יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

הדִמיון על טינטורֶטו

בכל זאת בדִמיונו היה הציוּר לא רק אֵין סוֹף הרעיון אלא גם אין סוף המִשטחים המוחשיים שלו, או כמעט אֵין סוֹפָם, והיה מתפרשֹ לא רק כדי להגיע אל חזיון מרחקֵי הארץ והשמים אלא גם כדי להיות ההִתפרשֹוּת עצמה, שִכבה דקה בתוך העולם, מגיעה כמעט עד דַקּוּת ההפשטה, לא תלויה במקום ובמרחב של השמים ושל הארץ, ובכל זאת הציור היה קצת כמו השמים והארץ, שיש להם זיכרונות עמוקים כל כך בתוך הזמן, ויש להם קשר לאלֹהים, וכאילו היה בו צֵל דמותו של אלֹהים, בלי שתצויר בו דמותו של אלֹהים, כי זה לא היה תלוי כמובן בדמות המצוירת של אלֹהים כמו ב"בבריאת החַיוֹת" ובציורים אחרים, שהיא לא צִלו של אלֹהים אלא רק מין ניסיון קצת כושל להוכיח את קיומו של צֵל אלֹהים בציור, ואחרי כן היה יכול לדַמות שבגלל צִלו של אלֹהים ימשיך הציור להתקיים תמיד, ולא יהיה לו תחליף, וכמעט ראה את אֵין קץ הִתפצלוּת סִגנונותיו ורצונותיו בתוך הזמן הארוך ואת הִשתאוּת בני האדם בגלל כל זה.                        

ואמנם הדמויות המצוירות והשכבות והאור העליון המצוירים היו עכשיו בעֵינָיו  רק הניסיון הקצת כושל שלו, אבל הוא סמך על כך שהדִמיונות מחזיקים את הציוּר. שהמרחקים והגבהים והעומקים האין סופיים וצֵל אלֹהים שבדִמיונותיו הם כמעט  צִדקתו של הציוּר.          


                                       

                                     

Jacopo Tintoretto - Paradise  טינטורטו

טינטורטו. בריאת החיות






יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

דמיינתי שטינטורֶטו

דמיינתי שטינטורֶטו רואֶה את האמנוּת העכשווית המשֹתרַעַת על רִצפות המוזיאונים והגלריות, ושלרגע נדמֶה לו שהיא יכולה להגיע אל גדילת הממדים יותר ממה שיכולה האמנוּת שלו, ושהיא יכולה בעצם להתפרשֹ על הארץ כולה, אבל  הקירות סוגרים עליה כמו שהם סוגרים על " Paradise" [גן עדן]  שלו, הוא חושב מיד, היא מוגבלת כמו " Paradise" [גן עדן] שלו, והוא מתפלא שחשב שהאמנוּת שלו תוכל לגדול כל כך כאילו היא עצמה מין מרחב וחלל אינסופיים, ושחשב שהאמנות המשתרעת על הארץ כולה נהיית כארץ שאין לה קֵץ, ואחרי כן הוא מתנחם קצת במחשבה על אֵין-קֵץ הרעיונות, ועל כך שבריבוי השכבות והדמויות והעומקים והגבהים ובהפרזה הצליח להַראות משהו מגודל הרעיונות. 
אבל האמנוּת על רִצפות המוזיאונים והגלריות ממשיכה להציק לו, כאילו אחת היא לה אם תגדל ואם לא, וכאילו מותר לה לשקוע אל הארץ ולהיבלע בה, ואף על פי שיש בה ריבוי של אובייקטים אין בה הכרַת ההפרזה אלא רק משהו דומה להיעָרמוּת העָפָר על הארץ או להיאספות אבנים על הארץ, ויש בו עכשיו מין אזלת יד, ונדמה לו פתאֹם שהרעיונות שלו, שהאמין שאין קצה להם, זה עתה מֵתוּ.


           
 Paradise [גן עדן] טינטורטו


יום שבת, 10 בדצמבר 2016

הִתהלכוּת בגן עדן ואי סוֹפָהּ של העלילה.

בציוּר " Paradise" [גן עדן] לא צִייר טינטורֶטו את גַן עדן של סֵפֶר "ברֵאשית", אבל הראה בו את רושֶם ההִתהלכוּת של אֱלֹהִים, חשבתי כשחזרתי והסתכלתי בו, מין הִתהלכוּת על פני השטח הגלויים ובעומָקים ובגְבָהִים של הציור, כמעט יחד עם הדמויות הרַבּות כל כך שכמעט אֵין לראות את כולן, ושנמצאות בפני השטח ובעומקים ובגבהים. והתשוקה של הציור אל הלא מושֹג והתשוקה של הסגנון כאן אל אין קֵץ האפשרויות שלו הן אותה תשוקה עצמה. והיא גם התשוקה אל רושם ההתהלכוּת של אלֹהים. 
ובגן עדן שלו שהוא גם יום הדין, ושהשכָבות שלו עולות עד האור ויורדות אל העומקים, יכול רושם ההִתהלכוּת להיות עצום, וכאילו לא מוגבל על ידי הגבולות המוחשיים של הציוּר. 
אבל אולי רק דמיינתי את רושֶם ההִתהלכוּת. ובגללו דמיינתי אחרי כן שטינטורֶטו רצה גם את אִי-סוֹפָהּ של העלילה, ושהוא חשב שלעלילות אין באמת סוף, ושהן מתהלכות בלי סוף בתוך המעשים המִתרבים המִסתעפים, ושעלילת ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן מתפשטת גם אל הירידה שלו  אל העיר ואל המגדל בבקעה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, שכך היא מתפשטת אל העומקים ואל הגבהים, ושהבקעה, העיר והמגדל דומים לשכבות  שבַּציוּר, ושחתירת האנשים אל עומק הארץ ואל גובה השמַיִם עם התקווה להינצל בהם קשורה כל כך ביום הדין שלהם, כמו בַּציוּר.          

[אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם;

וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם...]


                                

Jacopo Tintoretto - Paradise (detail) טינטורטו

           

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

האמנוּת מנסָה להציל אותנו [בַּשָּמַיִם ובארץ ]

האמנוּת מנסָה להציל אותנו [בַּשָּמַיִם ובארץ ] 1   
[בעקבות פוֹסטים של ישראל פיבקו על "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם ...וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם..."  ועל "...שנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּז,יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה "] 
בישיבה שלהם בבִקעה, שבה נבקעה האדמה, ובבניית המגדל שראשו בַשָּמַיִם הם כמעט חזרו אל משהו מתחילת המבול וכמעט חדרו אל התהום ואל השָּמַיִם, וכמעט הגיעו אל הכרַת תהום המעיינות שנבקעו ואל הכרת השָּמַיִם עם המַיִם העליונים. כי אולי בהכרַת התהום והשמַיִם יוכלו להגן על עצמם, להציל עצמם מפני התהום, השמַיִם ואלֹהים. אבל הם לא באמת יכלו להגיע אל הכרַת התהום והשמַיִם, בגלל שָֹפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. בגללם לא יכלו להגיע אל הכרַת דברים רבים עמוקים בתהום ובשמַיִם.      
אני חושבת שוב על האמנוּת החותרת אל השמַיִם ואל הארץ [גם בעלייתה אל התִקרות הגבוהות ובהִשֹתרעוּתה על הרְצָפות של המוזיאונים והגלריות]. פתאֹם נדמה לי שקשה לה יותר לחתור אל הארץ מאשר אל השמים, והרי תמיד דימתה  שהשמים יַראו לה את הנשֹגב, וכבר למדה את הרגשַת ההִתרוממוּת אל "שְמֵי" התִקרות הגבוהות.  
אבל האמנוּת לא זקוקה לתִקרות הגבוהות ולרְצָפות [ולבִקעה ולמגדָל ] כדי להגיע אל הכרַת התהום והשמַיִם, אלא רק לתמוּנוֹת, התמונות החותרות אל הלא מושֹג. כך היא מנסה להציל אותנו. בחתירה העמוקה שלה אל התהום ואל השמַיִם הלא מושָֹגים. הם גבוהים ועמוקים מדי בשבילנו, אבל אולי לא בשביל האמנוּת שלנו.                 




[שְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּז,יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָהז,יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא]

יום שני, 24 באוקטובר 2016

ציור האֵבֶל הראשון והמוות הראשון. william Bouguereau "האבל הראשון" [או: "אדם וחוה מתאבלים על מות הֶבֶל"]1888

ציוּר האֵבֶל הראשון הוא גם ציור המוות הראשון, ואין בו הבעת פליאה על המוות הזה, כי סֵפר "בראשית" לא מביע פליאה על המוות הזה, המוות הנהיֶה כמעט הכרחי, כמין המשך של רעיון שנֶהֱגָה זמן רב לפני כן. וכמעט כמו הרעיון הוא כמעט דבר שדברים אחרים לא מתערבבים בו, והוא כמו גילוּי של מה שעדיין לא נִגְלָה, וכמו נושא את נטֶל מה שהיה לפניו ומה שיהיה אחריו.   
כך יכול ציוּר האֵבֶל הראשון להביע גם את מה שיהיה, כאילו כל מהוּת המוות הראשון נמשכת אל כל הדורות, ונדמֶה שדמוּת חוה שבציור היא דמות אִשה בת זמנו של הצייר, בת המאה התשע עשרה, והיא מתאבלת בחיקו של אדם כמי שכבר מכירה את המוות ואת הצער הישן. דמות האִשה הזאת עם העוֹר הרַךְ, עם העורף הדק והידיים העדינוֹת מוכרת לנו כל כך, וכמו המוות האֵבל והצער היא נראֵית גם כבת ימינו שלנו.   
וכמובן, גם דמות הגוף היפה השָלֵם של הֶבֶל המת [שהיא לא דמות הדָּמִים הצועקים מן האדמה אף על פי שיש כאן מראֵה דם הנשפך על האדמה], מוכרת לנו מקרוב כל כך. 
ואולי הדמיון המסוים של הציוּר ל"פייטָה" הוא הנועד להוביל את הציור מן המוות האחד הראשון אל המוות של כל הזמן כולו.             


[נדמה שהנוף המצויר פונֶה גם אל עשן המנחוֹת של קין ושל הֶבֶל כאל סיבת המוות, אבל הוא כמעט לא שייך לסיבות דמוּת האִשה, דמוּת הגוף היפה של הנער המת והדמיון ל"פייטה"] .  

                                       
The First Mourning William-Adolphe Bouguereau 

יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

עוד על ״ציטוּט״ טקסט בתוך טקסט ושינויים.

"ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה? ואדונִי זָקֵן"    
    "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי?"
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה,..."
"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה,..."
כשדמויות ב"איליאדה" מוסרות באופן מדויק כל כך את דבריהן של דמויות אחרות, הן כמעט יוצרות ציטוּט של טקסט בתוך טקסט ואיזו הרגשה של יציבוּת בתוך הזמן הארוך. וכנראה, רק בתוך מרחבי כתיבה גדולים כל כך יכולים הציטוטים המדויקים להיות לקולות הדהוד כֹה חזקים של מה שכבר נכתב. 
כל כך שונה, כמובן, האופן שבו נמסרים דברים בספר "בראשית", שאינו נסמך על המרחבים הגדולים של הכתיבה אלא על הצמצוּם ועל השינויים שבתוך הצמצום. ובעוד יציבוּת הציטוטים של ה"איליאדה" מעניקה לנו גם את הרגשַת יציבותנו שלנו, מערערים השינויים של ספר "בראשית" את הרגשת הידיעה שלנו. 
ובעצם, השינויים האלה, המטרידים את מחשבותינו, גם יכולים להזכיר לנו שספר "בראשית" לא יאפשר לנו את ההרגשה הדומה להִצטרפוּת אל עולם האֵלִים והמלכים שמאפשרת ה"איליאדה"].

 "יְהוָה יִרְאֶה" הוא חזרה חלקית או ציטוט חלקי של "אֱלֹהִים יִרְאֶה" [שאמר אברהם אף על פי שאלֹהים לא אמר שיעשה זאת] והשינוי  ל"יְהוָה" מערער את הידיעה שלנו על  ״אֱלֹהִים יִרְאֶה". ובעצם, השינוי מערער עוד את הידיעה הלא שלמה שלנו על הרצונות והכוונות של אברהם ושל אלֹהים. 
החזרות החלקיוֹת עם השינויים, המחַזקות ומערערות בעת ובעונה אחת את הדבר שעליו הן חוזרות, מזכירות לנו שוב ושוב את מה שכמעט נסתר מעינינו.

רציתי לראות אם בציוּר העקדה [Sacrifice of Isaac] של רמברנדט יש משהו מתמונת השינויים והעִרעוּר שבפסוקים. קשה לי כל כך לראות את זה.  
חזרַת מוקדֵי האור הבהיר וצבעים אחרים נראית דווקא כשאיפה אל הידיעה הכמעט אחידה. נדמה לי שמשהו בדמוּת המלאך קצת חורג, כמו הרחקה מסוימת מיכולת הידיעה עליה, אבל הדבר הזה לא חשוב מאד. גם עִרעוּר הידיעה שיש בפסוקים לא חשוב לציוּר. והרי הציוּר שואף אל ידיעה ואל אי ידיעה גדולה משלו.  
  

                                              
 רמברנדט    Sacrifice of Isaac Rembrandt 

  

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

תְּמוּנָה

ואם שורש המִלה תְּמוּנָה הוא מ.י.ן נדמה שמוברר עוד דבר ממהות התמונה ומן האיסור על עשייתה, כי נדמֶה שהתמונה מקיימת בתוכה את רעיון המינים, הרעיון המופשט של המינים, ושהיא מתחרה כך בעולם שבו המינים הממשיים המוחשיים שנקבעו על ידי אלֹהים, חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ. התמונה, שיש בה דְּמוּת, דְּמוּת המינים בשמַיִם ובארץ ובמים מתחת לארץ, מתחרה בעליונותו של העולם. והרי הדְּמוּת, שישנה בה ההפשטה, יכולה להגיע אל מה שהעולם הממשי המוחשי לא יכול להגיע אליו, להראות את דמות החָסֵר והנשֹגב הלא-מושֹג שהעולם לא מראֶה. וכמעט את דמות אלֹהים. והאיסור על עשיית תמונה הוא גם האיסור על כמעט הגעה עד אלֹהים. 
בציוּר הבריאה של טינטורֶטוֹ דמות אלֹהים כמעט שָטָה עם דמויות מינֵי הצִפֳּרִים  והדגים, כמעט שייכת לַמינים. הציור, המציג דמויות, משווה את חשיבויוּת הרעיונות שלו, משווה את כל מה שנמצא הרחק כל כך מהשָֹגָה. 
אמנם האור הזהוב מבדיל קצת את דמוּת אלֹהים מדמויות מינֵי הצִפֳּרִים והדגים, אבל התנועה של ה"מַשָּט" חזקה יותר. היא יוצרת את אחדוּת הציור.   

[ תְּמוּנָה (הגיזרון לא הוברר; יש סוברים מן מין; קרוב יותר כי הת' שורשית). המִלון החדש, אברהם אבן שושן, 1970  . 
לֹא תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם--כִּי אָנֹכִי יְהוָה


 [כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  א,כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  א,כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;]


                                   
טינטורטו. בריאת החיות.

Creation Of The Animals


יום שישי, 16 בספטמבר 2016

"...יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ שִׂיחוּ ", שופטים. " זוֹרְקֵי לַבּוֹר", "המשורר האשכנזי האחרון", אילן ברקוביץ'.

השירה הזאת שיש בה "זוֹרְקֵי לַבּוֹר" לא מנסה להזכיר את הסִפרוּת העתיקה שלנו ולהיתלות בה, חשבתי כשקראתי את המִלים האלו, אלא השָֹפָה כולה טִבעית לה, והמִלים "זוֹרְקֵי לַבּוֹר" שלה לא זקוקות  ל"יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין", ל"הֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ ", ל"יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר", והן מתקיימות בכוחות עצמן,  צומחות להן בין "תּוֹלְשֵי הָעֲגִילִים"  ו"שוֹבְרֵי הַחַלּוֹנוֹת", כמעט מתוכם. הן הדבר היכול לצמוח שם.    
המִלים " זוֹרְקֵי לַבּוֹר, "הולכִי באור", "שמא עומד אני ", חשבתי, לא מתייהרות, לא חורגות, ולא מערערות את השירה הזאת. הן שייכות לה, לחיים שלה. הן חלק מן החיוניוּת החזקה שלה
ובכל זאת, הרי נזכרתי ב" יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין" וב"הֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ". כי הצורה העתיקה מאד נגלֵית כאן. וההיזָכרוּת היתה משמחת כי השירה לא ביקשה ממני לזכור את זה.               


[אילו הייתי רואָה משהו מתוכן המִלים "יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין" מופיע ומתגלֶה בתוך "המשורר האשכנזי האחרון", בוודאי הייתי הולכת אל הפירוש הזה של רש"י: ואותן שיושבין על מִדין , לשון דיינים , שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא ].

[יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר ישעיהוחֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹחֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ ישעיהוהַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם תהילים       ]