לא יָשוּבוּ לאחור הדברים שכתבתי על השיחות שלנו, לא יתוקנו, אני חושבת כשאני כותבת על סוף הספר, אבל כבר גם מחשבה על התחלת לימוד ספר תהִלים עִם ישראל כאילו בלי עֶצֶב הכתיבה.
למה התוספת לדברי קֹהלת, שאלנו, כי תוספת אומרת שמה שהיה לא טוב דיו, והיא גם מקלקלת, לא עומדת במדרגת הכותב, אבל היא גם הסבר, אמר ישראל, כי הספר עומד להיות קאנוני. והתוספת אומרת שקֹהלת איזֵן, העמיד במישור אחד את הסתירוֹת וכך הטוב לא גובר על הרע והאמת על השקר, אמר ישראל, והרי תמיד יחזור הרע ותמיד יחזור השקר, והיא אומרת גם שחיקֵר והתקין מְשָלִים הרבה, שהם הדמיָה, מה שאלהים לא עשה, ובִקֵּשׁ לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ, וישראל אמר שזה המאמץ של כל הספר הזה. למצוא דברי רצון. קֹהלת ביקש למצוא את רצונו. כך מתארת התוספת את הספר. ועוד היא אומרת דברי חכמים כדורבנות וכמשֹמרות [מסמרות], ושוב שאל ישראל מה הפגם בספר קֹהלת שבגללו הוסיפו, ואמר דורבנות ומסמרות דברים חדים, ונטועים, דברֵי קריאת תיגר על כל מה שנאמר בקֹהלת, כי הנטוע הוא היציב, הקבוע, ואילו אצל קֹהלת הכל סתירוֹת. והתוספת אומרת רק אוסף של חכמים [לא חכם כאצל קהלת] יוצר משהו חד ונטוע, ויש בזה גם תעתוע, כי חכמים הם בעלי חוכמות שונות, וכך נאמר כאן שאנו יכולים לחשוב מחשבות רבות גם על דברי קהלת. ובכל זאת נאמר ניתנו מרועה אחד. מאלֹהים. והִזהר מעשות ספרים הרבה נאמר לחכמים, לא על התורה, כי הספר מקבע דברים, אמר ישראל.
ועוד נדבר על דברי חז״ל על ״דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד״, אבל כבר היה נדמה לנו שהשפה של הפסוק הזה שאינה שפת קֹהלת ואינה שפת חז״ל כבר הפליגה לקראת מחשבותיהם של חז״ל.
וראינו עוד אי-נחת בתוספת, כי ״סוף דבר״, והכל נשמע, ולדברים אין מעמד בפני עצמם, הם נשמעים, העולם שומע אותם, ולמה נאמר כאן ״אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙״, ואלהים בספר קֹהלת בטוב וברע, בהיפוכים, בסתירוֹת, וכאן רצון להציג דבר מוצק, היִראה, שהיא ממך, אתה המחליט מתי לירא ומתי לא לירא, אמר ישראל, וזה כוח עצום של האדם. אפשרות הפסקת היראה את אלהים. ואלֹהים יָבִא במשפט גם את מעשיו שלו, גם כדי שהאדם יוכל לירא אותו.
ודִּבְרֵי קֹהלת לקראת סוֹפָם כשִירָה מִתגברת, ונדמה לי עכשיו שהתוספת נִזהרת מן ההִתקרבוּת אל הִתגברוּת השירה. כאילו אסור לנגוע בה.
(ט) וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה:
(י) בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת:
(יא) דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד:
(יב) וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר:
(יג) ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם:
(יד) כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.
