כְּסִיל יָמַי

 

כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי

רב כל כך אצל קֹהלת עניין הכסילים, האוכלים את בשרם, העומדים מנגד, וחשובים כל כך הכסילים, והרבה כל כך חשבנו עליהם, ועכשיו כשקראתי שוב את השיר של דניאל, ״קציר ימיי עייף כקש/חסיל ימיי סגול וילדותי/שיר ימיי אלוהִי ורָש/חציל ימיי עגול ועונתי/ניר ימיי עפרוני ודש/כסיל ימיי כותב את דִמעתי״, היה נדמה לי שכסיל ימיי נאצל בתוך השיר, על ידי השיר, כאילו מתקרב אל אלוהִי ורָש. 

 

 

* 

 

 

בבוקר מדאיגות צעקוֹת העורבים, ונקירוֹת הנקָר מדאיגות פתאם, ואילו היתה באה חוחית והיה בא יונק הדבש בתוך הבוקר הזה, אני חושבת מחשבות שווא, כי הדאגות רובצות כאן תמיד, ואני מדברת עם ישראל על ״וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם״ שאמר אלֹהים למשה, על אלהים הכופה בשֵם, על המדאיג בזה, מעבר להשֹגה, כי השֵם שלו מעבר להשֹגה. וכאילו דאגַת העולם כאן.  

 

 

*  

 

    

אני מדברת עִמו על הדאגה הגדולה מפני הִתמוטטוּת המוּסָר שלנו. אבל אני לא יודעת באופן מוחלט מהו המוּסָרי ומהי ההִתמוטטוּת. 

בכל זאת, הדאגה ממשיכה ומטרידה ומזהירה, בלי הידיעה המוחלטת, והרי היא רֶגֶש לא גמוּר שאין לו מנוֹחַ.

 

 

״רואֵי השמש״, ״בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף״ ו״אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

משכו את לִבי רואֵי השמש, צל החוכמה וצל הכסף, ואת אשר עִוְּתוֹ, ואף על פי ששלושה פסוקים כאן, ושלוש שיחות היו, משיכת הלב גברה לראות אותם יחדיו, ואולי לא טעתה. 

ובשיחה הראשונה כבר ראינו את הנחלה ואת רואֵי השמש כמעט יחדיו, כי חוכמה עם נחלה היא לא חוכמה מופשטת לגמרי אלא שייכת למה שקורה במציאוּת, ואתה צריך לעשות את הנחלה לשלךָ, בזמן ובמקום, ורואֵי השמש הם הריאליה, הברורה לגמרי, ולרואֵי השמש יותר טובה החוכמה עם הנחלה כי יש בה שלווה ומלחמה יחד והם רואים ולא רואה אחד, אמר ישראל, ומשכו את לִבי כל כך רואֵי השמש, כאילו מושג גדול, בשירה, לא כל כך נתפשֹ. והם כמעט מופשטים. 

ובשיחה השניה דיברנו על ״בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״, דברים שאין להם צֵל וקֹהלת אומר יש להם צֵל [ואם כסף הוא כיסופים, להבדיל מהחוכמה היכולה להכריע, הוא דִמיוֹן], והצל מזכיר את הצֶלֶם, צורה, אבל צל הוא גם הֶעדר אור, ומין ציוּר של הֶעדר גוף שצִלו מוטל, ואצל הרמב״ם צל הוא רע כי הוא העדר אור, וכאן מופיע הצל אחרי רואֵי השמש, כי יתרון דעת החוכמה כאן, כי היא צריכה לדעת את ההעדר ואת היש, אמר ישראל, ורק בחוכמה יש העדר ובמציאוּת אין העדר. 

ובשיחה השלישית דיברנו על מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, הבריאה, ועל מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, אלֹהים וגם האדם. וגם אלֹהים כאן הוא מי, והמעשה כבר עשוי ואלהים צריך לחזור ולהסתכל עליו ולדון אותו, וזה תִמצוּת כל התנ״ך, אמר ישראל, כי התנ״ך עוסק במי ולא במה. הוא עוסק באנשים מסוימים, ורק לאנשים מסוימים אלֹהים מתגלה, ואז הם צוברים כוח ויש תקלה. 

והמעֻוָּת כאן הוא בעצם קיוּם העולם, כי לקיום העולם יש התמודדות עם האל, עם מוחלטוּת האל, כי העולם לא יכול להיות מוחלט, אמר ישראל, ומי יוכל לתקן, האם המוחלט יוכל לתקן או האדם יוכל לתקן. אבל המעֻוָּת הוא בהסכמה של אלהים. ולכן אין מי שממש יתקן, לגמרי, תמיד יִשאר סדק, בחוכמה עם נחלה, ברואֵי השמש. 

 

ואחרי כתיבת הדברים האלה נמשכת הימשכוּת לבי אל רואֵי השמש ואל בצֵל החוכמה בצֵל הכסף ואל עִוְּתוֹ כמעט כמו אל עֵין סערה של שירה, בָּהּ אין סוף חֵקֶר המִלים. 

 

יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ:(יב) כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ:(יג) רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ:

 

גם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מֶה הָיָה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שוב עניין הכסילים, כי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ, הכעס אצלם לא בבהלה, יָנוּחַ, וקֹהלת אומר צריך ללמוד מן הכסילים, חשבנו, ושאלנו על הכעס של אלֹהים וחשבנו שלא היתה בהלה בכעס שהביא למבול כי וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, בהדרגה, והכעס הזה, בלי בהלה, הביא להשמדה, והשווינו אותו לכעס במעשה העגל, שהיה בבהלה, ושמֹשֶה הצליח להרגיע אותו, ושאלנו על נֹחַ שלא ניסה להרגיע את אלֹהים, ושאלנו מהו תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, וחשבנו שהיה שָלֵם, וראה את החמס בארץ כשלם, שאין לתקן אותו. וישראל אמר החמס בעיני נוח היה אופציה ממש כמו הוא עצמו. 

ודיברנו קצת על ״אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה״, וישראל אמר כי רק מנקודת מבטךָ שלךָ הוא מה היה, וחשבנו על הַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים כעל הימים של רֵאשית העולם, שאתה יודע עליהם רק מה שנכתב עליהם בספר בראשית. וגם חוכמה לא יכולה לדעת לגמרי מה היה. 

 

[אחרי כן, בגלל עניין הכסילים אצל קֹהלת ניסיתי שוב להבין בשיר של דניאל את המִלים ״כְּסִיל יָמַי כּוֹתֵב אֶת דִמְעָתִי״] 

 

קֹהלת ז ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 35. עוד פעם ״לא ארץ לזקנים״

 

עכשיו אני רואה שכתבתי אז ״החורג?״ בעיפרון ליד הדיאלוג של צ׳יגר ושל קרלה ג׳ין, והרי רק דמיון מסוים לדיאלוג של החורג ושל הסבתא ב״אדם טוב קשה למצוא״ של פלאנרי אוקונור, ואולי דמיון  מסוים לדיאלוגים ב״הרוצחים״ של המינגווי, ובכל זאת אני יכולה לדמות לי שכל הדיאלוגים האלה כמעט ״טבעיים״ לסִפרוּת אמריקאית. לסִפרוּת של הארץ הזאת. וכשאני קוראת שוב ב״לא ארץ לזקנים״ את ״איך זה שאנשים לא מרגישים שהארץ הזאת חייבת תשובה על הרבה טענות? והם לא מרגישים ככה. אפשר להגיד שהארץ היא רק הארץ, לא עושה שום דבר פעיל, אבל זה לא אומר הרבה...הארץ הזאת תהרוג אותך בלי להניד עפעף ואנשים בכל זאת יאהבו אותה...״, אני חושבת על כמין התאחדוּת דמיונית של הארץ שבסִפרוּת עם הארץ שמחוץ לסִפרוּת, ואני חושבת כמה טבעיים נהיים הדיאלוגים של הרוצחים בתוך ההתאחדות הזאת. 

 

ועוד בקריאה הפעם, מול הדיאלוגים האלה ומול המונולוגים של השריף בֶּל מין השֹתרכות של הדיאלוג של מוס ושל הנערה הטרמפיסטית, מין התרופפות בדיאלוג הזה, עד שהוא כמעט פגם ביצירה, וגם רצח הנערה לא מתקן את זה. 

והמונולוגים של בֶּל ממשיכים ומושכים אותי אליהם, כמו דמותו של בֶּל פועמים בתוך היצירה כמין חיים עמוקים, מתקיימים עם חיי עלילות הרצח שלה. ואם אנסה לראות שוב דמיון מסוים של הדיאלוגים של הרוצח כאן לדיאלוגים בסיפורים של פלאנרי אוקונור אחשוב שהחֲטָאִים בסיפורים שלה זרים וגדולים בלי שיהיה דבר דומה להם, ובלי שתוכל להיות בהם דמוּת כמו דמותו של בֶּל. 

 

[הציטוט מ״לא ארץ לזקנים״, קורמאק מקארתי, עמ׳ 241, תרגם אמיר צוקרמן, עם עובד]

 

                                                   

 

                                          

זִכְרוֹן אמנוּת 13 כצל רעיון

האם רק דימיתי לי את הצל ב״שלושה דגלים״ של ג׳ספר ג׳ונס, ובכל זאת כמעט ראיתי שכמעט רעיון כאן מטיל צל, כי דמויוֹת הדגלים כאן כרעיון, אבל הן גם כדמויוֹת מטילות צל בציור קלאסי, דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל מטילה צורתה על דמות דגל, 

וכאילו דגל מראה דגל מראה דגל כאילו בלי הרצון לנשֹגב של האמנוּת, אבל הרי צל כאן, צורת דמות נטבעת בדמות, ואשליית עומקים אל כמעט נשֹגב, באמנוּת פופ. 

 

 

ואף על פי שאולי רק דימיתי את הצל כאן נזכרתי בצל הקיקיון אצל יונה [לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ] ובשיחה עם ישראל על סיבת הצל הזה כי כבר היה ליונה צל הסוכה [וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל] ולמה צל הקיקיון, ובגלל צל צורות הדגלים חשבתי על צל הקיקיון על יונה כי הוא צל צוּרַת הקיקיון, צל צורת מה שאלֹהים זימן לו. קצת כצל רעיון. 

 

 

וחשבתי עוד על הדגלים המוארים לגמרי בלי חשיבוּת מקור האור, ושרירותיוּת הצל אם כך, רק למען יחדור אל עומֶק הציוּר, וחשבתי על האור הידוע בציוּרים של רמברנדט, שהוא לכאורה הפוך מזה של ציור הדגלים, נופל רק על חלקים מסוימים בציורים, אבל גם מקורו חסר חשיבות, חשבתי, כאילו הוא קיים כמעט מעצמו, עצום בקיומו, כאילו יוכל להטיל את צל הגופים אבל כמו-צל-לא-צל סביב, לא צל-הגופים, אלא העומקים הכהים המקיפים את הגופים, העומקים הכהים העצומים, לא שייכים לנפילת האור על הגופים אלא הם עניין אחר של הציורים, הם כמעט עניין המרחקים הלא-נראים של הציוּר. 

 

 

 

 

[ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן-הָעִיר, וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר; וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה, מַה-יִּהְיֶה בָּעִיר.  ו וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ, מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה.]

Jasper Johns

Three Flags 
1958

 

טוב וחביב [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

על שתי שיחות, על ״חביב שם טוב מארון הברית״ [קֹהלת רבה], על חוזקו של שֵם, ועל ״טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ״, על אפשרות ברורה לדין. ושאלנו על מי חביב, וישראל אמר ארון הברית הוא גילוי של הברית של בני ישראל עם אלֹהים [וחז״ל אמרו שיש בו לא רק לוחות הברית אלא גם שברי לוחות הברית, כי התורה בנויה על הברית ועל שבירת הברית], וכאן, חביב שם טוב, שמו של האדם חזק יותר מהברית, חביב על אלֹהים או על בני ישראל, ואם חביב על אלֹהים הרי אלֹהים מעדיף את השם, את ההגדרה, על פני המעשים שלו, שכאן הם התערבות בעולם של האדם בעזרת חפץ ולא בעזרת שֵם. 

ובשיחה על ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ דיברנו קצת על אחרית ואחֵר, ואחרית הימים היא ימים אחרים, אמר ישראל, ובאחרית דבר יודעים יותר מבראשית דבר, ובאחרית יש הכרעה, וטוב אחרית דבר כי יש בה התרת ספקות. וחשבנו אם כן שבראשית יש משהו קצת דלוח, וישראל אמר שבאחרית יש אפשרות ברורה לדין, אפשרות לדין שעומד בבהירוּת גדולה יותר. 

וחשבנו, כמובן, על רֵאשית העולם, שבה וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, הרֵאשית לא היתה מסַפקת, ואילו היה אלֹהים בורא את הרֵאשית כטובה, כי אז היא כבר כאחרית, טובה, בלי התפתחות, בלי תנועה. 

 

 

אחרי הדברים האלה הלכתי כהרגל כמעט אל הסִפרוּת ואל האמנוּת הפלסטית [המטרידות תמיד] כי הן מגדירות דברים ומבהירות את הדין, והרי הן לא מראות את הנמצאים במציאוּת, כגון העמק שלנו וההרים סביב ושאר הדוממים, והחיים, אלא הן מגדירות את הגדרותיהן ומעמידות את הדין מולן, כמעט באכזריוּת.  

 

 

 

קהלת פרק ז פסוק ח - יח

(ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ:(ט) אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ:(י) אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה:(יא) טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י

 

קהלת רבה. ג אמר ר' שמעון בן יוחאי חביב שם טוב מארון הברית שארון הברית לא הלך אלא שלשה ימים, שנאמר (במדבר י') וארון ברית ה' נוסע לפניהם, ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, מנא לן מדוד שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א' י"ד) ויצא״

 

יוֹמנסִפְרוּת 34 ״העסק-ביש הזה בויה מרולאנה״

שוב חשבתי על עניין הפרטים הרבים כל כך ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״, מין שייכים ידועים לחקירת הרצח וגניבת התכשיטים אבל שייכים בעיקר לאופני הסִפרוּת הזאת, ולרגעים חשבתי שכמה מהפרטים מיותרים, אבל האם לא היה נפגם ריבוּי הפרטים בלעדיהם, והרי הריבוּי הזה הוא כמין אין-קֵץ של הסִפרוּת [המרומֵם את אין-קֵץ חקירת הרצח וגניבת התכשיטים], והיה נדמה לי שהסִפרוּת הזאת שואפת בעיקר אל אין-קץ [אולי קצת כמו ״יוליסס״], וכדבר מובן מאליו אין לה צורֶך שלם לדעת מי הרוצח, אלא רק הצורך להיות העסק-ביש הגדול של הסִפרוּת, עם עניינֵי הרצח והגניבה והחקירה והעניינים הנלווים והעניינים האחרים ועם הסגנונות השונים הגבוהים והנמוכים וזיכרונות התַרבוּת החזקים והרפויים. כל העסק-ביש הזה. 

 

 

״...היפיפיות, בנות ונוס האומללות מהכפר, מוצקות, נטועות על שני טְלָפים, שכל חתיכת בגד הוא חלום בשבילן באור המיובש והאכזרי של היום תחת שמש אוגוסט, בין שזיפי הבר והשלף. כל חתיכת בגד, הרהר פומי, חסד שנידב להן המסתורין, המסתורין המוזהב והערפילי של העיר, הרהר. הבגדים, הפינוקים, הבשמים, בבקבוקונים...נתיך זהב, המפיק אור כה רב בלילה, כמו סמל, כמו רשיון כניסה לטקס אורפיאי, כניסה אל המקום שממצים בו את החיים עד תום. סחף-חושים שאי אפשר לדעת אותו בלי שינחו אותך פנימה, אבל הלב מנבא וחולם אותו בלילות [ריחות שום בהבל הפה], את חיה! חיה תחיי! אילם, עולה...״. העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה, קארלו אמיליו גאדא, עמ׳ 152, 153, תרגם מאיטלקית מירון רפופורט, הספריה החדשה]

 

 

 

[דבר אחר. עכשיו בחזרה שלי אל הספר הזה דמות מוסוליני צפה ועולה לכאן, נלעגת ואיומה.]