על ציורי הפרחים של ילדותי:

*

 

בעצם, חשבתי, לימוּדֵי הציוּר שלי התחילו באותן שַבָּתוֹת של יְמֵי ילדוּתי כשהייתי מציֶרת על ניירות הפוליו של אבי את ציוּרֵי הפְּרָחִים. והרי כבר היתה בהם בַּקָּשַת איזו אמת, ואולי גם אמוּנה בצמיחת יְפִי הציוּר מן האמת. וכאילו קַל היה לחשוב על אמת הפרחים המצוירים בבקשת הדמיוֹן שלהם לפרחים עצמם, לפרחים החיים, ובכל זאת, במחשבה הילדוּתית שדימתה לה שתיצור יצירַת אמנוּת ממש היתה גם השאיפה אל מעֵבֶר לדמיוֹן דמוּת הפרחים המצוירים לפרחים עצמם, אל הִתעלוּת האמנוּת, אל מה שהמחשבה הילדוּתית כבר דימתה לה כנִשֹגב, ואל מה שהרֶגֶש הילדוּתי הרגיש כמרוֹמֵם אותו מעל כל רגש אחר. ציוּר הציניוֹת הזה של ימי ילדוּתי צולם זמן רב כל כך לפני שנִזרקו כמעט כל ציוּרֵי הפרחים ההם, כשדימיתי לי שמחשבוֹתַי נִהיו טובות ממחשבוֹת הילדוּת. 

[בתמונות: ציוּר ציניוֹת מימי הילדוּת, ורישוּם מימי הלימוּדים אצל שמעון אבני]      

 

    

                     

צֵל רע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

צֵל רע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

ואחרי כן על ״הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד״, הכל סר, כל מה שיש הסתלק, ויהֹוָה היה צריך להשקיף על הכל, לא רק על בני האדם. ישראל אמר בשיחה שלנו יְהֹוָה הוא הרואה שהכל סר, ובשבילו העולם הוא כבר לא כמו שהיה, או, דוד הוא הרואה, אבל העיקר פה הוא הטוטליות, העולם כבר בלי תקנה. וכל מה שסר נאלח, ואין עושה טוב, והוא לא אומר הכל רע, אלא המציאות יכולה לעשות טוב ולא עושָה. יש כאן כמו איזה זיכרון של עשיית טוב. והזיכרון מביא אותו כמעט לכדי יֵאוּש, כאילו אין יותר אלֹהים שיעשה טוב. 

ועל ״הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ״, וישראל אמר 

על אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אלה הכֹהנים, אוכלי לחם הפנים, ועל אֹכְלֵי עַמִּי אמר הם האוכלים את עַמִּי, וחשבנו על נֶ֫אֱלָ֥חוּ שבפסוק הקודם, וכמו שהכהנים אוכלים את לחם הקודש כך פועלי אָוֶן הם אוכלי העם. ואמר עוד מה קדוש בלחם הפנים, הרי הכהנים אוכלים ממנו ואז הוא בתוך גוף האדם ולא קדוש כל כך. וגם העַם הנאכל כבר עַם אחר בגוף של האוכלים. אבל חשבנו גם שאוכלֵי עַמִּי יכולים להיות האוכלים שבעמי, ולמה זה רע. ודיברנו על מין צֵל רע רובץ על אכילת לחם, מ״בזעת אפיך תאכל לחם״, שהוא בעצם המשך של קללה על הארץ והאדם, ומתועבַת מצרים לאכול את העִברים לחם, ושאלנו למה יש צל רע על הלחם, וחשבנו שהוא כצל רע על האדם, וישראל הזכיר את אשת פוטיפר ועניין רק הלחם [לבדוק] ובמדרש יוסף אומר לה שהיא הלחם, וכך לחם הוא האדם, וכאן בתהִלים יש גְּנוּת בכל הפסוק, על אוכלֵי עַמִּי ואוכלֵי לחם, וכך גם גְּנוּת על לחם הקודש. הוכנס הצל הרע גם אל הקודש. 

 

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי 

*

 

 *

  

 

*

  

יוֹמנסִפְרוּת 64 .כשאני קוראת שוב

 

יוֹמנסִפְרוּת 64. כשאני קוראת שוב את ״בשוכבי גוועת״ אני חושבת פתאֹם גם על הקריאה עִם ישראל בספר ״תהִלים״, כי אני חושבת על שְֹפַת הסִִפְרוּת, והשֹפה של וַארדַאמאן ושל דַארל ושל הילדים-נערים האחרים ב״בשוכבי גוועת״ היא, כמובן, יציר-רוחו של פוקנר וכך היא יכולה להיות שְֹפַת תודעה עמוקה ושְֹפַת-ההכרה ושְֹפַת גְּבָהִים של שירה, והמִלים ״הוא מתבונן בפניה השלֵוות, הנוקשות, נמוגות אל תוך הדמדומים, כמו החושך הוא מבַשְֹרוֹ של העפר החותֵם, עד שלבסוף נדמות הפנים כצפות עליו במנותק, בקלילות, כבבואה של עלה מת״ הן מִלּוֹתָיו של פוקנר, ולמה פוקנר נותן לנער-ילד את מִלותיו אלה, כי הוא לא נער-ילד אלא דמות יצירת-רוחו של פוקנר, והיוֹתה קיימת בגבהי השֹפה והרוח היא ממהוּת הסִפרוּת הזאת, 

ואין בזה, כמובן, השוואה גדולה וגמורה למה שעשה כותב תהִלים אלא השוואת מין מעמד של הכותבים, המעמד של היכול לכתוב את שפת הילדים-הנערים גם כגבוהה, כלירית, בהיותה עמוקת-תודעה, והיא שפת הכותב, ושל היכול לכתוב ״...אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם אֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ־פַחַד לֹא־הָיָה פָחַד כִּֽי־אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ הֱבִשֹׁתָה כִּי־אֱלֹהִים מְאָסָם״, השפה שהיא כמעט לאין חֵקר והיא יצירת רוּחוֹ, כמעט כעֶבֶד-רוחו. וסערה ודאגה וחרדה וגְנוּת ויופי נאמרים בשפות האלה, כמעט כעַבְדֵי רוּחָם של היכולים לכתוב.   

[״בשוכבי גוועת״, ויליאם פוקנר, תרגמה רנה ליטוין, ותהלים]

 

 

*

 

 

 

 

 

"

הוא מחוץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השקיף מִחוּץ לעולם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

דיברנו על יְהֹוָה ועל אלֹהים כשקראנו את ״יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים״, וישראל אמר בבריאה ב״בראשית״ בפרק א היה אלֹהים ובפרק ב יְהֹוָה אלֹהים, ובפרק ב אלה תולדות, כבר תיאור בזמן, ויְהֹוָה לפני אלֹהים כי יְהֹוָה הוא בזמן. וכאן בתהִלים יְהֹוָה השקיף, הוא מחוץ לעולם, וזה נותן את המקום לנבל שאומר אין אלֹהים [הנבל יודע שאלֹהים יצא מן העולם אחרי הבריאה], ושאלנו למה משכיל, אולי מי שחושב, ואלֹהים מבקש שמישהו ידרוש אותו, ויְהֹוָה השקיף, כי אפשר לראות את המשכיל, החושב, החכם, כי חוכמה עוסקת במשהו שניתן לתיאור, והמשכיל דורש דווקא את אלֹהים ולא את יְהֹוָה. ודורש הוא הרוצה להבין את אלֹהים, אמר ישראל, ואת יְהֹוָה אי אפשר לדרוש כי הוא בזמן והזמן תמיד משתנה. חמקמק. ואילו באלֹהים יש ריבוי חוקים, ואת זה אפשר לדרוש, להבין.  

 

תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ:

בראשית א:  בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; 

בראשית ב: ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  הוְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ,

אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו].

•  

 

 

אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שאלנו אם הנָבָל הוא דָוִד, ולמה בלִבּוֹ, ודיברנו על וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ, וישראל אמר אולי עוד רגש, התבוננוּת יותר כוללת על העולם, הוספַת עוצמה בהתבוננוּת על העולם, ו״אין אלֹהים״ כאן לא אמירה פילוסופית אלא רְאִיָּה של הלב, והיא גבוהה יותר מפילוסופיה כי היא לא מתוחמת לממד אחד, יש בה רגשות רבים. ודָוִד אומר כאן שלנבלים יש לב. ולמה יש נבלים. כדי שיגידו שאין אלֹהים, אמר עוד ישראל בשיחה שלנו, כי הם אומרים בלִבָּם, בעוצמת הרגשות וההפשטה. ודוד עצמו, החכם, יכול להיות נבל שאומר אין אלֹהים. והנבל לא רוצה שיהיה אלֹהים כי אלֹהים מתנגד ל״הִשְׁחִיתוּ״, והוא כבר יודע על יציאת אלֹהים מהעולם אחרי הבריאה וכך הוא אומר כאן את האמת, וכך הוא סותר את כל הסיפור התנ״כי על יחסים בין בני אדם ואלֹהים.  

 

תהִלים יד: (א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב)

בראשית ו: וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. 

 

 

שאם הייתי רוצה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 שאִם הייתי רוצֶה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

על ״שאִם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו העבד ניצח את אדונו״ אמרנו הרי היֵצֶר הוא האדון והעבד הוא דָּוִד [או היצר הטוב] ואת היצר נתן לו אלהים ולכוף את היצר הוא לכוף את אלֹהים, ולמה להתגבר על היצר שהוא דבר חשוב באדם [הוא יציר אלֹהים], ודיברנו על התאווה שהיא יצר הרע כאן וישראל אמר שאילו היה דוד מתגבר על התאווה הוא לא היה מבין את סיבתה, ודוד אומר כאן שאסור היה לו לכוף את היצר, את התאווה, שממנה יצא שלֹמה [החכם באדם]. כך המדרש בודק את הצורֶך ביצר הרע ובתאווה, שהם יצירֵי אלֹהים, והמדרש שואל על התאווה אם להשאירה או לנצֵחַ אותה, ועל תפקיד היצר, שהוא היוצר, כמעט כמו אלֹהים, ועל היצר הפועל באופן אסור, באונס בת שבע. 

ושאלנו למה המדרש אומר ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, והרי לא היתה לדוד מתחילה [כבר היו לה קידושין לאוריה], והכל פגום כך, אבל המדרש אומר ״במכאוב״, המכאוב היה נדרש, אלֹהים רצה שלדוד יהיה מכאוב, וכאן לא החטא אלא המכאוב. וישראל אמר בשיחה שלנו דוד היה צריך לפגום לא רק בעצמו אלא גם בשלֹמה, ושלֹמה נולד בפגם.  

[תלמוד בבלי, בתרגום לעברית: זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה. בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה. מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.

ועל זה נאמר: "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי".
אמר דוד: הלוואי שתיפול זממה בפיו של מי ששונא אותי, ולא יאמר דבר כזה עליי.

דרש רבא: מה פירוש "בה׳ חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור"?
אמר דוד לפני הקב״ה: מחול לי על אותו עוון, שלא יאמרו: אפילו ההר שבכם נדד כציפור.

עוד דרש רבא: "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי".
אמר דוד: גלוי וידוע לפניך שאם הייתי רוצה לכוף את יצרי הייתי כופה אותו, אלא אמרתי שלא יאמרו: העבד ניצח את אדונו.

עוד דרש רבא: "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד".
ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב.]

 

עוד על הנערים

 

 

  

בדִמיוֹנוֹתַי פַּחַד הליכַת הנְעָרִים עם אברהם ותְּשוּבָתוֹ אצל הנערים ששלח משה ושהעלו עוֹלות ואצל הנערים של איוֹב, ובדִמיונותַי תשוּבתוֹ תמיד, ברַעַד נְעָרִים ובזיכרונות הִוָּלְדָם מן הדם העתיק, ובזיכרונותַי אני מדמָה את ההִוָּלְדויוֹת העתיקוֹת, את הדם המת, את פחד השיבה אל העָפָר, אבל פַּחַד ההעלאה לעוֹלָה היה כמעט פַּחַד ההִתעלוּת מעל העָפָר והקִרבה הנוראה אל אלֹהים, והנערים ליד אברהם וליד ההעלאה לעוֹלוֹת כה קרובים, מראים לי את הקִרבה הנוראה, יכולים הם עצמם להיות מועלים לעוֹלָה. ומוֹת הנערים של איוֹב גם כדי להינָתן בעד הנפש, עוֹר בעד עוֹר, כי וכל אשר לאיש יִתֵּן בעד נפשו, אמר השטן לאלֹהים. והאַיִל, הוּלדתוֹ בלי העָפָר, והועלָה לעוֹלָה, ונהיתה קִרְבָתוֹ אל אלֹהים.