יום שבת, 29 באוגוסט 2020

[16]שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

 

כמעט נגמר הקיץ, והשיחות שלנו ממרחק לא הגיעו אל סוף החיבוּר הזה, ואל סוף ההבנה. 

כתב הרב אשכנזי בהמשך החיבור "וצריך להבין, וכי באיזה כוח שבכוחות יכולים הנבראים להימצא". כי יש הכרח להבין, והנבראים הם כל הנפשות החיוֹת אבל כאן הוא מדבר על האדם שיש לו הכרַת היותו נמצא, אמר ישראל, על הנבראים היכולים להימצא במציאוּת מכוחות עצמם. מצד אחד רק מהיותם נבראים הם יכולים להיות במציאוּת, ויש צורך בצמצום של האורות כביכול, כי הוא יוצר את הקיום שלהם, את זכות הקיום שלהם, ומצד אחר הם מתקיימים בכוח עצמם. 

והחיבור הגיע אל "עד חילוּל ממש", כי הצמצום הקדמון הגיע עד מדרגת החלל, פירוש מקום פנוי בהחלט, וזה העדר אלוהות מוחלט, ועומד שם האדם, בעל תודעה, ומבין שהוא נמצא בהעדר אלוהות. 

וישראל אמר על "ועדיין אינו מובן למה ועל מה זה באשר היה די להקטין האורות ..." זאת שאלה כמעט כופרת, טוענת שהרי אלֹהים יכול לצמצם את עצמו ואת האור עד שיוכל האדם לעמוד מולו ולסבול את זה, ולמה צריך חלל פנוי בהחלט. עד חילול ממש. חילול אלהים. אלהים עושה עצמו לגמרי לא קיים, עצמו חלל שלם

כי ב"חילול ממש" ישנו עניין החלל, אמר, ישנו המקום שאין בו כלום מהאל, מהקדוּשה שלו, אבל הברוּאים והנבראים הם בחלל הממש הזה. הברואים הם בגלל רצון האל, אבל כשהם הופכים לנבראים יש ממד עצמי מוחלט שלהם עצמם, ומניע אותם הרצון שלהם, שהוא לא רצון הבורא. והוא רצון כמעט מוחלט, שבא מתוך קיומם בחלל המוחלט. 

רק כשאלֹהים יכול להיות מחולל לגמרי יכול להיות הרצון של הנבראים. וזה בעצם גם כוח החלל לעמוד מול האל. 


[...וצריך להבין וכי באיזה כח שבכוחות יכולים הנבראים להימצא במציאות כלל, עד כי נאמר שצריך איזה צמצום באורות כביכול, כדי שיוכלו להתקיים. וכאילו כבר נמצאים גם הנבראים בחינת מה. לכן יש לומר דאיכא [שיש] צורך בדבר הצמצום גם מצד אחר לגמרי, והוא מה שפירשו רבותינו המקובלים כי הצמצום הקדמון הגיע עד מדרגת החלל, פירוש מקום פנוי בהחלט, ועדיין אינו מובן למה ועל מה זה.  באשר היה די להקטין האורות עד שיוכלו להגיע למדרגת השפלות הרצויה, וכי היפלא מה' דבר? ולמה הוצרך כביכול להעמיק הצמצום הלז עד מדרגת החלל לגמרי, אשר סודו כפשוטו חילול ממש?" מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]


[וודאי הכתיבה שלי על השיחות לא משיגה את ההבנה ההכרחית]




                                                       




יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

[15]שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי


"וזה היה עד ערב שבת דיצירה, ובתנאי שהיום השִשי יתקיים לדִברות מפי הגבורה גם בעשייה, והצליח משום הנעשה ונשמע של ישראל" כתב עוד הרב אשכנזי, וזה על דברי רש"י "הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם: ע"מ שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - כלם תלויים ועומדים עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה", כי ה' הידיעה רומז על יום הששי שהיה ידוע מלפני כן, ושיגיע, וב"זה היה עד ערב שבת דיצירה" אומר הרב אשכנזי בעצם מה תכלית העולם, כי הכֹּל ממתין לדִברות, ובעצם אומר בזה את צורך הצִמצוּם. 

כי העולם ממתין לדעת אם יש לו זְכוּת, אמר ישראל, אם יש תקווה לתיקון. וזה רק כשישראל מקבלים על עצמם את התורה בנעשה ונשמע. קודם נעשה ואחר כך נשמע, וזה ממלכת כֹהנים וגוי קדוש. ועם ישראל יהיו כֹהנים לעולם כולו, אמר, יצטרכו למצוא בתרבות שלהם מרחב לכל תופעות העולם, כי הם כהנים של כל העולם. עשרת הדִברות הם מאמץ ליצור ממלכת כֹהנים שתוכל לדבר בשפה אחת אבל גם לדבר בפֵּרוּד של העולם. והצורך בצמצום מגיע אל נעשה ונשמע של בני ישראל, שהוא רצון האדם לקבל על עצמו את המשימה האלֹהית. 

אבל  יצטרך עוד הרב אשכנזי לומר "וצריך להבין, וכי באיזה כוח שבכוחות יכולים הנבראים להימצא". הכרח הוא להבין. 


[ועוד על רישוּמֵי לימוּד והכנה. כי למה הם צריכים אחריהם את היצירה הגמורה. לא מפני שהם לא גמורים, אלא דווקא מפני שהם עומדים נבדלים בכוח עצמם, והיצירה הגמורה אומרת דברים לא רק על עצמה אלא גם עליהם, על מה שהם אמרוהם נהיים הזיכרונות הזַכִּים שלה.]


["...לאט לאט לרגל המלאכה אשר ברא אלהים לעשות, ולאו דווקא דרך פתאם יחד כתוקף הרצון ברוך הוא. וזה היה עד ערב שבת דיצירה, ובתנאי שהיום הששי יתקיים לדברות מפי הגבורה גם בעשייה, והצליח משום הנעשה ונשמע של ישראל." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]  


                                                        

רפאל. רישום הכנה


יום שבת, 22 באוגוסט 2020

[14]שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

השוויתי בלִבִּי את הכתיבה שלי על החיבוּר הזה לרישוּמֵי לימוּד והכנה. חלקֵי רישוּם, חלקיקֵי רישום, פתיתֵי בהירוּת, פתיתֵי כישלון, ובכל זאת גם השאיפה אל הבעַת רושמוֹ של רעיון. וניסיתי אחרי כן לתאר לי ש"רישומי הלימוּד וההכנה" האלה שלי, הלא גמורים, מתאימים באופן חלקי לחופשיוּת השיחות שלנו ולחופשיוּת תנועת הרעיונות שבחיבור. 

"לאט לאט לרגל המלאכה אשר ברא אלהים לעשות, ולאו דווקא דרך פתאם יחד " כתוב בו, ו"לאט לאט" מתכוון להִשתלשלוּת העולמות. מצִמצוּם ומאור אינסוֹף, ובין אור אינסוף והמציאוּת. העולמות, בהדרגה, ולכל עולם מעמד משלו. ודיברנו מעט גם על ריבוי האלים היוונים, כי זה ריבוי עולמות. ולכל אל יווני יש מידה. כל אל יווני הוא מידה. וזאת ההדרגתיות כדי לתת לכל תופעה להתקיים כנפרדת, אמר ישראל, אבל התרבות היוונית לא הכירה בקיום כל התופעות מאותו מקור, ובכך היא עבודה זרה. זאת זרוּת לרעיון ההשתלשלות. 

ו"לאו דווקא דרך פתאם יחד" הוא דיון של מניטו עם עצמו, אמר ישראל, והרי יש בכל זה סכמה, מין שרטוט, ולא כרונולוגיה, למרות ההשתלשלות היכולה להיראות ככרונולוגיה, ומניטו, השואל על השם אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל ומהו היִחוּד של עם ישראל, אומר עם ישראל בא לעולם כדי ללַמֵּד על האל האחד, כל עם ישראל הוא ביטוי לאל אחד, כי יש בו כל התופעות שבעולם, כי הוא יכול להכיל את כל התרבויות, ותמיד בגלות, תמיד כל תרבות נמצאת בו. הוא ריבוי של כל העמים אבל הוא עם אחד. וכן, הוא מייצג את כל הרבדים של אלֹהים, הוא כלי, כהן לוי ישראל, וגם ציבור, צדיקים רשעים ובינונים. כל הרבדים בו, וכך הוא מייצג את כל המדרגות שבעולם, את כל העולמות שנבראו. הוא מייצג האל האחד, מייצג כל העולמות. 

וכך, פתאם יחד חשוב מאד, כי הוא ביטוי הסכמטיוּת, לא ביטוי כרונולוגיה, כדי לא להכניס לאלֹהים השתלשלות של סיבה ותוצאה. הכל בשוויון מוחלט ואין עדיף בכל העולמות, לא כהן, לא ישראל, לא צדיק, לא רשע... 



["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם...

...אך ברור מאד כי הצורך הזה של הצמצום כביכול, עלה ברצון מלכתחילה מכל רצון, כלומר לפני הבריאה עצמה, ולכך נשתלשלו הדברים בחינת מאמרות דחסדים. לאט לאט לרגל המלאכה אשר ברא אלהים לעשות, ולאו דווקא דרך פתאם יחד כתוקף הרצון ברוך הוא. וזה היה עד ערב שבת דיצירה, ובתנאי שהיום הששי יתקיים לדברות מפי הגבורה גם בעשייה, והצליח משום הנעשה ונשמע של ישראל." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]    




                                                                

Raphael


יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

[13]שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

הגיע החיבור אל עניין הבשורה, שהיא כניגוד לטבע העולם, ואל עניין בריאת העולם כחֶסֵד, מתנת חינם

הבחין כאן הרב אשכנזי בין מידתו של יששכר ומידתו של כל ישראל, כי ההתחלה במידת יששכר והמשכה במידת כל ישראל, כי הבשורה, התורה, שהיא בשורה מאלֹהים, שהיתה בתחילה ליששכר, עוברת לכל ישראל. זה נהיה יֵעוּד לכל ישראל. 

הבשורה, כי היא לא דבר טבעי, אמר ישראל, היא ניתנה מאלֹהים. ותורה היא דבר לסבול. ואין כאן יסורים כמו אצל הנצרות, אלא לסבול רק את התורה שאלֹהים נתן, שהיא לא טבעית לעולם. וכתב הרב אשכנזי עוד "אשר לעמל זו נברא האדם". והרי התורה מנוגדת לטבע העולם, ניתנה בשביל לתקן את העולם, ודרך האדם, באופן מנוגד לטבע העולם, ללמוד את התורה. והיא נצחית, והלימוד שלה מנסה כל הזמן להתאים למה שנמצא, לקונקרטי, וכל פעם צריך ללמוד עוד, לפרש עוד, כדי לתקן את מה שהתקלקל במה שהשתנה בזמן, אמר ישראל

ואחרי כן המשיך בחיבור ב"אך ברור מאד כי הצורך הזה של הצמצום כביכול עלה ברצון מלכתחילה מכל רצון", בהמשכיות עניין צורך הצמצום, ויש כאן ברור מאד וכביכול, וישראל אמר "כביכול" אומר אל תנסו לתפוש את זה כמשהו שתוכלו להבין לגמרי. ויש כאן רצון שקדם לרצון. וגם בדיבור על רצון צריך לסייג. כי אם לבורא יש רצון יש לו חיסרון לכאורה, אבל כאן הוא אומר כביכול, והרצון הוא לא רצון, אלא יש רצון לפני רצון, וזה דיבור רק כעמידה מול דבר בלי יכולת להבין. בלי יכולת לדעת הרבה על הרצון הזה. שלפני הבריאה עצמה. ואנחנו, שכבר אנחנו נבראים, יכולים רק לעמוד מול זה. 

וכתב עוד "ולכך נשתלשלו הדברים בחינת מַאֲמָרוֹת דחֲסָדִים", כי בריאת העולם היא חֶסֶד. מתנת חינם. לכל הברואים, לכל החיים והדוממים. והבריאה היא גם חסד לאלֹהים. מתנה גם לעצמו. 

ויש בבריאה משהו שבא מחוק, מהגיון, אמר ישראל, אבל המוטיבציה לחוקיות הזאת היא דווקא החסד. וזה חסד בכפייה. 


[אף על פי שעניין הדמיון בין דמוּת הבתולה ודמות המלאך בציוּר הבשורה של פרה אנג'ליקו והדמיון שבין דמות הבתולה ודמות המלאך בציור "הבתולה של הסלעים" של  ליאונרדו דה וינצ'י לא שייך לכאן, אני כותבת עליו עכשיו. כי נדמה לי שהעיקר בדמיון הדמויות הוא לא הרצון להביע את הקִרבה הגדולה, כמעט כהתאחדות, של אלֹהים ושל המלאך לבתולה בציור של פרה אנג'ליקו ואת קִרְבַת המלאך והבתולה בציור של דה וינצ'י, אלא העיקר הוא צורֶך האמנוּת להגיע אל מין הִתאחדוּת שלה עצמה, כמעט כיסוּף אל התאחדוּת מה שהיא יכולה להַראות ומה שאינה יכולה להַראות, הנשֹגב ממנה.]  


 ["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם...

...וזו המידה נתקיימה כבשורה לכל ישראל כיששכר כנודע. כבאשר היה בעל עצמות. לפיכך כתיב בגללו ויט שכמו לסבול. שהיה לו מה לסבול. ופירשו רבותינו בזה שהיה סובל עול תורה. אשר לעמל זו נברא האדם. 'לימוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה וכו'...אך ברור מאד כי הצורך הזה של הצמצום כביכול, עלה ברצון מלכתחילה מכל רצון, כלומר לפני הבריאה עצמה, ולכך נשתלשלו הדברים בחינת מאמרות דחסדים." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]    


                                                       

 

ליאונרדו דה וינצ׳י  

Leonardo da Vinci - Virgin of the Rocks 


                                                       








            פרה אנג׳ליקו   

Fra Angelico - The Annunciation

                                   

 




יום ראשון, 16 באוגוסט 2020

[12] שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

כשהתחיל חודש אב קראנו בחיבור של הרב אשכנזי את "רש"י פירש במקומו 'יתרון' לשון שכר ומוֹתָר ורצה בזה כי שפע השכר הוא מקיים יתרון בעצמוּת...", וישראל אמר את "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" פירש רש"י, לשון שכר ומוֹתר, שכר ותוספת, ו"בעצמוּת" רומז לאור ישר של בריאת העולמות שמתחיל באור אינסוּף ונגמר בנפש האדם, האור העובר תהליך של הִתעמעמוּת, ותכלית האדם לאחד את הריבוי על ידי הכרת העולם, האדם מאחד מידות, חוקים וכו' ויש בזה דבר שלא היה קיים קודם, וזה תוספת, מוֹתָר. האחדַת העולם היא המוֹתָר. וכל האיחוד שהוא עושה הוא תחת השמש, בעולם הריבוי, ויש כאן "תוספת בהירות וחיות באורות הנפש העושות", ונפש היא של כל הנפשות החיות

כי כל הקיים בעולם הוא תחת השמש, מושפע תחת השמש, ושכר ויתרון צריכים להיות בכל הקיים תחת השמש, ואורות הנפש הם בכל החיים, ותוספת בהירוּת וחיות באורות הנפש היא בכל החיים, אצל כל אדם ואצל כל בעל חיים. כי "נפש" היא בדרגה הנמוכה של הנפש. 

ואורות הנפש שבכל החיים יכולים להשפיע גם על הדבר הגבוה בעולם, אמר. ועוד נכתב שם שתחת השמש הקיים בצורתו הקנויה, שמתירין לו להימצא בצורתו הקנויה לו מעכשיו, חומר עם צורה, שאם לא כן חוזר להיות חומר בלי צורה. 

אחר כך נלך בשיחה שלנו אל עניין הבשורה, יֵעוּד כניגוּד לטבע העולם.  


["...דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ואף בכל עמלו שיעמול. כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו. וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה. וננסה לברר בזה כוונת הפסוק "ויט שכמו לסבול"מאי ויט? אלא ללמד שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו. ובזה בא מחמת גודל המשא כלישנא דקרא: "משא דבר ה' על ישראל. נאום ה' נטה שמים ויסד ארץ ייצר רוח אדם בקרבו"...ולכן אמר ויט כעין "ויט אהלו" ועוד. ורש"י פירש במקומו "יתרון" לשון שכר ומותר ורצה בזה כי שפע השכר הוא מקיים יתרון בעצמוּת, כלומר תוספת בהירות וחיות באורות הנפש העושות ומותר כזו בהאי עלמא ליכה [בזה העולם הקיים], הוא דכתיב "תחת השמש". וזה פשוטו, ונרמז גם כן כי דווקא במי שיש זכות הנזכר למעלה, ניתן לו היתר להתקיים לעולמי עד, לאו דווקא בעולם הצמצום הלז. לפיכך נקט לשון מותר, כלומר שמתירין לו להימצא בצורתו הקנויה לו מעכשיו, דאים לא כן חוזר להיות חומר בלי צורה. " מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]    


יום חמישי, 13 באוגוסט 2020

מאז, משהִתְרַבּוּ המרכלים [2]

 


        

ריכלנו קצת על הציוּר של אדוארד מונק שנמכר ב 119.9 מליון דולר, ועל האדם שקנה אותו, שכנראה לא היו לו שום מחשבות שליליות על הציור הזה, אבל נִזכרנו בתערוכת רישוּמים והדפסים של מונק, שראינו לפני זמן רב מאד בגלריה הלאומית בוושינגטון, ושהשפיעה עלינו כל כך, ואף על פי שכבר לא ריכלנו הרשינו לשיחה שלנו להתדרדר אל מה שרק לכאורה היה קשור ברישומים ובהדפסים. והרי ראינו אותם באחד מימי שנת המאתיִם להכרזת העצמאות של ארצות הברית, שבו ראינו בשדרת המוזיאונים בוושינגטון את דוכנֵי מלאכות היד האמריקאיות שמשכו כל כך את ליבנו

מאז, משהִתְרַבּוּ כל כך המרכלים על ציוּר "הצעקה", היינו צריכים לשמור היטב את זיכרון תערוכת הרישומים וההדפסים ההיא. כאילו היתה מבודדת בתוך העולם. 


 ["אחת הגרסאות לציורו של אדוארד מונק ,"הצעקה" נמכרה ב-119.9 מליון $, ב-2.5.2012 , והיא עתה הציור היקר ביותר שנמכר אי פעם במכירה פומבית" ]



                                                                

Edvard MunchThe Sick Child I (Det syke barn I)1896 
Lithograph


הצעקה

יום שני, 10 באוגוסט 2020

דימיתי שהציוּר הוא

כשהתחיל חודש אב, בזמן הכתיבה על המשך השיחות עם ישראל על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" לא הרפתה ממני המחשבה על אִמִּי שחלתה מאד ברגעֵי הוּלדתי ממש, בה' באב, ולא ידעתי לגמרי למה. אבל כשהסתכלתי שוב בכמה רישוּמים של יוזף בויס, שיש בהם דמוּת ההֶגיוֹנוֹת והדִמיוֹנוֹת, יכולתי לחשוב שגם בגלל הצורך בַּציוּר נזכרתי באִמי, במחלתה הארוכה, כמעט על סף המוות, ובימי ילדוּתִי שבהם דימיתי שהציוּר הוא שֹיאוֹ של העולם. עכשיו אני כמעט יכולה לחשוב שהוא ניתן לָעולם. 


יוזף בויס



               
       


יוזף בויס    

            

        

יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

[11] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]


...
אחרי כן עניין ויֵט לסבול, כניגוד לגבוה בלי מידה, ועניין הצורך להרחיב את לסבול כדי לקבל את אור אינסוֹף, את מה שיוכל אדם לקבל, כי לא יוכל את הכֹּל, ועניין גודל המשָֹא, במעט המִלים, "..."ויֵט שכמו לסבול" מאי ויֵט? אלא ללמד שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו. ובזה בא מחמת גודל המשא כלישנא דקרא: "משא דבר ה' על ישראל...". 

ישראל אמר על ויֵט שִכמו לסבול, יששכר, הוא שמסוגל לשאת את מה שלא ניתן לשאת, את התורה, כי התורה מנקודת המבט של המקובלים ושל מניטו היא אינסוֹפית. ומניטו קושר את לסבול לגבוה בלי מידה. כי מעל היש יִבָּלַע האדם באינסוף ומצד שני ישנו ויֵט, שהוא הרחבה, כי יש צורך להרחיב את לסבול כדי לקבל את אור אינסוף, לקבל את מה שיכול אדם לקבל, כי לא יוכל הכֹּל. ועוד אמר כי תכלית האדם להכיר את הריבוי ולאחד אותו, כי העולם בא להשלים את הבורא, ובמחשבת מניטו בריאת העולם היא הפעולה המוסרית, נתינת מקום לאחר להתקיים, וכשהאדם אינו פוגע אלא חי עם הריבוי שבעולם זה האחדות והניסיון לעשות את אור אינסוף מתוקן, עם אחדות שלֵמה. וכך הוא גם ברצון שלו, רוצה להבין את המציאוּת כזו שבה מתאחדים כל הכוחות. מצד אחד הריבוי, ומצד שני הטענה שכל זה יכול להתאחד במציאוּת. זה מין מאמץ נגד המציאוּת. וזה פֶּתַח לאחדוּת בתוך האדם. הרחבה בתוך האדם. 

ומיששכר, שתפקידו לשֹאת את העול, כי העולם לא יכול להתקיים בלי מי שיִשָֹא את העול, וכשהוא נושא את התורה הוא נושא את העולם ומגלה את אחדוּת האל בעולם, מיששכר עבר הרב אשכנזי לישראל, "ובזה בא מחמת גודל המשא.... משא דבר ה' על ישראל". כי מניטו תמיד שואל על יִחוּד עַם ישראל, אמר ישראל, וכאן כאילו עם ישראל נושא עליו את כל העולם. והוא צריך לנסות לחיות בחוויה של אחדוּת שבה כל התופעות, אבל גם תופעות זו לצד זו, כמו האחדוּת הקודמת לפירוד, במעבר בין האור לצמצום. והרב אשכנזי אומר שעַם ישראל הוא רעיון. והוא הכרחי. והוא אומר שכלי הוא כהן לוי ישראל, משווה את העם ליצירה הראשונה, של הכלים. והמשא הוא על עם ישראל ועל כל אחד בעם, לשאת את האחדות. 

וההרחבה של לסבול. כל אדם מישראל הנושא את התורה יהיה צריך להרחיב. 

ובזמן שקראנו את המִלים האלה שכתב הרב אשכנזי היה נדמה לי שהן שואפות, כמעט כמובן מאליו, להבעה שאין לה מידה ולהבעה שיש גבול ליכולתה כאחת.  


["...שלמה המלך עליו השלום דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ואף בכל עמלו שיעמול. כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו. וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה. וננסה לברר בזה כוונת הפסוק "ויט שכמו לסבול"מאי ויט? אלא ללמד שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו. ובזה בא מחמת גודל המשא כלישנא דקרא: "משא דבר ה' על ישראל. נאום ה' נטה שמים ויסד ארץ ייצר רוח אדם בקרבו"...ולכן אמר ויט כעין "ויט אהלו" ועוד. " מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]     




                                                     

   יוזף בויס. רישום. 






            

יום שבת, 1 באוגוסט 2020

[10] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

על אין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ועל ההִשתוקקוּת של אדם לאור אינסוֹף ועל הכֹּל הֶבֶל דיברנו מעט בעוד בוקר של קיץ. ישראל אמר השמש היא מסך בין המציאוּת המוכרת לנו ובין מה שמעבר למציאות, ואין לאדם יתרון בעודו תחת השמש כי הוא תחת החוקים של המציאוּת. אבל הוא יכול לחשוב על מה שקודם לשמש. 

ואין יתרון תחת השמש כי היא פועלת באופן מוחלט לכל התופעות שבעולם, יותר מוחלט מזה של אלֹהים שמשנֶה עצמו ביחסיו עם האדם, אמר. ויצירת השמש היא יצירת חוצץ בין האור של ויהי אור ובין האור שנועד להאיר. ומניטו אומר כאן בצמצום ישנם כל הרצונות של אור אינסוף, ואילו לאור השמש שהוא דטרמיניסטי אין כלל רצון. הוא נברא ליצור זמנים, אבל אין אצלו יתרון, להאיר על האדם או על דומם. ולכן אין בו שום יתרון של עמל האדם. 

"כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו", כתב הרב אשכנזי, "וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה". כי מחשבתו של האדם יכולה לעקוף את אור השמש, אבל בלי מידה, והוא אומר שההשתוקקות של אדם לאור אינסוף היא מסוכנת, אמר ישראל, כי כשאדם מחפש את הנשגב הוא יכול להעמיד בספק את כל מה שיש משבעה ימי הבריאה [...הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל], כל מה שהוא יודע עליו, ולומר שהכֹּל הֶבֶל, עד ליום השביעי של הבריאה, לבטל את כל התופעות ולומר הכֹּל הֶבֶל. הוא יכול להגיע לנשגבוּת רק אם הוא מבטל את כל הקיים. וכך הוא עלול לשכוח שהוא המשתוקק. כאילו הוא נבלע באינסוֹף וכאילו הוא האינסוף עצמו. 


["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם. ולא יהיו בטלים לגמרי מחמת יתרון האור האורות הללו, ובגלל הסכנה להבטל כבלע. בישרנו  שלמה המלך עליו השלום דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ואף בכל עמלו שיעמול. כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו. וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]    

[קהלת: "א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָםב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶלג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָםבְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. "]

                            

[קצת על דְּמוּת האור והנשֹגב בציוּרים של תומס מורן ושל ציירי הדסון ריבר סקול אחרים. הם ציירו את האור כמביע את הנשֹגב, האור המגיע ממרחקֵי היקום, המפציע, היורד מלמעלה על הארץ, הנוהר בה, המתפשט כמו בלי סוף, כמעט כהִתגלוּת. אבל דמותו המצוירת של האור היא גם דמות המגבלוֹת של הציוּר. דמותו של האור בציור תמיד מוגבלת. והרי הציור לא יכול להכיר את הנשֹגב, להשיג אותו, להַראות אותו, אלא הוא יכול רק להראות את מה שאולי יעלה אותו במחשבה. ואולי תעלה כך במחשבה גם הִשתוקקוּת הנופים, הארץ, אל הנשֹגב.]



                                                      


 תומס מורן  Thomas Moran  The Grand Canyon of the Yellowstone,   
          


           
     Albert Bierstadt            Among the Sierra Nevada,
    
[הדסון ריבר סקול]