המשך שיחה עם דָּוִד על טי. אן. אף, וחזרה אל "ספר רופא הילדים".

 

המשך שיחה עם דָּוִד על טי. אן. אף, וחזרה אל "ספר רופא הילדים".     

... נוטים לייחס את הגילוי של הטי. אן. אף. לוואלי מנקין, שניסה להבין את מנגנון הדלקת ב1940,אמר דוד,  אבל כבר לפני אלפיים שנה הוגדרו ארבעה סימני דלקת, הנוצרת מדברים שונים, וגם וואלי מנקין תהה מדוע דברים שונים זה מזה כמו כוויה, שריטה, חיידק, יוצרים אותו דבר. מנקין הסביר שכנראה הגוף עצמו יוצר חומרים שהם היוצרים את הדלקות. לאחד מן החומרים האלה, הגורם לנמק של רקמה, הוא קרא נֶקרוזין, מוות של רקמה, וטען שהנזק והדלקת שברקמות נגרם על ידי מדיאטורים ספציפיים, שהיום נקראים ציטוקינים. אף אחד מן השמות שקרא לא התקבל, אמר דוד, וספק אם הוא צדק בזיהוי החומרים עצמם, אבל היה הראשון שהעלה את הרעיון הזה. מוקדם יותר, לפני כמאה שנה, רופא בשם קולין, שמטופלת צעירה שלו מתה מסרטן, שם לב למקרים מסוימים, ידועים, שבהם אצל אנשים עם סוגי סרטן מסוימים שפיתחו שושנה, דלקת חיידקית חריפה, לפעמים נעלם הסרטן. הוא חשב לנסות לחקות את זה. הוא חשב שאולי על ידי דלקת חיידקית אפשר לרפא סרטן, ויצר תמציות מחיידקים, שביניהם חיידק השושנה, והזריק לחולים, וריפא. בתו, שעבדה בחקר הסרטן, כתבה את הרקורד של הטיפולים האלה. היתה לכך השפעה עצומה על המחקר, ומדענים התחילו לחפש את המנגנון, וגילו בעיקר שיש מבנים מיוחדים לחיידקים, שהגוף שלנו מגיב להם. ב1967 ננסי ראדל וגייל גראנג'ר  מצאו שבלימפוציטים מגורים בתרבית יש חומר שיכול להרוג תאים, וקראו לו לימפוטוקסינים. יותר מאוחר נעשו ניסויים בהזרקת תמצית החיידקים של קולין בעכבר או במודלים, והשמידו גידולים מסוימים. 

ב1974 מצאו לויד אולד ואחרים שאם מזריקים לעכבר שאין לו סרטן את המרכיבים החיידקיים, ואת הדם שלו מזריקים אחר כך לעכבר שיש לו סרטן, זה גם פועל, ומכך הבינו שלא מרכיבי החיידקים הם הגורמים לפעולה אלא דבר הנוצר בגוף עצמו,  ולויד אולד קרא לו "טומור נקרוזיס פאקטור" [טי. אן. אף]. יותר מאוחר, המשיך דוד, ב1985, אנחנו ואחרים בודדנו את החלבון טי. אן. אף, שהתברר שאפשר לקרוא לו גם לימפוטוקסין. טיפול בכמויות גדולות של טי. אן. אף נגד גידולים סרטניים התגלה כמסוכן מאד. 

כשחזרתי ארצה מארצות הברית, אמר דוד כשחזר לדבר על תקופה קודמת, אמרתי אשאל את השאלות הנועזות ביותר ואתחיל בדברים הכי חדשים, וכמובן לא היה ניתן להגיע בזמן קצר להישגים גדולים כל כך בשטח שהיה חדש עבורי. כשלא ניתנו לי תנאי עבודה היכולים לאפשר התפתחות, ניסיתי להמשיך עבודה שעשיתי בארצות הברית, ואחר כך התחלתי לעבוד על אינטרפרון גַמא, והגעתי לממצאים הראשונים שרמזו על מנגנונים שונים ועל מנגנונים שבאמצעותם תאים הנקראים N.K.cells  מכירים תאי סרטן. אמרתי אז , בעקבות דברים שאמר מיקי שרָם, שהנושא המקורי ביותר הוא מוות של תאים, שאינו נלמד, ואינו ידוע, ושסביר שיש בו סדר מסוים, ושיש מה ללמוד בזה, ואמרתי לסטודנטים זה הצד האפל של הירח. הדבר שלא נלמד עדיין. התחלתי לעסוק במוות של תאים מתוך מחשבה שמסתתר שם איזה רעיון, שאין אקראיוּת, והתחלתי להתעניין אז בנושא של המערכת החיסונית והמעורבות שלה במחלות, וזה הסב את תשומת לבי לעובדה שיש תאים במערכת החיסונית שתפקידם להרוג תאים, ושהדבר הזה מכֻוָּן. 

את יכולתם של תאים בעלי יכולת הריגה להרוג מזרז אינטרפרון, אמר, ושני מדענים, טרינצ'יירי  וסַנטולי, הראו שאם מטפלים בתאים הורגים באינטרפרון גַמא הם הורגים יותר חזק. ואם מטפלים בתאים נהרגים באינטרפרון גמא הם נעשים פחות פגיעים. הדבר הזה הפנה את תשומת לבי לכך שמוות של תאים אינו ספונטני ושיש לו מנגנוני בקרה. התחלתי לעבוד על התאים ההורגים ועל התאים הנהרגים, אבל כדי לזהות מולקולות צריך להסתייע במולקולות אחרות, כמין בחן, או כנקודת משען. הייתי צריך למצוא מולקולה חוץ-תאית, כנקודת משען. וכאן, כמו במקרים אחרים, היתה מחשבת-משאלה, שאולי תאים של המערכת החיסונית, שהאינטרפרון מזרז את יכולתם להרוג, הורגים באמצעות הפרשה של משהו. טליה עשתה זאת, כשטיפלה בתאים הורגים באינטרפרון, ושמה על תאים אחרים, ושוב היתה מחשבת- משאלה שהוליכה לממצא, אבל כמו בחלק גדול מהמקרים הובילה מחשבת-המשאלה לממצא אחר ממה שחשבנו עליו. מצאנו חלבון שאינו מופרש, והוא הטי. אן. אף, הנוצר ומופיע על פני התא. אז, אמר דוד, הצטרף אלי דני, והתחיל לעבוד על הקשר בין המולקולות ההורגות שגילינו ובין וירוסים, וגילה שוירוסים מזרזים את יצירת מה שכיום אנו יודעים שהוא טי. אן. אף, ושטי. אן. אף הורג תאים מודבקים בוירוסים. אז כבר היינו קרובים לסוף הניקוי של טי. אן. אף, ולפני יצירת נוגדן לו, שאחר כך היה בסיס לתרופה, שנקראה "רמיקייד". 

אחרי השיחה שלנו קראתי במאמר "דלקת מושרית - "נקרוסום": האם תאים מוכרחים למות בשל כך?", שבו כתב דוד, לקראת סוף המאמר, שמכל הדרכים השונות שבהן הגוף מגן על עצמו, הריגת התאים שלו עצמו היא הדרך שבה הוא משלם את המחיר היקר ביותר, ושמוות של תאים צריך אם כך להיות צפוי לקרות רק כמוצא אחרון בהגנה. 

 

 

עכשיו, כשחזרתי אל השיחה עם דוד, חזרתי גם אל "ספר רופא הילדים" שנכתב לעזרת הילדים החולים והבריאים על ידי הרופא מ. שטודענצקי, ויצא לאור ב-1876 בוורשה, ושנתן לי אותו ישראל. בפתח הספר, בתולדות ימי חייו, כתב ד"ר מ. שטודענצקי "...על ברכי הורי היקרים גדלתי, ועל מי התלמוד נהלני אבי ז"ל עד מלאת לי ארבע עשרה שנה. במתק שפתיו לימדני דברי התלמוד ופוסקים, ואנוכי עסקתי במו בשקידה כל ימי חיי אמי...״, ובסופו כתב ״"תמו דברי הספר, וחסדיך ה' לא יתמו, לעמוד לימין הורי הילדים ואומניהן, ורופאי תחלואיהם, למען בריאותם ושלמות גופם, לטוב להם כל ימיהם, ירויון מטוב ברכותיך יוצר האדם, יתענגו ממתק חיים מאושרים, יודו שמך סלה". 

על הרישום. פיתויי התכונות.

 

כמובן, הרישוּם צריך להיזהר גם מתכונותיו שלו, חשבתי שוב. הוא צריך להיזהר מתכוּנַת היותו המַבִּיעַ הכמעט ישיר של מחשבת האמן שהיא כמין מַעֲלָה גדולה שלו, חשבתי, והרי אסור לו לחשוב שמחשבת האמן חשובה כל כך, ומתכוּנַת הלא שלם, הלא גמור, תכונתוֹ יחידתוֹ, הוא צריך להיזהר, כי כשהוא מטפח אותה מאד וכמעט גאה בקַו הנעלם בלכאורה קצותיו של הרישום, הוא עלול לעשות אותה לסיבת הרישום. למין סיבה דַלה. והוא גם עלול לשכוח את הלא שלם הגדול כל כך שהעולם הגדול מראֶה. שהוא לא יוכל להראות. 

וקצת קרובה אל הלא שלם אשליית המלא והריק, וכשהיא מטופחת ומרוממת מדי היא עלולה להיות כדבר נמאס. ברישוּם ״מלחציים בצורת c ״ של ג׳ים דיין כאילו מצדיקה אמנוּת הפופ את קַלּוּת השגת הרקע של החפץ, כאילו דבר ידוע מן המציאוּת כמו החפץ הידוע מן המציאוּת, משהו ש״הועתק״ אל האמנות, אבל הקלוּת פה היא אחרת, היא קלוּת הצֵרוף של מלאוּת ו״נזילה״, מלאוּת והתמוגגוּת, ובעצם קלוּת היופי הקל. 

וכן צריך הרישום להיזהר בהיותו מביע לא רק רעיון אלא גם את רֹשֶם הרעיון, שהוא לכאורה אינסופי, כאילו דומה לרֹשֶם הבריאה, והוא רק רֹשֶם רעיוֹנוֹ של אדם. נדמה לי שהרישום של יוזף בויס הנמשך אל הרישום של לאונרדו דה וינצ׳י מביע כמעט אמונה בהיוֹת הוא עצמו הבעַת רושֶם שמיימי, נמשך ביקום, כמעט אינסופי, ובעת ובעונה אחת מביע אמונה בהיותו מין חֵקֶר מדעי, ראִיית מחשבת אדם. אולי כך, בעת ובעונה אחת, הוא מחשיב עצמו מאד ונזהר מהפרזת חשיבותו. 

וכן בתכונות אחרות וחדשות. מושך לב כל כך הוא השִרְבּוּט של המאה העשרים, לכאורה כמין שלילה, ובעצם גם כמין שיא של תכונת הפשטַת הקַו. אבל נדמה ששיאו, אולי כמו ברישום של סי טוומבלי, גם מגלה את קצה יכולתו. כך, נדמה שגם את הפשטַת הקַו אסור לרישום לסַכֵּן. כמו שאסור לו לסכן את תכונותיו האחרות. גם כשהוא משתנֶה ומתהפך ומבטל תכונות ידועות ורוצה אחרות עכשוויות הוא תמיד בתוך הסכנה. 

ומה לי עכשיו כל המחשבות המובנות האלה, שהן כבר כדוֹהוֹת, חשבתי כשהסתכלתי בקטלוגים ישנים של תערוכות רישום. אבל כמו רגשות חזקים החוזרים ובאים הן חוזרות אלי.    

 

 

[הרישומים למטה: סי טוומבלי, יוזף בויס, ג׳ים דיין]

 

                                                   

Cy Twombly 

                                                         

                       יוזף בויס      

Joseph Beuys

               

 c  ג׳ים דיין.   מלחציים בצורת 

כִּי־אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

כמו זָר יפֶה מופיע הפסוק ״שְׁמֹ֣ר רגליך רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע״ אחרי ״כָּל-הַחַיִּים, הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי...״, אבל לא זר כי שוב הכסילים כאן, מתוארים כאן, נמצאים בבית האלהים כאשר תלך אליו, לא יודעים לעשות רע, מנוגדים לךָ כאשר תלך אל בית האלֹהים.

ואתה צריך להישמר בבית האלֹהים. זה מקום של מלכודת, אמר ישראל בשיחה שלנו,  ובית האלֹהים הוא הבית שבנה שלמה, וגם בית-אל הוא בית האלֹהים, בית שאלֹהים שוכן בו, והוא מסוכן. ועליך להישמר גם מן הכסילים הנותנים זבח בבית האלֹהים כי אינם יודעים לעשות רע, ותמיד גם כסילים בבית האלהים ולא יודעים לעשות רע, לא יכולים לעשות את העולם כמו שאלֹהים עשה, ובעצם לא רוצים לעשות רע, אי השלמות שבעולם. כלומר בית האלֹהים לא יכול לייצג את העולם. הוא לא מיצג את המציאוּת. הוא מקום קדוש. 

אבל אתה צריך להכיר את דרך הרע שהיא אחת הדרכים של אלֹהים כשאתה הולך אל בית האלֹהים, לא ללמוד מהכסילים שלא יודעים לעשות רע, ובעצם לא רוצים לעשות רע בתוך המציאות שהיא רעה. וישראל הזכיר את שנאמר על אברהם, כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. שאצלו צדקה לפני משפט. שלא רוצה לעשות רע בתוך המציאות. שהיא רעה. והוא קצת כמו הכסילים בבית האלֹהים. 

 

 

קֹהלת ד (יז) שְׁמֹ֣ר רגליך רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע: 

 

יוֹמנסִפְרוּת 33. לעשות מכה. סיפוּרים קצרים

 

אני חוזרת אל סִפרוּת ישָנָה כגון ״לעשות מכה״, ונדמה לי שקיוויתי אליה. אני שוקעת בה. יָשָן עונֶג השקיעה. מִלים לא מוֹעדות בסיפוּרים האלה. הן מוצקות. והסיפורים האלה מזכירים קצת סיפורים קצרים אמריקאים אחרים, ונדמה לי שהם והאחרים נשענים אלה על אלה, להמציא את מוצקוּת הסיפור הקצר האמריקאי, את ישירוּתוֹ, את הניצוצות הניתזים מקשיחוּת הסיפור. 

אמריקה עוזרת להמציא את הסיפור הקצר האמריקאי, אני חושבת מין מחשבֶת-מִשאלה לראות בו דבר יחיד, נוצר כך רק באמריקה, ואני לא מבטלת את מחשבת-המִשאלה. הסיפור הקצר האמריקאי הוא מין תקווה בשבילי, אני חושבת. 

 

בטי, הבלונדינית הנאה שבאה עם בעלה ועם בִתה ההרה אל הבית המושֹכר ליד האגם כדי למסור לשופט עשיר ולאשתו את התינוק שיוולד לבִתה, אומרת ״שעדיין אין לה את הדיונות של ילדוּתה וכי האגם המטופש וחסר הריח שם, בחוץ...״ בסיפור ״המליונר״, הכמעט אכזרי בכתיבתו הכמעט משוָה כל מה שהיא מתארת, כאילו היא ארץ שוויון הכֹּל, הרָחָב, הקטנוני, היפה, המרושע, הכמעט עבירוֹת גדולות, הכמעט עבירוֹת רגילות, ומחשבֶת-המִשאלה ורַבִּים מהסיפורים הקצרים האמריקאים מופיעים שוב לנגד עינַי, ונדמה לי שאני מבינה לגמרי את הסיפור הזה. 

 

הסיפוּר האחרון בספר, ״לעשות מכה״, מעלֶה בדעתי את הסיפוּרים של דונלד ברתלמי, כאילו הופעַת הסיפוּרים של דונלד ברתלמי בו. אף על פי שהסיפור הזה לא מצוין כמוהם, אני חושבת, הוא כדבר טבעי עִמם, בעולם הסיפורים הקצרים האמריקאים.   

 

״...אני מתקשר לשופט, לא בתור רמאי אלא בתור אמריקאי אמיתי שיש לו עסק משלו. אני מוכר את עצמי לשופט...אתה כבר לא יודע אם אתה עדיין שייך או לא לדבר הזה שעושה את אמריקה לגדולה״ [״המליונר״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור] 

 

״בארי חשב על הגברים בבית הקברות של הקונפדרציה. הוא חשב על השיניים של בתו של מייק רויס ועל ׳העתיד׳ שלו. ומעל הכל, הוא השתומם על כך שכלב יכול לרוץ כל כך רחוק עד שבדומה לדברים רבים כל כך לעולם לא ישוב״ [סוף הסיפור ״איש בלואיזיאנה״, לעשות מכה, תומס מק׳גווין. מאנגלית מיכאל אביב. ״ביתן״ הוצאה לאור] 

 

 

                                                   

 

עד הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

היו לא מובנים לנו יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם והַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י, וראינו במדרש את ״יצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים. כשהוא (ילד מסכן)...״ ואת ״אל תתחבר לרשע זה יצר הרע שהוא יושב על פתחו של לב״, יצר הרע בפתח הלב כי העולם לא יכול להתקיים בלי יצר הרע, כי הרע הוא העולם הזה, הלא שלם, ויצר הרע הוא מלך על כל האיברים, והמדרש משווה כאן את יצר הרע לָאָרֶץ, ויתרון הארץ תמיד בכֹּל, ויצר הרע הוא דבר גדול וחשוב כמו הארץ, ויצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים, הוא רק כמו ילד מסכן, הוא מבקש לעשות מצווה, והמצוות הן לא משהו ששייך לגמרי לאדם אלא הן רק בקשה של מי שחבוש כאן בבית האסורים, אמר ישראל, כדי שהאיברים ירַצו את אלֹהים. 

והתמיהַ אותנו הילד השני, כמעט מסתורי פה, כי כל החיים מהלכים עִמו תחת השמש, ״...אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו״, וחשבתי שיש בו איזה הֵד של ״יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי״, וכאן יש שֵנִי, שֵנִי למְהַלְכִים, ובכל זאת כל זה יגיע אל הבל ורעיון רוח. המְהַלכים תחת השמש, והילד השני עִמם, וכל העם, מהלכים אל הבל. 

וישראל אמר בכל זאת יש גם קשר בין יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם והַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, והוא בהפתעת החוכמה ביֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם, וכך אפשר לחשוב שהילד השני, המתלווה למְהַלכים, הוא הלא-חכם. 

 

 

 

קהלת ד: (יג) ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד: (יד) כִּֽי־מִבֵּ֛ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ (טו) רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו:  (טז) אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ: 

 

מסכתות קטנות. 

דבר אחר אל תתחבר לרשע זה יצר הרע שהוא יושב על פתחו של לב. כשהוא מבקש לעשות עבירה הוא כופף את כל האיברים שהוא מלך עליהם שנאמר ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד (קהלת ה' ח'). יצר טוב דומה לחבוש בבית האסורים. כשהוא (ילד מסכן) מבקש לעשות מצוה סובב את כל האיברים לעשות רצון אביהם שבשמים כדי שיתרצו לאביהם [שבשמים]. ועליהם הכתוב אומר טוב ילד מסכן וחכם (שם ד' 

על הרישוּם. נוֹשְבים סוֹבבים מן הציוּרים

 

 

כמו דבר שחינוֹ אבד מעט כך נהיו בעינַי תיאורֵי רבים מרישוּמֵי הדיוֹ של רמברנדט כמרמזים, כ״מעֵין הערות לציוּן מחשבת פתע או התרשמות חולפת...״. 

עכשיו ראיתי אותם כנושבים סובבים הולכים מן הציוּרים של רמברנדט וחוזרים אליהם, כמעט בניהם של הציוּרים של רמברנדט, מכירים את הידיעה הגדולה של הציוּרים המראים כמעט כל נסתר. 

כך ראיתי אותם גם כשהם רישוּמֵי הכנה. בלי הגיוֹן סדר הזמנים. רק הסובבים ההולכים מן הציוּרים והחוזרים אליהם, בקַוֵּי הדיוֹ שלהם הֵדֵי התעמקוּת הציורים בפרטים, סימני המְלֵאוּת. 

ואולי כל זה לא נכון. ובכל זאת דימיתי לי שאִילו היה הציוּר של רמברנדט אלוהִי היו רישוּמֵי הדיוֹ האלה כמלאכיו המתהלכים והשָטים בארץ. 

 

ושוב מושכים אותי אליהם הרישוּמים של לאונרדו דה וינצ׳י. כאילו בוראֵי הרישוּם כולו. בלי צורֶך הציוּר. 

 

                                                

רמברנדט. פרט מרישום הכנה

 רמברנדט

 

סָפֵק על טובים השנַיִם מן האחד [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

טובות התכונות הדומות שלהם, אומר המדרש, תכונת הגברתן ותכונת הצורֶך בתורגמן, הוא אומר, ״ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון קח לך גברתן כמותך״, ו״משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע״. 

הם טובים בתכונות, אמר ישראל, אבל כך גם כל אחד מהם טוב, ודיברנו על תן לו תורגמן ליהושע, מי שמעביר משפה לשפה, כמו שיהושע היה למשה שהיה כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אבל גם יהושע זקוק לתורגמן, כל מנהיג זקוק לו, להעביר לשפת העם, שניהם זקוקים לתורגמן.

״ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר״, ישראל דורשים מיהושע שילמד וידרוש כשמשה עדיין חי, ויש ספק על טובים השנַיִם, והרי בלי תורגמן הם לא טובים. 

וכאילו המדרש אומר העֶצֶב של משה הוא כשהם שנַיִם, ״היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו״, כאילו אומר העצב של משה הוא בטובים השנַיִם, כאילו אומר העצב הוא במשה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע, כשהנהגת יהושע בזמן חיי משה. ושאלנו למה אלֹהים אמר שבני אהרון הם כאילו בניו של משה, וישראל אמר בני אהרון הם בני כהן, ואלֹהים אמר בן של אהרון מחליף אותך, וזה מפתיע, כביכול העברַת תפקידו של משה להיות כהן. אלֹהים כאן מתעתע במשה. כמו אומר לו נכשלת בהנהגה המדינית ולכן תהיה בממד הכהן. ו״אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר״. על פתחו של כהן. 

 

 

 

 

[מדרש סתרי דברים, מדרש הלכה. 

ספרִי דברים פרשת נצבים פיסקא שה

+במדבר כז יח+ ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון קח לך גברתן כמותך. קח לך אינו אלא בלקיחה לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשין מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו שיהא קורא עמו ושונה עמו אוכל עמו ושותה עמו וגולה לו סתריו וכן הוא אומר +קהלת ד ט+ טובים השנים מן האחד +שם /קהלת/ ד יב+ והחוט המשולש לא במהרה ינתק משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר ויש אומרים העמידוֹ מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיה משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע מה היה אומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע רבי נתן אומר היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו אמר לו הקדוש ברוך הוא במה אתה מתעצב בלבך שלא עמד אחד מבניך והלא בני אהרן אחיך כאילו בניך הם אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר]״