יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

מתכנן הגַנים והעלילה המפותחת.

             
          Nek Chand's Rock Garden




בְּשיחה על משפחת צמח התֵה נזכרתי בשדות התה הגדולים בהודו שהוצגו כגַנים נהדרים בתכנית על מסעו של מתכנן גַנים. נזכרתי שבביקורו בגַן Nek Chand's Rock Garden בהודו חשב מתכנן הגנים שהגן נהדר, ותיארתי לי שבוודאי לא היה חושב כך אילולא היה הגן רחב ממדים כל-כך. פסלֵי-דמויות בעלי החיים ובני-האדם שבגן בוודאי היו נראים לו כפסלֵי חובבים לא מעניינים ביותר אילולֵא היו רַבִּים ומתפשטים כל-כך במרחבים גדולים כל-כך.       
הוא בוודאי הרגיש את השפעתה של ה"עלילה" הגדולה של הגן בתוך הממדים הרחבים כל-כך, ואת התואַם בין הִתפתחוּת ה"עלילה" ובין הִתרחבוּת הגן.         
ואולי הריבוי העצום של דמויות החיות ובני-האדם בגן יצר בעיניו את הרגשת  התולדות הבלתי פוסקות. אולי הריבוי העצום וגודלו של הגן איפשרו בעיניו את דימויוֹ של הגן לְעולם
את הגן הקים אדם אחד במשך זמן רב וכמעט בסתר, ומתכנן הגנים בוודאי גם חשב שההִצטברוּת העצומה של הדמויות היא כמעט לא-נתפשֹת, והגן נהיה בעיניו למעשה-אמנוּת מופלא, עם עלילה מופלאה. 

בצילום של זיוּף של ציור של ג'קסון פולוק ראיתי השבוע את אי-יכולתו של הזיוף לקיים בתוכו את הרגשת ה"תולדות" שיש בציורים של ג'קסון פולוק, את ההרגשה שדברים מתרַבִּים בהם כמו מתוך ידיעה עמוקה, כמעט כמו מתוך "קִרבת-הדם" שלהם
כמו עלילות הסִפרוּת המפותחות מאד, הזקוקות לרוחב הממדים של הרומן, כך הפרטים המִתרַבִּים בציור של ג'קסון פולוק זקוקים לממדים הגדולים של משטח הציור. במשטח הגדול הם יכולים להראות את כל תולדותיהם. 
ייתכן שהזייפן לא ראה את עומק הידיעה שבציורים של פולוק. כאילו רק שמע עליה באופן כללי.      


                                                   
                           Jackson Pollock


יום שבת, 19 באוקטובר 2013

משהו על העלילה בסיפור הקצר.





שוב, בקריאה חוזרת של הסיפורים של אליס מונרו, שאלת העלילה בסיפור הקצר. 
הסיפורים של אליס מונרו אינם יכולים להתקיים בלי העלילה המפותחת, המתרחבת והמתפשטת. היא לא רק עורקֵי-החיים שלהם, שבהם יכולים הסיפורים  להתפתח, להגיע אל סופם, להפתיע ולזעזע, אלא היא כמעט החיים שלהם עצמם. לפעמים דומות עלילוֹת הסיפורים של אליס מונרו לנסיעה מהירה וכה מיומנת בכביש רב עיקולים וסיבובים, עד שהעיקולים והסיבובים החדים נראים כמעט הכרחיים לנסיעה, שייכים לה, ובכל זאת, ריבוי העיקולים והפניוֹת גם מעורר את הסכנה. ובעצם, היא נהיית כמעט מובנת מאליה בתוך הריבוי הזה.
ואכן, לפעמים מופיעות בעלילוֹת פניוֹת מופרזות, מסוכנות מדי, הפוגמות בחיי-הסיפורים
תאונת הדרכים בסוף הסיפור "ממדים" ותאונת הדרכים ומותו של הזר המאיים לקראת סוף הסיפור "רדיקלים חופשיים" הן בעינַי פניוֹת מופרזות כאלה בתוך סיפורים שחייהם כבר התפתחו, כבר התפשטו, כבר התמלאו בכל ההבעוֹת של הסיפור. נדמה לי שלא הסיפור המפותח והגמור הוא הזקוק לפניוֹת האלו, אלא איזה רגש הנמצא מחוץ לסיפור.         
אבל גם סיפורים בעלי עלילות מצומצמות מאד עלולים לעתים להיפגע מסיבוב חד  ומפתיע בעלילה. בְּסיפורים אחרים בעלי עלילות מצומצמות, כמו למשל "האחיות", "טיט" ו"המתים" של ג'יימס ג'ויס, אפשר לראות שמה שנראֶה כפנִייה די חדה, כתפנית של הסיפור, בעצם איננו מופיע כהפתעה, אלא כהמשך כמעט  שקט להבעות האחרות של הסיפור. ב"טיט", הפנִייה אל תקרית הטיט כמו נמצאת כבר במִרקם הסיפור כולו. בתוך העלילה המצומצמת כולה, ובתוך הפרטים של ההבעות האחרות של הסיפור [למשל, בצחוק ובבדיחות בארוחה הראשונה, באובדן עוגת השזיפים ובמחשבות השונות של מריה]
ובסיפור "המתים", ההתכוננות לתפנית הסוף נמצאת כבר מלכתחילה, גם בנאום החגיגי של  גבריאל, כשהוא בעצם מדבר על הנעורים ועל החיים והמתים: "...הרהורים נוגים יותר: הרהורים על העבר, על נעורים, על תמורות, על פנים שאנו מרגישים בחסרונם כאן הערב... ואילו שקענו בהם כל הזמן לא היינו מוצאים את לבנו להמשיך באומץ בעבודתנו בין החיים" [תרגום של אברהם יבין]. אחר-כך, העלילה המצומצמת כל-כך עושה את תפניתה לקראת סוף הסיפור בלי ההפתעה הגדולה. 
בזמן שהסיפורים הקצרים של אליס מונרו מוכרחים להצליח להחזיק בתוכם עלילות מפותחות ומתפשטות מאד, מוכרחים אלה של ג'יימס ג'ויס להחזיק מעמד עם כמעט אי-העלילה, ואף על פי שהם בעצם מבטאים את טִבעוֹ של הסיפור הקצר להיות כמעט חסר-עלילה, גם הם עלולים להיפגע, בגלל הדבר הזה עצמו.