כתבתי מעט על ״בלבב ימים״ ומִלּוֹתַי ידעו שמִלות ״בלבב ימים״ נפרשֹו למענן וכאילו היו מִלּוֹתַי מעשה רמייה, אבל הרי ראיתי מִלים עתיקות ואחרות נפרשֹות ל״בלבב ימים״, ודימיתי שִכבות-מִלים כשקראתי את ״עָמד ועשה קערות על פי המנורות...אף הוא תיקן את הספרים הקרועים וקשרם בטבלאות חדשות״ וכשנזכרתי ב״הילני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, וכשקראתי את ״אַל תִרגזו עלינו בדרך״, ואת ״שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות...אפשר זושא שחי עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים״, ואת ״ושמעו קול עָרב, ביקשו לקפוץ לתוך הים ולילך אחר הקול, קשרו אותם הספנים...״, ועוד מִלים רבות נִפרשות. וחשבתי שלא רמייה גמורה במִלותַי. ורציתי לכתוב מעט על שְנֵי ״משל למלך״ שנאמרו ב״בלבב ימים״, אחד שעורמה נסתרת בו שאמר רבי שלמה, ואחר שעורמה נסתרת בו שהשיבו הנִלבבים, שלא בעטו ביסורים ולא הקפידו כלפי שכינה והיו מתנחמים ואומרים מחר הקדוש ברוך הוא גואלם והם נפטרים מכל הצרות, לשואלים מפני מה אין הקדוש ברוך הוא מתנקם מרשעי העולם שנוהגים בבניו ממש כשבויים, ״משל למלך שבאו אויבים על בנו, אמר המלך מה לי לשלוח חיילות להתנקם בהם, הרי מיד אני יוצא בעצמי עם חיילותי ומגרש אותם ודן אותם על שציערו את בני ואני מחזיר את בני לביתי בשמחה ובכבוד גדול״. ומַלותיהם הספיקו.
[הציטוטים מ״בלבב ימים״, עגנון, וממסכת יומא]
