יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״
בתחילה מחשבות כמעט ישָנות על פונטנה ומחשבות על התרגוּם, והרי אני כמו יודעת את המִלים של פונטנה ב״באחד מימי מאי האחרונים – מזג האוויר כבר היה קיצי – פנתה כרכרת לנדואר פתוחה מהשְפּיטַלְמָרְקֶט אל רחוב קוּר ואז אל רחוב אדלר, שם עצרה לפני בית שלמרות שבחזיתו היו רק חמישה חלונות...״ אף על פי שאני יודעת רק דְּמוּת של דְּמוּת, התרגוּם. כמו-ידיעה וידיעַת דמוּת של דמוּת ממַלאוֹת אותי בידיעַת הסִפרוּת.
ואחרי-כן, מְלֵאוּת הכתיבה של פונטנה, מין הִתחייבוּת לעֵרֶך, הכֹּל חייב להיות בעל עֵרֶך, ואני מכירה את ציווּיֵי הסִפרוּת האלה ואני לא מנסה להוכיח אותם, ויצירוֹת אחרות של פונטנה כמו מַראות את עצמן ונדמה לי שדברים שאומרת מרת טרייבל כמעט בתחילת הנובלה, ״...איזה אוצר הם הנעורים, ושרגשות טהורים, ששום רוח גסה לא העכירה...״, נמשכים אל צמיחת עֶצֶב אֶפי בריסט, ואולי אל עצבונות אחרים, וכשהיצירה מובילה את קורינה אל נישואים אני חושבת הרי נקבע כך מן ההתחלה, וכאילו נקבע גם מן ההימשכוּת יותר מאוחר אל יצירוֹת אחרות של פונטנה, כאילו יצירוֹת שלמוֹת מובילות את קורינה.
״וכבר חלמתי על זה...היו שבע כרכרות, ושתי ה׳עֶגְלוֹת׳ של פרופסור קוּ היו שושבינות. כולן תמיד רוצות להיות שושבינות, כמובן, כי כולם מסתכלים עליהן, כמעט יותר מאשר על הכלה, כי הרי היא כבר תפוסה...״. כאילו יצירות שלמוֹת של פונטנה אומרות את זה.
ויומַנסִפרוּת הוא רק יומן ואולי יהיו לו עוד ימים, ואני מתחילה לקרוא את הנובלה השניָה בספר, ואני חושבת שהתרגומים נפלאים, ואני מסתכלת עוד בדְמוּת הענן בציוּר הכריכה של אבי סבח, דְּמוּת כובֶד וכאילו-כובֶד, ונדמה לי שכבר ראיתי דְּבָרים-וכאילו-דְּבָרים בציוּרים שלו.
[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, תיאודור פונטנה, תרגם רועי כנען.]
