יומנספרות 57

 

יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 

יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]

 

 

 

                                             

שוב פרשנים אומרים

 

שוב פרשנים אומרים אנחנו יודעים איך מתחילה מלחמה ולא יודעים איך היא תסתיים. ובכן, חשבתי, אנחנו גם לא יודעים איך יסתיים השלום, והשוויתי קצת את ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ לשלום [אף על פי ש״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ״ אינו שלום], כי שֶקֶט הארץ מסתיים שוב ושוב, וחשבתי אחרי כן על הסיבה החוזרת שוב ושוב, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וחשבתי על דִבְרֵי ישראל על הֱיוֹת העולם רע, לא שָלֵם, ותיארתי לי שהעולם הלא-שָלֵם מכריח את ״עָשׂוּ אֶת-הָרַע״ ומכריח גם את היות סיוּם שֶֶׁקֶט הָאָרֶץ, שוב ושוב.                                                     וחשבתי מה יהיו סוֹפֵי המלחמות וסוֹפֵי השלום שלנו, ומה יהיו אשליוֹת בני האדם על יכולֶת האמוּנוֹת שלהם לקבוע את מֶשֶך השלום בעולם הלא-שָלֵם, והחזק מהן.

[״ יא וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת, עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.״  

״יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב״

״ל וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, שְׁמוֹנִים שָׁנָה״

 

״א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ 

״ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה.״

״א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן, שֶׁבַע שָׁנִים.  ״

״וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן. ״

״ו וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,״

״א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה״]

 

 

 

בגעגועַי הביתה הסתכלתי בצילומי רישוּמים ישָנים שלי, ורציתי לראות השָֹגָה ואי-השגה, רצונות וביטוּל שלהם, קְצוֹת רעיוֹנוֹת, אולי ביטוּל יומרת רעיון, ואת כמעט נִקְיוֹן הרוח של העיפרון, כי הם כולם עשויים בעיפרון, שאינו מבקש את מתנות רַכּוּת הפחם ואת גוני הגירים וכאילו אינו מבקש דבר, רק הוא, ורק איזה ברק מופיע לפעמים מתוכו. וחשבתי שאם השיגו הרישומים האלה איזה דבר היה זה בכוח נִקְיוֹן הרוּחַ של העיפרון. הרישומים לא הזכירו לי את הבית, ואחרי כן חשבתי על אפרים בן יקיר שאמר כשראה אותם בראשונה שחיכה לדבר כזה זמן רב, ולא ידעתי מה הדבר שראה בהם, ולפני התערוכה האחרונה אמר פחדתי שתתחילי לעשות קַוִּים וירטואוזיים, ועכשיו חשבתי שגם הוא חשב על נִקיון הרוח. 

                                               

 

 

ימי הטילים האיומים מזכירים לי כי נוֹצַר היֵצֶר באדם, ונקבע בו, ונִמלטתי רק מן הטילים, וראיתי את העצים השְֹרוּפִים, גופים דקים שְֹרוּפֵי עוֹר, וחשבתי שוב על העוֹר על פרודוֹת הבָּשָֹר והדם, ועל אדם וחוָה שהתביישו בעור, ומה היו כותנות העור, עור כעוֹרָם, כמו עירוֹם על עירוֹם, ויֵצֶר האדם בפרודות הבשר והדם ובעור.                                 עכשיו אני חושבת עוד על הרישוּם, המַכִּיר את הפרודות ואת היֵצֶר ואת העוֹר ואת הבושה אבל קיוּמוֹ לא תלוי בהם והוא כמעט מִתְנַכֵּר למה שהוא מַכִּיר, והוא כמעט רֹשֶם של עצמו. וכמובן, לא יכולתי להימלט אליו. הוא השואף להתרחק ממני. 

                                                      

 

בבורחי עוד אל מקום מִקְלָט בירושלים מצאתי בין ספרים ישנים דברים ישנים שכתבתי לתערוכת רישוּמים בגלריה ״מַבָּט״ שקראתי לה ״רישוּם וסיפוּר קצר״. 

״אני רוצה להשוות את הרישום לסיפור הקצר, שחייב לבנות את עצמו על המחשבה הצרופה, ולא תהיה לו ישועה ממורכבוּת העלילה, ולא מעיגול הדמויוֹת, ולא מיפי התיאורים. וכמו הסיפור הקצר בסוף המאה העשרים הוא שואל את עצמו אם יש עוד מה לסַפֵּר ״, כתבתי. בבוקר הזורח אל הֶמְשֵך מלחמה אני חושבת גם על המשך חייו של הרישוּם. אז רציתי שהרישומים שלי יגיעו עד קצה יכולת הרישום, כמעט עד קִצּוֹ, וכמובן היה בזה רק רעיון ההגעה אל הקץ, רק השאיפה הגדולה שלי. 

והסיפור הקצר, כמובן גם הוא נמשך והולך, ובוודאי גם מהרהר עכשיו באיזה קץ של מלחמה. 

 

                                                 

יום חמישי. בבוקר

 

 

יום חמישי. בבוקר חשבתי על מוֹת דבורה ונעצבתי, ואחרי כן נזכרתי שהבטחתי לשלוח לה מחזורי פרוזה שכתבתי, ואמבולנס של מגן דוד אדום הגיע אלי בטעות והפרמדיקים שאלו אם זה הבית של א׳, ומשורר חביב עלי כתב לי, ואור זרח פתאֹם, ואִשה זרה באה ואמרה שהיא מחפשת את הבת שלה שהלכה הנה להִסתפר, ואמרתי לה שאין סַפָּר אצלי בבית, אבל היא ניסתה לרדת אל הגינה האחורית כלֹא מאמינה. ואחרי כן התחילו השיחות עם אירן.    

 

                                        

1280px-The_Battle_of_Scheveningen,_10_August_1653_RMG_BHC0277