יום חמישי, 14 במאי 2026

אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]


  

 

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אמרנו כאילו הוא עצמו מדבר אל נפשו, ונפשו היא ציפור, ודיברנו על נדידת הציפור, כי דָּוִד עצמו נדד כל הזמן, ואמרנו בראִיית הציפור הוא רואה גם עדינוּת בנפשו. 

ושאלנו על האֹפֶל ב״לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב״, כי הרשעים יורים באֹפֶל, וישראל אמר אולי האֹפֶל הוא הֶעְדֵר, הִתרוקנוּת, כמו בקבלה, ובספר בראשית לא כתוב שהחֹשֶך נברא, אלא הוא קַיָּם, החֹשֶך הוא אֹפֶל קַיָּם. וכאן, כל המשמעויות האיומות שיכולות להיות לאֹפֶל, חוץ מהממד האינסופי. כי זה אֹפֶל בתוך העולם. והִזכרנו את גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת של דָּוִד. כך המשכנו לדבר על האֹפֶל, ועל דָּוִד כְּרוֹאֶה עצמוֹ בתוך האֹפֶל, ועל הדיבור על האֹפֶל שהוא חזק מן הדיבור על היוֹרִים, וחשבנו האֹפֶל נורא, ולרגע חשבנו אולי נורא כמו אלֹהים. 

ויִשְרֵי לֵב כאן הם נפשו של דוד [ואחרי כן השאלה על הצדיק].  

 

 

תהלים פרק יא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיקֹוָ֨ק׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב: 

 

תהלים כג: ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

יום ראשון, 10 במאי 2026

יוֹמנסִפְרוּת 60

 

 

 יוֹמנסִפְרוּת 60 

הגיע אלי ״אינלנד״, ומפני שחיפשתי איזה דבר ב״סיפור פשוט״ של עגנון כבר נשארתי אצלו, ואף על פי שהוא כולו מוכָר לי שמחתי בו כמעט כבדבר חדש, והרי אף על פי שעלילה של רומן בו כמעט ככל העלילות, גם דבר שהוא לא-עלילת רומן מצִיץ ממנו, כהיפוך לה, כמעט כרוצה להחריב אותה, קצת כהפתעַת-מלכודת, קצת כמו במדרש. ואולי כל זה רק מין הרגשה שלי. 

״בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלָה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים״, וכאילו רק תנועת העלילה כאן, אבל כמעט-ההשוואה ל״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה...״, שלא עשה כל מה שאבותיו אומרים ושהגיע לגְדוּלָה, כאילו סותרת לרגע את מהלך העלילה, וכאילו פוצעת את העלילה, ומשבשת בעצמה את ההשוואה [וכמובן, לא תרשה להירשל להגיע לגדוּלה]. 

וכן, ב״לא הרי מינה כהרי בלומה, ולא הרי שיחתו לפני בלומה כהרי שיחתו לפני מינה, אלא כמה ימים היה יושב ודומם, משניתן לו מקום לדבר לא הבחין בין מינה לבלומה״, כאילו נעה כאן העלילה כדרך עלילוֹת ומובילה את הירשל אל הנישואים למינה, אבל כבר אבסורד כאן, קצת כמו במדרש, קצת מחריב, ולא תוכל להיפטר ממנו תנועת העלילה. הוא יִשָּאֵר.    

והתחלתי לקרוא ב״אינלנד״ וכמעט התחלתי לראות בו מין חורבן-עלילה גלוי כל כך.  וגלוי בו גם הרצון אל הנִסתר. 

 

[הציטוטים מ״סיפור פשוט״, עגנון, הוצאת שוקן.]

[בראשית: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו... ]

יום שלישי, 5 במאי 2026

איזהו משפט שיש בו צדקה, ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

 

משפט שיש בו צְדָקָה. ואבסורד [שיחות עם ישראל פיבקו]

בתחילה שאלנו אם דָּוִד עשה צדקה [או עשה צדק] וראינו אבסורד ב״וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע״, כי כשהדרשן אומר ״איזהו משפט שיש בו צדקה״ הוא בעצם אומר שהצדקה היא צדק, שהפשרה היא צדק. וראינו משחק של הדרשן בטקסט התנ״כי כשהוא אומר שאם יש משפט אין צדקה [שהיא לבְצוע] ואם זה משפט לאלֹהים הרי הוא אומר שאלֹהים לא יודע לעשות צדקה. רק יודע לעשות משפט. 

וראינו את האבסורד ב״דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושִלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו״, הכל עשה השופט כראוי, ואז ראה שהחייב עני, ושילם לו מתוך ביתו, של השופט, וזה משפט וצדקה, גם עשה את הדין וגם נתן צדקה לעני [שהיה החייב בדין], וישראל אמר זה נִסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו אבל זה דורש שיהיה שופט שיִתֵּן מכספו. וזה אבסורד כהגדרת משפט וצדקה. הגמרא לא מהססת להראות שדברים הם תמיד באבסורד מוחלט, אפשר שיהיה דין וגם פשרה. וזה מראה שגם הפסוק על דוד שעשה משפט וצדקה מראֶה אבסורד. 

והאבסורד היה יָפֶה בעֵינֵינוּ. 

 

תלמוד בבלי: וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה משפט וצדקה, משפט - לזה, וצדקה - לזה, משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו). קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו? לעניים מיבעי ליה! 

 



יום ראשון, 3 במאי 2026

עוגה ועליה סמל של חבל תלייה.



 

 

הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה

 

״אף אתה כאן? שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.

אמר הירשל, דומני שאף אני כאן.

שִפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה...תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתליָה כשעמדו ליתן את החבל על צווארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן. ברוך מאיר לא הרגיש שהנמשל אינו יפה למשל והיה שמח״ [סיפור פשוט. עגנון. הוצאת שוקן]. 

וכמובן, הנמשל יפה למשל. 

 

״הצל הגיע עם עוגה ועליה סמל של חבל תלייה, בדומה לסיכה של בן גביר שנוצרה כדי לקדם את חוק עונש מוות למחבלים. את העוגה העניקה לבן גביר אשתו אילה״ [וויינט]. 

האם הצל ואשתו של השר חשבו שסמל חבל התלייה הוא מָשָל יפה. האם חשבו שמזכירים חבל דווקא בבית התליין? [ומי הם אוֹכְלֵי חבל התלייה?]

 



יום שבת, 2 במאי 2026

במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה

 



במשך כמעט עשרים שנים היתה דבורה כותבת לי ״אולי כדאי לוותר על המשפט הזה״ והייתי מוותרת עליו, והיתה כותבת ״נעמילה, הניסוח כאן קצת מסורבל״ והייתי חושבת הרי המחשבה שלי היתה מסורבלת, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי אותה רק שלוש פעמים, ובמשך כמעט עשרים שנים ראיתי את יופיָה הברוּר נִגְלֶה בהערות העריכה, ולא תיארתי לי שחָלְתָה ועכשיו אני קוראת שוב בספרֵי השירה שלה וכש״בְּכִי-הטַוָּסִים״ אצלה הוא לא רק של הטַוָּסִים של וואלַאס סטיבֶנס, נדמה לי שהוא מכיר את זיכרונות הסִפרוּת כולה.  

 


                                                     




יום שלישי, 28 באפריל 2026

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]



 

מה בֶּצַע כי נהרֹג [שיחות עם ישראל פיבקו]

שתי שיחות על שתי סוגיות, ונדמה לי שהדברים מתרחקים ומתקרבים כל הזמן. ובאחת דיברנו על ״רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'״, וישראל אמר רבי מאיר הולך אל ספר בראשית ומנסה להבין מהו בֶּצַע שאמר יהודה, ומשווה זאת לבוצע, וכאילו פשרה במה שיהודה עשה [היה כבוצע], ורבי מאיר אומר שהפשרה גרועה כמו הריגה [וההריגה היא דין. הם דנו את יוסף]. ועל ״הרי זה מנאֵץ״ אמר ישראל דורות שלמים שיברכו את יהודה שממנו יצא עַם הם מנאֲצים. 

ובשניָה דיברנו על ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע.״ ושאלנו על מִצְוָה לבצוע, כי רבי יהושע מייחס כאן חשיבות של מִצְוָה לדבר שחייבים לעשות, כמו ממקור אלֹהי, ואלֹהים לא נתן מִצְוָה לבצוע, והוא אומר על אמת ומשפט שלום, הוא אומר שאמת שווה למשפט שלום, והוא כמעט פוסל אפשרות של משפט [ושל שופט] כי מִצְוָה לבצוע, מִצְוָה לעשות שלום תמיד [ולא צֶדֶק], וכאילו הוא רוצה לבטל את הצדק בעולם. כי השלום הוא ערך עליון, ואז אין צורך בחיפוש צֶדֶק.

ורבי יהושע אמר במקומות אחרים את ההֵפֶך של זה, את חשיבוּת הדין, אמר ישראל. וחשבנו שאמירת ההפך מובנת מאליה. 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין: ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מִצְוָה לבצוע, שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע. וכן...״

 

יום רביעי, 22 באפריל 2026

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


  

 

 

אין זה מברך אלא מנאֵץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

סוגיה חדשה, כי בתלמוד סוגיות חדשות ושונות כל הזמן והן גם בזמנים אחרים ואולי גם בשפות אחרות, סוג שיח חדש שלא היה בדיאלוג האפלטוני, כי הוא כבר בממד היסטורי, כבר כמו סיפור של עם, של תרבות, ולא של אנשים בודדים, אמר ישראל כשהתחלנו לקרוא את ״הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה...״. ו״הרי שגזל סאה של חִטים...״ כאילו מנותק לגמרי מן הדיון שהיה לפניו והוא דן כאן בפֶשַע, של מי שגזל, ולמה הוא מביא פתאֹם פשע, ואיך זה שייך לדיון, וישראל אמר בכל זאת יש פה דימוי והשוואה של אירוע עם חִטים לדיון של ״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע...וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאֵץ״, וראינו כי החִטה גזוּלה והשופט הבוצע גוֹזֵל, הוא גוֹזֵל את האמת המוחלטת מאחד המִתדיינים. 

ולמה החִטה, אמר ישראל, כי הוא אפה והפריש חלה ובהפרשת חלה קידש את אלֹהים, [והוא עצמו נהיה כך קדוש] ובכל זאת רבי אליעזר אומר עליו מנאֵץ. הברכה לאלֹהים לא מתקיימת כשהוא עושה פשע של בני אדם וזה עולם מתוקן שלא מפריד בין אדם לעצמו ולחברו ולאלֹהים.

 

[ערב יום הזיכרון עכשיו, ונדמה לי שזיכרון הסוגיוֹת השונות והמִצטרפוֹת מזמנים שונים שבתלמוד יוכל לשמור עלינו מהִתנוונוּת מחשבוֹת-הזיכרון שלנו בתוך הַעֲרָצַת העכשָיו.] 

 

״רבי אליעזר אומר: הרי שגזל סאה של חִטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאֵץ, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ה'...״