יום שבת, 28 בנובמבר 2015

הַשְפָּעָה [בעקבות מחשבות על שירת יחזקאל קדמי ועל השפעַת שירת אורי צבי גרינברג בה]

     
ההשפעה הנהדרת אינה נסתרת. היא מוכרחה להיות גלויה לגמרי. והיא נהיית למעֵין התגלוּת, למין חזרה חֶזיוֹנית של תכונות. 
והיצירה המצוינת יודעת איך ההשפעה הנהדרת נהיית לאחת מתכונותיה שלה. היא כמעט מתקרבת אל החיקוּי ואל הזיוּף, השואפים לחזרַת התכונות בעולם, ולא פוחדת מכמעט ההתקרבוּת, מפני שהיא מוכרחה להגיע אל החזרה החֶזיוֹנית של התכונות. אלה כבר החזיונות שלה.  
אני חושבת לרגע על השפּעַת דמותה של אפי בריסט על דמותה של טוני מ"בית בודנברוק", שמעניקה לדמותה של טוני את גודלו של זיכרון חִיוּת הנעוּרים, של התפתחותו הלא נמנעת של האסון ושל רוחב הצער הישָן. ההשפעה של אפי בריסט בתוך היצירה הגדולה של תומס מאן מצליחה להיות השפעה נהדרת כשהתכונות  הישנות האלה, של אפי בריסט, חוזרות ומופיעות כתמונות רחוקות כמעט חֶזיוניוֹת של טוני. 
ואני חושבת שוב על השפעת "מיכאל קולהאס" בתוך "רגטיים" של א. ל. דוקטורוב. לכאורה לא השפעת הסגנון אלא רק הופעת מעֵין בן דמותו של הסיפור על מיכאל קולהאס, אבל סגנון מסירת העובדות הרבות של "מיכאל קולהאס" כמו משפיע על השאיפה להתפרשֹוּתן העצומה של העובדות כמו על פנֵי זמנים ומקומות ב"רגטיים", על השאיפה להעניק להן את הממדים הרחוקים של הזמן. כאילו מסירת העובדות ב"רגטיים" התחילה כבר בזו של "מיכאל קולהאס" וכאילו קישוּר העובדות שלו אל זמן המאה העשרים כולה תלוי בקישור הגדול שעשה פון קלייסט ב"והוא מן הכְּשֵרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד", הקישור בין העובדות והזמן הגדול.     



יום שישי, 6 בנובמבר 2015

מעֵין ריאליזם שאין לשעֵר אותו

כשקראתי באתר הבי בי סי שעובד ניקיון במוזיאון "Museion Bozen-Bolzano " באיטליה זרק בטעות לאשפה את מיצב האמנוּת ""Where shall we go dancing tonight?" " של  Goldschmied and Chiari, חשבתי שאולי העובד של המוזיאון דווקא הכיר את הדברים שאמר מרסל דושאן על האמנוּת ואת המחשבה שחפצים מוכנים יכולים להיות לאמנוּת בגלל בחירת האמן בהם, אבל לא ידע על הבחירה של  Goldschmied and Chiari.
ובעצם, עובד המוזיאון שלא ידע על הבחירה של Goldschmied and Chiari   ועל כוונוֹת המיצב, כנראה הרגיש ביחס למה שהיה בעיניו שאריוֹת של מסיבה רגשות די דומים לאלו שהמיצב היה רוצה לעורר בו. כאילו ראה את הגעַת המיצב אל מעֵין ריאליזם שאין לשעֵר אותו, שבו כמעט אין לדעת מהי האמנות ומהי המציאוּת שמחוץ לה. 
אילו היה יודע על הבחירה של  Goldschmied and Chiari  האם היה חוזה במה אין לשעֵר אותו? האם יכולת ההבעה של האמנוּת הזאת היתה כה גדולה בעיניו
אחרי כן ראיתי ש Jonathan Jones  כתב שכל זמן שמישהו חושב שאמנות מודרנית היא זבל, היא עדיין פרובוקטיבית ומסוכנת. היא עדיין מאתגרת וקיצונית, הוא כתב, הרי המנַקים עדיין משליכים אותה. 
האם Jonathan Jones  אומר שהמיצב הושלך לאשפה מפני שיש בו חֶזיוֹנוֹת חדשים  של האמנוּת? האם אחד החזיונות הוא ההתאחדוּת של האמנוּת עם המציאוּת שמחוץ לה

 באותו זמן קראתי שוב את הדברים שאמר יואב למלאך ששלח אל דוד " וְהָיָה, אִם-תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לְךָ, מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הָעִיר לְהִלָּחֵם:  הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה.  כא מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת, הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ " [ספר שמואל ב' ], שיש בהם היופי של הזכרת דבר שנכתב בספר שופטים [נג וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת, פֶּלַח רֶכֶב--עַל-רֹאש אֲבִימֶלֶךְ; וַתָּרִץ, אֶת-גֻּלְגָּלְתּוֹ] והתעתוע של תפקידו, כי אילו לא קרה הדבר המתואר במציאוּת הרי הכותב  בספר שמואל השתמש בכתוּב  בספר שופטים כבדבר מוכן, כמעט כב"רֶדי מֵייד", והפך אותו לבעל תפקיד אמנותי חדש.   
וכמובן, בתוך תעתועֵי התפקיד שלו ממשיך הסיפור על אבימלך והאִשה  לעורר את ההרגשה החזקה שהוא דבר מוכן מסֵפר שופטים ואת ההרגשה החזקה שהוא מבטא את זיכרון המציאוּת.      

                                               
Goldschmied and Chiari, “Where shall we go dancing tonight?”