עוד יום היה אז

 

עוד יום יָשָן

כָּל הרָעוּעַ בַּגַּן

הדשא חלה ווֶרֶד הבְּלוּ מוּן מֵת. ל' אמר שצריך לשלב זַנים שונים של דשא. חשבנו שנשתול וֶרֶד אחר אבל לא ידענו מה יהא על הדשא. י' אמר כשדיברנו על גַּן-עדן שאלֹהים נטע לעצמו גַּן-בְּעֵדֶן. ראיתי פתאֹם שאלֹהים נטע לעצמו דבר רעוע. כי את הגַן היה צריך לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ [אולי להבדיל מעץ עושה פרי שהארץ הוציאה], בו היו העצים נחמדים למראֶה שאפשר היה לחמוד אותם כעשויים להיות תלויים במישהו, ואִיּוּם המוות, וגילוּי העירוֹם, ועונש אכילת העָפָר, אכילת החומר שממנו עשוי אדם, שתזכיר תמיד את חזרת הגוף החי אל החומרים הלא חיים, ובו יָכֹל להיות עִרעוּר ההבדלים שבין אלֹהים ואדם [הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע]. 

והגַּן בעֵדֶן הראָה את כל הרָעוּעַ, חשבתי, את התלוּת, את אִיוּם המוות, את העירוֹם, את עִרעוּר ההבדל בין החומרים החיים והלא חיים, ואולי גם את הקצוות המתרופפים שלו כשהיה זקוק לכְּרֻבִים וְללהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 

והרי הגן הוא מקום ותמוּנַת-מקום שבה הדימויים השואפים אל גודֶל הרעיון, חשבתי. דימויֵי כל הרָעוּעַ.     

 

 

 

 

הציור. Martin Johnson Heade (August 11, 1819 – September 4, 1904) Magnolias on a 

 

 

                                                                

היה פעם יום כזה

 

היה פעם יום כזה

 

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

הגינה שלנו נהייתה גַּן כשמיכאל קרא לה ״גַּן״

 

הגינה שלנו נהייתה גַּן לזמן-מה, והרי היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציהָ וצמחיהָ שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט. 

עכשיו, כשהגינה נהייתה גן, היה נדמה לנו שרוחות אחרֵי הצהרַיֵם הגיעו אליה מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם, ובזמן מה הזה בָּהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות העולם. 

קראתי שוב את "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון –זה הכֹּל״, אבל לא התקרבו הדברים האלה אל עניין הגַּן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פִתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.                  

 

 

 

[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]

 

יום ששי יש מין מראֶה

יש מין מראֶה של הַפְרָעָה בתיאוּר התולָדוֹת של בני נֹחַ כש״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״ מופיע בין תיאורֵי התולָדוֹת, ובעצם, וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים הוא הפרָעה ממש בתוך התולדות עצמן, שיש בהן מִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, ובְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ. 

ישנו גם המִגְדָּל, כמובן, אבל חשבתי היום רק על מִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם ועל נִפְלְגָה הָאָרֶץ בתוך התולָדות, ועל הפרָעַת כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים בתוך התולדות, ועל רצוני שלי בתולָדות האלו. הרי אני רואה את הופעות המלחמות בתוך התולָדות האלו, ובכל זאת אני רואה בדמיונותַי הופעַת דבר רע וגדול יותר בכל הארץ שׂפה אחת ודברים אחדים, אני רואה בדמיונותַי את דעיכת בני-האדם על פני האדמה. 

 

 

*

 

אף על פי שהִבטתי בסלסלֵי-הכסף הקטנים ואף על פי שהיתה בגינה מין קפיצת זמן אל האביב, חשבתי על הרצחָנים, וממילא היתה הרגשַת האושר הקטנה בבוקר הזה נידונה להיעלם. 

גם הרצחָנים נעלמו ממחשבותַי היגעות. והרי עייפתי מן הרצון לרדת לסוף דעתם. לסוף שֹפתם. בבוקר הזה מאושרים היו סלסלֵי-הכסף, שלא יכלו להבין את שְֹפַת הרצחָנים. 

 

 

 

*

 

בבְּדָיַת-האמנוּת של אנני לייבוביץ הרצחָנים, המעונים, המתים, הסירה, כמעט כמעבורת אל השאוֹל, כל הבדויים. וכל כך רציתי את הבְּדָיָה. 

 

 

 

 

[פרק י וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ...

 אֵלֶּה בְנֵי-חָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם... 

 וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא:  אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר...

 וּלְעֵבֶר יֻלַּד, שְׁנֵי בָנִים:  שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, ו

 

פרק יא וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים...

וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת...

אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם--שֵׁם בֶּן-מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁד:  שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל.  יאוַיְחִי-שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת...

וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-עֵבֶר.  טו וַיְחִי-שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-עֵבֶר...]

 

[התמונה: הסופרנוס. אנני לייבוביץ] 

 

 

 

                                              

אנני לייבוביץ. הסופרנוס. 

 

יום ששי אנחנו מדברים עם

 

יום ששי

אנחנו מדברים עִם התועֵבה. אנחנו מדברים עִם הטומאה. למעננוּ אנחנו מדברים אִתן. כאילו אנחנו יורדים אל תחתיוֹת-ארץ לבקש את מה שגָזְלוּ. 

 

שבת

אבל הסִפרוּת היום. האם מְרוֹמֵי-אֶרֶץ בה, אני חושבת. והשיבה אל הסִפרוּת הישָנה, אני חושבת, בלי עניין בעמידתה בחלוף הזמנים אלא עם עניין במְרוֹמִים. אני מבקשת את המְרוֹמִים. 

 

 

״...כי ההרגל לראות את מצרַיִם כתחתיות-ארץ ואת יושביה כאנשי שאוֹל, טבוע היה בו מבטן ומלידה... ביקש אביו להמאיס עליו את הארץ ההיא, שהיה רואה אותה בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת, באור עקרונותיה של משטמת זוועה, כמקום פולחן העבר, מנהגי תזנותים עם המוות ואטימוּת הלב כלפי החֵטא״. שוב אצל ״יוסף ואחָיו״. מין דבר מוצק כל כך. אני יכולה לסמוך עליו. ושוב אני רואה שתיאור מצרַיִם בעינֵי יעקב כמעט מבטל את ״בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת״, ונדמה לי שאין ליעקב כאן צורך בידיעה מן המציאוּת, והרי הסִפרוּת מביעה כאן מין הרגשה עצומה שלו. כמין ידיעה.

 

 

הסִפרוּת הזאת מכירה את ספר ״בראשית״ ומכירה מדרשים של חז״ל, כמכירה את העם שלי, את העִברית, בתוך חייהָ הארוכים של בְּדָיַת האמנוּת. 

  

״...הרי שהיה בזה משום תופעת הגלגל החוזר ותשובת הדברים בהווה – בהווה חדל עיתים – על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה, על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...״

״...ונפשו התמלאה הרגשה חגיגית, הרגשת תשובת המעשים. האמת ניתנת להיאמר, גזירה שווה זו שביקש יעקב ללמוד היתה נועזת ביותר... המעשה היה כך שגם יוסף הוכרח לצאת מבית אביו מחמת החרון על קיפוח זכות אחים. אבל לא מפני החרון הוא ברח, כי אם להיפך, יעקב שילחו כביכול אל זרועות עֵשָו. אל המחזה על נהר יבוק כיוון את דעתו...״

 

[הציטוטים מ״יוסף ואחָיו״, תומס מאן, עמ׳22 כרך ב, 89, 350 כרך א,          מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספריַת פועלים]

 

 

 

                                                 

יום ראשון היום שוב על תועבה

 

יום ראשון

 

היום שוב על תועֵבה.

״ One extremism is the disgusting lack of separation. Shooting an Israeli woman in the head while raping her, mutilating Israeli kids in front of their parents ״ , קיצוניוּת אחת היא ההיעדרוּת המגעילה של הפרָדה, כתבה רחלי על מעשי החמאס, וחשבתי על תועבַת מעשי החמאס, ועוד חשבתי על כמעט איסוּר תועבה באיסוּר כִּלאיים, ועל מין עדינוּת ראִייה ב״התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה״, מין עדינות ראִייה של התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין, עדינוּת ראיית הדמיוֹן ביניהם וצורֶך איסור הכלאתם זה בזה. 

 

*

 

בערב גם ״משורר בניו יורק״, מונח כאן, נִרעד, עֻבְדוֹת-לֹא-מטאפורות נִרעדות בו, ״מִתַּחַת לַהַכְפָּלוֹת/יֵש טִפַּת דַּם בַּרְוָז/מִתַּחַת לַחִלוּקִים/יֵש טִפַּת דַּם יַמַּאי/מִתַּחַת לַסְכוּמִים – נְהַר דָּם עָדִין. נָהָר הַבָּא בְּשִירָה/דֶּרֶך חַדְרֵי הַשֵּנָה שֶל הַפַּרְבָּרִים...״, עובדות-לא-מטאפורות מובדלות, קִיּוּמָן בהבּעַת הִבָּדלוּתן, כאילו הן דְּמוּת קִיוּמים רבּים, כאילו דמוּת גוֹנֵי-קִיוּמים, וכאילו דמוּת רצונות, תאווֹת רַבּוֹת. 

 

 

יום שני

היום, שירת לורקה כחלום-העֶרֶב. כמו קִיוּמים נֶחלמים.

והמחשבות על מעשֵי התועבה לא נמוגות, לא מִתאבכות אל הערב, לא סומכות על מַשּט העננים היפה של חילופֵי העונות. אני משלימה עם אי-החלוף שלהן.

 

בכל זאת, בשיחה עם ישראל, מַרְאוֹת-עתיד בעינֵי הרוח. ריבוי מַראוֹת בעינֵי הרוח. פתאֹם כמין ריבוי קִיוּמים שלנו. 

 

*

 

בלילה דובר צה״ל מזכיר לנו את התועבה בבית החולים לילדים ״רנתיסי״. 

 

[משורר בניו יורק, פדריקו גרסיה לורקה, עמ׳ 101, תרגם רמי סערי, הוצאת כרמל.

מִשנה, מסכת כלאַיִם]

 

 

יום שני ערפל הקרב

 

יום שני

 

העֲרָפֶל הזה שעל האדמה ועל המַיִם, על סַכָּנָה, על מוות, עלַי, על דַעתי, על האמנוּת, על זִכְרוֹן-אמנוּת, על זִכָּרוֹן חוֹלֶה. 

 

 

יום שלישי

 

האם היה לי יומנסִפרוּת, האם לא הייתי צריכה לכתוב בו על השירה של שֹגיא אלנקוה.

״הָאֹרֶן-מוּל הוּא הֶמְשֵך שֶלִּי/מִין מְקוֹמִי בְּצַחוּת נֶאְדֶּרֶת. הָאֹרֶן-מוּל/הוא עַצְמִיּוּת/מְזֻקֶּקֶת, נִקְיוֹן מַחֲשָבָה/וּמַעֲשֶה...״, הוא מולי עכשיו כאילו גם שֹגיא אלנקוה מולי, ועוד רב האֹרֶן, ״שֵש בַּבֹּקֶר. הָאֹרֶן כֵּהֶה. אֲנִי וְאוֹרֵחַ/נָדִיר פּוֹעִים/מה מה/יֶשְנָהּ/ זְאֵבָה/מְפֻשֶּטֶת/בַּמֶרְחָב/מַקְפִּיאָה/אֶת הַכְּבָשִֹים/בִּפְעִיַּת/הַלְלוּיָה״, הוא מוּלִי, גדול מדעתי, מעִצבוֹני. 

 

*

 

 

מה המִנהרוֹת, מה נהרוֹת-מַחְשַכִּים, ולא מֵי-נהרוֹת ולא יוּבָלים קוֹרְנִים ולא גָדוֹת רעננוֹת.

מִנהרוֹת נופלות אל תחתיוֹת-ארץ בדִמיוֹנוֹתַי.  

 

 

 

יום רביעי

 

האם דמיוֹנוֹת של אחרים היום, 

Cowboys from Arkansas and Montana have arrived in Israel to assist at farms in the south following Hamas' massacre of southern Israel's civilians on October 7th. 

 

 

[הציטוטים מ״אֹרֶן״, שגיא אלנקוה, הוצאת מקום לשירה]

 

 

 

יום ששי היום שוב

 

יום ששי

 

היום שוב הצורֶך להבין את ״וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ״ אחרי ״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״ ו״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״, הניסיוֹן העצום למחוֹת את רָעַת האדם ואת השחתַת הארץ ואת החמס. כמעט כרצון עצום וככמיהה אל דבר שלם.  

 

 

שבת

 

לא עונש ולא נקמה אני רואה ב״וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה״, ולמה הצורך שלי עכשיו להבין נקמה. כי הוא כמעט דחוף. והרי היא לא הכחדת הרָעָה והיא לא עונש שהוא כמעט עניין קטן, כמעט עמום בתכליתו, ונדמה לי שהיא מראָה את כל גודֶל הרָעָה, והיא כמו תמונת הרעה, תמונה גדולה וברורה כדי שיִראו אותה הארץ והשמַיִם. כן, נדמה לי שהנקמה היא הנועדת לראייַת הארץ והשמַיִם. 

 

והמלחמה בעזה, אולי דומָה מעט לניסיון הכחדַת הרָעָה בארץ. והיא לא נקמה, ובכל זאת אני רוצה שתמונת הרעה תֵּרָאֶה בארץ ובשמַיִם.

 

 

יום ראשון

 

מה היתה נִקמת אודיסאוס במחַזרים. האם נהייתה לתמונת רָעַת-המחַזרים. ובדמיוני ראתה אַתֵּנה את הופעת תמונת הרָעָה בשמַיִם. 

ובדמיוני עכשיו אַתֵּנה הרואָה את בִּכְיִי.

״ענה לה זאוּס אוצר העננים, פנה אליה ואמר: ילדתי שלי, מדוע תחקרי ותשאלי זאת ממני? כלום לא הגית תוכנית זו בעצמך, למען יינקם מהם אודיסאוס בשובו?״ [אודיסיאה, תרגם אברהם ארואטי]