יום שבת, 19 בנובמבר 2022

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

אנחנו רואים עכשיו מין ידיעה-לא-ידיעה על המתים ועל החיים, ומין וודאוּת של הזמן בשֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ ובחַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה ובאֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה. וישראל אומר שכבר מתו, מתים מסוימים, בלי שום המשך הקֶשֶר לחיים, ולמה קֹהלת משבח אותם יותר מאשר את החיים, כי החיים יכולים לשנות את דעתם, לחזור מכל מה שאמרו וחשבו, ומשבח יותר גם מפני שהחיים עדיין יכולים לעשוק, ולעשות את המעשה הרע. 

ואנחנו רואים ב״אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה״ את יהיה חייב להיות, ויש כאן ידיעה כתוצאה מן העבר, ידיעה שזה יהיה, אבל הרי אנחנו לא יודעים מה יהיה, ויש פה בכל זאת ידיעה שיהיה חייב להיות. וודאות של אי-הוודאות.

[והחיים הם חלוף בתוך הרגע, אבל גם אי-הבנת הרגע, שהוא כהרף עין, אומר ישראל, וכמו שאנחנו רואים את הידיעה-אי-הידיעה אנחנו רואים את חווית-אי-החוויה, אי-היכולת לתפוש לגמרי את החולף].

ואנחנו מדברים עוד, על אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע, ועל רע שהוא המציאוּת, העולם הלא-שלם, ועל ההכרח שיהיה רע, כי הוא תחת השמש, כי הוא מהבריאה של עולם לא שלם. ו״בָרָא״ בבראשית הוא יָצַר את הרע, אומר ישראל. וכאן, בקֹהלת, טוב אשר לא ראה את העולם, השואף לבטל את החולף. שהוא עצמו הלא-חולף. טוב לא להיות בעולם, שמה שנשאר בו תמיד הוא הלא-חולף. 

 

קֹהלת ד: (ב) וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:(ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ.

 

יום שישי, 18 בנובמבר 2022

וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו [2]


"כשאני חושבת עכשיו על מה שקרה אחר כך, הוסיפה, נדמה לי שכבר אז, בזמן המלחמה, ראה את האופן שבו דברים חוזרים, וכשהמחלה של סמדר אכן חזרה הוא שאל אם ייתכן שהגוף רק חוזר על מה שהוא כבר מכיר, כאילו רצה לחשוב שהיא רק הֵד למה שהיה, אבל עכשיו אני מבינה שהרגיש את החזרתיוּת, שהיא מעֵין סיבה עמוקה, ושאולי כבר יכול היה לדמות לעצמו את המשך הסכסוך, כשעתידה תחזור לבית המשפט..." [הגדרַת הצמחים. הוצאת כרמל]. 

ובכל זאת אחרי כן הֵד המחלה, בָּבוּאַת המחלה, הערטילאיים הלא-נִמְדָּדִים, הכרחיוּת החזרה המסוימת בגוף כמו חזרַת תכוּנוֹת וכהמשכיוּת תכונות, טבועות בו. וכבר בלי רפואה, בלי הִזדקקוּת לה, כי רק הֵד המחלה ובבואַת המחלה בַגוף, ידועים רק לו, כמו מַרְאוֹת הרים ושדות וחיות שהִכיר, ושנטבעו בו, וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו, והוא כמו צף שוקֵט מתאים למים ולאוויר ולחזרות ולהֵדים ולבבואות ולעופות החולפים ולחַיּוֹת השדה. 

 

דבר אחר. בכריכת הספר החדש מין חזרה אל ציוּרֵי הים והספינות של פיץ הנרי ליין, כמין דמיון לחזרָתוֹ של פיץ הנרי ליין שוב ושוב אל דימוּיֵי הים והספינות, וכבר נדמֶה שדברים שהִכירה שָבים בה, ידועים לה, טבוּעים בה, נמשכים כגוֹנֵי הזמנים שהִכירה.    

יום שני, 14 בנובמבר 2022

על הציור ה״הפוך״ של מונדריאן

 

״...מאמר על ציוּרי הפרחים של מונדריאן, שבמרכזו ציוּר של פרח שושן, ושבו כתב אדם בשם יוּז שמונדריאן נזקק לציוּרי הפרחים כדי להִמָּלֵט מהרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, וכדי לאפשר להם להחזיר לעצמם את המשמעויות שיוחסו להם. בניגוד לכותבים אחרים, שהדגישו את הצורך של מונדריאן לצייר מדי פעם יופי ידוע ומוסכם, הדגיש יוז את הצורך שלו להציל את המשמעויות של הציורים המופשטים כדי שיוכל להמשיך ולהאמין בהם״ [הגדרַת הצמחים, הוצאת כרמל].

הציוּר המופשט של מונדריאן שלכאורה נתלָה הפוך במשך שנים הזכיר לי את הדברים של יוז. דימיתי לי עכשיו שמונדריאן נזהר מאד מן המובן מאליו, דימיתי שהוא שאל אם השאיפה וה״הִתעלוּת״ אל כמעט המְרוֹמים של הציוּר, אל האוויר העליון שלו, היא מובנת מאליה, ואם הכובֶד הרובץ ממעל, הרובץ על הציוּר האוורירי וגודר את הרעיון של המשטח המצויר הוא מובן מאליו. דימיתי לי שמונדריאן שאל מהו המובן מאליו אחרי שעסק שוב ושוב ברעיונות הציור המופשט, ושלרגעים ראה את המובן מאליו המופיע המתעתע בו, המערער את משמעוּת הציוּר ואותו, והיה צריך להציל את הציוּרים ואת עצמו. אולי לרגעים בראייתם כאילו אחרים, הפוכים. 

 


                                                     


ציורים של מונדריאן

 

 

יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

תחת השמש עושֵק או נעשק [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 


שאלנו מי הם כל העשוקים, וחשבנו שהם חברת בני האדם, ושאלנו על עשוקים על ידי אלֹהים, וישראל אמר אם אלֹהים עושק הוא עשק גם את האדם הראשון. כשאמר לאדם לקרוא שמות הוא עשק אותו, אמר, כי בקריאת השמות יש הגדרת גדֵרות, גבולות, של מקבלי השמות, וכך גם גָּדֵר לעצמו, וכשהוא גדַר הוא גם עשַק. כל הגדרה יוצרת עושֶק. ותחת השמש אי אפשר לא להיות עושק או נעשק. השמש גם מגדרת. ונוצרים עשוקים שוב ושוב. 

ושאלנו על אין להם מנחם, וחשבנו על ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה״, זה ינחמנו, זה יתקן, וחשבנו שאין לעשוקים מתַקֵּן, ושאלנו גם על אין מנחם לעושקיהם, ודיברנו על המבול, כשאלֹהים רצה לתקן את העולם, וישראל אמר במכה אחת חזקה, ואחרי המבול ראה שלא תיקן, ושהוא צריך לשים לעצמו גבולות, כי כבר אין את מי להשמיד, לעשוק.

 

ואמר עוד, אִם מוות הוא שערוּריָּה, לנחם אבֵלים הוא לתקן משהו בתוך שערוריה או להגיד שמוות הוא שערוריה, ומוות בא בגלל רצון האדם שאכל מעץ הדעת, שבחר במוות, בניגוד לרצון אלֹהים, ולכן זאת שערוריה. וכך, לנחם הוא דבר לא ברור. ואי אפשר לתקן את השערוריה. 

 

 

קֹהלת: וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם:

 

 

יום שבת, 5 בנובמבר 2022

האדם נוצר כמעט מתֹּהו ובֹהו [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 


 

שוב ראינו שהבהמה לא נחותה, יש לה רוח, ורוח אחד לכל ואין לאדם יֶתֶר, ומדרש תנחומא אמר ״כתיב באדם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו וכתיב בבהמה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו״, לשניהם יש איסורים, ואין מוֹתָר, וקֹהלת אומר כאן שאדם ובהמה שווים מלכתחילה, הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר, והוא מגדיר מחדש את בריאת העולם, הכל היה מן העפר, כל הבריאה היתה מן העפר, כל מה שיש הוא מן העפר והולך אל מקום אחד, ובספר בראשית עפר הוא ״עָפָר מִן הָאֲדָמָה״ ביצירת האדם, האדמה היא מקור העפר, ובפרק א׳ בבראשית ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, ועדיין לא נקראה אדמה, אבל היא נשארה אותה ארץ גם אחרי הבדלת המים, וכך, אמר ישראל בשיחה שלנו, העפר מסמל את הדבר הקדום ביותר שיש, את האָרץ, את האדמה, אבל גם את התֹהו ובֹהו, שהוא מה שיש באָרץ אחרי הבריאה. והאדם, עפר מן האדמה, נוצר כמעט מתֹהו ובֹהו. 

וכאן בקֹהלת הכל הולך אל מקום אחד, הכל מן העפר והכל אל העפר. כל דבר שמקבל צורה מתבטלת צורתו, אמר ישראל. כל דבר בחזרתו אל העפר.  

 

כשהנחש יֹאכַל עָפָר (וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ) הוא יֹאכַל לא רק את החומר שממנו עשוי אדם אלא גם את החומר שממנו היה הכֹּל, חשבתי אחרי כן. הנחש, שאמר אל האִשה ״כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״, שיָדַע מהי הידיעה של אלֹהים ומהי האכילה מעץ הדעת טוב ורע, נידון לאכילת עפר, כמו אל מין התחלה, שאין בה הידיעה הגדולה.

 

 

 

 

קהלת: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל: (כ) הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר:

 

בראשית ב: ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,

 


                                             


יום ראשון, 30 באוקטובר 2022

שבת. כשנזכרתי היום ב״הדברים מרחפים

 

שבת 

כשנזכרתי ב״הדברים מרחפים להם כאן״ שאמרה עליסה בחנות של הכִּבְשָֹה הסורגת, חשבתי על האמנים הרבים כל כך שפנו אחרי מרסל דושאן אל חפצֵי ה״רֶדי מֵייד״, שביטלו את ריחוף הדברים, את אי-ההשֹגה, שכנראה לא רק רצו את האמוּנה החדשה של האמנוּת, כמעט כאילו מאסו באמונה ישָנה ובדת ישנה, אלא גם הרגישו מין הקלה גדולה כשהיה נדמה להם שהאמנוּת נהייתה קרובה אליהם כל כך, כמעט מחייהם עצמם, כמעט גוף מגוּפָם. 

ובכל זאת, נדמה שאיזה צורֶך אחר נִטפל במשך הזמן אל חפצֵי ה״רדי מייד״, אולי שאיפה לא נגמרת אל ריחוף החפצים שהצליחה עליסה לראות, וכאילו חפצֵי ה״רדי מייד״ בכל זאת נִתלים קצת באמוּנה ישָנָה. בכל זאת נתלים באמנוּת ישָנָה.

 

 

נדמֶה שלכבשֹה הסורגת יש אפשרויות רבות כל כך. והרי יש לה הדברים המרחפים והמַיִם והצמר, וכשהיא יכולה לסרוג בצמר שלה עצמה ולהיות היא עצמה קצת כמין ״רדי מייד״, היא יכולה גם לשמור לה את הדברים המרחפים, המתרחקים, הלא-מושֹגים, ואת המַיִם, שהם כמו מושאלים לה, ואת המַשָּט שהוא קצת כמַשָּט אל לא-ידוע, ״...בין אותן גדות נהר תלולות וקודרות שמעל לראשיהן״, כמעט כמשט אל צלמוות וממנו. 

ונדמה לי שהיא הרואָה את ריבוי הדברים, עד יִרְאָה. 

 


                                                     


לואיס קרול . איור: ג׳ון טניאל.     

יום שבת, 29 באוקטובר 2022

עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

כאילו הפסוק שאחריו יקֵל עלינו, אבל הפסוק הזה עומד לעצמו, והקושי בו לא נגמר, ואנחנו כמעט מסכימים לראות שדִברת בני האדם היא שאלֹהים בחר אותם, ואת ״וְלִרְאוֹת״ כממשיך את ״לְבָרָם״, כמתאֵר את מעשה אלֹהים. ואנחנו רואים כאן שהבחירה בבני האדם לא שונה מהבחירה בבהמה. והבהמה לא נחותה. הבהמה היא מ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים״ וגם מ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים״ [״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵןכה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ״].

מניטו [הרב יהודא ליאון אשכנזיֿ], אומר ישראל, אמר על הבהמה יש בה מַה. וצריך גם להבין מהו מי, ״מִי בָרָא אֵלֶּה״, ולאדם יש מה וגם מי, ויכולֶת לשאול מה ומי על אלֹהים. ואילו הבהמה לא יכולה לשאול מי הוא אלֹהים, וזה דיון על הֶבדל בין אדם ובהמה, שבעצם הם שווים בשאלת המַה, כי מציאוּת של מקום זמן ויֵש היא אותו דבר אצלם. וכאן קֹהלת מדבר רק על מה. וכך גוזל מהאדם את המי שיש בו. 

וישראל מזכיר את קושי מה ומי בפסיקת הלכה. חשיבות המַה, התורה, הרעיון הגדול, אל מול חשיבות המי, האדם, שיקבל עליו את ההלכה. והבהמה היא דבר רציני מאד, הוא אומר, והיא שומרת המַה, הדבר הגדול, הרעיון הגדול, אבל בלי המי. ואנחנו כמעט רואים בברור שבאדם יש הסתירות של מה ומי, כי הוא דומה לאלֹהים [״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית״, ו״מִי בָרָא אֵלֶּה״], וכאן, בקֹהלת, רק דיון על המַה. 

 

 

 

[קהלת ג : (יח) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם: (יט) כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־ הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:]

 

 

[בראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵןכה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ]