זה היה יום אחר. ב-2022.

 

זה היה יום אחר. ב-2022. כתבתי אז על מסכת יוֹמָא. 

עכשיו, השֵם שִבעה באוקטובר כמעט משכיח את השם האחר ב-2023, שִמחת תורה. השכם בשִמחת תורה דימיתי לי שירי הטילים נועד להזכיר לנו את מלחמת יום כיפור בעוד יום חג. היה לי דמיוֹן מוגבל. 

ומטרידה אותי פתאֹם המִלה חַג שיש לה חֲבֵרָה-אוֹיֶבֶת, חגָא.

 

 

Naomi Wallach

October 7, 2022   

 

ביום הכיפורים ״ירושלים״ של סלמה לגרלף במקום מסכת יוֹמָא. ובכל זאת, הצורֶך הברור של עמידַת יְפִי המִשְנָה מול יְפִי הרומן.

היציאה בסוף יום הכיפורים אל רֵיחַ הבשר הנִצְלֶה באוויר הרחוב נהיית דומה קצת ליציאה של נֹחַ מן התֵּבָה אל ״וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹח...״. ההגעה המהירה כל כך.

אחרי כן, בכל זאת אני קוראת קצת במסכת יומא. ״שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ...״.

אפילו רק בשביל ההתחלה הזאת, אני חושבת, ואני ממשיכה לקרוא, ואני לא רוצה להבין לגמרי את כל היופי, ואני לא שואלת לגמרי מהו היופי של ״הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ״ בתוך מסכת יומא, קצת כמו שאני לא שואלת לגמרי מהו היופי של הרומן.

*

דניאל שלח לי היום הגדרות מִלּוֹן חדשות שלו. ובהן, 

אילץ: גרם שלא יוכלו שלא

הבין: ידע שאולי דבר נכון כי אולי דבר אחר נכון 

אויב: מישהו שמרע לנו ואנחנו מרעים לו

 

כמו לא-חיים [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

כתבתי בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה אנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים ונדמה לי שאבין משהו מן הימים, ועכשיו נמשכים ימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה, ונדמה לנו שקוֹרֵס הפסוק ״כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה״ כי אי אפשר להגות יומם ולילה וזה מנוגד ל״בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ״ כי חפצו הוא דבר לא נגמר, לא מוחלט כמו והגית בו יומם ולילה, ואין בו הכרַת התורה ואילו בפסוק ״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב״ ישנה הכרַת הלצים והחטאים והרשעים, ובעצם, אומר ישראל, תהלים יעסוק בצד הנפשי של המאמין, ואילו כאן סתמיוּת של התורה. 

ואנחנו חושבים שהדימוי כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם רחוק מחיֵי אדם, מוטעה, וכמו ביהגֶה יומם ולילה יש כאן תיאור מופרז וגם נִשחק בקַלּוּת. וזה דומה ל״וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל״, עָלֶה שאין לו הִשתנוּת בזמן, כמו לא-חיים. 

וכל הפרק הזה בעצם מעמיד את לימוד התורה ואת הצדיק כמגוחכים, אומר ישראל, והשיא הוא בהשוואת הרשעים למוץ, המוץ החיוני לגרעין, ולמה נאמר לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים, הרי אין בפסוקים לפני כן צדיקים והאיש לא מוגדר כצדיק, והרשעים כאן מול האיש ולא מול צדיקים, והם היודעים לתת עצות והם בפסוק הזה כַּמֹּץ, המֹץ המחזיק את הגרעין, כמעט כהחזקַת הפרי, וזאת החזקת עיקר העולם. כך, הרשעים מחזיקים את העולם. 

[אחרי כן אצטרך עוד לשאול למה ספר תהִלים מתחיל בפרק הזה.]

 

]תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־(פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[

יום ב 24 ספטמבר 2024 מלחמה.

 

יום שני 

טילים נורים אל עמק יזרעאל. עמק מולדתי.

מַרְאוֹת דִמְיוֹנִיִּים של שֹדות רוסיים מִתערבים בצערִי כשאני מדברת עם ר׳ על ״מלחמה ושלום״. 

מראוֹת בְּדוּיים מִתערבים. הנסיך אנדרֵי פצוע בשדה, יופיוֹ, יְפִי השדה והשמַיִם. כמה קרוב היופי הזה אל הצער. 

 

אני מבקשת לי מנוח כשאני קוראת על עשבים ופרחים ב״גן זרעי החרדל״. רישוּם הנרקיס קרוב כל כך, אבל אסור לי להתקרב אליו מִדי. הוא יצַעֵר אותי. 

[״הנִצְחִיִּים של המַיִם״, נכתב לידו. אני מדמה לי את משמעוּת המִלים.]

 

יום שלישי 

לקראת סוף ״החוף הגורלי״. אני רואה מראוֹת דִמיוניים של אדמַת אוסטרליה היום מונחת על שִכבת הגיהנוֹם. שֹדות זרועים, שְֹדוֹת החופש, זיכרונות הצמחים במפרץ בּוֹטַנִי מְכַפְּרִים.   

 

״אין בנמצא טיול או מסע שהוא חדגוני יותר מן המסע בנוף האוסטרלי... אי אפשר לקשור בו כל זיכרון מן העבר. עיניך אינן זוכות לעולם להתענג על ׳איי החורבות המאפירים׳ של מבצר עתיק ונאה כלשהו...הדמיון קופא על שמריו...״ כתב מחפש הזהב ג׳ון שרר על הרִיק ההיסטורי של הנוף האוסטרלי כשלושים שנה קודם לחגיגת המאה. הוא כנראה לא תיאר לו את היווצרוּת זיכרון שִכבת הגיהנוֹם שאנגליה יצרה שם. 

[הציטוט מ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש. 

התמונה מ״גן זרעי החרדל״.]

                                                    

 

ציור סיני של פריחת השזיף

 

ניצן פרח השזיף

 

אני קוראת לו הניצָן הגוֹרָלִי, מסַמֵּל את היֵשוּת של שָמַיִם וארץ, וכשייפָּתח יהיו עלֵי הכותרת רַכּים כל כך כמעט מְפַרְפְּרִים, והוא עלול לא להיפתח, הוא עלול להכיר את צַעַר הקִלקוּל שבעולם, אבל הרי הוא רק מסמל את יֵשוּת שמים וארץ, לא בּוֹרֵא, אלא יודע את זיכרוֹן הבריאה. והציוּר, ציוּר ניצן פרח השזיף, צריך להיות דומה לניצן שבטבע, החי, ועליו להיזהר מאד מטעויוֹת עד שיוכל להיות הדומה לו, הלא חי. 

״הניצן מסמל את היֵשוּת של שָמַיִם וארץ, האבקנים שלו עדיין לא נראים אף על פי שהמהוּת שלהם כבר נִכללת בתוך הניצן. לכן גביע אחד [העטיף החיצוני] ושנֵי עֲלֵי-גָּבִיעַ נִראים, שָמַיִם וארץ הם עדיין יֵשוּת לא מפולגת, ואדם [המיוצג על ידי עלֵה-גביע שלישי] עדיין לא הופיע... ״, נכתב ב״גן זרעי החרדל״. 

ועל שלושים וששה פגמים [טעויות] בציוּר עץ השזיף שיש לזכור נכתב ב״גן זרעי החרדל״, ״...יותר מדי עלֵי כותרת מִתפזרים... עץ שזיף באור ירח עם ירח עגול... פרחים פּוֹנים כולם לאותו כיווּן... ניצנים בהִסתעפויוֹת של ענפים... מעט מדי פרחים בצד המואר, יותר מדי בצֵל...״ 

ידיעה רבה כל כך היה צריך להשֹיג המְצַיֵּר את הניצן הזה ואת פרחֵי השזיף. 

ומה היה צריך להשֹיג אחרי הידיעה.   

 

 

[בתמונה: דוגמאות של ציור פרחֵי שזיף. דיוֹ. ״גן זרעי החרדל״. 

הציטוטים: תרגום שלי מן התרגום האנגלי ל״גן זרעי החרדל״, עמ׳405]

 

                                                       

 

ציור סיני של אורכידיאות

 

ציוּר סיני של אורכידיאוֹת [Orchid]

בבדידוּת מרילנד לפני זמן רב עשיתי את המעשה המוזר של לימוד ציוּר סיני, והרי ידעתי שציור סיני הוא תַרבות לא שלי, לא מוקנֵית לי. אבל הִכרתי אז את מִצְווֹת הציוּר הזה, והיה נדמה לי שלא היו רחוקות ממני. כך, שוב ושוב ניסיתי להשיג אותן כשציירתי את עלֵי האורכידיאות ואת פרחֵי האורכידיאות ואת מצבֵי פריחת השזיף כי היו בתוך עומק אי-השֹגַת הציוּר, וכשנפרדתי מלימוד הציור הסיני, לקראת החזרה הביתה, נתנה לי המורה מתנת מִכחול של שְֹֹעַר זְאֵב ואחזתי בו כמו בדבר דִמיוני. 

״אמנות ציוּר האורכידיאות נשענת לגמרי על רישום העלים...״, נכתב ב״גַן זרעי החרדל״, וכן, ״העלים מצוירים במעט הנחוֹת מִכחול, וצריך להיות להם חֵן צָף בקצב עִם הרוח [נעים כמו אֵלָה[... נְשִיבַת אוויר רגיל לא נוגעת בהם. עלים צריכים להסתיר למחצה את האורכידיאות וכמה צריכים בוודאי להיות מצוירים מאחורי הפרחים, תומכים בהם. הם צריכים להיות רשומים צומחים מן השורשים אבל לא באופן שבו יירָאו מופיעים כמקובצים, כצרור,...״. 

אני יכולה עכשיו להאמין שנשיבת אוויר לא רגילה נוגעת בעלי האורכידיאות המצוירים. 

 

 

בתמונות: המִכחול הישן משְֹעַר זאב. האם באמת שְֹעַר זאב?

דוגמאות לציור פרחֵי אורכידיאה, ספר האורכידיאות, ״גן זרעי החרדל״.

 

[הציטוטים: תרגום שלי מן התרגום לאנגלית של ״גן זרעי החרדל״ עמ׳ 324, 325]

 

 

                                                 

                                                           

 

 

בהתחלה יֶדַע קוֹדֵם, לא נֶאמָר [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

בהתחלה יֶדַע קוֹדֵם, לא נֶאֱמָר [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו] 

למה ספר תְּהִלִּים מתחיל ב״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים...״ אני שואלת, ויש צורֶך להבין את אַשְׁרֵי, והספר לא אומר למה האיש צריך את האושֶר, אומר ישראל, וגם לא אומר שאושֶר הוא מצב טוב, או אידיאל, ולמה ספר תהלים שאינו מלמד הרבה על אושֶר מתחיל באושֶר, ובגלל השאלה למה הוא צריך את זה כאן ישראל מזכיר את ״מאימתי קורין את שמע בערבין״ בתחילת מסכת ברכות, בלי דיון במהו שְמַע ולמה צריך לקרוא, ונזכרנו גם בתחילת מסכת נדרים עם יֶדַע קודֵם, לא נֶאמר, לא ניתן לבירור, וקיים [ואני חושבת על תחילת סיפוּר קצר]. ולמה האושר שהוא יֶדַע קודֵם נבחר להתחלה, ואין השתוקקוּת אליו, ואין שאיפה אליו, הוא רק מצב של החיים, וכך ההתחלה לא דרמטית. וגם ״האיש״, לא אדם, לא דרמטי. 

ולא הלך בעצת רשעים אומר שהוא בעצם זקוק לעצת רשעים, אומר ישראל, והספר לא יכול לדבר על האושר הזה בלי הרשעים [ובלי החטאים והלצים], והרשעים מיעצים כי יש להם חוכמה, והם חסרֵי נַחַת מן העולם, וכך עצתם טובה. ואיך יודע האיש שהם רשעים, ויש פה רק הידיעה שהם יודעים לתת עצות, והספר אומר שהעצה שלהם לא טובה אבל לא אומר מה יהיה אם האיש ילך בעצת צדיקים, והאם הם יֵדעו לתת עצה טובה. וישראל אומר רשעים מוכרחים להיות בעולם ולכן האיש הזה פוגש בהם. 

ולמה על בדרך חטאים נאמר על עמידה ולא על הליכה, כי דרך החטאים לא כמו העצה היא דבר גמור ולכן אפשר לעמוד בה, הדרך של החטאים בהירה. והלצים, הם מביאים את המציאוּת לגיחוך, ולמה לשבת אִתם, כי הם הכרחיים לחברה מתוקנת, מעמידים בספק. אבל הם גם בתפקיד הנורא של להיות לצים [כמו ליצן חצר], אומר ישראל, וכאן הם רק עם הגיחוך בלי הראִייה האחרת של העולם.

[כשאנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה נדמה לי שאבין משהו מן הימים.]

 

תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב

[מסכת נדרים פרק א

א,א  כל כינויי נדרים כנדרים,]

 

ועל צוקים מסוכנים.

ועל צוּקים מסוכנים

נדמה לי שאני מבינה את עֵצִים זקנים צריכים להַרְאוֹת כבוד חמוּר ורחמים ועצים צעירים צריכים להופיע כעֲנָוִים וכבַיְשָנִים [בציוּר], ואֶת הם צריכים לעמוד יחדיו מסתכלים אלה על אלה. אני חושבת על נִשְמַת העצים ועל נִשְמַת הציוּר. כן, ואני חושבת בעיקר על נִשמת הציוּר. ונדמה לי שאני מבינה למה לי טאנג עבד לעתים קרובות בדרך של ציור ענף ראשי ברוּחַ כאשר צִייר עצים גְדֵלִים בין סלעים בודדים ועל צוּקים מסוכנים, נדמה לי שהענף המצויר תלוי בבדידוּת הסלעים ובסכנַת הצוקים, ושהציוּר, הלומד את נִשמת העצים והסלעים שבטבע ואת הבדידוּת והסַכָּנוֹת, מתקיים רק עם נִשמתו שלו ועם בדידוּתוֹ וסַכָּנוֹתָיו שלו. אני כמעט מבינה את זה. 

 

ואני חושבת על ציור אחר, של רותקו, שהמִשטחים המרובעים בו מִתאבכים זה אל זה, ואני מדמה לי שרותקו לא סמך לגמרי על משטחים מרובעים סגורים כאילו לא מצא בהם את נִשמת הציור שהכיר, וההתאבכוּת נתנה לו משהו מנִשמת העבר שהכיר. אבל זה רק בדמיוני, והרי הוא ידע שמִשטחים מרובעים מוגדרים וסגורים בציור התקיימו עם נִשמתם. 

 

״...עֵצים זקנים צריכים להַראות כבוד חָמוּר ורחמים, ועצים צעירים צריכים להופיע כענווים וכביישנים. הם צריכים לעמוד יחדיו, מסתכלים אלו על אלו״ 

״...שיטה של ציוּר ענף ראשי ברוח. לי טאנג עבד לעתים קרובות בדרך הזאת כאשר צייר עצים גְדֵלִים בין סלעים בודדים ועל צוקים מסוכנים״. [״גן זרעי החרדל״, תרגום שלי מן התרגום לאנגלית] 

[בתמונות: שיטה (דרך) של ציור ענף ראשי ברוּחַ. ״גן זרעי החרדל״.

Kazimir Malevich - 'Suprematist Composition- White on White', oil on canvas, 1918,

]