יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״
הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל.
״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33].
היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.
[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם שמואל גילאי ]
