היה זמן אחר כשקראנו את ״ויאמר אליהם אַל תִרגזו בדרך״. האם יִרְגַּז עלַי הזמן.  

בסוף אביב שהתארך מאד התחלנו את השיחה על "אַל תִּרְגְזוּ בַּדֶּרֶך" שאמר יוסף לאֶחָיו כאשר שלח אותם לכנען, ועל החיבור "ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי, כשדיברנו על ההסכמה המסוימת שהסכים יעקב עם ההשתחווּת ליוסף כשפירש את חלום השמש, הירח והכוכבים, וכששמר את הדבר הזה בלִבּוֹ, ועל האופן שבו חזר יוסף אל פירושו של יעקב ואל תפקידו שלו כ"יוסף" כשהביא את אביו למצרַיִם. 

הרב אשכנזי התחיל את חיבורו בפתח דבר שיותר מאוחר ביטל. בפתח הדבר הוא כתב "...הנה העזתי לכתוב ממה שעלה בידי על מאמר אל תרגזו בדרך. כאשר חנני הקב''ה להעמיק במקצת בחד עיקרי דת העולה לקדושת הארץ." מדוע ביטל הרב אשכנזי את פתח הדבר, שאולי כִּוון בו לדיבור על ההליכה אל ארץ ישראל? 

בתחילת חיבורו כתב הרב אשכנזי שלא מצא את פירוש כיווּן השינויים מן הדברים שבמסכת תענית "אמר ר' אלעזר, אמר להם יוסף, אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִיזו עליכם הדרך" אל פירושו של רש"י, שכתב "אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תִרגַז עליכם הדרך", ושיצטרך להבינו מגוף הפסוקים עצמם. 

בשיחה שלנו אמר ישראל, ההלכה, שהיא דבר פָּסוּק, מתחרָה בַּדרך מפני שהיא יוצרת מעצור בדרך, ונהיית כך הפוכה להליכה. רש"י מעמיד את הדרך כיֵשות בפני עצמה השוקלת את דברי האנשים, אמר, ומעמיד אותה מעל ההלכה כשהוא דן בין המציאוּת שהיא מן הבְּרִיאָה ובין היצירה האנושית. 

בפסוקים שבמסכת תענית נכתב "מי שהיה מתענה...ושכח ואכל ושתה, אל יתראה בפני הציבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר, בראשית מ"ב, ויאמר יעקב לבניו למה תִתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תַראו עצמכם כשאתם שׂבֵעין לא בפני עֵשָו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם. בראשית מ"ה, אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִזו עליכם הדרך". בני יעקב שיוסף שולח לדרך, אמר ישראל, יחזרו שבֵעים ממצרים ואַל להם להראות עצמם, ואַל להם לעסוק בדבר הלכה כדבר גמור, שממהותו יש בו חוסר צדק. אל תתעסקו בדבר הלכה כדבר גמור, המשיך, כי הדרך תאמר שיקרתם, רימיתם. והרי כשהם אומרים לדרך שיש להם תשובה אחת, שאינה קשורה בדרך ובהִשתנוּתהּ, הם בעצם משקרים לדרך. [הופיע ב״צמחי הדמיונות״, הוצאת כרמל]

מִפָּנֶיךָ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 מִפָּנֶיךָ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

 

לא ידענו את פשר ״עַלְמוּת לַבֵּן״ וכאילו ידענו וכאילו ראינו שוב את אבשלום הבן האהוב והמתנגד והמת, וכמעט ברור ולא ברור לגמרי היה ״בְּכָל לִבִּי״ כי ראינו הפרזה גדולה, וישראל אמר בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי מופיע אצל ירמיהו, דְבַר יְהֹוָה אל ירמיהו, וכאן דָּוִד משתמש באופן הדיבור של אלֹהים. בפניָה של האדם כאן אל אלֹהים. כיהירוּת גדולה. ושאלנו על שִׁמְךָ עֶלְיוֹן, אם הוא עליון או הכותב עושה אותו עליון. 

ושאלנו על ״יֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ״, לא מפָּנַי, לא מפְּנֵי דָּוִד, הם אויבֵי דוד אבל יאבדו מפְּנֵי אלֹהים, וישראל אמר כאילו דָּוִד הוא גילוּי אלהים, וזה מגוחך, ואויבַי שבים אחור מפָּנַי, מפָּנַי רק שבים אחור ויכולים לחזור, ומִפָּנֶיךָ, מפְּנֵי אלהים, יֹאבדו. ואם הם יחזרו יהיה זה רצון אלהים שהוא כבר אחראי עליהם, שלא הצליח לאבד אותם מפנֵי דוד, אמר ישראל, אלֹהים מאבד את האויבים רק למען אלֹהים ולא למען דוד. וראינו שכך גם ״כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי״ כי אלֹהים לא רצה להציל את דוד. ומהו הצדק כאן, הוא רעיון עליון, מוחלט, לא תלוי במעשי דוד. 

ובפסוק הבא, גויים ורָשָע הם רק כלפי אלֹהים.  

 

[דיברנו קצת גם על אהבַת דָּוִד את אבשלום, והשווינו לאהבַת יעקב את יוסף, ודיברנו קצת על יְפִי יוסף ויְפִי אבשלום, וכמעט לא דיברנו על הכרח היופי.]

 

תהלים פרק ט. (א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) אוֹדֶ֣ה יְ֭קֹוָק בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: (ג) אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן:(ד) בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ: (ה) כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק: (ו) גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: 

 

ירמיהו לב: וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בֶּאֱמֶת בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי.

זִכְרוֹן אמנוּת. הציוּרים הבוטַניים

 

  

זִכְרוֹן אמנוּת. הציוּרים הבּוטַניים הם כמעט לא תמונות המציאוּת כשהצמחים המצוירים נראים כמנותקים מן האדמה, מן האוויר, חלקיהם שָטִים בכוח עצמם, דוֹמים לא-חיים חֶלְקִיִּים, אולי קצת כמו רישוּמי לימוּד מרחפים על הנייר, דומים כל כך לצמחֵי המציאוּת ומתרחקים מאד אל אידיאה, אולי קצת כמו האמנוּת כולה הם שואפים אל לא-מושֹג. אבל הם חושניים כל כך, כמין אמת של הצמחים עצמם, כמעט נותנים לנו לנגוע בה. 

 

[בשבתות ימֵי ילדוּתי הייתי מציירת ציוּרֵי פרחים והם היו כמעט הדוֹמִים הלא-חיים באוויר הנייר, אשליוֹת השֹגַת האמנוּת שלי.] 

בתמונות: Clutius Botanical Watercolors

                                                  

כל ״מה כתיב בה״

 

כל ״מה כתיב בה״ [שיחות עם ישראל פיבקו] 

כך המשכנו ודיברנו על ״מה כתיב בה״ שאמר משה ועל התשובות של אלֹהים שהן עשרת הדִבְּרוֹת, וב״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ אלֹהים דיבר על עצמו ועל הוצאה ממִצְרַיִם [כי מצרַיִם היא האויב הגדול של אלֹהים] ולא אמר שהוא זה שברא את העולם, וישראל אמר בשיחה שלנו כלומר רק מי שנכח ביציאת מצרים יכול להבין את אלֹהים, והכוח של אלֹהים הוא גם הכישלון שלו כי הוא נשאר רק עִם בני ישראל. ובלי מצרַיִם. ומה שאמר משה למלאכים, ״למצרַיִם ירדתם, לפרעה השתעבדתם״, אמר נגד המלאכים ונגד אלֹהים, מין לַעַג למלאכים ולאלֹהים, ובעיקר אמר להם שהסיבה היחידה לַתורה היא השִעבוּד במצרַיִם, ופרעה הוא הנותן את הכוח לתורה. והוא הנותן משמעוּת גם ל״אנֹכי״ שאמר כאן אלֹהים. והמלאכים לא יכולים להבין מהי התורה כי לא היו משועבדים לפרעה וההכֵּרוּת שלהם עם אלֹהים חלקית, לא הכרוּת מול פרעה. 

והמשכנו אל הדִבֵּר השני שאמר לו אלֹהים, ״לא יהיה לך אלֹהים אחרים״, ואל דברֵי משה למלאכים ״בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה?״, כי אתם לא בין הגויים, לא תחת עבודה זרה, ובעצם אמר להם שאלֹהים לא מצליח לשלוט בגויים ובעבודה זרה שלהם. וישראל אמר הוא הראה למלאכים שאין עולם של שלמוּת. 

והמשכנו עד מה שאמר להם על יצר הרע, ״יצר הרע יש ביניכם?״, אפילו יצר הרע אין לכם. כאילו אמר להם אין לכם הידיעה שהטוב בבריאה לא הספיק, ויש רע. וישראל אמר הרע הוא החיים.

ולרגע היה נדמה לנו שבשעה שעלה משה למרום כבר הִתעלה מעל המלאכים. 

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת 

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה? שוב...

לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?...

 

 

 

 

 

 

מה כתיב בה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

מה כתיב בה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כך המשכנו בשיחה שלנו, כי המדרש אומר משה עכשיו בממד המלאכים, ממד הנצח [הם לא מתים], והם ממד מסוים של שליחֵי אלֹהים, והאדם מתבטל מולם אבל כאן משה ילוד אשה ביניהם, בדרגתם, ומשה חושב שהם ישרפו אותו כי הוא לא יכול להיות במחיצתם כי זה הנצח מול החיים, והם חושבים שהוא בא לגזול מהם את התורה שבעיניהם גם היא נֶצַח, והשאלה העמוקה כאן במדרש, אמר ישראל, היא מהי תורת קודש, ולמה המלאכים לא שאלו מה כתוב בתורה, ואם הם קראו בה מה המשמעות שלה בשבילם, ואם הם יֵדעו מה כתוב בה הם יִראו שהיא לא בשבילם. וכך מראֶה שאר המדרש, כי כאשר משה אומר ״תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה״ והתשובות של אלֹהים הן על עשרת הדִברות, מתוארת התורה כמעמידה את האדם במרכז. 

ושאלנו קצת על ״גנוּזה״ שאמרו מלאכי השרת, וישראל השווה זאת קצת לתֵבת פנדורה, ואמר היא תַראה את העמדַת האדם במרכז ולא את הקדוּשָה. 

 

[אחרי המשך השיחה אני ממשיכה גם לחשוב על נושֵֹאת המטוסים והמשחתות האמריקאיות המחכות כמו שחיכו הספינות של אגממנוֹן, כי לא הִתבטלה סיבת המלחמה. ולא נִסתרה הסיבה מעינֵי בני האדם.] 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה? שוב...

 

 

 

 

*

 

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה,

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בורֶאס וזֶפירוֹס, רוחות הנושבות מתרַאקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים...כך נִסְעַר לב האכַיִים בקִרבם״.

 

הרי בדימוּיִים המתפשטים ומתרחבים שב״איליאדה״, כמו בכל תמונות הסִפְרוּת [האמנוּת], הלא-חַי הדּוֹמֶה לחַי, וכך הדימויים האלה שאולי מגדילים מעט את הידיעה שלנו על סערת הלב, על בהלה, למשל, מגדילים בעצם את מֶרְחַַקֵּי הסִפרוּת, מרחקֵי השאיפה אל הלא מושָֹג, כמעט אל הלא ידוע, אל הלא דּוֹמֶה. 

אנו מסתכלים אל מרחקֵי הדימויים הסִפּוּרִיִּים האלה ורואים לא רק את דמוּת הרוּחוֹת המסעירות, את דמוּת האריֵה העלז, אלא גם את הֱיוֹת הנִסתר, את הלא-מציאוּת של הרוחות ושל האריה, את הלא-מציאוּת שלנו, את הכיסופים אל הלא מושֹג. 

ואני נזכרת בהעתקים של רובנס, בהעתק הקפלה הסיסטינית ביפן ובהעתקי אמנוּת אחרים, כי הם יודעים שהדימויים לא מגיעים אל קֵץ. הם ממשיכים לחשוב על הלא מושֹג. הם ממשיכים את כאילו-דְמוּת-המציאוּת הנראֵית ובעצם את כמעט-דמוּת-הלא נראֶה, את כמעט השאיפה אל האלוהי. 

 

״אך את לב האַכַיִים אחזה בהלה איומה...

כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדגה, בוראס וזפירוס, רוחות הנושבות מתראקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יפלטו לאורך חוף הים, כך נסער לב האכיים בקרבם״ 

״עלז כאריה שבדרכו נקרתה ניבלת חיה גדולה, וברעבונו מצא איל בעל קרנים או עז בר, בלהט יטרוף את בשר החיה, ואם גם דולקים אחריו כלבים זריזים...כך עלז מנֶלָאוֹס כשראה בעיניו את אַלֶכסַנדרוס הדומה לאלים. הרי שמר בלִבו להתנקם...״

[איליאדה. עמ׳ 209, 93, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 54 אכילס הנהדר, האכַיים אמיצי-הלב, הֶקטוֹר האדיר,

 

גם התְּאָרִים הרַבִּים ב״איליאדה״ הם הבעַת עובדות, אני חושבת, ושוב אני משווה את ההבעוֹת ב״איליאדה״ להבעוֹת ספר בראשית, ההבעות הנוצָרות ממוצקוּת משמעויוֹת המִלים, ממה שנועדו המִלים להביע, וכשהם אומרים אכילס הנהדר, הספינות החלולות, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכַיים אמיצֵי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, וגם וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו, אין להם צורך להוכיח  את הֱיוֹת הנהדר, אמיצֵי-הלב, יפת-הלחיים, האדיר, ואת וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב. הם מכירים את הכרח הבעוֹת המִלים. 

ונדמה לי שהתארים של ה״איליאדה״ וגם וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב של ספר בראשית הם כְּפִירָה ב"Show, don't tell". וחביבה עלי הכפירה.

 

[אכילס הנהדר, הספינות החלולות, חוף הים רב-השאון, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכיים אמיצי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, אשה יפת-מראה, הלנה לבנת-הזרועות, בְּנוֹ האמיץ, קואון המרומָם בגברים, בן-אַטְרֵיאוס העַז, האכיים הנהדרים, הקטור אדון המנוסה האיתן, אברָיו הנפלאים, פְּּרִיאַמוֹס הגדול. מ״איליאדה״, תִרגם אברהם ארואטי.]