יום שלישי, 21 במאי 2024

זיכרון אמנוּת 16 שָֹנֵאתִי את

 

שָֹנֵאתִי את מין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, הפשטה חֶלקית בְּציוּר, מתערבבת בתוך הלא-מופשט, ואת האמוּנה החֶלקית שבזה, אמרתי, וישראל אמר אמוּנה חלקית היא עבודה זרה, והיה נדמה לי שהבנתי מהי עבודה זרה, ורציתי לקרוא עבודה זרה להפשטה חֶלקית באמנוּת. רציתי את חֻמְרַת האמנוּת, את הגעַת הרעיוֹנוֹת עד קִצָּם. 

 

כאילו בלי כל קשר לחומרת האמנוּת אנחנו מדברים היום על טומאה [גם ב״אדיפוס המלך״, טומאת הרצח], אבל נדמה לי שבגלל הצורך בקְצוֹת הרעיוֹנוֹת אנחנו מדברים גם על הטומאה. אנחנו מדברים עליה בקְצוֹת יכולֶת ההבנה שלנו וכמעט ברֵאשית היווצרוּת הרְגָשוֹת שלנו. 

אחרי כן, כשנדמה לי שאני מבינה את חומרת האמנוּת, עדיין כמעט-הבנַת הטומאה וכמעט-יכולתֵנוּ לראות את פָּנֶיהָ.  

 

בתמונות:

Tennyson

Jasper Johns

“Ocean Park #54,” Richard Diebenkorn

 

 

                                              



 

יום שבת, 18 במאי 2024

זיכרון אמנות 15 ״...כתב יוּז שמונדריאן

 

״...כתב יוּז שמונדריאן נזקק לציוּרֵי הפרחים כדי להימלט מהרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, וכדי לאפשר להם להחזיר לעצמם את המשמעויות שיוחסו להם. בניגוד לכותבים אחרים, שהדגישו את הצורך של מונדריאן לצייר מדי פעם יופי ידוע ומוסכם, הדגיש יוז את הצורך שלו להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים, כדי שיוכל להמשיך ולהאמין בהם.״ [מ״הגדרת הצמחים״, הוצאת כרמל] 

שמרתי בלִבִּי את הדברים של יוּז, והחשבתי כל כך את הרגשת המיאוס שרעיונות יכולים לעורר אחרי שעוסקים בהם שוב ושוב, ואת האמוּנה בציוּר המופשט, ונזכרתי עכשיו בדברים האלה כשראיתי את צילום ציור הכריזנטמה של מונדריאן, שיש בו כמין פירוּק צורות, כמין התחלה של רעיוֹן הַפְשָטָה בציוּר של פרח, והיה נדמה לי שציור הכריזנטמה אינו יכול לעזור להציל את המשמעויוֹת של הציורים המופשטים בגלל התחלת רעיון ההפשטה בו, שכמעט פוגם באי-ההפשטה שבציור הפרח, והיה נדמה לי שהתחלַת רעיון ההפשטה בו כמעט לא נזהרת מאמוּנה חֶלקית. 

 

[חשבתי אחרי כן שכמו רוב הדברים הישָנים, החיים והמתים, החוזרים ומזכירים את עצמם, כך חוזרים גם הדברים של יוּז, כגעגועֵי העתיד שלנו.]

 

 

בתמונות: Piet Mondrian .Chrysanthemum

Piet Mondrian Arum lily   

 

 ,




                                                      


מונדריאן

 

יום ראשון, 12 במאי 2024

יוֹמנסִפְרוּת 41. זיכרונות סִפְרוּת של פונטנה ב״השטכלין״

 

בתחילה אני קוראת בו מפני שהוא של פונטנה, ומופיעה אצלי מין מחשבה על זיכרוֹנוֹת הספרים האחרים של פונטנה בו, כאילו רק מחשבת-מִשאלה, רק ברצוֹנוֹתַי, וכאילו מין יצר מפתֶה לראות בדוּבסלב הזקן משהו מאביה של אפי בריסט, ואחרי כן כמעט נדחֵית מחשבת-המִשאלה, כמחשבה מטופשת, והרי בדרך אחרת הולכת היצירה הזאת. 

אבל שוב מחשבת-המִשאלה בסוף הקריאה, והמחשבה על הכרח זיכרוֹנוֹת הסִפרוּת, כמו הכרח רוחות הסִפרוּת, כמעט רפאֵי הסִפרוּת, ואני חושבת על מוֹת אפי בריסט, ועל מוֹת כריסטינה ב״ללא תקנה״, ועל מוֹת דוּבסלב ב״השטכלין״, כאילו הכרח סוֹפֵי היצירוֹת כהכרח סוֹפֵי החיים, ואני חושבת שהסִפרוּת של פונטנה בכל זאת שומרת בה את זיכרונותיה שלה, אולי כמו עֶצֶב נמשך, אולי כעצב ״הכניעה השקטה לחוקיוּת...״, ונדמה לי שהמִלים של  בריסט, ״זה באמת שדה רחב יותר מדי״, בתוך העצב הזה.

 

ואולי באמת רק במחשבת-המִשאלה כל זה, ובכל זאת, מחשבת-המִשאלה, מפרפרת, רופפת, רצויה לי כל כך. 

ואני קוראת גם את אחרית דבר שכתב רועי כנען, ואני צריכה להרהר עוד בעניין השֵמוֹת, ולהרהר בדברים אחרים שמאירה אחרית הדבר. 

 

 

״...כל דבר בא בתורו״

״...המון דברים בחיים קשורים לתעלומות כאלהֿ״

״...אבל הרי בסוף גם אצלם אתה משלים עם המציאוּת״ [השטכלין, תיאודור פונטנה, עמ׳301, 354, 359, הוצ׳ אפרוח, תרגם רועי כנען]

 

״...מה ראוי לאדם שיעשה ומה ראוי לו שלא יעשה, גם זה שדה רחב״ [אפי בריסט, תיאודור פונטנה, עמ׳ 114, תרגמה נילי מירסקי ]   

 


                                                   

כריכה אחורית של ״השטכלין״

  

 

 

יום רביעי, 8 במאי 2024

אחרי תערוכת הרישוּמים האחרונה כתבתי

 

אחרי תערוּכַת הרישוּמים האחרונה כתבתי 

״ההפרעוֹת של הרישוּם. אני שונאת רישוּם. לִרְשום אֵין-גוּף, אֵין-זיכרוֹנוֹת. דבר מיותר. דבר אפשרי, חַי״. 

האם הרישוּמים האחרונים, שכמעט נִכספו אל קִצָּם, הראו לי אז בבהירוּת רבה יותר שרַבּות הפרעוֹת הרישוּם, ואין לו נחת, ואין לו הרגשַת כי טוב. 

וכמה עלי לשנוא את הרישוּמים שלי, לעולם לא לראותם כקרובים, אלא לרְצוֹת את התרחקוּתם. שם כבר לא יכירו בי ובנפשי. 

והאם כמהתי אל רישוּמים בלי גוּף, בלי זיכרונות, ואל דבר מיותר, דבר אפשרי, חַי, ואחרי כן לא יכולתי עוד לִרְשום, והרישומים רק בעינֵי רוחי עִם אֵין-גוּף. 

אבל הזיכרוֹנוֹת, אני חושבת, הרי הרישוּמים זקוקים להם, לא לזיכרוֹנוֹתַי אלא לזיכרונות הרישוּם כולו, זיכרונות כל תולדותיהם, ונדמה שהרישוּמים, שהם כמין רושֶם נִשְאָר, יודעים שגם הזיכרונות הם כמין רושֶם נשאָר, שהוא דבר ולא דבר, השֹגה ולא השֹגה. שהוא בנפשם. 

 

 




                                                


רישומים. נעמי ולך. מתערוכה בגלריה ״מבט״ תל אביב. 

                       

 

יום שלישי, 30 באפריל 2024

שבת. פסח. אני מחטטת בדַפֵּי


שבת. אני מחטטת בדַפֵּי כתיבה ישָנים וברישוּמים מִתכהים. כמו חיפוש ראָיוֹת. 

אני לא יודעת למה כתבתי ״...ולכל כבשה היה פרח קטן בקצה הזנב״, הרי הייתי צריכה לכתוב על החזירים שיש להם פרח קטן בקצה הזנב בפיז׳מה שתפרה לי סבתי, הרי הייתי צריכה להיות נאמנה לחזירים האלה.

אבל תחילת לימוּד ההפשטה ברישוּם בהשפעַת הרישום של אביבה אורי היתה כמעט מובנת מאליה. וכאילו רְאָיוֹת המובן מאליו בניירות הישָנים. ואחרי כן, עזיבת ההשפעה הזאת אל דרכֵי הפשטה אחרות היתה גם היא מובנת, ברורה, נחרצת, כמעט נכספת אל ראִיית-הרישוּמים את קצוֹת יכולֶת הגעתָם, את קיצם. 

 

ועוד בדברים הישָנים, ציוּרֵי הפרחים בימֵי היַלדוּת, ופרטֵי הפרחים הרַבִּים בהם, כאילו תכלית הפרחים, ותכלית הילדוּת. וכאילו לא הִתכהה לימוד הפרטים. 

 

 

יום ראשון. כמה מהר נמאס החיפוש בניירות הישנים. אבל גם מין כמיהה עכשיו אל הרגשַת התכלית ההיא, כמעט רָפָה, מפרפרת, כמעט כחַיֵּי פַּרְפָּר.

 

 

יום שלישי. שוב אצל הרופאה. אחרי כן אני רוצה את חֲרִישִיּוּת ההִתרַגלוּת וגלידת תוּת שוקולד. 

 



                                          






                                  


  

יום שישי, 26 באפריל 2024

מתוך דברים שכתבתי לפני שנה.

 


מתוך דברים שכתבתי לפני שנה. האם עדיין אוכַל לראות בהם משהו מדמות עתידֵנוּ. 

 

אני כותבת לךָ כמה מִלִּים שלי ושל אחרים, מתערבבוֹת וכמעט מערבבוֹת את הזמנים. בתחילה על הצילום הזה של ציוּר ציניוֹת מימי ילדוּתי, ימי ילדוּתנוּ, כי אני כמעט רואה בו את ימֵי הילדוּת שאִמא ואבא יָצרו בשבילנו, ואני נזכרת ברישוּם העורב שרשמתָּ אַתָּה, ואני חושבת על רושֶם הציוּר והרישוּם האלה על חיינו. 

 

כשדמותו של אדריאנוס בסִפרוּת מתארת את עברֵנוּ [״כי שבנו וכבשנו את גל החורבות הזה שקראתיו אליה קפיטולינה ואשר היהודים הוסיפו לכנותו ירושלים..., ״...אולם לא יכולנו למנוע מן העם הזה לומר לנו לא״] כאילו בלי עתידנוּ, היא בכל זאת מראה לנו משהו מעתידנוּ, אולי גם עולמות נחרבים ונִבנים של סבא וסבתא שלנו שבאו הנה, ושלנו. כשאני כותבת לךָ אני חושבת גם על התקווֹת שלהם ושלנו. 

 

כשאני חוזרת וקוראת בדברים שסבא כתב על חייה של סבתא אני חוזרת גם אל מִלים שכתבה י׳, ״צ׳ עם ילדיה הקטנים יוצאת אחרי יוסף לצרפת – האניָה התרחקה ואין רואים אותם. פנינו לחזור, הלב עדיין רוגש, עוד מבט אחד. מה יהיה כשהיא תחזור? שאלה לפתע רבקה...דומֶה, כל אופיָהּ של רבקה נתמצָה בתוכו״. י׳ כתבה על הדאגה של סבתא שלנו. כאילו כתבה על הדאגה שתלווה אותנו תמיד. 

ולבסוף, על הגַן שבו ״אֵלֶּה פִּרְיָם לא יִבּוֹל לעולם, לא יחדל מלפרוח – חורף וקיץ, כל השנה...״ [ה״אודיסיאה״], כאילו אין בו צורֶך בהִשתנוּת בתוך הזמן, אבל הגַן הזה הוא רק מתנַת אֵלים זעירה בתוך הִשתנוּת הדברים בחזרַת אודיסיאוּס, בתוך הזמן. 

[המלים מהאודיסיאה בתרגום אברהם ארואטי]

יום חמישי, 25 באפריל 2024

יומנספרות 40. בעת הקריאה ב״השטכלין״

 

נִטפלתי אל ״שֵמות הם באמת דבר מה שאין לו שיעוּר״ כאילו רק בגלל הִרְהוּרים ישָנים על שֵמות, המַגדירים דברים, ועל כמעט ערטילאיוּת גדרוֹת ההגדרוֹת האלו, על כמעט-צירוף כמעט-דמיוני של גדרוֹת ההגדרוֹת ושל אֵין קֵץ,

אבל האם לא יוצרת הסִפרוּת עצמה את גדֵרוֹתיה ללא שיעור, האם היא לא מכירה תמיד את צירוּף הגדֵרוֹת והערטילאיוּת, 

והאם לא אומר פונטנה שמוכרחים הדברים בסִפרוּת להיות ללא שיעוּר.  

ובהמשך הקריאה עדיין עניין השֵמוֹת. מין צורֶך השֵמוֹת, נדמה לי, אולי בכל זאת רק בגלל הִרְהוּרַי שלי. אולי אדע בעוד המשך הקריאה.   

 

 

ובעת הקריאה אני מרגישה את יְפִי התרגוּם, את יושרוֹ, ומין נדיבוּת, אולי עַנְוַת הידיעה על מה שאין לו שיעור. 

 

 

״שֵמות הם באמת דבר מה שאין לו שיעוּר״

 

״...ושמות לא אומרים כלום.

מי ששמה מלוזינה אמורה לדעת מה שמות אומרים״ 

 

״...משהו יהודי עתיק, בסופו של דבר, זה תמיד הכי טוב, מה דעתך על רבקה?״ [השטכלין, תיאודור פונטנה, עמ׳ 117, 139, 180, הוצאת אפרוח, תרגם רועי כנען]