושָתָה ורָאָה טוֹב והאדם עצמו, הוא מַתַּת אלֹהים, והמתת היא לְעולם כי כל אשר יעשה אלֹהים הוא לְעולם [ואנחנו לא יודעים מהו כל אשר יעשה אלֹהים], שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ואשר בקשה של אדם לא תשנה אותו, ואלֹהים לא ישנה אותו כי הוא לְעולם, ועד ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו״ ו״הָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף״. שלא ישנה.

בשיחה שלנו אמר ישראל בכל עשייה של אדם יש יראו מלפניו, כי אין להוסיף למה שיש ואין לגרוע ממנו והיראה היא עמידה מול היש, המציאוּת. וזאת יראה גדולה. ויראה מלפני אלֹהים כי אלֹהים הוא מה שיש, וקֹהלת אומר אדם צריך לעמוד מול היש עכשיו. וחשבנו על פסוקי העֵת ועל הצורך של האדם לִירֹא מפני העת שבה הוא נמצא. כי היא עת. היא המציאוּת עכשיו. 

והיינו צריכים להבין את וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף, וישראל אמר שלנרדף יש יִרְאָה, ושאלתי על היראה של הרודף ברודפו בגלל ציווי של אלֹהים, וישראל אמר בגלל הרגשת הכוח שברדיפה הוא יעמיד עצמו כחשוב יותר מאלֹהים. 

ושאלנו על אלֹהים כרודף בהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף, וראינו ב״יְבַקֵּשׁ״ את יבקש כרודף את נִרדף, את יבקש את נפשו, ואת ישתוקק אל נרדף. וראינו שנרדף הוא לא אחד ידוע [הוא בלי הא הידיעה] כי תמיד יש נרדף ותמיד יש רודף. ותמיד האלֹהים יְבַקֵּשׁ בדין המוחלט ובחסד המוחלט. ואנחנו לא יודעים מתי אלֹהים הוא בחסד מוחלט ומתי  בדין מוחלט. 

ולְעולם האלֹהים יבקש את נִרדף. כי כל-אשׁר יעשׂה האלֹהים הוא יהיה לְעולם.

 

 

[קהלת פרק ג: יב יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.  יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ--מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. טומַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף. ] 

 

[שמות ד: כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ]

 

                                                   

*

יוֹמנסִפְרוּת 30. ירושלים. סלמה לגרלף.

 

 זה ידוע לי. הצורֶך תמיד לחזור אל יצירוֹת הסִפרוּת הישנות. ואני רואה את ההִצטברוּת המכריעה של הרומן, ואת דחיפוּת הדברים המצטברים, ואני רואה גם דברים הפוגמים בַדחיפוּת [שיחת הויכוח בין הכנסיָה והמִסגד, שיחת הפחה ומְשָרְתוֹ] אבל לא מבטלים אותה, ודחיפוּת הדברים היא מִן ההתחלה ממש, ״והאוויר היה רענן עד כדי כך שאין לתאר״, ״האם נולד הילד? כן, אומר אני, והיא החניקה אותו, הוא היה מוטל מת על ידה״, ונדמה לי ש״עד כדי כך שאין לתאר״ הוא גם צורך הדברים הנמשכים, האמונה וחֶזיונותיה הגדולים על הארץ, ואי-ידיעה גדולה על הארץ, וגודל השְכוֹל, שאולי אין לתארם לגמרי.  

 

האם רק דחיפוּת הכתיבה משפיעה עלי או גם ירושלים שמחוץ לסִפרוּת, והרי כשאני קוראת את ״...אבל הארץ הזאת ארץ אכזריה היא״ אני חושבת על אכזריוּת הארץ הממשית שמחוץ לסִפרוּת, ועל אכזריוּת אמונת האיכרים השוודים שקבעה לעצמה את דְּמוּת הארץ ואת דמות רצונות הארץ, וצערי על הארץ הממשית מתרחק מן הסִפרוּת. 

ובכל זאת, הרי אני חוזרת אל מִלּוֹת הסִפרוּת ״...בארץ נטולת חוק״, ואני יכולה לראות בהן ארץ הפקֵר, כמעט לא-ארץ, לא גודרת את כל הנמצא בה, ואני נזכרת לרגע בשֹעיר הנשלח עם החטאים אל המִדבר, ועל החטאים הנשלחים הממשיכים להתקיים במדבר ושאין כמעט גדרות לקיומם בו, כמו בארץ הפקר, כמו בארץ-רעיון, והסִפרוּת מחזירה אלי את הכמיהה לארץ-רעיון. 

 

 

[ירושלים, סלמה לגרלף, עמ׳ 7, 12, 268, 370, הוצאת אריאל, תִרגם יעקב רבינוביץ, מהדורה חדשה]

 

 

 

                                                

ירושלים. סלמה לגרלף מהדורה חדשה

 

ביום כיפור ״ירושלים״ של סלמה לגרלף

ביום הכיפורים ״ירושלים״ של סלמה לגרלף במקום מסכת יוֹמָא. ובכל זאת, הצורֶך הברור של עמידַת יְפִי המִשְנָה מול יְפִי הרומן.  

 

 

היציאה בסוף יום הכיפורים אל רֵיחַ הבשר הנִצְלֶה באוויר הרחוב נהיית דומה קצת ליציאה של נֹחַ מן התֵּבָה אל ״וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹח...״. ההגעה המהירה כל כך. 

 

 

 

אחרי כן, בכל זאת אני קוראת קצת במסכת יומא. ״שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ...״.  

אפילו רק בשביל ההתחלה הזאת, אני חושבת, ואני ממשיכה לקרוא, ואני לא רוצה להבין לגמרי את כל היופי, ואני לא שואלת לגמרי מהו היופי של ״הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ״ בתוך מסכת יומא, קצת כמו שאני לא שואלת לגמרי מהו היופי של הרומן. 

 

 

 

דניאל שלח לי היום את הגדרות המִלּוֹן החדשות שלו. ובהן, 

אילץ: גרם שלא יוכלו שלא

ביטל: גרם שאין

ה: אשר הוא

הבין: ידע שאולי דבר נכון כי אולי דבר אחר נכון

אויב: מישהו שמרע לנו ואנחנו מרעים לו.