מִפָּנֶיךָ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]
לא ידענו את פשר ״עַלְמוּת לַבֵּן״ וכאילו ידענו וכאילו ראינו שוב את אבשלום הבן האהוב והמתנגד והמת, וכמעט ברור ולא ברור לגמרי היה ״בְּכָל לִבִּי״ כי ראינו הפרזה גדולה, וישראל אמר בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי מופיע אצל ירמיהו, דְבַר יְהֹוָה אל ירמיהו, וכאן דָּוִד משתמש באופן הדיבור של אלֹהים. בפניָה של האדם כאן אל אלֹהים. כיהירוּת גדולה. ושאלנו על שִׁמְךָ עֶלְיוֹן, אם הוא עליון או הכותב עושה אותו עליון.
ושאלנו על ״יֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ״, לא מפָּנַי, לא מפְּנֵי דָּוִד, הם אויבֵי דוד אבל יאבדו מפְּנֵי אלֹהים, וישראל אמר כאילו דָּוִד הוא גילוּי אלהים, וזה מגוחך, ואויבַי שבים אחור מפָּנַי, מפָּנַי רק שבים אחור ויכולים לחזור, ומִפָּנֶיךָ, מפְּנֵי אלהים, יֹאבדו. ואם הם יחזרו יהיה זה רצון אלהים שהוא כבר אחראי עליהם, שלא הצליח לאבד אותם מפנֵי דוד, אמר ישראל, אלֹהים מאבד את האויבים רק למען אלֹהים ולא למען דוד. וראינו שכך גם ״כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי״ כי אלֹהים לא רצה להציל את דוד. ומהו הצדק כאן, הוא רעיון עליון, מוחלט, לא תלוי במעשי דוד.
ובפסוק הבא, גויים ורָשָע הם רק כלפי אלֹהים.
[דיברנו קצת גם על אהבַת דָּוִד את אבשלום, והשווינו לאהבַת יעקב את יוסף, ודיברנו קצת על יְפִי יוסף ויְפִי אבשלום, וכמעט לא דיברנו על הכרח היופי.]
תהלים פרק ט. (א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) אוֹדֶ֣ה יְ֭קֹוָק בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: (ג) אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן:(ד) בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ: (ה) כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק: (ו) גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:
ירמיהו לב: וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בֶּאֱמֶת בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי.
