״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 

״נגמר הדין - אי אתה רשאי לבְצוע״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

...על איך שופטים את האדם, אמר ישראל, ולא ברור מהו ״נִגמר הדין״ כאן, ו״אתה״ כאן הוא השופט, והשופט לא רשאי לבצוע, להגיע לחלוקה בין שני המתדיינים. ולמה השופט לא רשאי לבצוע, ומה תפקידו, האם להוציא אמת לאור או להגיע לקצת צדק לכל אחד מן הצדדים. ולפני שנגמר הדין מותר לבצוע, בלי הגעה לאמת המוחלטת. אבל המִשפט הוא הידיעה של השופט. 

ודיברנו על ״רבי אליעזר... אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״. הרי הוא אומר השופט חוטא אם הוא בוצע, עושה פשרה, כי תפקידו של שופט הוא לא עשיית פשרה, השופט מקביל לאלֹהים, לא אלֹהים שבשמים אלא אלהים ששופט בתנ״ך [כי המלה אלהים בנושא משפט בתנ״ך קשורה לשופט בשר ודם], והמשמעות של משפט היא הוצאת דין, לא פשרה. וכשהוא אומר אסור לבצוע הוא שולל שלילה מוחלטת את עצם הדבר. 

ועוד על ״הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה״, מנאץ את אלֹהים, ואלֹהים לא יכול להסכים לפשרה, לבְצוע, ורבי אליעזר אומר שאלֹהים רצה פשרה במקרים מסוימים והוא צריך להתנגד לאלֹהים כי אלֹהים חייב לעשות דין. וכל פעם שמופיע שם אלֹהים הרי הוא בעיניו דין, אמר ישראל, והדיוּן על לבצוע או לא לבצוע הוא דיון מְעֻוָּת בעיניו. 

   

[והדברים של רבי אליעזר שִמחו אותנו. ואחרי השיחה שלנו ראיתי שוב סרט על צ׳רצ׳יל שהיה כמי שאינו רשאי לבְצוע.] 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב

נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. (סרמ"ש בנק"ש סימן). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בצע ברך נאץ ה', אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר כי המשפט לאלהים הוא, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף...

 

תהִלים מג: כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהֹוָה

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הציל אותה השם

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״

לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״, היא לא חזרה הביתה, אבל היתה בה ידיעת מלחמות בני האדם, היא בְּדָיַת-הסִפרוּת האוצרת בתוכה את התמדַת המלחמות, וכשהמלחמה ממשית כל כך בתוך המציאוּת אני זקוקה לבְדָיַת הסִפרוּת, גם לבְדָיַת מלחמה בה, מחוץ למציאוּת, מעל המציאוּת, בשְמֵי הסִפרוּת. 

יָפָה ״יוּליסס״ בשְמֵי הסִפרוּת, אהובה במלחמה בשְמֵי הסִפרוּת, נושאת בה את ידיעת אודיסאוּס הנהדר ואת תפארת בְּדָיַת המלחמה המערבבת בני אדם ואלים. 

 

״אודיסאוּס הנהיג את בני קפלניה אמיצי הלב, אוחזי איתָקָה ונֵריטון המכוסה יערות נרעדים ברוח...את אלה הנהיג אודיסאוס השקול בעצתו לזֶאוּס ועִמו באו שתים עשרה ספינות שדופנותיהן ארגמן״

״אולם חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה...״

[איליאדה עמ 82, אודיסאה עמ 31, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוליסס״ מתה

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוּליסס״ מתה

הסיירת ״יוּליסס״ מתה, וחזרתי הביתה בלי סוף עֶצֶב המלחמה. אליסטר מק-לין ששירת בצי הבריטי הִכיר בוודאי את עֶצֶב המלחמה ואת ספינות המלחמה ואת אופן בניינן ואת המכונות ואת הטורפדו ואת הרדאר ואת פצצות העומק ואת נתיבי הים הקשים, חשבתי מחשבות לא על סִפְרוּת, וחשבתי מחשבות על סִפְרוּת, כי יצירת הסִפְרוּת ״הסיירת יוּליסס״ כמו עשויה על שלד תיאוּרֵי מִבְנֵי הספינות והמכונות והרדאר וכלֵי הנשק, ונדמה לי שתיאוּרֵי התלאוֹת וההרג והמוות ותנודות הרוח האֱנוֹשית לא היו מגיעים אל מְלוֹאָם בלי השלד הזה. 

ומהו מוֹתָהּ של ״יוּליסס״ בלי כל מה שעשה אותה, כל מה שהיתה, ומהו העֶצֶב על מותהּ בלי יְדִיעַת כל היותה, ומהו עצב המלחמה בלי ידיעת המלחמה. 

ועוד חשבתי על תיאוּרֵי חלקֵי הספינה ומכונותיה ונִשְקָהּ, האם שונֶה תפקידם מתפקיד התיאורים המפורטים ב״מידלמארץ׳״, ״כף היד ופרק היד יְפֵי חיטוּב היו כל כך שלא פגמו בהם שרוולים חסרי כל הידור...״, ״אבל כמה מן התכשיטים אכן היו יפים להפליא...רביד אבני אחלמה סגולות במשכיות זהב נהדרות...״, ״הבית היה מוקף גן לא גדול, ובו פה ושם כמה עצי אלון זקנים יפים, ושדרה של תְּרָזוֹת מוליכה אל החזית הדרום מערבית״. 

 

[הציטוטים מ״מידלמארץ׳״, ג׳ורג׳ אֶליוט, עמ׳ 11, 15, 70, תרגום ג׳נטילה ואפרים ברוידא]  

יומנספרות 57

 

יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 

יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]

 

 

 

                                             

שוב פרשנים אומרים

 

שוב פרשנים אומרים אנחנו יודעים איך מתחילה מלחמה ולא יודעים איך היא תסתיים. ובכן, חשבתי, אנחנו גם לא יודעים איך יסתיים השלום, והשוויתי קצת את ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ לשלום [אף על פי ש״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ״ אינו שלום], כי שֶקֶט הארץ מסתיים שוב ושוב, וחשבתי אחרי כן על הסיבה החוזרת שוב ושוב, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וחשבתי על דִבְרֵי ישראל על הֱיוֹת העולם רע, לא שָלֵם, ותיארתי לי שהעולם הלא-שָלֵם מכריח את ״עָשׂוּ אֶת-הָרַע״ ומכריח גם את היות סיוּם שֶֶׁקֶט הָאָרֶץ, שוב ושוב.                                                     וחשבתי מה יהיו סוֹפֵי המלחמות וסוֹפֵי השלום שלנו, ומה יהיו אשליוֹת בני האדם על יכולֶת האמוּנוֹת שלהם לקבוע את מֶשֶך השלום בעולם הלא-שָלֵם, והחזק מהן.

[״ יא וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת, עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.״  

״יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב״

״ל וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, שְׁמוֹנִים שָׁנָה״

 

״א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ 

״ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה.״

״א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן, שֶׁבַע שָׁנִים.  ״

״וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן. ״

״ו וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,״

״א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה״]

 

 

 

בגעגועַי הביתה הסתכלתי בצילומי רישוּמים ישָנים שלי, ורציתי לראות השָֹגָה ואי-השגה, רצונות וביטוּל שלהם, קְצוֹת רעיוֹנוֹת, אולי ביטוּל יומרת רעיון, ואת כמעט נִקְיוֹן הרוח של העיפרון, כי הם כולם עשויים בעיפרון, שאינו מבקש את מתנות רַכּוּת הפחם ואת גוני הגירים וכאילו אינו מבקש דבר, רק הוא, ורק איזה ברק מופיע לפעמים מתוכו. וחשבתי שאם השיגו הרישומים האלה איזה דבר היה זה בכוח נִקְיוֹן הרוּחַ של העיפרון. הרישומים לא הזכירו לי את הבית, ואחרי כן חשבתי על אפרים בן יקיר שאמר כשראה אותם בראשונה שחיכה לדבר כזה זמן רב, ולא ידעתי מה הדבר שראה בהם, ולפני התערוכה האחרונה אמר פחדתי שתתחילי לעשות קַוִּים וירטואוזיים, ועכשיו חשבתי שגם הוא חשב על נִקיון הרוח.