הדין הציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

 

הדין הִציל אותם [שיחות עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו על ״יִקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר...״ מהו יִקוב הדין ולמה הדין צריך לשפוט את ההר [וההר הוא הר סינַי], וישראל אמר יש כאן אי-הסכמה לחיות את המציאוּת כמו שהיא ויש כאן שינוי שלה והדין יוצא כאן גם נגד אלֹהים, לא רק נגד ההר, האידיאה האנושית יוצאת גם נגד האידיאה האלֹהית. והרי רבי אליעזר יוצא כך כנגד אלֹהים כי המשפט לאלֹהים הוא, והוא בעצם אומר אלֹהים צריך לשפוט את ההר כלומר את אלֹהים. והוא אומר וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אף על פי שמשה לא אמר זאת, וישראל אמר זה חידוש של תורה שבעל פה, היא ממציאה דברים. 

ואחרי כן גיחוך וגם שאלה גדולה על המשפט ב״אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״, כי למה חשובה כאן אהבת שלום של אהרון, הרי אינו שופט, ואיך היא קשורה לדיון על המשפט, והשאלה הגדולה על המשפט בגלל המִלים ״תורת אמת״, שאלה על משפט אמת, תורת אמת כמשפט אמת. ואת משפט אמת מעמיד רבי אליעזר מול יקֹב הדין של משה. ויש פה השוואה בין שלום, שהוא שָלֵם, ובין אמת, שיש בה דבר מוחלט, שָלֵם, והוא אומר שהשלום עדיף מן האמת, והוא מדרגה גבוהה יותר בדין, כי הוא חסד בין שני הצדדים הדנים, וכך הוא אומר שהחסד עדיף על הדין. ויש בזה בעיה גדולה. וחזרנו בשיחה שלנו אל ״אֲבָל״ שלו, שיש בו הגחכה של השלום ושל הרדיפה אחריו, ובמקרא אהרון לא רודף שלום, אבל רבי אליעזר בעצם אומר על מעשה העגל שהיה אהבת שלום. וכך, אמר ישראל, הרצון לשלום של אהרון הביא לרצון של אלהים להשמיד את בני ישראל, ואילו יִקֹב הדין של משה הִציל אותם. לא אהבַת השלום הִצילה אותם אלא הדין [השבועה] שהזכיר משה לאלהים [״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ״]

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר תורת אמת היתה בפיהו...״

 

[משהו אחר. ביום השוֹאָה ראיתי בסרט ״הלוחם היהודי״ ראיון עם אבא שלי שהצטרף למשלחת הבריטית שהוצנחה ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה. הם נלחמו לצד טיטוֹ והפרטיזנים נגד הגרמנים במשך כחצי שנה, והרי הם בחרו בדין.]

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבְצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

...על איך שופטים את האדם, אמר ישראל, ולא ברור מהו ״נִגמר הדין״ כאן, ו״אתה״ כאן הוא השופט, והשופט לא רשאי לבצוע, להגיע לחלוקה בין שני המתדיינים. ולמה השופט לא רשאי לבצוע, ומה תפקידו, האם להוציא אמת לאור או להגיע לקצת צדק לכל אחד מן הצדדים. ולפני שנגמר הדין מותר לבצוע, בלי הגעה לאמת המוחלטת. אבל המִשפט הוא הידיעה של השופט. 

ודיברנו על ״רבי אליעזר... אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״. הרי הוא אומר השופט חוטא אם הוא בוצע, עושה פשרה, כי תפקידו של שופט הוא לא עשיית פשרה, השופט מקביל לאלֹהים, לא אלֹהים שבשמים אלא אלהים ששופט בתנ״ך [כי המלה אלהים בנושא משפט בתנ״ך קשורה לשופט בשר ודם], והמשמעות של משפט היא הוצאת דין, לא פשרה. וכשהוא אומר אסור לבצוע הוא שולל שלילה מוחלטת את עצם הדבר. 

ועוד על ״הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״, מנאץ את אלֹהים, ואלֹהים לא יכול להסכים לפשרה, לבְצוע, ורבי אליעזר אומר שאלֹהים רצה פשרה במקרים מסוימים והוא צריך להתנגד לאלֹהים כי אלֹהים חייב לעשות דין. וכל פעם שמופיע שם אלֹהים הרי הוא בעיניו דין, אמר ישראל, והדיוּן על לבצוע או לא לבצוע הוא דיון מְעֻוָּת בעיניו. 

   

[והדברים של רבי אליעזר שִמחו אותנו. ואחרי השיחה שלנו ראיתי שוב סרט על צ׳רצ׳יל שהיה כמי שאינו רשאי לבְצוע.] 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. (סרמ"ש בנק"ש סימן). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף...

 

תהִלים מג: כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הציל אותה השם

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״

לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״, היא לא חזרה הביתה, אבל היתה בה ידיעת מלחמות בני האדם, היא בְּדָיַת-הסִפרוּת האוצרת בתוכה את התמדַת המלחמות, וכשהמלחמה ממשית כל כך בתוך המציאוּת אני זקוקה לבְדָיַת הסִפרוּת, גם לבְדָיַת מלחמה בה, מחוץ למציאוּת, מעל המציאוּת, בשְמֵי הסִפרוּת. 

יָפָה ״יוּליסס״ בשְמֵי הסִפרוּת, אהובה במלחמה בשְמֵי הסִפרוּת, נושאת בה את ידיעת אודיסאוּס הנהדר ואת תפארת בְּדָיַת המלחמה המערבבת בני אדם ואלים. 

 

״אודיסאוּס הנהיג את בני קפלניה אמיצי הלב, אוחזי איתָקָה ונֵריטון המכוסה יערות נרעדים ברוח...את אלה הנהיג אודיסאוס השקול בעצתו לזֶאוּס ועִמו באו שתים עשרה ספינות שדופנותיהן ארגמן״

״אולם חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה...״

[איליאדה עמ 82, אודיסאה עמ 31, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוליסס״ מתה

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוּליסס״ מתה

הסיירת ״יוּליסס״ מתה, וחזרתי הביתה בלי סוף עֶצֶב המלחמה. אליסטר מק-לין ששירת בצי הבריטי הִכיר בוודאי את עֶצֶב המלחמה ואת ספינות המלחמה ואת אופן בניינן ואת המכונות ואת הטורפדו ואת הרדאר ואת פצצות העומק ואת נתיבי הים הקשים, חשבתי מחשבות לא על סִפְרוּת, וחשבתי מחשבות על סִפְרוּת, כי יצירת הסִפְרוּת ״הסיירת יוּליסס״ כמו עשויה על שלד תיאוּרֵי מִבְנֵי הספינות והמכונות והרדאר וכלֵי הנשק, ונדמה לי שתיאוּרֵי התלאוֹת וההרג והמוות ותנודות הרוח האֱנוֹשית לא היו מגיעים אל מְלוֹאָם בלי השלד הזה. 

ומהו מוֹתָהּ של ״יוּליסס״ בלי כל מה שעשה אותה, כל מה שהיתה, ומהו העֶצֶב על מותהּ בלי יְדִיעַת כל היותה, ומהו עצב המלחמה בלי ידיעת המלחמה. 

ועוד חשבתי על תיאוּרֵי חלקֵי הספינה ומכונותיה ונִשְקָהּ, האם שונֶה תפקידם מתפקיד התיאורים המפורטים ב״מידלמארץ׳״, ״כף היד ופרק היד יְפֵי חיטוּב היו כל כך שלא פגמו בהם שרוולים חסרי כל הידור...״, ״אבל כמה מן התכשיטים אכן היו יפים להפליא...רביד אבני אחלמה סגולות במשכיות זהב נהדרות...״, ״הבית היה מוקף גן לא גדול, ובו פה ושם כמה עצי אלון זקנים יפים, ושדרה של תְּרָזוֹת מוליכה אל החזית הדרום מערבית״. 

 

[הציטוטים מ״מידלמארץ׳״, ג׳ורג׳ אֶליוט, עמ׳ 11, 15, 70, תרגום ג׳נטילה ואפרים ברוידא]  

יומנספרות 57

 

יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 

יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]

 

 

 

                                             

שוב פרשנים אומרים

 

שוב פרשנים אומרים אנחנו יודעים איך מתחילה מלחמה ולא יודעים איך היא תסתיים. ובכן, חשבתי, אנחנו גם לא יודעים איך יסתיים השלום, והשוויתי קצת את ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ לשלום [אף על פי ש״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ״ אינו שלום], כי שֶקֶט הארץ מסתיים שוב ושוב, וחשבתי אחרי כן על הסיבה החוזרת שוב ושוב, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וחשבתי על דִבְרֵי ישראל על הֱיוֹת העולם רע, לא שָלֵם, ותיארתי לי שהעולם הלא-שָלֵם מכריח את ״עָשׂוּ אֶת-הָרַע״ ומכריח גם את היות סיוּם שֶֶׁקֶט הָאָרֶץ, שוב ושוב.                                                     וחשבתי מה יהיו סוֹפֵי המלחמות וסוֹפֵי השלום שלנו, ומה יהיו אשליוֹת בני האדם על יכולֶת האמוּנוֹת שלהם לקבוע את מֶשֶך השלום בעולם הלא-שָלֵם, והחזק מהן.

[״ יא וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת, עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.״  

״יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב״

״ל וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, שְׁמוֹנִים שָׁנָה״

 

״א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ 

״ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה.״

״א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן, שֶׁבַע שָׁנִים.  ״

״וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן. ״

״ו וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,״

״א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה״]