יום שבת, 30 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״


 

 

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״

בתחילה מחשבות כמעט ישָנות על פונטנה ומחשבות על התרגוּם, והרי אני כמו יודעת את המִלים של פונטנה ב״באחד מימי מאי האחרונים – מזג האוויר כבר היה קיצי – פנתה כרכרת לנדואר פתוחה מהשְפּיטַלְמָרְקֶט אל רחוב קוּר ואז אל רחוב אדלר, שם עצרה לפני בית שלמרות שבחזיתו היו רק חמישה חלונות...״ אף על פי שאני יודעת רק דְּמוּת של דְּמוּת, התרגוּם. כמו-ידיעה וידיעַת דמוּת של דמוּת ממַלאוֹת אותי בידיעַת הסִפרוּת. 

ואחרי-כן, מְלֵאוּת הכתיבה של פונטנה, מין הִתחייבוּת לעֵרֶך, הכֹּל חייב להיות בעל עֵרֶך, ואני מכירה את ציווּיֵי הסִפרוּת האלה ואני לא מנסה להוכיח אותם, ויצירוֹת אחרות של פונטנה כמו מַראות את עצמן ונדמה לי שדברים שאומרת מרת טרייבל כמעט בתחילת הנובלה, ״...איזה אוצר הם הנעורים, ושרגשות טהורים, ששום רוח גסה לא העכירה...״, נמשכים אל צמיחת עֶצֶב אֶפי בריסט, ואולי אל עצבונות אחרים, וכשהיצירה מובילה את קורינה אל נישואים אני חושבת הרי נקבע כך מן ההתחלה, וכאילו נקבע גם מן ההימשכוּת יותר מאוחר אל יצירוֹת אחרות של פונטנה, כאילו יצירוֹת שלמוֹת מובילות את קורינה. 

״וכבר חלמתי על זה...היו שבע כרכרות, ושתי ה׳עֶגְלוֹת׳ של פרופסור קוּ היו שושבינות. כולן תמיד רוצות להיות שושבינות, כמובן, כי כולם מסתכלים עליהן, כמעט יותר מאשר על הכלה, כי הרי היא כבר תפוסה...״. כאילו יצירות שלמוֹת של פונטנה אומרות את זה. 

ויומַנסִפרוּת הוא רק יומן ואולי יהיו לו עוד ימים, ואני מתחילה לקרוא את הנובלה השניָה בספר, ואני חושבת שהתרגומים נפלאים, ואני מסתכלת עוד בדְמוּת הענן בציוּר הכריכה של אבי סבח, דְּמוּת כובֶד וכאילו-כובֶד, ונדמה לי שכבר ראיתי דְּבָרים-וכאילו-דְּבָרים בציוּרים שלו.  

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, תיאודור פונטנה, תרגם רועי כנען.]

 

                                                      


יום שלישי, 26 במאי 2026

השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

  

 השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

 

עכשיו המשכנו אל השאלה על צדיק. ״צַדִּיק מַה־פָּעָל:(ד) יְהֹוָ֤ה בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְהֹוָה בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע...״, כתוב, וישראל אמר האם המעבר הפתאומי מצַדִּיק מַה־פָּעָל אל מעשֵי אלֹהים הוא כדי לקשר בין הצדיק והמעשה האלֹהי, כאילו פעוּלַת האל ופעוּלַת הצדיק נמדדות באותו אופן, ואמר עוד על היִחוּד של ספר תהִלים שהוא הפוך מן הנבואה, כי אין כבר הִתגלוּת אלֹהים, אין כאן נבואה אלא דברֵי אדם [דָּוִד], והצַדִּיק כאן צריך להצדיק את פעולתו בהעדר האל המתגלֶה ויוצר את ההקבלה בין צדיק והאל. וחזרנו אל מַה־פָּעָל, כי הצדיק כאן לא פָּעַל, והוא בעצם נעלם, ואלֹהים פועל בתוך נעלם, והוא חסַר יכולֶת מול העולם, שהוא יצר, וראינו מין חוסר יכולת ב״יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת״ והזכרנו את ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ״ בבראשית, שהוא חוסֶר אונים של אלֹהים, וכאן, בתהִלים, אי אפשר לבטוח באלֹהים ובצדיק. 

וסוף הפרק אומר כִּי־צַדִּיק יְהֹוָה. משווה צדיק ואלֹהים.  

 

תהלים: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב:

(ג) כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל:(ד) יְהֹוָ֤ה׀ בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְקֹוָק֘ בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ:(ו) יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת מְנָ֣ת כּוֹסָֽם:(ז) כִּֽי־צַדִּ֣יק יְהֹוָה צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ:

 

יום חמישי, 14 במאי 2026

אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]


  

 

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אמרנו כאילו הוא עצמו מדבר אל נפשו, ונפשו היא ציפור, ודיברנו על נדידת הציפור, כי דָּוִד עצמו נדד כל הזמן, ואמרנו בראִיית הציפור הוא רואה גם עדינוּת בנפשו. 

ושאלנו על האֹפֶל ב״לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב״, כי הרשעים יורים באֹפֶל, וישראל אמר אולי האֹפֶל הוא הֶעְדֵר, הִתרוקנוּת, כמו בקבלה, ובספר בראשית לא כתוב שהחֹשֶך נברא, אלא הוא קַיָּם, החֹשֶך הוא אֹפֶל קַיָּם. וכאן, כל המשמעויות האיומות שיכולות להיות לאֹפֶל, חוץ מהממד האינסופי. כי זה אֹפֶל בתוך העולם. והִזכרנו את גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת של דָּוִד. כך המשכנו לדבר על האֹפֶל, ועל דָּוִד כְּרוֹאֶה עצמוֹ בתוך האֹפֶל, ועל הדיבור על האֹפֶל שהוא חזק מן הדיבור על היוֹרִים, וחשבנו האֹפֶל נורא, ולרגע חשבנו אולי נורא כמו אלֹהים. 

ויִשְרֵי לֵב כאן הם נפשו של דוד [ואחרי כן השאלה על הצדיק].  

 

 

תהלים פרק יא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיקֹוָ֨ק׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב: 

 

תהלים כג: ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

יום ראשון, 10 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 60

 

 

 יוֹמנסִפְרוּת 60 

הגיע אלי ״אינלנד״, ומפני שחיפשתי איזה דבר ב״סיפור פשוט״ של עגנון כבר נשארתי אצלו, ואף על פי שהוא כולו מוכָר לי שמחתי בו כמעט כבדבר חדש, והרי אף על פי שעלילה של רומן בו כמעט ככל העלילות, גם דבר שהוא לא-עלילת רומן מצִיץ ממנו, כהיפוך לה, כמעט כרוצה להחריב אותה, קצת כהפתעַת-מלכודת, קצת כמו במדרש. ואולי כל זה רק מין הרגשה שלי. 

״בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלָה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים״, וכאילו רק תנועת העלילה כאן, אבל כמעט-ההשוואה ל״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה...״, שלא עשה כל מה שאבותיו אומרים ושהגיע לגְדוּלָה, כאילו סותרת לרגע את מהלך העלילה, וכאילו פוצעת את העלילה, ומשבשת בעצמה את ההשוואה [וכמובן, לא תרשה להירשל להגיע לגדוּלה]. 

וכן, ב״לא הרי מינה כהרי בלומה, ולא הרי שיחתו לפני בלומה כהרי שיחתו לפני מינה, אלא כמה ימים היה יושב ודומם, משניתן לו מקום לדבר לא הבחין בין מינה לבלומה״, כאילו נעה כאן העלילה כדרך עלילוֹת ומובילה את הירשל אל הנישואים למינה, אבל כבר אבסורד כאן, קצת כמו במדרש, קצת מחריב, ולא תוכל להיפטר ממנו תנועת העלילה. הוא יִשָּאֵר.    

והתחלתי לקרוא ב״אינלנד״ וכמעט התחלתי לראות בו מין חורבן-עלילה גלוי כל כך.  וגלוי בו גם הרצון אל הנִסתר. 

 

[הציטוטים מ״סיפור פשוט״, עגנון, הוצאת שוקן.]

[בראשית: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו... ]

יום שלישי, 5 במאי 2026

איזהו משפט שיש בו צדקה, ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

 

משפט שיש בו צְדָקָה. ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

בתחילה שאלנו אם דָּוִד עשה צדקה [או עשה צדק] וראינו אבסורד ב״וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע״, כי כשהדרשן אומר ״איזהו משפט שיש בו צדקה״ הוא בעצם אומר שהצדקה היא צדק, שהפשרה היא צדק. וראינו משחק של הדרשן בטקסט התנ״כי כשהוא אומר שאם יש משפט אין צדקה [שהיא לבְצוע] ואם זה משפט לאלֹהים הרי הוא אומר שאלֹהים לא יודע לעשות צדקה. רק יודע לעשות משפט. 

וראינו את האבסורד ב״דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושִלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו״, הכל עשה השופט כראוי, ואז ראה שהחייב עני, ושילם לו מתוך ביתו, של השופט, וזה משפט וצדקה, גם עשה את הדין וגם נתן צדקה לעני [שהיה החייב בדין], וישראל אמר זה נִסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו אבל זה דורש שיהיה שופט שיִתֵּן מכספו. וזה אבסורד כהגדרת משפט וצדקה. הגמרא לא מהססת להראות שדברים הם תמיד באבסורד מוחלט, אפשר שיהיה דין וגם פשרה. וזה מראה שגם הפסוק על דוד שעשה משפט וצדקה מראֶה אבסורד. 

והאבסורד היה יָפֶה בעֵינֵינוּ. 

 

תלמוד בבלי: וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! 

 



יום ראשון, 3 במאי 2026

עוגה ועליה סמל של חבל תלייה.



 

 

הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה

 

״אף אתה כאן? שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.

אמר הירשל, דומני שאף אני כאן.

שִפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה...תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתליָה כשעמדו ליתן את החבל על צווארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן. ברוך מאיר לא הרגיש שהנמשל אינו יפה למשל והיה שמח״ [סיפור פשוט. עגנון. הוצאת שוקן]. 

וכמובן, הנמשל יפה למשל. 

 

״הצל הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה, בדומה לסיכה של בן גביר שנוצרה כדי לקדם את חוק עונש מוות למחבלים. את העוגה העניקה לבן גביר אשתו אילה״ [וויינט]. 

האם הצל ואשתו של השר חשבו שסמל חבל התלייה הוא מָשָל יפה. האם חשבו שמזכירים חבל דווקא בבית התליין? [ומי הם אוֹכְלֵי חבל התלייה?]

 



יום שבת, 2 במאי 2026

במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה

 



במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה כותבת לי ״אולי כדאי לוותר על המשפט הזה״ והייתי מוותרת עליו, והיתה כותבת ״נעמילה, הניסוח כאן קצת מסורבל״ והייתי חושבת הרי המחשבה שלי היתה מסורבלת, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי אותה רק שלוש פעמים, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי את יופיָה הברוּר נִגְלֶה בהערות העריכה, ולא תיארתי לי שחָלְתָה ועכשיו אני קוראת שוב בספרֵי השירה שלה וכש״בְּכִי-הטַוָּסִים״ אצלה הוא לא רק של הטַוָּסִים של וואלַאס סטיבֶנס, נדמה לי שהוא מכיר את זיכרונות הסִפרוּת כולה.