...בהמשך השיחה על טִי אֶן אֶף [TNF], על תקופה קודמת, אמר דָּוִד חזרתי מארצות הברית ואמרתי אשאל את השאלות הנועזות ביותר ואתחיל בדברים החדשים ביותר, וכשלא היו לי תנאי עבודה היכולים לאפשר התפתחוּת ניסיתי להמשיך עבודה שעשיתי בארצות הברית, ואחר כך התחלתי לעבוד על אינטֶרפרוֹן גַמא, והגעתי לממצאים הראשונים שרמזו על מנגנונים שונים, ועל מנגנונים שבאמצעותם תאים הנקראים N.K.cells [תאים הורגים] מכירים תאי סרטן. אמרתי אז, בעקבות דברים שאמר מיקי שְרָם, שהנושא המקורי ביותר הוא מוות של תאים, שאינו נלמד, ואינו ידוע, ושסביר שיש בו סדר מסוים, ושיש מה ללמוד בזה, ואמרתי לסטודנטים זה הצד האפל של הירח. הדבר שלא נלמד עדיין.
התחלתי לעסוק במוות של תאים מתוך מחשבה שמסתתר שם איזה רעיון, שאין אקראיוּת, והתחלתי להתעניין אז בנושא של המערכת החיסונית והמעורבות שלה במחלות, וזה הסב את תשומת לבי לעובדה שיש תאים במערכת החיסונית שתפקידם להרוג תאים, ושהדבר הזה מכֻוָּן.
אֶת יכולתם של תאים בעלי יכולת הריגה להרוג מזרז אינטרפרון, ושני מדענים, טרינצ'יירי וסַנטולי, הראו שאם מטפלים בתאים הורגים באינטרפרון גַמא הם הורגים יותר חזק. ואם מטפלים בתאים נהרגים באינטרפרון גמא הם נעשים פחות פגיעים. הדבר הזה הפנה את תשומת לבי לכך שמוות של תאים אינו ספונטני ושיש לו מנגנוני בקרה. התחלתי לעבוד על התאים ההורגים ועל התאים הנהרגים, אבל כדי לזהות מולקולות צריך להסתייע במולקולות אחרות, כמין בחן, או כנקודת משען. הייתי צריך למצוא מולקולה חוּץ-תאית, כנקודת משען. וכאן, כמו במקרים אחרים, היתה מחשבת-מִשְאָלָה, שאולי תאים של המערכת החיסונית, שהאינטרפרון מזרז את יכולתם להרוג, הורגים באמצעות הפרשה של משהו. טליה עשתה זאת, כשטיפלה בתאים הורגים באינטרפרון, ושמה על תאים אחרים, ושוב היתה מחשבת-משאלה שהוליכה לממצא, אבל כמו בחלק גדול מהמקרים הובילה מחשבת-המשאלה לממצא אחר ממה שחשבנו עליו. מצאנו חלבון שאינו מופרש, והוא הטי אן אף, הנוצר ומופיע על פני התא.
אז, אמר דוד עוד, הצטרף אלי דני, והתחיל לעבוד על הקשר בין המולקולות ההורגות שגילינו ובין וירוסים, וגילה שוירוסים מזרזים את יצירת מה שכיום אנו יודעים שהוא טי אן אף, ושטי אן אף הורג תאים מודבקים בוירוסים. אז כבר היינו קרובים לסוף הניקוי של טי אן אף, ולפני יצירת נוגדן לו, שאחר כך היה בסיס לתרופה, שנקראה "רמיקייד".
[במאמר "דלקת הנגרמת על ידי "נקרוסום": האם תאים מוכרחים למות בשל כך?" כתב דָּוִד, לקראת סוף המאמר, שמכל הדרכים השונות שבהן הגוף מֵגֵן על עצמו, הריגת התאים שלו עצמו היא הדרך שבה הוא משלם את המחיר היקר ביותר, ושמוות של תאים צריך אם כך להיות צפוי לקרות רק כמוצא אחרון בהגנה.]