דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברנו על עבודה זרה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כשקראנו את מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ, על סכנה של עבודה זרה במחשבה שאלֹהים יִשְכֹּן במִשכן, וישראל אמר אחרי מעשה העגל לקח מֹשה את האֹהֶל אל מחוץ למחנה, ובעצם קבע כך איפה יהיה גילוי אלהים, ״וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״, אלֹהים התגלה באֹהל, אלֹהים שכן על האֹהל ועל מֹשה, וכך היתה סכנה שהעם יעבדו את מֹשה במקום את אלֹהים [או יחד עם אלֹהים]. 

ובספר שמואל דוד אמר וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, ונתן אמר למלך שיעשה כל אשר בלִבו כי אלהים עִמו, וזאת אלילוּת של נתן הנביא, אמר ישראל, והרי אלֹהים התנגד לבית שיִבנה דוד ואמר וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן, וכאן בתהִלים דוד אומר מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ כי הוא רוצה שאלֹהים יהיה לידו ולא מתהלך. לכבול את אלהים. והַר קָדְשֶׁךָ הוא הר סיני, כלומר אלֹהים מְקַדֵּש הר, וזאת התחלה של עבודה זרה. מחשבה על קדוּשה של מקום מסוים אחד. וגריעה מקדושת האל ומאינסופיות שלו. 

 

תהלים פרק טו (א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭קֹוָק מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ

 

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 65. הרי השוואות יצירות סִפרות

יוֹמנסִפְרוּת 65. 

הרי השוואוֹת של יצירוֹת סִפְרוּת ל״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס לא היו אלא תחילתה של אכזבה אצלי, אבל פיתו אותי שוב המִלים המַשווֹת, וההִתפתוּת שוב קצת משונה, וכך, נזכרתי במִלים ״כל מקום שנאמר וַיֵּשֶׁב אינו אלא לשון צער״, בכוח המִלים העצום, והמִלים המפַתוֹת כמו אומרות תוכלי לראות עוד גְּדוּלָה שכמעט אין דומה לה [אף על פי שהן טוענות שהיא דומה לזו של ״יוליסס״], והרצון שלי לראות גדוּלה הוא עצום, ואני קוראת עכשיו דווקא את הסיפוּר ״מירוץ בבוקר״ של פוקנר, המירוץ הזה אחרי הצבי, שאולי הוא גם מירוץ נִמשך אחרי גדוּלה בסיפורים של פוקנר, וכל הזמן הזה היצירה המֻשְוֵית ל״יוליסס״ ואני קוראת גם בה מדי פעם, ואני רואה דברים מצוינים בה ודברים אחרים, ולא גדוּלה דומה לזו של ״יוליסס״, ונדמה לי שהִתפתֵיתי גם בשביל ראִיית אי-דִמיון.  

 

[בצילום: מ״מירוץ בבוקר״, ויליאם פוקנר, תרגמה רחל פן]

 

 

                                                      

 

  

בקריאה בסיפורים הקצרים של פוקנר

 

 

 

כשאני קוראת ב״12 סיפורים״ של פוקנר נדמה לי שאני סומכת על הסִפְרוּת האחרת שלו, ״הקול והזעם״, ב״שוכבי גוועת״, ומחשבה על לְכַפֵּר צצה אצלי פתאֹם כאילו הסִפרוּת האחרת שלו מְכַסָּה קצת את הסיפורים האלה וגם מראָה אותם, אבל אני צריכה לחשוב על מין דבר שקוף יותר, אווירי, מראֶה לי עוד דברים. [ונדמה לי שחזרַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, מראָה גם היא].  

 

*

נזכרנו ב״איזה תענוּג היה להם״ של אייזק אסימוב כשחשבנו על איזה תענוג יהיה לילדֵי-העכשָיו כשיחזרו ללמוד עם ספרים ועם מחברות, וחשבתי גם איזה תענוג יהיה להם כשיקראו לִמקום-התענוּג ״בֵּית סֵפֶר״ ולא ״מִסגרת״. 

וכמה תקווה היתה בי כשחשבתי שהילדים האלה יֵלכו אל בתים של סֵפֶר ולא אל מִסגרות. 

*

פִרחי יסמין סמבק נושרים בשקט ואני שמה אותם בבית כאילו יישָמרו עוד קצת חייהם עִמי בבית.  

 

  [״12 סיפורים״, ויליאם פוקנר, מאנגלית רחל פן]

 

  

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ברְשוּת לִבָּן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

״ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו״ אומר המדרש כרואֶה מרחק עצום בין ״אל לִבּוֹ״ ו״בְּלִבּוֹ״, ובמרחק הזה הרשעים הם ברשות לִבָּן, נתונים לגמרי ללִבָּם, לא לדָבָר מחוץ להם, כאילו גם אלֹהים בתוכם, וישראל אמר בשיחה שלנו הלב כאן הוא העיקר, קיים באלֹהים וקיים ברשעים, ואלֹהים מרכין עצמו מול הלב, וחשבנו על הלב הזה לא כעל איבר בגוף אלא כעל איבר במציאוּת, הוא אמצע הדברים, והנבל והרשעים חושבים שהם שולטים באיבר המרכזי של המציאוּת, אבל הם ברשותו. 

ואחרי כן ראינו שגם על אברהם נאמר ״אמר בלִבּוֹ״ [ וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד], וכך גם הוא רשע, ולשלֹמה אלֹהים נתן חכמה בלִבּוֹ, אלֹהים רצה ששלֹמה יהיה רשע. ושוב דיברנו קצת על הרשעים, שהם הרואים פגמים במציאוּת. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן י (פרשת נח) - יא (פרשת נח)

ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם /שמואל א'/ כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לא אוסיף

 

בראשית ח: ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור 

 

 

 

מלים נפרדות ונבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]]

מִלים נִפרדות ונִבדלות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

דיברתי עם ישראל על הופעַת השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש שבסיפור ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר גם ב״הקול והזעם״ שלו ועל היות שתי היצירות ומילותיהן נִפרדות ונִבדלות, וחשבנו כך גם על פרק יד ופרק נג בתהִלים, על היות מִלות פסוקים מפרק יד ומפרק נג נבדלות אלו מאלו בהיות הפרקים נבדלים. כך יכולנו לדבר על הדומה והשונֶה בשני הפרקים שהם שתי יישויות נפרדות ונבדלות [וכמובן לא חשבנו שפרק נג הוא וריאציה על פרק יד]. וישראל אמר על ״מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד״ שהוא המוביל את המזמור להיות מזמור על אדם, העיקר בו הוא האדם, והעָוֶל כאן לא קשור לאלֹהים, ולמה כאן אלֹהים השקיף על בני אדם ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים הוא ריבוי של תופעות, ולא קשור לזמן, והוא השקיף על בני אדם לא בגלל קשר אִתם אלא כעל תופעה במציאוּת. וכך הוא שואל אם יש במציאות משכיל דורש את אלֹהים. וכמה נבדל במזמור הזה הפסוק המחריד ״שָׁ֤ם פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם״, וכמה הוא חורג מן הדמיוֹן לפסוק שָׁ֤ם פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק שבמזמור יד, ודיברנו על העֲצָמוֹת, ונזכרנו כמובן בערמוֹת העצמות האיומות ליד הסירנות ב״אודיסיאה״, והעצמות המפוזרות הן ביטול הצֶלֶם, וביטול העצמי, ושאלנו מהן עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ, והפירושים שמצאנו מרחיקים מן הרושֶם המחריד של הפסוק, ומרושֶם עליית המִלים אל מדרגת אמנוּת גבוהה.  

וכן, אין כאן אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק אלא אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם. 

 

 

תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽקֹוָ֗ק מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ה) שָׁ֤ם׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְקֹוָ֣ק מַחְסֵֽהוּ:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭קֹוָק שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

תהלים פרק נג

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:(ב) אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:(ג) אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ד) כֻּלּ֥וֹ סָג֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ה) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ:(ו) שָׁ֤ם׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֘ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם:(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל:

 

 

 

 

אֵבֶל בגינה.

 

 

 

 

השֵמוֹת קדי, ג׳ייסון, דילזי, קוונטין, וֶרש, בסיפוּר הקצר ״שמש הערב״ של ויליאם פוקנר וב״הקול והזעם״ שלו, אבל הם כבר כמעט נבדלים בהיוֹת היצירות נִבדלות ונִפרדות, והם נעים בתנועַת ״הקול והזעם״ כמעט אל מין קיום אחר, וכאילו דבר נִסתר וגָלוּי בתשובַת השֵמוֹת, ויופי עצום בתשובתם.    

*

דּוֹד שלי הלך לעולמו. הבניינים שתכנן יפים, גלויים. דיברתי עִם בת-דודתי עליו ועל בניין המוסיקה באוניברסיטה, ועל ימי ילדוּתנו עם המטָעים בָּעמק. 

*

עֶצֶב העֵצִים בגינה, ועִצבוני. ועצב האדמה. 

ונִזכרתי באַהֲבָתִי לדַארל, שהיה צריך להצית את האָסָם. 

 

על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]