הבְּרָכָה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון [שיחות עם ישראל פיבקו]

עזבנו קצת את קֹהלת והלכנו אל שבע ברכות [וגם שאלנו קצת על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, ועל הכתובה שהיא חוזה, ושאינה שואלת על אהבה, כי הכל זמני] וראינו ב״בָּרוּך אַתָּה יְהֹוָה אֳלֹהֵינוּ״ את הברכה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון, האומרת שלאלֹהים יש חיסרון. וב״מלך העולם״ חֶסרון המוחלט, כי העולם סופי, ואז המלך סופי. ובכל ברכה גם מין ערמומיוּת, אמר ישראל, כי המברך מחליט מה חסר למבורך. וכאן, אמר עוד, בברכה ״אלֹהינוּ מלך העולם״, אנחנו גם מחליטים שאתה אלֹהים שלנו. 

והגענו אל עניין התחלת זמן אחר אצל נֹחַ, כשהמשכנו אל בורא פרי הגפן, המבדיל בין זמן לזמן, והתחלת הזמן האחר אצל נֹחַ כשהוא נוטע כרם ושותה יין, ויש אצלו הגדרת זמן רחוק מזמן הבריאה, אמר ישראל, והוא הזמן הבטוח ביותר שיש לאדם, כי הוא אחרי הקשת בענן והברית בין אלֹהים והאדם, התחייבות אלֹהים לאי יכולתו להביא שוב מבול לעולם [וההתחיבות חזקה אבל גם חלשה כי יזדקק לקשת שתזכיר לו אותה, את הברית בינו וכָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ], ובזמן האחר הזה יהיו בני נֹח כמעט כדבר הפוך מ״בְּצַלְמוֹ״, אמר, כי כאן פעם ראשונה של תולָדוֹת שיקבעו המשך גדול והיכן יתהלך האדם המתוקן, של אחרי המבול [וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ]. 

ודיברנו עוד על וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, כבר לא לחם מן האדמה אלא יין. והאדמה שהיא מן הבריאה עומדת מול הזמן ונאבקת בו, אמר ישראל, אבל נֹח נטע כרם, לא כמו אלֹהים שנטע עצים, וכשנֹח קילל את הנכד שלו, את הזמן העתידי, הכריח את אלֹהים להשתתף בקללה [אָרוּר כְּנָעַן  עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ].

והיין מסמל את עֵת לכל חפץ. 

  

[בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין]

היום המחשבה הרובצת ובכל זאת נעלָמה-כמעט

 

           

היום המחשבה הרובצת ובכל זאת נעלָמה-כמעט על דמוּת הנזיר השחור של צ׳כוב כדמות השָֹּטָן, לא כדמות השטן שליח-אלֹהים אצל איוב אלא כדמות השטן האחר, אבל יש פה מין מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּה, ועִרבוּב של השָּט בארץ עם כמעט פיתוּי, כמעט פיתוי רע, מן השטן האחר, ונדמה לי שדמות הנזיר השחור העוברת בין השמים והארץ עוברת גם בין הדמויוֹת, והמחשבה עכשיו כמו צָפָה, כמו עָלֶה על פני בריכה. 

 

 

״והנזיר השחור לחש לו, כי הוא גאון והוא מת רק משום שלגוף-אנוש החלש שלו כבר אבד שיווי-המשקל ואינו יכול עוד לשמש קליפה לגאון״. 

כמה שונים הדברים האלה מ״עוֹר בְּעַד עוֹר״ שאמר השטן לאלֹהים, לא גוף-קליפה אלא עוֹר, קרוב כל כך אל ״עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ״, ובעצם, עור שהוא בצֶלֶם אלֹהים, וכמה יכול להחריד עור בעד עור, כצֶלֶם בעד צֶלֶם. אפילו צֶלֶם בָּנָיו של איוב בעד צַלמו שלו. 

 

 

 

יושֶן-התרגום, עִם ״טורים ישרים ונכונים״ על העצים העומדים בגן, כמו המִלים השייכות גם להגדרת הצמחים [״הפרחים נכונים״], עִם ״זעירה, חֶפזונית״, ״מישמש ובא צוֹם העליה״, ״נו, נצטחקה טאניה...״, כאילו יושֶן-הרוח, כאילו נאמנוּת אל הזמן של הסיפוּר, כשאני לא יודעת אם יש בו נאמנוּת למִלותיו של צ׳כוב. 

 

[הציטוטים מ״הנזיר השחור״, אנטון צ׳כוב, תרגם מ. בנארי, ״מבחר סיפורי צ׳כוב ״, הוצאת יוסף שרברק  בע״מ תל-אביב] 

 

[״נכון. פרח או עטיף שאפשר לחלקו לשני חצאים שווים על ידי חתכי אורך רבים״. מגדיר הצמחים של זהרי]

 

                                                    

 

״את הגבעות הירוקות של יששכר

 

״...הגבעות הירוקות של יששכר וזבולון. איזה פרק של היסטוריה קם בחזון למבט העין! מאחוריהן משתרע עמק יזרעאל...עמדנו חבוקים באין אומר בהסתכלנו יחד במראות המִקראיים הללו״, ״נתגלה לעינינו בבת אחת הנוף כולו בהדרו. עמדנו על שן סלע, שמבסיסו נפל ההר במדרון תלול כשלוש מאות מטר אל עמק יזרעאל, שדה המערכה של ישראל״, כתב הנרי בייקר טריסטראם במסע בארץ ישראל.

נזכרתי ביום שעמדתי עם אִמי ועם אבי על הכרמל וראיתי ממנו את עמק יזרעאל, ואף על פי שבו היו חיינו נדמה לי עכשיו שראיתי גם את ההדר הרחוק ההוא כולו, כמו שראה הנרי בייקר טריסטראם ב 1863. 

 

 

צְפוּפים צְפוּפים הזיכרוֹנוֹת והדִמיוֹנוֹת, והיה נדמה לי ביום תָּכֹל אחד שיכולתי לראות מן העמק נזיר המתהלך ליד מנזר המוחרקה על הכרמל, ועמק יזרעאל היה בהיר כל כך ביום האחר, והיה נדמה לי שאֶראה מן הכרמל את כל שדותיו ובתָיו ויצוריו כשהלכתי עם אִמי ועם אבי בדרך אל מנזר המוחרקה, וכשדימיתי לי שנראֶה שם את הנזיר. 

 

מצטוֹפפים זיכרוֹנוֹת הסִפרוּת כמו הספרים הרובצים, ואני מציצה אליהם, העומדים תמיד, לא כצְלָלִים רָפִים, וכמה רָפֶה עכשיו זיכרוני שלי אל מול ״מאו II״ של דון דלילו, וכבר נדמה לי שחזקים זיכרונותיו שלו, ונדמה לי שבהם גם זיכרונות הסִפרוּת האמריקאית וכמין פירורֵי זיכרונות מהסיפוּרים של דונאלד בארתלמי, אבל הרי עלַי לקרוא שוב את כולו, עכשיו. 

אבל איך אוכל לחזור ולראות את כל זיכרונות הסִפרוּת, הנִשכחים ממני. 

 

״מסביב לאיצטדיון הגדול משתרעות שממות המגורים, קילומטרים של הזיות, גברים יושבים בכיסאות מוטים לאחור...ספות בוערות במגרשים, והאלפים המזמרים האלה חשים, כשהם מכווצים את פניהם מול השמש, שהעתיד עומד בפתח, מתמוטט לקראתם...״ [מאו II]. 

 

[הציטוטים מ״מסע בארץ ישראל, יומן 1863- 1864״, הנרי בייקר טריסטראם, תרגם חיים בן עמרם, מוסד ביאליק. 

ומ״מאו II״, דון דלילו, תרגום איה ברויאר, הוצאת זמורה ביתן]

 

 

                                                     

 

יוֹמנסִפְרוּת 28 בכל זאת אני קוראת עוד ב״אדה״

הרי אחת ממִגבלוֹת הסִפרוּת היא הֱיוֹת רוב דמויוֹתיה דמויוֹת בני האדם, וכשנאבוֹקוֹב מגדיל כל כך את עניין הזיכרון הוא כמעט עובר מדמויוֹת בני האדם אל מה שנראֶה כערטילאי, והרי הסִפרוּת עצמה שואפת להיות כמעט ערטילאית, אני חושבת כשאני קוראת את הסיפוּרים הקצרים המוקדמים שלו וכשנדמה לי פתאֹם שהיה מוכרח למאוס קצת בדמויות בני האדם ובעלילותיהן, וכך, ב״אדה, או החֶמדה״, גודֶל עניין הזיכרון והפְּניוֹת אל יצירוֹת הסִפרוּת ואל ענייני הבוטניקה והפרפרים והחרקים ואל חזרוֹת הדימויים כמעט מבטלים את הצורך בבהירוּת עלילוֹת הדמויות. הסִפרוּת שלו כבר כמעט לא רוצה את הידיעה הגמורה של העלילוֹת האלו. 

ואני חוזרת לקרוא עוד ב״אדה״, לראות עוד את לא-עלילוֹת-הדמויוֹת. 

 

כשאני קוראת את ״מסַפּרים כי בתחילת העבודות בִקשו האֵלים להראות באמצעות השלטון הרומי את כוחם ואת עוצם ידם. הציפורים אישרו אמנם את פינוי המקדשים אך לא נתנו את הסכמתן לפינויו של מקדש טֶרמינוס. מעוף הציפורים התפרש כך:...״ ב״ראשיתה של רומא״, מתרווחת אצלי קצת המחשבה בגלל האֵלים והציפורים.        .         

 

 

[הציטוט מ״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, טיטוס ליוויוס, תרגם משה ליפשיץ, הוצאת כרמל] 

 

 

 

 

                                                         

 

 

 

מ״על אודות הרישומים״ הרישומים שנקראו "רישוּם מתכסה...

 

מ״על אודות הרישומים״ 

הרישומים שנקראו "רישוּם מתכסה ברישוּם" נוצרו כמעט מתוך המִלים "כיסיתי את המִלה בשמיכה" של חזי לסקלי, כמין צֶלֶם אחר שלהן. וכך, כמעט כמו המלים הם היו מופשטים ומיַצגים כאחת, ובאופן מסוים גם מתארים את עצמם. כמובן, הם הפליגו ממקור היווצרוּתם אל דמיונותיהם שלהם וגם אל ההִתבטלוּת  והחיוורוֹן, אבל שמרו את הגדרות המקור שלהם. והרי היו זקוקים להגדרות המקור שלהם כדי להיות כמו המִלה המכוסה בשמיכה, מתבוננים בעצמם.

בתחילה היו הרישום המתכסה והרישום המכַסה כמעט זהים, אולי קצת כמו העור העירוֹם של אדם ושל חוה וכותנות העור שתפר להם אלוהים, שהיו עוד עור. עוֹר על עוֹר. אחר כך, כשאפשר היה לחשוב על הרישום כמעט כמכסה את עצמו, נעלם הצורך  במִתכסה והמכַסה הזהים. משטחֵי הקווים המופשטים, שבקצותיהם הופיעו רמזֵי הקפלים עם אשליית תלת הממד, ניסו להיות מכסים ומתכסים כאחת, כאילו ניסו להגיע בעת ובעונה אחת אל שיא ההפשטה ואל החֵפץ היכול לכסות ולהתכסות. 

מהם צמחו אחר כך הרישומים הבטוחים כמעט ביכולתם לעמוד בקצוֹת הדברים, להחזיק מעמד בקצווי הרעיונות, בקצווי ההפשטה והגשמיוּת ובקצווי הגעגועים לעבר ולעתיד. לפעמים היה נדמה לי שמלכתחילה היתה זאת משֹאת הנפש של כל הרישומים, אף על פי שידעתי שגָדלה יחד אִתם. 

עכשיו נדמה לי שגדילתה גם הראתה לי את קיצם של הרישומים. אחרי שעמדו בקצוֹת הדברים כבר לא ראיתי אותם בעיני רוחי מגיעים אל התחלות חדשות, עם השיבה אל המרכז החזק, שיהיה מרכז הכובד שלהם. אז, כשלא יכולתי עוד לדמות את עתידם, עזבתי אותם. 

[מ״על אודות הרישומים״, רישום מתכסה ברישום, הוצאת כרמל. עריכה דבורה חיץ.]   

 

 

עוד מ״על אודות הרישומים״

 

עוד מ״על אודות הרישומים״

ומשהו על הציווּיים של הרישוּם. הציווּי הישן, לא להראות את מה שכבר ידעתי, היה מחמיר ומתעתע כאחת, ובכל זאת הוא היה דומה למצפוּן הרישום, שבעיניו הצגת הידוע היא מעשה ראווה ורמייה. נדמה לי שהרגשַת התעתוע, ובעצם ההרגשה שהיה קשה לדעת לגמרי מהו הידוע האסור, היתה מתפוגגת בקלות כשהראווה והרמייה נהיו ברורות מאד. 

אבל הצגת מה שכבר היה ידוע היתה לא רק מעשה ראווה, אלא גם המעשה המוביל אל כישלון הרישום, שנהיה קל מדי, לא חותר אל עוד חקר, וכמעט נהנֶה מדי ממה שהשיג בקלות. 

בתוך רמיית הצגַת הידוע היתה, כמובן, מבצבצת תמיד הקַלוּת הזאת, שקַל היה לזהות אותה, ושהיתה תמיד מבשרת הרעות הראשונה. היא נהיתה כה דחויה אז, כשזוהתה, עד שההתרחקוּת ממנה אל דרך הישר היתה יכולה לרומם את הרוח. 

כמובן, הצגת הידוע יכלה להיות מפתה מאד, מפני שהיה בה דבר נלמד, שלכאורה יכול לחזור ולהופיע כחדש. ותמיד היא נכשלה. הייתי כמעט אסירת תודה לרישומים על שהיו מראים במהירות את כישלונותיהם, כאילו היה מטִבעם להיות ישרים, לא להסתיר את המעשים הלא ראויים. אולי באמת רק למדתי לזהות בעצמי את כישלונותיהם, אבל הִרגשתי שהיתה זאת יכולתם שלהם. 

[מ״על אודות הרישומים״, רישום מתכסה ברישום, הוצאת כרמל. עריכה דבורה חיץ.]   

 

 

 [בימי השבתות במשך שלושה חודשים הייתי הולכת לקורס רישוּם מוֹדל ב״קורקורן סקול אוף ארט״, והייתי רואה בדרך את המגנוליוֹת בגן של הבית הלבן, וכאילו יכולתי להתקרב אליהן, ורק עכשיו חשבתי שאז, במקום הזָר, בחרתי ברישוּם, שילווה אותי תמיד.] 

״האם יכול הרישום להמשיך ולספק לעצמו את משמעויותיו? בשאיפתו  המתמדת לצורות חדשות הוא ממשיך להתגעגע גם לישנות, אבל גם רוצה כל כך לבטל את רוב האפשרויות, לזלזל בחשיבות רעיונותיו שלו, להימשך אל היפוּך מחשבותיו, ואפילו אל מה שנמצא מחוצה לו, למרות טענתו הגדולה לעצמאוּת. 

בזמן העבודה על הרישומים נאחזתי גם במחשבותַי על מִלותיהן של יצירות סִפרוּת  מסוימות, והיה נדמה לי שהן כמעט התמוגגו אל תוך הרישומים [מתערוכת רישום בגלריה "מבט" ב-2004]. 

היה נדמה לי אז, כשעבדתי על הרישומים, שנִשמת הרישום כבר הכירה את כל הזמנים, גם את אלה של העתיד, ושגעגועיה אליהם היו התִזכורות המתמידות, הדומות לאור המגדלור המנצנץ תדיר ומראֶה למֶרְחֲקֵי המים את מְקום החוף.                                                                                             תזכורות העתיד היו, כמובן, מושכות את הלב כל כך, ולפעמים, כשהרישומים דימו לעצמם שהגיעו לשם, הם יכלו להסתפק בכך לזמן מה. משהו מדִמיון ההגעה כבר הובַע בהם. ואחרי כן כבר יכלו להרגיש  שזיכרונות העתיד שלהם התקיימו בדיוק כמו זיכרונות העבר. ולפעמים, כשדימו לעצמם את עתידם שלהם, דימו גם את קיצם. בהִשְֹתרעוּתָם השלֵמה על משטחֵי הנייר הם ראו אותו, לא כאסון המצפה להם, אלא כמין הגעה אל קצה היקום. הם דימו לעצמם ששם יִראו עוד איזה דבר שלא ראו מעולם. [מתוך ״על אודות הרישומים״, רישום מתכסה ברישום, הוצאת כרמל]  

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 27 ״לְאָן?״

פתאֹם ״לאן?״ של פייארברג, ואיזה זיכרון קלוּש אצלי על התָלוּש, וזיכרון קלוּש על סִפרוּת לא מפותחת דיה, ועכשיו, בקריאה פתאֹם, קלישוּת הזיכרון לנוכַח היצירה כתיאור זיכרון, כדרך ידועה בסִפרוּת המפותחת, ״כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה, מתוך העננים השחורים אשר כסוהו בחייו ויקדירו את הודו בהמון אגדות הבל וצללי תוהו...הבה ואציב לו ציון!...סִפורים רבים ספרה לי אמי בילדותי...ונורא מכל הסִפורים היה הסִפור על דבר נחמן המשוגע...״, ואל נוכח הבעוֹת השפה החזקות, ״הנה  זה הוא העולם, אלה הם החיים, והוא לא הרגיש ולא ידע עד הנה״, ״וכמו יתרונן בעצב על השדות הנובלים המתים...״, ״...הסִפְרוּת מרפרפת כמוהו הוא״, ״...כל שיחו והגיגו, חלומותיו, שאיפותיו ותקוותיו, המה החֳרָבות הנכחדות והרוחות הנשכחות״. 

ואמנם כאילו נִתלשות כמה מן ההבעות, נִתלשות מן הסִפרוּת, במין צורֶך להצהיר  הצהרות דחופות, אבל יציבוֹת הן הבעוֹת הסִפרוּת החזקות העומדות כנגדן. 

בתוך הזיכרון הקלוש אני לא יודעת אם ראיתי משהו מן הדברים האלה לפני שנים בימי לימודֵי הסִפרוּת בירושלים, ואני מצטערת עכשיו על פייארברג, שמת ממחלת השחפת בהיותו בן עשרים וארבע שנים. 

 

 

*

 

לרגעים נדמה לי שהסִפרוּת עצמה ב״אביב בפְיאלְטָה״ של נאבוֹקוֹב היא כזיכרון, אותה ידיעה-המצאה-אַשְלָיָה, אותה אֱמוּנה-מעט, אותו זיוּף-מעט, ״אותו צל ערביים ארוך של האמת״. 

״בחזרה אל העבר, בחזרה אל העבר, כשם שעשיתי בכל פעם שפגשתי בה, חוזר על כל מהלך העלילה...״, אומרת יצירת הסִפרוּת הזאת, וכמעט מתארת את עצמה. 

 

וב״אדה״ תופח עניין הזיכרון, כהפרזה, כמעט כהפרזַת משֹאַת נפש של נאבוקוֹב. וכמעט מתבטלת ההִכָּסְפוּת בתוך ההפרזה.  

 

 

 

[הציטוטים מ״לאן?״, מ. ז. פייארברג, הוצאת ״כנסת״ תל אביב, ומ״אביב בפְיאלְטָה״, תריסר רוסי, ולאדימיר נאבוקוב, מרוסית נילי מירסקי, הספריה החדשה] 

 

 

                                             

 

טוב מאד אומר שהטוב לא שָלֵם [שיחות עם ישראל פיבקו]

עוד קראנו על ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״ בקֹהלת רבה, ״והנה טוב מאד והנה טוב זה אדם, והנה טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע״, ויש כאן עמידה מול העולם שלא נברא שלם, אמר ישראל בשיחה שלנו, ומאֹד אומר שהטוב לא שלם, וחז״ל אומרים כאן שמְאֹד הוא כדי להשלים את טוֹב, להשלים אותו ברע.

והעולם שברא אלֹהים חייב להיות לא שלם, כדי שיהיה מקום לקיוּם שלו, כי לקיום תמיד צריכים להיות גבולות, כי באין גבולות יש ביטוּל שלו באינסוף. 

ואחר כך חז״ל מקטינים את יצר הרע, אמר, כי כדי לחיות צריך זמן ומרחב, ואז כבר יצר הרע הוא כמעט יצר החיים, וצריך יצר הרע כדי שיהיו בית ואשה ובנים. 

 

[״ויַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד״]

 

 

ועזבנו קצת את קֹהלת היום והלכנו אל שבע ברכות [שכמעט לא הִכרתי], ובתחילתן ״בָּרוּך אַתָּה יְהֹוָה אֳלֹהֵינוּ...״, הברכה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון. 

 

[קֹהלת רבה: נחמיה בריה דר' שמואל בר נחמן אמר והנה טוב מאד והנה טוב זה אדם, והנה טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב מאד אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו,]

 

 

 

 

יום ראשון הביטוי ״קריאה של יצירת אמנוּת״

יום ראשון 

הביטוי ״קריאה של יצירת אמנוּת״ [כגון ״קריאה״ של ציוּר] מנסה כנראה להביע הִתעמקוּת של המחשבה יותר ממה שיש בהִסתכלוּת, בהַבָּטָה ובהִתבוננוּת, שיש בהן פעולות השֵֹכֶל, הנביטה וההבנה. עמוקות מאד בעינַי ההסתכלוּת, ההבטה וההתבוננוּת, שהן בפנימיוּתה של המחשבה ואין להן גבול. 

 

 

יום שני 

אנחנו מדברים על קָרָא בספר בראשית, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, על לקרוא שֵמוֹת, שהוא להגדיר, לסגור בגדֵרוֹת. ואנחנו חושבים שמול ה״קריאה באמנוּת״ עומדות ההסתכלוּת, ההבטה וההתבוננוּת שאינן גודרות דבר. 

 

 

יום שלישי 

״כאשר הושלמו מעשים נצחיים אלה, כינס רוֹמוּלוּס את צבאו...וערפל סמיך כיסה את רוֹמוּלוּס בן רגע והעלימו מעיני אנשי האספה. מאז לא היה לרוֹמוּלוּס זֵכר בין בני תמותה״. 

כמו בציוּר ״מִשְכָּנָם של הנִצחיים בקֶרֶב נחלים והרים״, כך בכתיבת ההִסטוריה של ליוויוס ״הנצחיים״ ו״ערפל סמיך״ הם עובדות. יופיָהּ של הכתיבה תלוי בהן. 

 

[״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, טיטוס ליוויוס, תרגם משה ליפשיץ, הוצאת כרמל] 

[״משכנם של הנצחיים בקרב נחלים והרים״,  wen po-jen 1502-1575 ]

 

                                            

״משכנם של הנצחיים בקרב נחלים והרים״. 

 

יום רביעי עֶצֶב הפרק האחרון

   

יום רביעי 

עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, ולא נקרעים, וכשהפסוקים האחרונים, ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ, מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא).  לב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ, מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל.  לג וְשִׁנָּה, אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ; וְאָכַל לֶחֶם...״, הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.  מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו. 

 

 

לקראת סופו של שיעוּר תנ״ך אני מסתכלת בדברים שכתבה דבורה בשביל הכריכה האחורית. ממילא קשרים רבים קיימים בין הדברים האלה. אלה זיכרונות השיעוּרים הצָפים במחשבוֹתַי כל הימים.  

 

 

 

יום חמישי 

״עתה, כאשר נמסרה אַלְבָּה לידיו של נוּמיטוֹר, נתמלאו רוֹמוּלוּס ורֶמוּס תשוקה לייסד עיר...״, כתב טיטוס ליוויוס ב״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, כמסַפֵּר סיפוּר. ומוצאת חן בעיני הכתיבה כסיפוּר, ומוצאות חן בעיני המִלים ״דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האלים״, שיש בהן מין ערבוב, וכבר כמעט קיוויתי לדברים האלה כשקראתי בפתיחה של הספר ״אם נאמץ לנו את מנהג המשוררים, נפתח באותות מבשרי טוב ובתפילה ובתחנונים לאלים ולאלות שיעניקו לנו כוח להביא מפעל אדירים זה לכלל סיום מוצלח״. [ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר. טיטוס ליוויוס. תרגם משה ליפשיץ. הוצאת כרמל] 

 

 

יום ששי 

אני קוראת קצת בתרגוּם לאנגלית של ״מעַל החֳרָבוֹת״ שמונח פה שנים. אני לא יודעת אם התרגוּם יכול להַראות את תְּקוּפַת העִברית של סבא שלי. אני לא יודעת אם דמויוֹת הילדים העִברים [בימי הכיבוּש הרומאי] שלו ממשיכות להיות דומות קצת לילדֵי החלוצים של נהלל גם בתרגוּם, מחוץ לעברית. 

 

 

ד׳ כתב לי: ״המורה לפיתוח קול הציע לי שיטה לארגן את השָֹפוֹת הרבות שהמצאתי, ועכשיו ארגנתי אותן. יש לי כשלוש מאות שפות וכתשעת אלפים שירים. עכשיו אני מרגיש יותר מסודר״.