יום שני, 28 בספטמבר 2020

מי מַחְכִּים עליו [שיחות עם ישראל פיבקו על "שיר השירים רבה" ]

 

התחילה השנה ובשיחות ממרחק דיברנו על "דבר אחֵר שיר השירים..." ועל אותו הקושי, ועל אותו הרצון לקשר בין שיר השירים, שאין בו שם אלֹהים, ובין פסוק בספר משלי, שכתב שלמה. ואמנם "לב חכם ישכיל פיהו" מחזיר אל החָכְמָה של שלמה שבמשלי ובקהלת, אבל יש בזה קושי גדול, אמר ישראל, כי שיר השירים לא קשור לחכמה הזאת. 

והצורך של המדרש להבין את "לב חכם ישכיל פיהו..." הוא עד הגעה אל לֶקַח שהוסיף על דברי תורה עילהו, והצורך שלו במשל הוא גם הצורך במין רווחים שיש במשל, כמו ברוב המשלים, שבהם יכולים להתפרץ דברים לא ברורים, סתירות, אי-הבנות והבנות. 

ונדמה שבמשל החבית והאבנים הטובות נפתח רווח ב"בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה", כי הנמשל לאחד הזה הוא רוח הקודש, והיא זו שמראה את החכמה של שלמה [ולא פיהו המדבר], רוח הקודש היא זו שמגלה, וכך, החָכְמָה של שלמה היא לא מה שאלֹהים אמר, אין לה קשר לרוח הקודש של אלֹהים, שרק חשפה אותה. וכך דברי שלמה הם לא נבואה. 

ובעצם, נאמר כאן, ממד מסוים של האל, ברוח הקודש, נותן את הקול והדיבור של האדם לָעולם, את שלושת ספרי שלמה. רק ממד מסוים של אלֹהים הצליח להוציא לאור את חכמת שלמה. כך אלֹהים זקוק לאנוֹש, והמאמץ להיות אנוֹש הוא גם של אלֹהים. 

ו"לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו" כאילו אומר שהתורה לא יכולה לעמוד בזכות עצמה. ולא חָכְמָה אלא לֶקַח, כי הלקח הוא הכרעה, אמר ישראל, והוסיף לקח על דברי תורה הוא הכריע איך תהיה דמות התורה בעולם. שלמה הוא המכריע על דמות התורה בעולם. והוא מי שדורש ותר בחכמה, נעשֶה תייר בחכמה, כמו המרגלים שתרו את ארץ כנען, כלומר שפטו את ארץ כנען, וכך, זה שהוסיף לקח על דברי תורה ותר בה גם שופט אותה. 

וכל זה עד שיכול המדרש לומר מי שקרא ומי ששנה, ששניהם תרים בתורה, כלומר אפשר להסתכל על התורה כתורה של נבואה וכתורה של חכמה. והחכמה היא האופן שבו חז"ל תרים את התורה, ורואים את שיר השירים כספר חכמה וגם כספר נבואה. 


[עוד משהו על הספרים החדשים והישנים הפתוחים תמיד אצל תומס מאן. "בהשתוממות אנו רואים כי סיפור זה נוטה ומתקרב אל סופו מי היה מעלה על דעתו שייתכן ויידל אי פעם ויגיע אל סופו. אבל בעיקרו הן לא יחול בו הקץ .... בצו התבונה הוא אנוס לקבוע לעצמו נעילה, מאחר שאין לו קץ. כי מעשה הנעילה מעשה של תבונה הוא נוכח האין-סוף, לקיים מה שנאמר: אוטם שפתיו נבון", כתב תומס מאן לקראת סוף "יוסף ואחיו". כאילו יכול היה לתור בהם תמיד.] 


[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ד"א שיר השירים זה שאמר הכתוב (משלי טז) לב חכם ישכיל פיהו לבו של חכם מלא חכמה מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו פיהו, פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי (שם /משלי ט"ז/) ועל שפתיו יוסיף לקח מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו מוסיף על לקחה של תורה, משלו משל לה"ד לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ומרגליות ומוקפת צמיד פתיל והיא נתונה בזוית אחת ואין אדם יודע מה בתוכה בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה, כך לבו של שלמה היה מלא חכמה ולא היה יודע אדם מה בתוכה כיון ששרתה עליו רוח הקודש ואמר ג' ספרים ידעו הכל חכמתו, ועל שפתיו יוסיף לקח לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו שנא' (קהלת ח) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה מהו ולתור להעשות תייר בחכמה, הה"ד (במדבר יג) ויתורו את ארץ כנען, מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה מאן דתני טבוואות ניזיל לגביה שנאמר לתור בחכמה,   ]



                                                             



כאילו כל הספרים החדשים והישנים פתוחים אצל תומס מאן [2]

 

עוד משהו על הספרים החדשים והישנים הפתוחים תמיד אצל תומס מאן. "בהשתוממות אנו רואים כי סיפור זה נוטה ומתקרב אל סופו מי היה מעלה על דעתו שייתכן ויידל אי פעם ויגיע אל סופו. אבל בעיקרו הן לא יחול בו הקץ .... בצו התבונה הוא אנוס לקבוע לעצמו נעילה, מאחר שאין לו קץ. כי מעשה הנעילה מעשה של תבונה הוא נוכח האין סוף, לקיים מה שנאמר: אוטם שפתיו נבון", כתב תומס מאן לקראת סוף "יוסף ואחיו". כאילו יכול היה לתור בהם תמיד.


יום רביעי, 23 בספטמבר 2020

כאילו כל הספרים ...

 


כאילו כל הספרים החדשים והישנים פתוחים אצל תומס מאן, ובהם כולם יכולה לחלוף רוח יְפִי-המראֶה של נער, כמעט כאותה רוח ממש. 
רוּחַ מספר בראשית, ורוח מ"מוות בוונציה", ורוח ב"יוסף ואחיו", נהיות כמעט כאחת.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

יום ניבוּל וזְבוּל היה [שיחות עם ישראל פיבקו על "שיר השירים רבה" ]


כמין חריגה, כמעט בהתחלה, "חזיתָ איש מהיר במלאכתו", לא עיסוק בתוכן הפסוק שבשיר השירים אלא במי שכתב את שיר השירים. כי אין בשיר השירים  הזכרַת אלֹהים, אין בו נבואה, אמר ישראל, והמדרש רוצה ליחס את שיר השירים לנבואה, ומנסה לקשר בינו ובין הפסוק בספר משלי, של שלמה, ספר שמוזכר בו מי שאלהים התגלה לו. 

התחלנו כך לקרוא ב"שיר השירים רבה", וניסינו לראות את הסיבות ואת הכוונות של ההתחלה. והופיעו כבר רוחות עדינות של סתיו, כאילו התחילה עוד עונת שיחות

האם שיר השירים רוצה לומר ששלמה הוא משורר, שהוא כמעט הפוך ממלך, שמבדל את העם מעמים אחרים, אמר ישראל, וכך, המדרש לא מתחיל בדיון על משמעות הכתוב אלא על משמעות הכותב, שלמה. המדרש שואל למה שלמה כותב את שיר השירים ולא מה הוא כותב. ולמה זכה שלמה ששיר השירים יכנס לתנ"ך. 

ועל השאלה מה יש בשלמה ששיר השירים שייך לו עונה המדרש "חזיתָ איש מהיר...", כלומר, שלמה מייצג את האיש העושה במהירות במלאכה, ומיד המדרש מקביל אותו ליוסף, שהוא כמעט מלך עברי ראשון, אבל לא בארץ ישראל, ושעליו נכתב "ויבֹא הביתה לעשות מלאכתו", וזה המקרה עם אשת פוטיפר. כי פוטיפר סריס המלך, ואשת פוטיפר רוצה אם כך זרע מיוסף, אמר ישראל, ומלאכתו של יוסף היא עם אשת פוטיפר. הוא בא לפגוש אותה. 

והמדרש אומר "יום ניבול וזבול היה...", יום ניבול הפה ומקום הקודֶש, שהוא יום עבודה זרה של מצרים, וכאן הוא יום של תיאטרון, של גורל, ושל נילוס. והלכו כולם לראות, אומר המדרש, אבל בעצם לא כולם, כי אשת פוטיפר לא הלכה, ויוסף נכנס לחשוב חשבונותיו של רבו, ורבו הוא פוטיפר, וחשבונותיו של יוסף הם עם אשת פוטיפר

וקושר כך המדרש את "חזיתָ איש מהיר" לאהבה [או לתשוקה], שכאן היא של יוסף, ושהיא נושא שיר השירים. והאהבה של יוסף מפתיעה, כי יוסף הולך אליה ובורח ממנה, ובעיני המדרש כל שיר השירים הוא עיסוק באהבה מהירה, חזקה ולא חזקה בעת ובעונה אחת. ודרך יוסף המשתוקק והבורח המדרש מבקר את האהבה של שיר השירים, אמר ישראל, וזאת גם בקורת על שלמה כי דמותו היא כזאת. מה שיירָאה עוד בהמשך המדרש.


חשבתי על יוסף של תומס מאן שאמר למפקד בית הסוהר "אני הוא", ועל השִכְחָה החולמנית של מפקד בית הסוהר. "שכחה חולמנית זו נגרמה במקצת על ידי העובדה שזה העומד לפניו היה יפה-המראה שבכל הגברים בני כ"ז אשר בשתי הארצות. היופי מטבע רב רושם הוא. מין מָגוֹר קל הוא מעורר, חוק ולא יעבור גם בנשמה השלווה ביותר, אשר מידת בהלות רחוקה ממנה בדרך כלל, והוא מסוגל לעלֵה עד לתחום ההזייה את טעמה של התשובה 'אני הוא' שהושמעה בחיוך רציני". [יוסף ואחיו. כרך ג', עמ' 29. מגרמנית: מרדכי אבי שאול]. 

כי יְפִי-המראֶה ו"אני הוא" מצרפים כאן את השפעתם


["(א) שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה:(ב) יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן:


שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [א] שיר השירים, זה שאמר הכתוב על ידי שלמה (משלי כב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים, חזית איש מהיר במלאכתו זה יוסף דכתיב ביה (בראשית לט) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רבי יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר יום ניבול וזבול היה יום טיאטרון היה ור' נחמיה אומר יום טיאטרון של נילוס היה והלכו כולם לראות והוא נכנס למלאכתו לחשוב חשבונותיו של רבו,"] 



                                                             



יום שלישי, 15 בספטמבר 2020

סוף השיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי


כמעט רק על הזַכּוּת. כי אף על פי שהחיבור ממשיך עוד קצת ב"נוח לו לאדם שלא נברא, כי כל ענין של הנברא במה שהוא נברא, הוא סוד ביצר הרע הבא מכוח אותו החלל כדכתיב 'לבי חלל בקרבי' וכתיב וברא את הרע...", שיש בו עניין האל החייב להכיר את הרע, אי-השלמות של העולם ושל הנבראים, ולבי חלל בקרבי שהוא גם באלהים עצמו, היה נדמה לי שהגיע החיבור אל כלל יופיו כבר ב"נבלעים ממש בגו ההוא הנהר היוצא מעֵדֶן להשקות את הגן, ולא היה להם אפשרות כלל לזַכּוֹת ולהִזָּכוֹת...".  

לזַכּוֹת ולהִזכות, בגלל הרצון שלהם לזַךְ, להיות עצמם זַכִּים, אמר ישראל, והם יכולים להיות זכים כשיש להם זְכוּת. והזַכּוּת, אמר, היא במעבר בין כלי לכלי, בין מידה למידה,  כגון מידות דין וחסד, עדינוּת וחריפוּת, שיש להן מניעים הפוכים, וכאילו לא יכולות לחיות זו לצד זו, והזַכּוּת היא אפשרות מעבר בין שתי מידות. בגלל הזַכּוּת אפשר לסבול את המידה האחרת. ובלי זכות והיזכות לא היתה לנבראים היכולת של הקיום הזך, העדין הזה. 

ונכתב בחיבור לעלות כל אחד לסתר מדרגתו. מפני שהנבראים באים מהחלל לכל אחד יש היחוד שלו, בגלל הריבוי, כלומר לכל אחד יש המדרגה שלו, והוא צריך להגיע רק למדרגה שלו ולא לאחרת. ואז הוא לא נבלע. 

והמדרגה היא נסתרת לו, והוא צריך לעשות את מאמץ הזַכּוּת שלו, ולא יודע מתי המדרגה שלו מתוקנת. והוא לא יידע. זה מאמץ מתמיד לזַכּוּת. הוא לא יכול להגיע למדרגה השלמה כי חלל בקרבו. כלומר הוא שומר כל הזמן בתוכו את אופן ההיווצרות שלו, שהיא בתוך החלל. וכבר החלל לא שלם, כמו העולם בבריאה בספר בראשית. 

וכמובן הזכירו לי הדברים האלה גם את עדינוּת הרווחים בין הברוּאים והנִבראים והרווחים בין הבְּרִיּוֹת והבורא, ובין עמידתם וסכָּנַת ההיבלעוּת וההִתבטלוּת, ואת הצורך בתיאוּר אינסוֹף כאור אינסוֹף, התיאור הזַךְ למה שאי אפשר לתאר


["...כי אז עזה כמוות אהבה, ולא שייך לומר למיתה בזו יקר בעיני ה' כלל, לפיכך הוצרכה החכמה העליונה לברוא מקודם חלל פנוי, כדי שהחלל הזה ומסיטרא דיליה יוכל למשוך הנבראים מנגד לתשוקתם ממש, כל אחד לפי דרגא דיליה דאם לא כן היו הנבראים נִבלעים ממש בגו ההוא נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ולא היה להם אפשרות כלל לזכות ולהזכות, ולעלות כל אחד לסתר מדרגתו ברצונו ובקומתו ובצורתו הרצויה לו. ובזה יובן שאמרו ז"ל נוח לו לאדם שלא נברא, כי כל ענין של הנברא במה שהוא נברא, הוא סוד ביצר הרע הבא מכח אותו חלל כדכתיב לבי חלל בקרבי וכתיב וברא את הרע..." מהחיבור של הרב אשכנזי] 

 


                                                                   


 


יום שבת, 12 בספטמבר 2020

[19] שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי


כשהשיחות שלנו מתקרבות אל סוף החיבור ואל סופָן נדמה לי שהכיסוּף של הבריוֹת אל מקור כל המקורות זוכר את הִתגברוּת נוֹרָאָה על העֶצֶם, שיש בה  הנורא, אבל הרי רק את רושמם של ההִתגברוּת הנוראה ושל הנורא הוא יכול לזכור

ועזה כמוות אהבה, שיש בה מוות ממש, אולי מעניקה להם, לבריוֹת, הרף עין של ראיית הנורא. 

לפני שהגיע בחיבורו אל עניין הכיסוּף המושך הבריות למעלה מעלה ואל עזה כמוות אהבה כתב הרב אשכנזי שכל ההשתלשלוּת היא לצורך הנִבראים דווקא, ושבעבור הנִבראים נתקיימו גם הברית וגם הברכה, והברית היא עם האדם, שיִרדה וישלוט בעולם, ואחר כך עם אברהם, בשביל תיקון עולם, כי אלֹהים זקוק לאדם ולאברהם, והברכה היא תוספת ליש, למציאוּת, והאדם צריך להכיר את היש ולהשתוקק לתוספת מעֵבֶר ליש. 

אך, הכיסוף המושך הבריות למעלה מעלה עד מקום תשוקתם ממש, כתב בהמשך, וישראל אמר האדם שהוא בחינת צֶלֶם אלֹהים רוצה להתמזג עם האין סוף, עם הבורא, אבל הרצון הזה, להיות אלֹהים, יבטל את העולם של בני האדם. המציאוּת תפסיק להתקיים בשבילם אם ינסו להגיע למקור. ועזה כמוות אהבה תמית ממש. 

כי החלל [המציאוּת], אמר, מאפשר לנבראים לחיות, והוכרחה החוכמה העליונה לברוא מקודם חלל פנוי, אמר, כדי שירצו את החלל ולא ישתוקקו לאור אינסוף. כדי שלא יִבָּלְעוּ ממש בנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. והרי הגן נועד לאלֹהים, והוא הניח את האדם בו, וההיבלעוּת של בני האדם בנהר היוצא מעדן היא היבלעוּת בשורש הגן, בְּעולם הנשגב, בלי להגיע אל הפיצוּל לארבעה הנהרות, שהם הריבוי בעולם והגבולות בעולם. 


["...כי בעבורם נתקיימו גם הברית וגם הברכה, ובמה שסוף מעשה במחשבה תחילה נמצא כי שלשלת אצילות כולם, כלומר כל שלשלת ההשפעה עד בחינת סוף ולא עד בכלל, נשתלשלה באצילות לצורך הנבראים דווקא. אך, הכיסוף המושך הבריות למעלה מעלה עד מקום תשוקתם ממש, ואף על פי שנודע להם באמת ובאמונה שיש סכנה להתבטל בזה המקום בישות לגמרי, הכיסוף הזה המושך אותנו לראש כיסופא דכל כיסופין, יש בו גם כן בחינת מניעת המציאות אף לנבראים, משום קפיצת האהבה עד שתחפץ. 

כי אז עזה כמוות אהבה, ולא שייך לומר למיתה כזו יקר בעיני ה' כלל, לפיכך הוצרכה החכמה העליונה לברוא מקודם חלל פנוי, כדי שהחלל הזה ומסיטרא דיליה יוכל למשוך הנבראים מנגד לתשוקתם ממש, כל אחד לפי דרגא דיליה דאם לא כן היו הנבראים נבלעים ממש בגו ההוא נהר היוצא מעדן להשקות את הגן..." מהחיבור של הרב אשכנזי]



                                                            



יום שני, 7 בספטמבר 2020

[18] שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

 

עדינים הרווחים בין הברוּאים והנִבראים והרווחים בין הבְּרִיּוֹת והבורא, ועָדִין הרווח בין עמידתם ובין סכָּנַת ההיבלעוּת וההִתבטלוּת. 

כתב הרב אשכנזי "...ולכך פרשו רבותינו ז"ל בשם קול שדי, שבאותה מידה אמר לאלוהותו דַי מלמעלה למטה, ולעולמו דַי מלמטה למעלה", ובשיחה שלנו אמר ישראל שהשאיפה אל מעֵבֶר ליש היא מהרצון המשותף של האור היוצר את הברואים והחלל היוצר את הנבראים. ובמעבר מאור אינסוֹף לסוף היה צריך לעצור את החלל שלא יתפשט מדי. כי הרצון של החלל הוא להתפשט עד אין סוף,  עד שהחלל עלול לזרוק את האלוהות לגמרי. קול שדי אומר לחלל-עולם די. כי החלל יכול להשמיד את האינסוף, את הבורא. ובזמן הבריאה ב"בראשית" רואים שהקול, הדיבור של אלהים חזק מאד, אמר ישראל

ועוד אמר, "קול שדי" כאן מדבר על ספירת [מידת] יסוד, שמבדילה בין המציאוּת כפי שהיא ובין העולמות. יש רצון להפריד מאד בין המציאות הקונקרטית ובין העולמות והמידות, שהן ערכיות, אמר, אין לחפש את המידות במשהו קונקרטי. האל אומר לעולם די, והעולם סגור, קונקרטי, פועל באופן של חוקים. 

וודאי בריאת הנבראים היא יש מאין ממש, כתב הרב אשכנזי, ואמר כך החלל הוא ממש, ובהכרח הוא מוגבל, מוגבל בהתגלוּת שלו בעולם, ודיבר רק על תפקודו ולא על מהותו. ורק בגלל קיום התנ"ך, הנבואה, הוא יכול לדבר על האַיִן, כי לא הכל נמצא בתודעה של אדם אלא קיים בנבואה, והנבואה היא ממש, מתארת את מה שהיה, שהוא רק סכמה, ובכל זאת גם ממש, אמר ישראל, ועל הנבראים נפקד כל היקום, כי תכלית היקום היא הנבראים, כי הם מודעים להיותם נבראים ולהֱיוֹת העולם עולם. ויהיה להם תקומה לאחרית מצד עצמם, אם יזכו. יש להם משהו מן ההכרח שבא מהחלל, ליצור גבולות של עצמם [בריבוי] וזה המאמץ שלהם, וכל אחד מהם ממשיך את המאמץ שעשו לפניו, ולכן יש להם אחרית, ימים אחרים מאלה של עכשיו

ועוד החיבור ימשיך אל הסכנה להתבטל שיש בכיסוּף המושך את הבריוֹת למעלה למעלה עד מקום תשוקתם ממש


["...והענין הוא דיש הבדל בין הנבראים ובין הברואים. באשר אף על פי ששניהם נקראים בריות, לא הרי אלו כהרי אלו, ונשתנו בתולדותיהם וביוצא בהם באשר הברואים מניה וביה כנודע וכל בריאתם יש מיש בסוד האצילות שלשלת הקבלה, ובעבורם דייקא אמרו דלית אתר פנוי מניה. וזה בא לנו עד הבחינה התחתונה של עולם היצירה והוא עד היסוד ב"ה, דעליה איתמר [כמו שנאמר] אדון כל התולדות ולכך פרשו רבותינו ז"ל בשם קול שדי, שבאותה מידה אמר לאלוהותו די מלמעלה למטה, ולעולמו די מלמטה למעלה. ועד כאן אין קושיה כלל, כי לברואים אלו ודאי הצמצום הלז הוא הוא קיומם דאין לומר בשום אופן כי יש לברואים מציאוּת מצד עצמם כלל ועיקר, ואין בזה אלא אחיזת עינים בלבד, כדכתיב ה' לבדו ביום ההוא, אמנם הנבראים ודאי בריאתם יש מאין ממש. ומצד שעליהם נפקד כל היקום עתיד להיות להם תקומה לאחרית הימים מצד עצמם הם, אם יזכו,... " מהחיבור של הרב אשכנזי]



                                                                  



יום חמישי, 3 בספטמבר 2020

[17] שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי

 

עלה עניין ההבדל בין הברוּאים והנִבראים, ששניהם "בריוֹת", שהוא צומח מעניין שתי הבריאוֹת בספר בראשית, "א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", ו" ב,ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וכתב הרב אשכנזי "דאֵין לומר בשום אופן כי יש לברוּאים מציאוּת מצד עצמם כלל ועיקר, ואין בזה אלא אחיזת עינים בלבד, כדכתיב ה' לבדו ביום ההוא...", כי הברואים, להבדיל מהנבראים, הם כמין צֵל, כמין דמוּת דומה לאלֹהים. כי הוא לבדו. ואף על פי שנדמה שתיאורם כמין צֵל מסַפֵּק, אמר ישראל, הרי צל צריך שיהיה עֶצֶם שהוא צִלּוֹ, ובעצם הברואים הם רק דמויֵי צֶלֶם, ומניטו אומר אין בזה אלא אחיזת עינים בלבד, כי היכולת לאחוז היא כמעט עבודה זרה. 

אבל עיקר העיסוק של מניטו בנִבראים, ודווקא בבני האדם שבהם, כי הם מייצגים את כל הבריאה, את השיח של העולם, כי האדם הוא יצור בעל תודעת התולדה, תודעת הזמן, ומדובר כאן בהגדרת העולם מול האל ממבטו של האדם, אמר ישראל

והנבראים הם בעלי יכולת בחירה, ונבדלים בזה מהברואים. אבל לאל יש אחריות על הנבראים, שיש להם אוטונומיה שיונקים מהחלל, מהחלל שהוא הֶעדר האלאחריות גם על אלה שנובעים מתוך הֶעדר האל. ואמנם יש לנבראים קיום אוטונומי לגמרי בעולם הריבוּי, אבל הריבוי מבטא את עצמו של הבורא, כלומר את הרצון של הבורא לבחור אַחֵר ממנו, אַחֵר ממנו שמקיים באופן מסוים גם את הבורא. והריבוי מלמד שהאל יכול להיות גם דבר והיפוכו. האחר מלמד את האל מי הוא. 


[ואחרי "בְּרֵאשִית בָּרָא אֱלֹהִים" כל הבריוֹת הן נבראים. 

ובספר בראשית גם לארץ יש רצון, והיא עושה דבר שונה ממה שאמר לה אלֹהים לעשות] 


["...והענין הוא דיש הבדל בין הנבראים ובין הברואים. באשר אף על פי ששניהם נקראים בריות, לא הרי אלו כהרי אלו, ונשתנו בתולדותיהם וביוצא בהם באשר הברואים מניה וביה כנודע וכל בריאתם יש מיש בסוד האצילות שלשלת הקבלה, ובעבורם דייקא אמרו דלית אתר פנוי מניה. וזה בא לנו עד הבחינה התחתונה של עולם היצירה....... ועד כאן אין קושיה כלל, כי לברואים אלו ודאי הצמצום הלז הוא הוא קיומם דאין לומר בשום אופן כי יש לברואים מציאוּת מצד עצמם כלל ועיקר, ואין בזה אלא אחיזת עינים בלבד, כדכתיב ה' לבדו ביום ההוא, אמנם הנבראים ודאי בריאתם יש מאין ממש..." מהחיבור של הרב אשכנזי]