מלים נפרדות ונבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]]

מִלים נִפרדות ונִבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברתי עם ישראל על הופעַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש שבסיפור ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר גם ב״הקול והזעם״ שלו ועל היות שתי היצירות ומילותיהן נִפרדות ונִבדלות, וחשבנו כך גם על פרק יד ופרק נג בתהִלים, על היות מִלות פסוקים מפרק יד ומפרק נג נבדלות אלו מאלו בהיות הפרקים נבדלים. כך יכולנו לדבר על הדומה והשונֶה בשני הפרקים שהם שתי יישויות נפרדות ונבדלות [וכמובן לא חשבנו שפרק נג הוא וריאציה על פרק יד]. וישראל אמר על ״מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד״ שהוא המוביל את המזמור להיות מזמור על אדם, העיקר בו הוא האדם, והעָוֶל כאן לא קשור לאלֹהים, ולמה כאן אלֹהים השקיף על בני אדם ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים הוא ריבוי של תופעות, ולא קשור לזמן, והוא השקיף על בני אדם לא בגלל קשר אִתם אלא כעל תופעה במציאוּת. וכך הוא שואל אם יש במציאות משכיל דורש את אלֹהים. וכמה נבדל במזמור הזה הפסוק המחריד ״שָׁ֤ם פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם״, וכמה הוא חורג מן הדמיוֹן לפסוק שָׁ֤ם פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק שבמזמור יד, ודיברנו על העֲצָמוֹת, ונזכרנו כמובן בערמוֹת העצמות האיומות ליד הסירנות ב״אודיסיאה״, והעצמות המפוזרות הן ביטול הצֶלֶם, וביטול העצמי, ושאלנו מהן עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, והפירושים שמצאנו מרחיקים מן הרושֶם המחריד של הפסוק, ומרושֶם עליית המִלים אל מדרגת אמנוּת גבוהה.  

וכן, אין כאן אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק אלא אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם. 

 

 

תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽקֹוָ֗ק מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ה) שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְקֹוָ֣ק מַחְסֵֽהוּ:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭קֹוָק שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

תהלים פרק נג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:(ב) אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:(ג) אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ד) כֻּלּ֥וֹ סָג֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ה) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ו) שָׁ֤ם׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

 

 

 

 

אֵבֶל בגינה.

 

 

 

 

השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, בסיפוּר הקצר ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר וב״הקול והזעם״ שלו, אבל הם כבר כמעט נבדלים בהיוֹת היצירות נִבדלות ונִפרדות, והם נעים בתנועַת ״הקול והזעם״ כמעט אל מין קיום אחר, וכאילו דבר נִסתר וגָלוּי בתשובַת השֵמוֹת, ויופי עצום בתשובתם.    

*

דּוֹד שלי הלך לעולמו. הבניינים שתכנן יפים, גלויים. דיברתי עִם בת-דודתי עליו ועל בניין המוסיקה באוניברסיטה, ועל ימי ילדוּתנו עם המטָעים בָּעמק. 

*

עֶצֶב העֵצִים בגינה, ועִצבוני. ועצב האדמה. 

ונִזכרתי באַהֲבָתִי לדַארל, שהיה צריך להצית את האָסָם. 

 

על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]      

 

    

                     

צֵל רע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

צֵל רע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ואחרי כן על ״הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד״, הכל סר, כל מה שיש הסתלק, ויהֹוָה היה צריך להשקיף על הכל, לא רק על בני האדם. ישראל אמר בשיחה שלנו יְהֹוָה הוא הרואה שהכל סר, ובשבילו העולם הוא כבר לא כמו שהיה, או, דוד הוא הרואה, אבל העיקר פה הוא הטוטליות, העולם כבר בלי תקנה. וכל מה שסר נאלח, ואין עושה טוב, והוא לא אומר הכל רע, אלא המציאות יכולה לעשות טוב ולא עושָה. יש כאן כמו איזה זיכרון של עשיית טוב. והזיכרון מביא אותו כמעט לכדי יֵאוּש, כאילו אין יותר אלֹהים שיעשה טוב. 

ועל ״הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ״, וישראל אמר 

על אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אלה הכֹהנים, אוכלי לחם הפנים, ועל אֹכְלֵי עַמִּי אמר הם האוכלים את עַמִּי, וחשבנו על נֶ֫אֱלָ֥חוּ שבפסוק הקודם, וכמו שהכהנים אוכלים את לחם הקודש כך פועלי אָוֶן הם אוכלי העם. ואמר עוד מה קדוש בלחם הפנים, הרי הכהנים אוכלים ממנו ואז הוא בתוך גוף האדם ולא קדוש כל כך. וגם העַם הנאכל כבר עַם אחר בגוף של האוכלים. אבל חשבנו גם שאוכלֵי עַמִּי יכולים להיות האוכלים שבעמי, ולמה זה רע. ודיברנו על מין צֵל רע רובץ על אכילת לחם, מ״בזעת אפיך תאכל לחם״, שהוא בעצם המשך של קללה על הארץ והאדם, ומתועבַת מצרים לאכול את העִברים לחם, ושאלנו למה יש צל רע על הלחם, וחשבנו שהוא כצל רע על האדם, וישראל הזכיר את אשת פוטיפר ועניין רק הלחם [לבדוק] ובמדרש יוסף אומר לה שהיא הלחם, וכך לחם הוא האדם, וכאן בתהִלים יש גְּנוּת בכל הפסוק, על אוכלֵי עַמִּי ואוכלֵי לחם, וכך גם גְּנוּת על לחם הקודש. הוכנס הצל הרע גם אל הקודש. 

 

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי 

*

 

 *

  

 

*

  

יוֹמנסִפְרוּת 64 .כשאני קוראת שוב

 

יוֹמנסִפְרוּת 64. כשאני קוראת שוב את ״בשוכבי גוועת״ אני חושבת פתאֹם גם על הקריאה עִם ישראל בספר ״תהִלים״, כי אני חושבת על שְֹפַת הסִִפְרוּת, והשֹפה של וַארדַאמאן ושל דַארל ושל הילדים-נערים האחרים ב״בשוכבי גוועת״ היא, כמובן, יציר-רוחו של פוקנר וכך היא יכולה להיות שְֹפַת תודעה עמוקה ושְֹפַת-ההכרה ושְֹפַת גְּבָהִים של שירה, והמִלים ״הוא מתבונן בפניה השלֵוות, הנוקשות, נמוגות אל תוך הדמדומים, כמו החושך הוא מבַשְֹרוֹ של העפר החותֵם, עד שלבסוף נדמות הפנים כצפות עליו במנותק, בקלילות, כבבואה של עלה מת״ הן מִלּוֹתָיו של פוקנר, ולמה פוקנר נותן לנער-ילד את מִלותיו אלה, כי הוא לא נער-ילד אלא דמות יצירת-רוחו של פוקנר, והיוֹתה קיימת בגבהי השֹפה והרוח היא ממהוּת הסִפרוּת הזאת, 

ואין בזה, כמובן, השוואה גדולה וגמורה למה שעשה כותב תהִלים אלא השוואת מין מעמד של הכותבים, המעמד של היכול לכתוב את שפת הילדים-הנערים גם כגבוהה, כלירית, בהיותה עמוקת-תודעה, והיא שפת הכותב, ושל היכול לכתוב ״...אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּֽי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם״, השפה שהיא כמעט לאין חֵקר והיא יצירת רוּחוֹ, כמעט כעֶבֶד-רוחו. וסערה ודאגה וחרדה וגְנוּת ויופי נאמרים בשפות האלה, כמעט כעַבְדֵי רוּחָם של היכולים לכתוב.   

[״בשוכבי גוועת״, ויליאם פוקנר, תרגמה רנה ליטוין, ותהלים]

 

 

*

 

 

 

 

 

"

הוא מחוץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השקיף מִחוּץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

דיברנו על יְהֹוָה ועל אלֹהים כשקראנו את ״יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים״, וישראל אמר בבריאה ב״בראשית״ בפרק א היה אלֹהים ובפרק ב יְהֹוָה אלֹהים, ובפרק ב אלה תולדות, כבר תיאור בזמן, ויְהֹוָה לפני אלֹהים כי יְהֹוָה הוא בזמן. וכאן בתהִלים יְהֹוָה השקיף, הוא מחוץ לעולם, וזה נותן את המקום לנבל שאומר אין אלֹהים [הנבל יודע שאלֹהים יצא מן העולם אחרי הבריאה], ושאלנו למה משכיל, אולי מי שחושב, ואלֹהים מבקש שמישהו ידרוש אותו, ויְהֹוָה השקיף, כי אפשר לראות את המשכיל, החושב, החכם, כי חוכמה עוסקת במשהו שניתן לתיאור, והמשכיל דורש דווקא את אלֹהים ולא את יְהֹוָה. ודורש הוא הרוצה להבין את אלֹהים, אמר ישראל, ואת יְהֹוָה אי אפשר לדרוש כי הוא בזמן והזמן תמיד משתנה. חמקמק. ואילו באלֹהים יש ריבוי חוקים, ואת זה אפשר לדרוש, להבין.  

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ:

בראשית א:  בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; 

בראשית ב: ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ,

אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו].

•  

 

 

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שאלנו אם הנָבָל הוא דָוִד, ולמה בלִבּוֹ, ודיברנו על וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ, וישראל אמר אולי עוד רגש, התבוננוּת יותר כוללת על העולם, הוספַת עוצמה בהתבוננוּת על העולם, ו״אין אלֹהים״ כאן לא אמירה פילוסופית אלא רְאִיָּה של הלב, והיא גבוהה יותר מפילוסופיה כי היא לא מתוחמת לממד אחד, יש בה רגשות רבים. ודָוִד אומר כאן שלנבלים יש לב. ולמה יש נבלים. כדי שיגידו שאין אלֹהים, אמר עוד ישראל בשיחה שלנו, כי הם אומרים בלִבָּם, בעוצמת הרגשות וההפשטה. ודוד עצמו, החכם, יכול להיות נבל שאומר אין אלֹהים. והנבל לא רוצה שיהיה אלֹהים כי אלֹהים מתנגד ל״הִשְׁחִיתוּ״, והוא כבר יודע על יציאת אלֹהים מהעולם אחרי הבריאה וכך הוא אומר כאן את האמת, וכך הוא סותר את כל הסיפור התנ״כי על יחסים בין בני אדם ואלֹהים.  

 

תהִלים יד: (א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב)

בראשית ו: וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.