יום שלישי, 15 ביוני 2021

מקום, והוא לא מקום [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]


אחרי עניין הימים והלילות עניין המקום, ״בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא״, והוא לא מקום כי הוא המקום המבורָך, כי הברכה מוציאה את הדבר המבורָך מן המציאוּת הקיימת והופכת אותו לדבר מקודש. 

ויש כאן ויכוח עם הנצרות שבה כל מקום שיֵשוּ דָרך בו נהיה מקודש, אמר ישראל בשיחה הזאת, ואצלנו אלֹהים הוא הקדוש, ואלֹהים הוא מקום ולא מקום, והוא קדוש. לא מקום כמו המקומות הממשיים שישו דרך בהם. ויש פה מין עליונות שהיא עליונות של רעיון. 

ויש כאן גם הוא, שהוא הרחקה, אמר ישראל, תמיד גם הרחקה מאני ומהוויה שלי, וברוך הוא תמיד לא ממשי. וברכה היא אִי-נַחַת מהמציאוּת, והיא כתיאוּר החָסֵר, ויש גם אי-נחת מאלֹהים, וצריך ‎לברך אותו כי יש בו חיסרון. 

ואז, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, ובשיחה הנמשכת שאלנו על דִּבְּרָה תורה ועל כְּנֶגֶד

 

[בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:]

יום רביעי, 9 ביוני 2021

על עניין הַלֵּילוֹת. ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא...״ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

מיהרתי בכתיבה אל ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא... כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות״, להתחיל בבֶן זומָא, כי בן זומָא הפך דברים [קצת כמו שהרעיש את העולם. ״ויעש אלהים את הרקיע זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״], והראָה את צורֶך הלילות, לדוּן את יציאַת מצרַיִם. 

אבל תחילת השיחה שלנו היתה על ״...וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית״, ושאלנו למה היה חשוב לתלמידים לעצור את הסיפור בסוף הלילה, לעצור את סיפור יציאת מצרַיִם, וישראל אמר כי קריאת שמע היא לאיחוד של אלֹהים, תפקידה הוא האחדוּת, והאחדות גוברת על יציאת מצרים, ומה יש ביציאת מצרים שהוא לא אחדות? מעשה העגל. כי בני ישראל אמרו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים. והניסיון לראות את אחדות הטבע דרך אלֹהים [שגם בו יש ניגודים] חשוב בעיני התלמידים מסיפור יציאת מצרים. 

ושאלנו על עניין הלילות, כי על פי תַּנָאִים מזכירין יציאת מצרים בלילות, ומזכירין כאן הוא עיסוק בעניין הגאולה, קשור לעם, אמר ישראל, והוא צורת דיבור אחרת על יציאת מצרַיִם, וזה קשור לשמע ישראל, איחוד ההפכים, הכרזה על האל האחד, והאם גאולת ישראל היא בבוקר או בלילה, והרי הלילה הוא במידת הדין, אדם מול עצמו לבדו, ואילו הגאולה היא מידת חסד, וכשהם מדברים בלילה זה כי כל יציאת מצרים צריכה לעמוד לדין. ובלילה הם מסַפְּרִים, דָנִים את יציאת מצרים.

וחז״ל אומרים, בעצם, האם יזכרו את יציאת מצרים בגאולה הסופית, ואומרים לומדים על הגאולה האחרונה מזו של יציאת מצרים, מאי הוודאות של יציאת מצרים. ומה משמעות יציאת מצרים באחרית הימים, האם שעבוד מלכויות יהיה עיקר ויציאת מצרים טפל לו. 

כשהמלכויות אובדות, נכשלות בתיקון עולם, משועבדות על ידי ההיסטוריה, מישהו יכול לבוא במקומן, אמר ישראל, ואז, עַם ישראל באחרית הימים יוכל לתקן, וזה התחיל ביציאת מצרים, בממלכת כּהנים וגוי קדוש, ונכשל בחטא העגל, אבל ישראל חוזרים תמיד לנאמנות לאלהים.

וכאן שעבוד מלכויות נהיֶה עיקר, כלומר ראיית יציאת מצרַיִם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות וחזרה אל הייעוד של יציאת מצרים לתיקון עולם. 

ומה ראו החכמים שהיו מְסַפְּרִים כל אותו הלילה, האם הם ראו את יציאת מצרים גם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות. ובֶן זומָא אומר שהגאולה, כמו יציאת מצרים, מתחילה בלילה ולא ביום. ומְסַפְּרִים בלילות, לדון את יציאת מצרים. 

והוא אומר ב״חַיֶּיךָ״ שהיחיד חשוב יותר מהעם, אמר ישראל, רק חייךָ שלך מקיימים את חיי העם. ואומר אתה צריך להכניס לחייךָ את ממד הלילה, החושך, ההיפך מההתבוננוּת, אחד חלקי שִשים של מוות, וזמן של מידת הדין, ואומר כך כל ימי חייך צריכים להיות עִם חלל, העולם שלך צריך להיות עִם חלל. וחשבנו גם  מורעָש, העולם שלך צריך להיות מורעָש.  

  



[מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. 
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָיְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:] 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב 

 שנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: +דברים ט"ז+ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח. 

 

גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: +ירמיהו כ"ג+ הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.]

 

יום ראשון, 6 ביוני 2021

כשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 


על מהי גְּנוּת שנאמרה במִשנה ב״מתחיל בגנוּת ומסיים בשבח״ אמר רַב ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״עֲבָדִים הָיִינוּ״, וכאן זה כבר דיוּן על הגְּנוּת של עם ישראל בעבר והתלמוד הבבלי אומר כאן באופן מוחלט יש גנוּת ושבח בעבר של ישראל [לא אמירה של אב מסוים אחד כמו במִשנה]. וגנוּת צריכה כל פעם להתברר מחדש כי רע וטוב לא ברורים לגמרי, אמר ישראל בשיחה שלנו, רע וטוב בעץ הדעת לא ברור לגמרי. 

וכשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת הם משתלטים על מושג טוב ורע, אמר. 

והגְּנוּת היא לנו בגלל הרצון להיות עבדים [זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים..] ולמצרַיִם שהפכו אותנו לעבדים, וגנוּת ושבח נהיים קשורים זה בזה, כי בגנוּת יש גם שבח, כי העבד שזוכר את הקישואים משבח את האדון, בעצם. ויש גם גנוּת של אלֹהים [וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה].

וכאילו עם ישראל משתוקק להיות עובדי עבודה זרה ב״תחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל העם...״, והגְּנוּת כאן היא רק לעם ישראל, והרי בסיפור שהמציא יהושע [אין בו ישמעאל, וההליכה של יעקב אל לָבָן, ויוסף במצרים] אין שום שינוי מ״וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ עד ״יָרְדוּ מִצְרָיִם״ והם ממשיכים להיות עובדי עבודה זרה. וזה אומר תיזהרו באבותינו, אמר ישראל. 

אחרי כן המשכנו אל ״וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם״, אל מהו מְסַפְּרִים, אל סיפוּר שהוא יצירה, יצירַת תמוּנה, קרוב לִבריאה.

 

 

[בבלי, פסחים קטז: בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. מַאי בִּגְנוּת? רַב אָמַר: ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״. [וּשְׁמוּאֵל] אָמַר: ״עֲבָדִים הָיִינוּ״. ]

 

[עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 

תְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:]

 

יום רביעי, 2 ביוני 2021

אלֹהים לא היה מנסה שוב להוציא אותנו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כאילו בלי תכלית ב״וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא...״ אבל ישנה תכלית ברורה, כי ב״וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם״ היינו מקיימים את פרעֹה לתמיד [אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ], אנחנו עצמנו היינו שומרים את קיומו של פרעֹה. והרי בזיכרון של ליל הסדר נמצא גם הזיכרון שפרעה כמעט ניצח את אלֹהים, ואילו אלֹהים לא היה מצליח להוציא את בני ישראל ממצרים היה פרעה נשאר תמיד בעולם. כמעט נצחי. כמעט כמו אלֹהים. 

ואלֹהים לא היה מנסה שוב להוציא אותנו. הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

ויש שאלה אם יש משהו שכופֶה על רצון האל, אמר ישראל בהמשך השיחה, וכאן התשובה היא שכל זמן שישראל יוצאים בחסד ולא בזְכוּת תמיד יש קטרוּג על ישראל, קטרוג מצד האמת. 

והרי ״ וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...״ והנִסים מראים שלא הכירו באלֹהים  ושיצאו בגלל הפחד של המצרים מאלֹהים ולא בגלל רצון או מעשה שלהם עצמם. 

וכאן נאמר גם לבנֵי בנינו לא תהיה זכות לצאת ממצרים. כי הם לא ירצו לצאת.

 

 

[עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 

תְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:]

 

שמות יג יז:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. . 

יום חמישי, 27 במאי 2021

דיברנו על ארבע השאלות, על תמיד בין להשתחרר ולהיות עבד, על המְמָרֵר שהוא ברצון אלֹהים ועל להיות כֹּהן לאומות העולם ודומֶה להן [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]



הלילה הזה שכולו מצה הוא לַחְמָא עַנְיָא וגם שלא הספיק בצקם, התמדת היותנו עבדים וגם הִשתחררוּת מהיותנו עבדים, וכך, להשתחרר ולהיות עבד תמיד שניהם בתוך ״כולו מצה״, תמיד שווים, אמר ישראל בשיחה הזאת, 

ומרוֹר, הרי אלֹהים הוא המאכיל אותנו מרור, ואמנם יש כאן צורך במוחשיוּת אכילת מרור אבל חז״ל מתקנים את מוחשיוּת האכילה בזה שאלֹהים הוא המצווה לאכול מרור, כלומר לעולם לא תבינו את המרור שהוא כבר קדוש. המרור כבר אלוהי. ויש כאן כל הזמן ההליכה בין הרעיון והמוחשי, שכל אחד מהם יכול לשבש לגמרי את הזיכרון. 

והמרור כאן בהגדה הוא המזכיר את המְמָרֵר, האדון, מצרַיִם, אמר ישראל, כלומר יש בהגדה הזדהות לא רק עם העבד אלא גם עם האדון הממרר. וזה גם הגעגוע של אלהים למצרַיִם.

הממָרֵר הוא ברצון אלֹהים [בראשית: ...בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה]. 

ומַטְבִּילִין הוא רחוק מהָא לַחְמָא עַנְיָא כי רומז אל הסעודה הרומאית, של העשירים, ויש פה יצירת אשליה של סעודה עשירה וגם של יציאת מצרים. וכל סעודת פסח שיש בה שחזור לחם עוני וגם שתי הטבלות, שלכאורה יהודי לא יכול להיות בהן, בסעודה הרומאית, היא אשליה על ציר של אינסוף לעתיד. ורק אשליה יכולה להחזיק אותנו עד אין סוף, אמר ישראל. 

וכן כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין, בין הלאום והאוניברסליוּת, אמר, כי למה העם היוצא ממצרים צריך להיראות כמו העם הרומאי. הרי יצאנו ממצרים כדי להיות עם אחר, לא דומה לעם אחר. ויש כאן שאלה על דרכו של יהוה להשגיח בעולם, ובדרך כלל זה ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, שזקוק למצרָיִם, לרומא, כדי להיות כּהנים שלהם. 

ולהיות מסובין הוא להיות כהן שלהם כחלק מהם. כהן צריך להיות חלק מהעם וכאן להיות חלק מאומות העולם, גם להיות דומֶה להן. 

 

[מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:]

 

 

יום שלישי, 25 במאי 2021

הרישוּם של המתרגם

 

כשקראתי לאחד הרישומים ״הרישוּם של המתרגם״ חשבתי על גבי צורן, ודימיתי שהרישום היה כמין תרגום, אולי מין דמיון-שווא, ובכל זאת, הרישום הזה צמח, כמו שאר הרישומים באותה סִדרת רישומים, מן המחשבות על סיפוּר קצר ועל תרגום ועל התרגום של גבי צורן לסיפוּרים של בּוֹרכרט, ובעצם נוצר מן ההִרהורים עליהם שעוד  הרחיקו אל הִרהורים על הרישומים עצמם. 

והתרגום של גבי צורן, הרי גם בו יש הרהוּר לא רק בסיפורים אלא גם בקיומו העדין שלו, והוא כמרחף מעל הסיפורים ורק כמעט נוגע בהם מן המרחק העדין, או כמעט נוחת אליהם כציפור קלה המניחה את כף רגלה על גבעול צעיר, והוא בשְֹפַת ״...נְשוּבים מאי-שם, הסתחררו ובאו עורבים...עייפֵי-חיים, צרוּדֵי-גניחות...״ ובשֹפת ״נו, אמר האיש, גם כן מורה, אם דבר כזה הוא לא יודע. בלילה העכברושים ישֵנים הרי.״ 

ואני נזכרת עכשיו שאז, לרגעים, דימיתי לי שהמתרגם הוא בן דמוּתוֹ של הסופר. 

[את שמו של הרישום ״יירגן חשב זה הכל מיטות קטנות״ לקחתי אז מ״אלה המון מיטות קטנות, חשב, הכל זה מיטות קטנות״ בסיפור ״בלילה העכברושים ישֵנים הרי״. ״מוצרט הקטן שלנו״, וולפגנג בּוֹרכרט, ספרי סימן קריאה. 

סִדרת הרישומים ״רישוּם וסיפוּר קצר״ הוצגה בגלריה מבט בתל אביב ב1993] 


                                       














יום שבת, 22 במאי 2021

עיסוק בהפיכת הגלוּת למין ארץ לא-ארץ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 


דיברנו על אי-הרצון של ההגדה לעסוק בארץ ישראל, ועל העיסוק בכולה ביציאה ממצרַיִם ולא בהגעה, וגם לא הגעה חזרה, שיבה למצרים, כי כמו בספר ״במִדבר״ היציאה ממצרים בעיניה היא אל תודעַת המִדְבָּר, להיות בארץ לא-ארץ, שאין לה גבול, וכך בכל שנות הגלוּת ההגדה היא עיסוק בהפיכת הגלות למין ארץ לא-ארץ כמו המִדבר, שצריך להיות בה. 

והרי ב״הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל״ כל ליל סדר הוא ״כאן״, לא בארץ ישראל, אמר ישראל בשיחה שלנו, וכאן יכול להיות גם מצרַיִם, כי יציאת מצרים לא מתבטלת, כי כשכל שנה עושים ליל סדר היא לא מתבטלת, והאם ארץ ישראל מתבטלת כשכאן הוא גם מצרַיִם. 

ודיברנו עוד על הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין, והרי ההגדה רוצה את העולם כולו ולא את ארץ ישראל, וכל האומות באים, ולא חייבים לבוא, הם לא עבדֵי, ועבדֵי הם בני ישראל שרק הם ממלכת כֹהנים וגוי קדוש שחייבים לתקן עולם, ו״השתא עבדֵי״ כי הם חייבים לבוא ותמיד מרגישים כעבדים, וכשיגיעו בשנה הבאה ל״בני חורין״ יחזרו לעבדים מפני שלא הצליחו לגאול, לתקן את העולם. וכשהם אומרים זאת כל שנה הרי לעולם לא יוכלו לתקן, כי תמיד הם בגולה ותמיד ארץ ישראל לשנה הבאה, אמר ישראל, ותמיד הם צריכים לראות את חירוּת האומות הבאות אליהם ואת העבדוּת של עצמם, שהיא בעצם אי יכולתם לעשות את התיקון. [והם כמין עבדֵי הזמן]. 

 

[הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:]