בוראךָ, בְּאֵר, בּוֹר [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

בשיחה שלנו אמר ישראל על ״הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה״ כי הִסתכלוּת מביאה לידי עבירה, ובחיים אתה צריך להסתכל, החיים הם עבירה, ודיברנו על ״ודע מאין באת מטִפָּה סרוחה״, כי טִפָּה סרוחה היא באדם, והיא טומאה, והם לא אומרים שהוא נולד בצֶלֶם אלהים, אמר ישראל, וכאן טִפָּה סרוחה היא תיאור מציאוּת שתמיד יש בה אי-שלמוּת וטומאה וטהרה. 

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, שהוא הבורא שלך ובכל זאת באתָ מטִפה סרוחה, ואתה עומד לפניו בגלל חיים שהם עבירה, אבל הוא ברא את העולם הזה שיש בו חיים. 

ובדבר אחר, ״וזכור את בוראךָ, בְּאֵרְךָ זו ליחה סרוחה בּוֹרְךָ זו רִמה ותולעה...״, וחשבנו שבוראךָ הוא כמעט הבְּאֵר וכמעט גם הבּוֹר, וזה דיבור על הבריאה של אדם, נברא מליחה סרוחה. 

וישראל אמר כשיִתן דין וחשבון ידון במה שהגיע אליו מטפה סרוחה. 

אבל הדבר הסרוח נמצא גם בבוראוֹ. 

 

 

: ויקרא רבה (וילנא) פרשה יח סימן א (פרשת מצורע)

א [טו, ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך לעפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו' ר' אבא בר כהנא אמר בשם רב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי שלשתן דרש ר' עקיבא מתוך פסוק אחד וזכור את בוראך, בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה בוראך זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון, בימי בחורותיך, ביומי ט

 

מעט על חיים מעומעמים.

 

על חיים מעומעמים 

דיברתי אִתו על מחשבות מעומעמוֹת בכל יָמַי רצויות כל יָמַי, ועל חיים מעומעמים, וגם הם היו טובים לי, ונהיו מחשבותַי בהם דומות קצת למחשבות האמנוּת, אבל הרי לא רציתי את השוואַת האמנוּת לחיים אלא רק ראיתי בי את העֶרגה אל הלא-מושֹג. 

ומתעמעמת גם אי-השוואַת האמנוּת למציאוּת החיים כשנדמֶה שלמדתי מן האמנוּת במידה מסוימת את העֶרגה ההיא. אבל אני לא מנסה לברר לגמרי את היוולדוּת הערגה. גם את השפעת הרושֶם הנִשאר של הרישוּם אני לא יודעת לגמרי. בכל זאת, לפעמים נדמה לי שהרישוּם הִציל אותי. 

לפעמים נדמה לי שגם המחלות הִצילו אותי. היתה להן כמעט תמיד היכולת להשאיר מידה של אי-ידיעה ושל אי-הגעה. 

וכל הימים העם והארץ משאירים מידה של אי-ידיעה, והמלחמות כמו המחלות משאירות, וסוֹפֵיהֶן משאירים, וקְצוֹת העם לא נִראים, וכל דמוּתוֹ, ופרימַת דמותו, וההקרנות לא נִראוֹת, ומוֹת התאים הוא מתחת לעור העירוֹם, והִתחלקוּת פֶּרֶא בשֶקֶט התאים, ותדהמה מן הטומאה, והפגמים העמוקים והאהבה בהתגלוּתם בגוף לא כידיעה שלֵמה, והאושֶר בהִתגלוּתוֹ, והעצב בהִתפשטוּתוֹ עַד אי-ראִייה. 

והשֵמות, שֵמות גמורים, עַם, אֶרֶץ, מגדירים-גודרים את העם ואת הארץ, כידיעה גמורה על העם ועל הארץ ועל מידת אי-הידיעה ועל העִמעוּם, כאילו נועדו השֵמות לתת לנו מנוח. תמיד מנוחת השֵמות ואי-מנוחת הידיעה הלא גמורה והעִמעום. והאמנוּת, כל הימים, היא קצת כמו העוֹר העירוֹם שהוא בצֶלֶם אלֹהים ומדמֶה לו שיוכל להתקרב מאד אל אלֹהים, והאמנוּת מדמָה לה את מה שלא תגיע אליו, ואת הגעתָהּ עד אי-יכולֶת הראִייה, והייתי ליָדָה כמו בציפיָה גדולה. 

ואולי היו חיַי כחיֵי העוֹר העירוֹם, המנסה לזכור את מה שאליו לא יוכל לקרַב, ואת דִמיונותיו על הגעה אל מה שאין לתאר אותו. 

וכמובן, האמנוּת לא התעניינה בחיַי, והרישוּמים שלי לא התעניינו, ולא רציתי שיתעניינו בי, ודימיתי לי שיצליחו להגיע עד היותם רושֶם נשאר, עד כמעט היעלמוּתָם, אולי עד קִצָּם. 

וכתבתי במשך הימים על אודות הרישוּם, ודימיתי ידיעה גדולה על הרישוּם, ודימיתי שהמִלים והשֵמות יהיו כמין ידיעה על הרישוּם, אבל לא היתה בהן זַכּוּת הידיעה, והרי קיוויתי שתיאור הרישוּם יהיה זך.      

 

[עכשיו נדמה לי שימֵי ילדוּתי ותמוּנוֹת האמנוּת שראיתי אז מִזדככים בתוך המרחק, ולא דומה זוֹך תמונות האמנוּת לזוֹך האחר.]

 

 

פגיעה בגוף העירוֹם [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

האם הם אומרים שהוא זב מבשרו כי הוא לא זכר את בוראו ב״דַּבֵּר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך״ [ויקרא רבה], והזב מבשרו בפרשת מצורע, והזוֹב והצרעת הם פגיעה בַּצֶּלֶם, בגוף העירום, ופגיעה בצלם היא פגיעה באלֹהים, אבל אולי האיש שכח את אלֹהיו בגלל הפגיעה הזאת, אומר ישראל כשאנחנו מנסים להבין את הדברים הכתובים. וגם אלֹהים אשם, הוא אומר. 

וגם בברית מילה, הברית בין אדם ואלֹהים, יש פגיעה בצלם, הוא אומר, וצרעת היא קצת כמו ברית מילה הפוכה, פגיעה בצלם עם אַשמה ולא עם ברית. 

ואנחנו נמשכים לחזור קצת אל עניין הבושה, וכבר חשבנו על ראִיית הפגמים בעומֶק הגוּף, וכבר היה נדמה לנו שהבושה קשורה גם במוות שבו יהיה הגוף מוטל בהתגלוּת חומריו הנִטמאים. 

ואנחנו מדברים קצת על הכֹהן, מקורב לאלֹהים, היחיד המבין מהי צרעת, וההבנה היא על קדוּשה וטומאה, והכהן מְטַמֵּא את הנֶגַע, ״וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ״, ואני שואלת על ״וְטִמֵּא״, האם הנֶגַע אינו טמא בלי טִמִֵּא, וישראל אומר הכֹהן מגדיר את הטומאה, מגדיר את הנגע כטמא, ובלי הכֹהן התופעה לא מוגדרת כטמאה. והוא אומר עוד, טומאה וטהרה מוגדרות רק אם אתה משתוקק להיות בתוך העולם של טומאה וטהרה. אם אתה רוצה להיות בעולם של טומאה וטהרה. 

 

 

ויקרא רבה (וילנא) פרשה יח סימן א (פרשת מצורע)

א [טו, ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יהיה זב מבשרו וגו', הה"ד (קהלת יב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, תנן עקביא בן מהללאל אומר

 

ויקרא: ב אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ.  

 

אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ--זוֹבוֹ, טָמֵא הוּא.

                   

                                       

 

אין לי בהם חֵפֶץ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

מצאו חן בעינינוּ כל כך הדברים האלה, ״...שָנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ- אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה״, שאתה לא עושה בהם דבר נכון ולא עושה בהם דבר לא נכון ואין חפץ, כביטוּל החיים, ואם אין חובה אין דין, גם אלֹהים לא יכול לדון אותך, ובעצם הם אומרים כאן שביאת המשיח היא דבר רע, 

והדברים שאומר שמואל, ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ״ [המלכויות משַעבדות], ושאלנו איפה ימות המשיח אם הם לא העולם הזה, וחשבנו שהם העולם הלא זה, וראינו שהוא לא אומר שיהיה שלום בימות המשיח, לא יהיה וגר זאב עם כבש, ואף על פי שאֵלֶּה יְמוֹת המשיח לא יחדל אביון מן הארץ. 

וישראל דיבר עכשיו על לא יחדל אביון ועל בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, ואני ראיתי צַעַר, בימות המשיח לא יחדל הצער מהארץ. 

וישראל אמר אם לא יהיה שִעבּוּד מלכויות, האם עם ישראל יחזור לארצו בימות המשיח, ואם הוא יחזור ויקים מלכוּת משלו האם היא לא תתקיים? הרי גם היא משַעבדת. את העם. 

והמחשבה על משיח, אמר, היא מחשבה תמימה על אדם אחד מושלם, שְאִיפָה תמימה, וכאן שמואל אומר תצטרכו לבטל את האדם האחד המשיח כי הרי לא יהיה שִעבוד. הוא מראה סתירה בימות המשיח. 

 

[וימי הרעה כאן הם ימי הזִקנה הם ימי החוכמה. וכך ימי הרעה הם ימי החוכמה המצטברת]

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא עמוד ב:

וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.

                                                   

בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

    בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת: וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

לא היה לנו צורֶך בפירוּש גמור של המִלים האלו כמו שאין לנו צורך בפירוּש שירה. כך היו לנו יְפִי המִלים והשָֹגָה מסוימת של משמעותן ואי- השָֹגָה מסוימת. 

וכך, כשדמיינתי לי ביָּזֻעוּ סדק נוצר, ראינו שוב את היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, וראינו שההיפוך הזה גורם את יָּזֻעוּ ואת מה שאחריו. וראינו שֶיָּזֻעוּ הוא חלק מימי הרעה. 

ולא ידענו מהו הבית כאן, וכאילו משמעויות רבות בו, גם משהו שבני אדם מקַדשים, גם בית האלֹהים, ונזכרנו בבתים שאלֹהים עשה למיילדוֹת במצרַיִם [״וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״] ולא ידענו מה פשר הבתים האלה, ונזכרנו בנשים הצובאות בפתח המקדשים, ונמשכה עוד השֹגַת משמעוּת הבית, 

ונזכרנו במְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן שאמר קֹהלת כשקראנו את וְהִתְעַוְּתוּ, וגם הִֽתְעַוְּת֖וּ לא יוכלו לתקון, גם אצל בני האדם יתהפכו הסדרים, ולא היינו צריכים לדעת לגמרי מהן הטוחנות והארובות, וכאילו המִלים ״וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר״ נהירות לנו, ואין להסביר אותן, רק היופי וצַעַר הרעה שתבוא, 

ולרגע חזרנו אל עניין הבית, וישראל אמר על חשיבות בית-לחם בתנ״ך, בית שהוא מקום, והפלגנו אל המחשבה שהבית כאן אצל קֹהלת הוא מקום, הדבר הגדול החשוב הזה, וכל המתוארים כאן הם באסון המקום, בימי הרעה. 

[ועל ״וְיָקוּם״. לא על יָקוּם משנתו חשבנו אלא על ״וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו״, ועל קם כאויב.]

 

[ובזמן שאני כותבת ״ווֹרד״ מסמן מִלים מ״קֹהלת״ כטעויות, ומציע תיקונים ומִלים אחרות. אני רגילה לזה. ווֹרד לא יודע לקרוא תנ״ך מנוקד. אבל עכשיו אני קצת מחבבת את התהייה שלו על המִלים שלא יוכל למצוא להן הסבר גמור] 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 42. עִניין הסיפור הקצר אצל שרווד אנדרסון

 

לרגע היה נדמה לי שלסיפור הקצר ״מוות ביער״ יש צורך במין אמת כוללת גדולה ב״היא היתה אִשה זקנה...בכל הכפרים והעיירות הקטנות אפשר לראות נשים זקנות כאלו, אך איש אינו יודע עליהן דבר...״, אבל האמירה המכלילה, חשבתי, אינה נועדת להראות את דמות האִשה הזקנה הזאת כביטוי אמת המצב האנושי [או כסמל], אלא דווקא להראות את הדמות המסוימת הזאת, גריימס, כנהיית נבדלת, היא עצמה, כְּמַה שיהיה בנפשו של הסיפור הקצר, בפְנִימוֹ, מין יְצוּר יפה עצמאי מטריד מתבהר ומתעמעם מרומֵם כמעט אל הלא נִתפשֹ [כמו בריצת הכלבים] וחוזר בו גמור ולא גמור כאילו קצר מדי בשביל כל אלה ובכל זאת מִתמלא בהם. 

 

וב״האִשה האחרת״. הסיפוּר הפנימי על האִשה האחרת כמו לקוח מיצירות סִפרוּת אחרות, חשבתי, כך הוא נהיֶה כמין אמת גדולה שהסיפור מקבל אותה אליו כמעט כגְמוּרָה, אבל הרי היא גם האמת הלא גמורה הרחוקה, אמת אי-ההשָֹגָה של האמנוּת. ואף על פי שהסיפור הפנימי על האִשה האחרת כאילו מקבל את גדולתו מדִמיונו ליצירות סִפרוּת אחרות הוא תלוי בסיפור הקצר שבתוכו הוא נמצא, שאין לו עניין בעלילה מתפתחת, אלא במין רושֶם נשאר. כך, סיפור האִשה האחרת וגם סיפור האירוסין והנישואים הם כרושֶם נִשאר, חשבתי. שוב, חשבתי, הנה היְצוּר העצמאי היפה המטריד המִתבהר ומִתעמעם הגמור ולא גמור המגיע עד יכולתוֹ להיות כרושֶם נִשאר. 

 

[ואולי בהשפעת מחשבותַי על רישוּם חשבתי על רושֶם נִשְאָר כמין עיקר של הסיפורים הקצרים של שרווד אנדרסון כאן, אבל לא, הרי לא ראיתי כאן דבר דומה לרישוּם אלא את הדברים המתקרבים ומתרחקים המופיעים ולא מופיעים הכמעט מוסברים ומוכחשים, כרעיון מתבהר ונעלם בתוך חֻמְרַת הסיפוּר הקצר הידועה] 

 

 

״רצים בדממה בקרחת היער, מתחת...הם יצרו תמונה מוזרה...״ 

״יתכן שריצת הכלבים היתה טקס מוות.״ 

״פעם ביער אילינוי, בליל חורף אחר, ראיתי להקת כלבים נוהגת בדיוק אותו דבר. הכלבים המתינו למותי...״ [מוות ביער. עמ׳ 59, 60, 61]

 

״הוא התחיל לספר לי את הסיפור שאני מתכוון לכתוב.״ [האשה האחרת. עמ׳ 73]

 

[כל הציטוטים מ״האשה האחרת״, שרווד אנדרסון, הוצאת נהר, תרגמה מאנגלית סמדר גונן]

 

 

 

                                                 

 

 

 

יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

שבנו אל ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ״ ואל השיחה שלנו בימֵי רָעָה. ומה אם לא תֹאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תִּחְיֶה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תֹאמר ויהיה לך חֵפֶץ בימי הרעה, אמר ישראל. וראינו ב״עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים״ את עניין האור, כי ראינו גם את עניין האור של היום הראשון בבראשית, ״וַיְהִי אוֹר״ [נברא לפני בריאת השֶמֶש ובלי קשר לשמש], ואת אובדן האור הזה כאן, אובדן גדול בתוך העולם. אסון בתוך העולם. 

והחושך, קיים לפני האור [וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם], עומד שם לגמרי לא קשור באור, קשור בתֹּהוּ, וכשקֹהלת קושר את החושך לשמש הוא מקטין את האֵימה, אמר ישראל. 

והאור הראשון, אמר, כאילו לא נמצא [בספר בראשית האור הראשון לא נעלם] כשקֹהלת מחבר את היום הרביעי של הבריאה ליום הראשון. 

ודיברנו מעט על ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״, על היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, אבל יפות כל כך המִלים האלו ואנו יכולים לתאר לנו בוודאוּת את השיבה הזאת, והיא אינה מטילה עלינו אימה. 

ודיברנו עוד על העבים כאן הזקוקים לגשם כדי לדעת לאן לשוב, ועל העבים היכולים לשוב אחר המבול, אחר גשם המַבּוּל, כי תמיד ישיב המבול את העבים היכולים לגרום עוד מבול. 

 

 

קהלת יב: וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג) 

 

[בראשית:  יב  וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.]