כי כל דִכפין הוא אומות העולם, ואין כאן הזמנה אלא עובדה, אומות העולם יבואו לאכול את קרבן הפסח, וזה חלק מויכוח עם הנצרוּת על הגאולה, תיקון עולם, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי ביציאת מצרַיִם נועד להיות תיקון עולם, מטרתה תיקון עולם, והרי תורת ישראל היא לפתור את בעיות העולם ולא את בעיַת ישראל. ודיברנו על ״לֵך לךָ״ ועל ההליכה למצרים שהם כנגד מגדל בבל שבו בני אדם תיקנו עולם לשפה אחת ולאִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, אבל גם קלקלו כשרצו לעשות להם שֵם ולחבר שמַיִם וארץ, ולֵך לךָ הוא הפוך ממגדל בבל, הוא רצון אלֹהים בארצות שונות ואומות, ואז רק בהליכה על פני הארצות, מארץ לארץ, אפשר לעשות תיקון, ולכן אברהם הלך ולכן גם ההליכה למצרַיִם, והתיקון צריך להיות למען בני האדם כולם על פני האדמה, גם ב״ארץ לא להם״, והם צריכים לחזור לארץ ישראל בלי הרגשה שהאדמה שייכת להם. ולכן אלֹהים אמר לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא לאחוז בה. ולכן ״עבד היית״, אין לך אחיזה באדמה, צריך להיאחז ולא להיאחז בעת ובעונה אחת, אמר ישראל, ואתה צריך שיהיו אומות אחרות.
ו״כל דִצריך...״, שהוא מעַם ישראל, ושהוא חייב, כי חובה לצאת ממצרַיִם, ואם ״יִפְסַח״ הוא כַמעשה של אלֹהים שפָּסַח על בתי העִברים, הרי הוא כמדלג וחייב להחליט למי הוא משתייך, להחליט אם הוא פוסח או לא פוסח, וחייב להחליט שהוא פוסח.
[הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.]
[בראשית: וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם
כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם]
