יום חמישי, 18 באוגוסט 2022

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


משהו לא ברור במושג כשר, קצת כמו בטהרה וטומאה, אמר ישראל כשדיברנו על ״...בטבעת, לפני עֵדים כשרים״, ובתנ״ך, משהו מטקס נישואים אצל לָבָן, והרי כשיעקב אמר למה רימיתני אמר לבן על מנהג המקום, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, ואחרי כן וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה, גם, ועֵדים אצל לבן הם נציגי המציאוּת, הצריכים לדעת על לא ייעשה כן במקומנו, והם גם הרואים שיעקב הלך מרצונו לטקס עם לאה, וכל זה מתחיל בסוגיה של מפגש יעקב ורחל כשאמר לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, דְּבַר שקר, והמדרש אמר אמרה לו אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאוּת אחי אביה הוא, וכך כל עניין הנישוּאים כאן עוסק ברמאוּת. וכן, כשאמר הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי ולא אמר את רחל, כבר ידע את מנהג המקום, ובעצם, כל מי שהיו שם, יודעֵי לא ייעשה כן במקומנו, הם עֵדים כשרים.

וגם בעֵדים כשרים יש עניין הרמאוּת, אמר ישראל, כי יש ספק במה שיהיה, ובכל נישואים יש עניין של רמאות, והכתובה, הסכם שאפשר להפר, אומרת שיש ספק, שיש רמאות. 

ודיברנו על הרי את מקודשת לי בטבעת זו. והרי הטבעת, המגדירה כאן את הקדוּשה, היא המצמצמת אותה. היא התשלום של החוזה. היא משתלבת ב״מקודשת לי״ שיש בו מטרת הנישואים כדבר שמעבר לטבע, מעבר למציאוּת הטבעית, אבל היא במציאוּת, מצמצמת אל המציאוּת. לא שואפת אל הנצח.

והיא קצת כְּפִיָה, קצת כמו כלא, אבל כשהיא סמל העולם הטבעי המוחלט, היא מראה את הממד הטבעי של העולם. והיא דומה כך לַחוזה, בניגוד בין מקודשת, ההוצאה מהטבע, הבידוד מהטבע, ובינָה, המראָה את הטבע. 

 

[כ״ט:י״ב

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. אמרה ליה אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאות אחי אביה הוא. ואם לצדק בן רבקה הוא.]

 

[לפני עדים כשרים...]


                                                    


 .] .

יום שני, 15 באוגוסט 2022

דיברנו על בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [שיחות עם ישראל פיבקו],

 


על מְקַדֵּשׁ מתוך מעשיהם שלהם, על ידי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין שלהם, לא מכוחו שלו [לא כמו ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, כשאלֹהים הפך אותם לקדושים מכוחו שלו], ויכול לקַדש את עמו רק אם הם עושים קִדּוּשִׁין, תלוי בזה שבני אדם יקַדשו, אמר ישראל. והתולָדות, התולָדות של עם ישראל, תלויות בקידושין שלהם. 

ועל חֻפָּה, שהיא מחַפָּה על הנמצאים תחתיה, היא השמַיִם שלהם שמסתירים את השמַיִם, ויש בזה גבול, ויש בזה כיסוּי, וכיסוי הוא כמו כַּפָּרָה [לכפר, לכסות], וכמו שהכפרה אינה מתקנת את החֵטא אלא מכסה אותו, הכיסוי כאן אינו מתקן דבר שלא יהיה לו תיקון, בנישוּאים. כי יהיה בנישואים דבר שאין לו תיקון. וזאת סיבת החופה. היא מכַסה מהקדוּשה. כי הקדוּשה במציאוּת לא יכולה להיות שלמה. 

 

 

 

[בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין]

 

[שמות יט: ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ]

 

 

יום שישי, 12 באוגוסט 2022

יוֹמנסִפְרוּת 29 שוב ״תת עולם״



בחזרתי אל ״תת-עולם״ אני חושבת על ״חֶזיוֹנוֹת אמריקאיים״ של רוברט יוּז על חזיונות האמנוּת האמריקאית, חזיונות האמנות של ״הארץ המובטחת״ הגדולה, כמין מַתָּת הארץ, חסד הארץ הגדולה, ועל חזיונות ״רֶגטיים״ של דוקטורוב שכמו מאירים על "והוא מן הכְּשֵרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד״ של היינריך פון קלייסט באור הזמן הגדול.

 

חֶזיון המונית הניו-יורקית הצהובה בַמדבר כחזיונוֹת אמנוּת הפופ האמריקאית, הזוֹהֵר על פני כל מה שהוא לא היא, תיאוּרֵי דברים רבים כל כך, כאילו רוצים להיות דומים לארץ בריבויָם, ומִלּוֹת החֶזיוֹנוֹת האחרים הזוהרות מדי פעם, מזכירים לי את צורֶך הזֹהַר בַּסִפרוּת, ואני נזכרת גם שהספר הזה כולו כאילו שייך לארץ היכולה לשאת את הזוהֵר והמִתקלקל. וכשאני קוראת בו עוד אני חושבת שהוא זהיר מציורֵי הנופים הגדולים החֶזיוניים של אמריקה [״הדסון ריבר סקול״] השואפים גם אל חסד כמעט אלוהִי, והוא לא שואף אל חסד השמים אלא אל הארץ. ובכל זאת הוא לא זהיר מאד. הוא כמעט מייחס למחשבות בני האדם ולרעיונותיהם ולתנועותיהם, ולהתעלוּתם, ולקִלקוּלם את מידות הארץ והשמַיִם. 

 

 

״בתא השידור של הרדיו מדברים על ההמון. משהו כמו שלושים וחמישה אלף, ואיך מחשבים את זה. כאשר אתה חושב על מירקם ההיסטוריה של הקבוצות ועל הנאמנוּת והריגשה של האוהדים...״ [עמ׳ 13]

״...זה היה בבירור, טקסי ניו-יורקי, לא בגדר האפשר, אבל אמִתי, צהוב מחלמון הביצה...״ [עמ׳ 68]

״זה רצח מפורסם מפני שהוא נמצא בקלטת, ומפני שהרוצח עשה את זה פעמים רבות, ומפני שהפשע צולם בידי ילדה... 

...זה מאלף. לראות אדם נורה למוות בזמן שהוא נוהג לתומו ביום שמש...״ [עמ׳ 170] 

״חסרי מִלים לנוכח הולדתם של כוח והדף שנחטפו מתוך גדולת הטבע עצמו, או איך מכופפים בני אדם את השמים לשיטותיהם״ [עמ׳501]

[תת-עולם. דון דלילו. מאנגלית דוד שחם. כנרת, זמורה-ביתן]

 




                                                                             







                                                                        

תומס מורן

                                                              

יום רביעי, 10 באוגוסט 2022

חֶסֶד הוּא...״ [שיחות עם ישראל פיבקו]



למה צריך לברך את אלֹהים על שציווה על העֲרָיוֹת ולמה חֶסֶד באיסור ״יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא—וְנִכְרְתוּ...״, ושאלנו על אהבת אח ואחות, מותרת ואסורה, גבוהה ומסוכנת. ודיברנו על קלקול התולָדות בגילוי עריות, שהוא ההליכה אחורה בתולָדות, ועל קִרבת אח ואחות, שהיא הגדולה ביותר [הדומים ביותר זה לזה], והחסד כאן, בָּאיסור לראות את העריות, הוא בראִייה, אמר ישראל, ויש אצל אח ואחות הגבוה ביותר והמסוכן ביותר, והוא החסד. והציווי על אח ואחות הוא לא יִנתן להם החסד הגדול. 

וכאילו אחרת מאד אצל חז״ל, ״שצִוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו, ואסרהּ לו והתירהּ לקין כדי שיבנה העולם; והיינו דכתיב (ויקרא כ יז) 'את אחותו בת אביו חסד הוא': מה שהתרתי לקין - חסד גמלתי עמו(רש"י שם״, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו כשהרשה אדם לקין לשאת את אחותו. כי אין אפשרות אחרת, וזה רק באח ואחות, כי הם מייצגים את המציאוּת ואת ההמשך שלה עכשיו. ובכל זאת, ישְנָה פה גם הקִרבה המיוחדת שלהם, והקִרבה המיוחדת שלהם כמעט מבקשת את גילוי העריות, ומסוכנת. והסכנה היא בחסד המוחלט, שכמו כל דבר מוחלט לא מאפשר את ראִיית המידות השונות, את המדרגות, אמר ישראל, ואסור שיהיה מוחלט בעולם, גם אהבה מוחלטת, ויש בזה הִתקרבוּת אל איסוּר השאיפה אל האינסוף, כי היא יכולה לבטל את העולם, שהוא סופי.

 

[בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת,]

 

 

[ויקרא כ :יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא--וְנִכְרְתוּ, לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא ]

 

 

יום שבת, 30 ביולי 2022

הבְּרָכָה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון [שיחות עם ישראל פיבקו]


עזבנו קצת את קֹהלת והלכנו אל שבע ברכות [וגם שאלנו קצת על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה, ועל הכתובה שהיא חוזה, ושאינה שואלת על אהבה, כי הכל זמני] וראינו ב״בָּרוּך אַתָּה יְהֹוָה אֳלֹהֵינוּ״ את הברכה המוסיפה דבר, המצביעה על חיסרון, האומרת שלאלֹהים יש חיסרון. וב״מלך העולם״ חֶסרון המוחלט, כי העולם סופי, ואז המלך סופי. ובכל ברכה גם מין ערמומיוּת, אמר ישראל, כי המברך מחליט מה חסר למבורך. וכאן, אמר עוד, בברכה ״אלֹהינוּ מלך העולם״, אנחנו גם מחליטים שאתה אלֹהים שלנו. 

והגענו אל עניין התחלת זמן אחר אצל נֹחַ, כשהמשכנו אל בורא פרי הגפן, המבדיל בין זמן לזמן, והתחלת הזמן האחר אצל נֹחַ כשהוא נוטע כרם ושותה יין, ויש אצלו הגדרת זמן רחוק מזמן הבריאה, אמר ישראל, והוא הזמן הבטוח ביותר שיש לאדם, כי הוא אחרי הקשת בענן והברית בין אלֹהים והאדם, התחייבות אלֹהים לאי יכולתו להביא שוב מבול לעולם [וההתחיבות חזקה אבל גם חלשה כי יזדקק לקשת שתזכיר לו אותה, את הברית בינו וכָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ], ובזמן האחר הזה יהיו בני נֹח כמעט כדבר הפוך מ״בְּצַלְמוֹ״, אמר, כי כאן פעם ראשונה של תולָדוֹת שיקבעו המשך גדול והיכן יתהלך האדם המתוקן, של אחרי המבול [וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ]. 

ודיברנו עוד על וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, כבר לא לחם מן האדמה אלא יין. והאדמה שהיא מן הבריאה עומדת מול הזמן ונאבקת בו, אמר ישראל, אבל נֹח נטע כרם, לא כמו אלֹהים שנטע עצים, וכשנֹח קילל את הנכד שלו, את הזמן העתידי, הכריח את אלֹהים להשתתף בקללה [אָרוּר כְּנָעַן  עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ].

והיין מסמל את עֵת לכל חפץ. 

  

[בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין]









יום חמישי, 28 ביולי 2022

היום המחשבה הרובצת ובכל זאת נעלָמה-כמעט

 

           

היום המחשבה הרובצת ובכל זאת נעלָמה-כמעט על דמוּת הנזיר השחור של צ׳כוב כדמות השָֹּטָן, לא כדמות השטן שליח-אלֹהים אצל איוב אלא כדמות השטן האחר, אבל יש פה מין מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּה, ועִרבוּב של השָּט בארץ עם כמעט פיתוּי, כמעט פיתוי רע, מן השטן האחר, ונדמה לי שדמות הנזיר השחור העוברת בין השמים והארץ עוברת גם בין הדמויוֹת, והמחשבה עכשיו כמו צָפָה, כמו עָלֶה על פני בריכה. 

 

 

״והנזיר השחור לחש לו, כי הוא גאון והוא מת רק משום שלגוף-אנוש החלש שלו כבר אבד שיווי-המשקל ואינו יכול עוד לשמש קליפה לגאון״. 

כמה שונים הדברים האלה מ״עוֹר בְּעַד עוֹר״ שאמר השטן לאלֹהים, לא גוף-קליפה אלא עוֹר, קרוב כל כך אל ״עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ״, ובעצם, עור שהוא בצֶלֶם אלֹהים, וכמה יכול להחריד עור בעד עור, כצֶלֶם בעד צֶלֶם. אפילו צֶלֶם בָּנָיו של איוב בעד צַלמו שלו. 

 

 

 

יושֶן-התרגום, עִם ״טורים ישרים ונכונים״ על העצים העומדים בגן, כמו המִלים השייכות גם להגדרת הצמחים [״הפרחים נכונים״], עִם ״זעירה, חֶפזונית״, ״מישמש ובא צוֹם העליה״, ״נו, נצטחקה טאניה...״, כאילו יושֶן-הרוח, כאילו נאמנוּת אל הזמן של הסיפוּר, כשאני לא יודעת אם יש בו נאמנוּת למִלותיו של צ׳כוב. 

 

[הציטוטים מ״הנזיר השחור״, אנטון צ׳כוב, תרגם מ. בנארי, ״מבחר סיפורי צ׳כוב ״, הוצאת יוסף שרברק  בע״מ תל-אביב] 

 

[״נכון. פרח או עטיף שאפשר לחלקו לשני חצאים שווים על ידי חתכי אורך רבים״. מגדיר הצמחים של זהרי]

 



                                                    


 






יום שני, 25 ביולי 2022

״את הגבעות הירוקות של יששכר

 

״...הגבעות הירוקות של יששכר וזבולון. איזה פרק של היסטוריה קם בחזון למבט העין! מאחוריהן משתרע עמק יזרעאל...עמדנו חבוקים באין אומר בהסתכלנו יחד במראות המִקראיים הללו״, ״נתגלה לעינינו בבת אחת הנוף כולו בהדרו. עמדנו על שן סלע, שמבסיסו נפל ההר במדרון תלול כשלוש מאות מטר אל עמק יזרעאל, שדה המערכה של ישראל״, כתב הנרי בייקר טריסטראם במסע בארץ ישראל.

נזכרתי ביום שעמדתי עם אִמי ועם אבי על הכרמל וראיתי ממנו את עמק יזרעאל, ואף על פי שבו היו חיינו נדמה לי עכשיו שראיתי גם את ההדר הרחוק ההוא כולו, כמו שראה הנרי בייקר טריסטראם ב 1863. 

 

 

צְפוּפים צְפוּפים הזיכרוֹנוֹת והדִמיוֹנוֹת, והיה נדמה לי ביום תָּכֹל אחד שיכולתי לראות מן העמק נזיר המתהלך ליד מנזר המוחרקה על הכרמל, ועמק יזרעאל היה בהיר כל כך ביום האחר, והיה נדמה לי שאֶראה מן הכרמל את כל שדותיו ובתָיו ויצוריו כשהלכתי עם אִמי ועם אבי בדרך אל מנזר המוחרקה, וכשדימיתי לי שנראֶה שם את הנזיר. 

 

מצטוֹפפים זיכרוֹנוֹת הסִפרוּת כמו הספרים הרובצים, ואני מציצה אליהם, העומדים תמיד, לא כצְלָלִים רָפִים, וכמה רָפֶה עכשיו זיכרוני שלי אל מול ״מאו II״ של דון דלילו, וכבר נדמה לי שחזקים זיכרונותיו שלו, ונדמה לי שבהם גם זיכרונות הסִפרוּת האמריקאית וכמין פירורֵי זיכרונות מהסיפוּרים של דונאלד בארתלמי, אבל הרי עלַי לקרוא שוב את כולו, עכשיו. 

אבל איך אוכל לחזור ולראות את כל זיכרונות הסִפרוּת, הנִשכחים ממני. 

 

״מסביב לאיצטדיון הגדול משתרעות שממות המגורים, קילומטרים של הזיות, גברים יושבים בכיסאות מוטים לאחור...ספות בוערות במגרשים, והאלפים המזמרים האלה חשים, כשהם מכווצים את פניהם מול השמש, שהעתיד עומד בפתח, מתמוטט לקראתם...״ [מאו II]. 

 

[הציטוטים מ״מסע בארץ ישראל, יומן 1863- 1864״, הנרי בייקר טריסטראם, תרגם חיים בן עמרם, מוסד ביאליק. 

ומ״מאו II״, דון דלילו, תרגום איה ברויאר, הוצאת זמורה ביתן]