יום ראשון, 23 בינואר 2022

״כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


ונדמה שאנחנו יכולים לראות את תופעת יְגֵעוּת כל הדברים, תופעת עייפוּתם ונִלְאוּתָם וחולשתם, אבל איננו יכולים לתפוש אותה לגמרי, להשיג אותה לגמרי, ובעצם, מה שנראֶה לכאורה בבהירות לא לגמרי נראֶה לנו. 

והרי ב״כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים״ גם הבּריאה יְגֵעָה וכל מה שאחריה יָגֵעַ, אבל הבריאה עומדת, נוכחת, לא מסתורית, וכש״יְגֵעִים״ מוסיף לה ממד של אי-בהירוּת, יש אי-ידיעה ואי-יכולת בנו, המִסתכלים. 

 

 

[״וִיגֵעִים הַדְּבָרִים וַאֲרֻכִּים״ כתב ביאליק בשיר ״כוכבים מציצים וכבים״, וכאילו נמשכת יְגֵעוּת הדברים מקֹהלת עד ״ויגעים הדברים וארוכים״, כאילו אל ידיעה ארוכה של השיר, אבל גם אל אשליית השיר.]

   

 

 

[קהלת(ח) (ח) כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ:]

 

 

 

יום שבת, 22 בינואר 2022

יוֹמנסִפְרוּת 19

 


מ״שיקויי השטן״: ״...עם שחר הַכָּרתי עולות בי תמונותיהם המלבּבות של המנזר והכנסייה הנהדרת של התרזה הקדושה. היער האפל עדיין הומה סביבי - עדיין ממתיק סביבי ניחוח העשבים המנצים בשפעה, הפרחים הצבעוניים שהיו עריסתי. אף חיה ארסית, אף חרק מזיק אינו שורץ בנווה קודשם של המבורכים״ [שיקויי השטן. א. ת. א. הופמן. תרגם מגרמנית רועי כנען. עמ׳ 11. הוצאת אפרוח.]

 

היום הרגשַת רווחָה בקריאַת התרגום היפה. נדמה לי שנְשִימַת התרגום מראָה לי את נשימת היצירה המקורית שאיני מכירה כלל. אני סומכת על הנשימה הזאת כשאני ממשיכה וקוראת. 

 

[וישנה פה גם נשימת האיוּרים, כישָנָה-חדשה.]     



                                       

שיקויי השטן. תרגם רועי כנען. הוצאת אפרוח. 

 

יום רביעי, 19 בינואר 2022

דיברנו על זמן נִרחב ועל עֶצֶב [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


כי ״סוֹבֵ֤ב סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ״, כאילו בלי מטרה ובכל זאת עם מטרת צפון ודרום ותנועה כל הזמן, ויש תְּהִיָה על הדבר העומד, על הארץ לעולם עומדת, והתנועה היא דבר רחב יותר מהארץ, ו״הולך״ כאן אַחֵר מזה של דור הולך, עם זמן נרחב בלי תקופות, זמן בלי התחלה וסוף, זמן מזוקק, טהור. וכמו אין-תכלית בו ודווקא אין-תכלית הוא בעל משמעות כאן, כי הזמן המזוקק הזה הוא כבר כמעט אין סוף. הכי קרוב לאין סוף. 

וראינו ב״כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א״ את ההליכה אצל קֹהלת הזוכרת את ההִתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן ואת ממד הזמן מאז, ואת התבוננוּת הנחלים על הים כהתבוננות על החיים, ואת זרימת זמן אל מקום לא-מקום, שהוא כמו חיים ומוות יחד, ואחרי כן את הליכת המדרש אל ראִיית הַיָּם כשְאוֹל, וראינו שקֹהלת לא מצפה כאן שהנחלים ימלאו את תהום הים, וישראל אמר יש ב״כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם״ עצב של החיים. 

 

 

[קהלת: (ו) הוֹלֵךְ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ:

(ז) כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת:]

 

 



                                                      


 

 

יום שבת, 15 בינואר 2022

עניין השֶמֶש הוא במקומו [שיחות עם ישראל פיבקו]



וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם. הרי יש כאן שירה, וגם ספר חוכמה, והוא מחייב להבין אותה כולה, חשבנו, וראינו שיש מקום שהוא מְקוֹם השמש, ואל מקומו שואף השמש, לא אלינו, וזורח הוא שם, לא אלינו אלא שם. וכל עניין השמש הוא במקומו שלו. 

האם נִראית תכלית לעולם בפרק א׳ ב״בראשית״, ומהי, אמר ישראל, אלא רק נראֶה בו גילוי רצון הבורא, וכן, נִראית בו תכלית האדם [...וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ] אבל לא תכלית כל דבר אחר. ובפרק ב׳ תכלית מסוימת של האדם, לעבוד את הגן. אבל יש רצון חופשי לגמרי של האל. הוא במרכז ההוויה של העולם. ואילו בקֹהלת, במין יחס אל פרק א׳ בבריאה [כי פרק א׳ הוא הראשון העוסק בשאלת היחס לחוקי הטבע], עיסוק בחוקי הטבע, אבל אין אצלו הכרח באלֹהים. ואין גם צורך באדם. הטבע יכול להתקיים בלי האדם [וזה דווקא כמו בפרק א בבראשית עד היום הששי], וכאילו העולם לא צריך את האדם. אבל האדם כאן הוא המתאר את הטבע, השמש, רק האדם יכול לעשות את זה. לתאר כשואף וכזורח.

וב״מה יתרון לאדם תחת השמש״ היתרון הוא היכולת להגדיר את השמש [גם להגדיר שאיפה], אמר ישראל, וקֹהלת, האדם, הוא קצת כמו אלֹהים כי הוא נותן לשמש את גבולות קיומו.

 

[קֹהלת (ה) וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם]

 

 

 

יום חמישי, 13 בינואר 2022

אי-רצון לראות כי טוב [2]



אי-רצון לראות כי טוב [2]

 

ההִתנגדוּת לְסיפוּר-עלילה בַסיפוּר הקצר היא מן התֹּהוּ שלו, שאין בו המַיִם המובדלים והיָמים וסֵדֶר היָמים וסוֹפֵיהם והתוֹלָדות, והיא אי-הרצון בעלילוֹת דברים גמורים, ואי-הרצון לראות כי טוב, 

והסיפור הקצר עצמו נמשך אל התֹּהוּ, הרובץ שם תמיד, ונחרד בגלל התֹּהוּ כאילו שם גם האַיִן, וגם נמשך אל סיפוּר העלילה הגמור, אל התולָדות השלמות הגמורות, ולפעמים נחרד גם בגללם, כי הם עלולים להיות חורבנו, ותמיד הוא נִרעד על סִפֵּי התֹּהוּ והעלילוֹת הגמורות, על סִפֵּי המַיִם הלא מובדלים והמים המובדלים. 

ואני, הנמשכת אליו כל כך, בעצם נמשכת אל הרַעַד הזה שלו.  

 

נדמה לי שגם עריכת הסיפוּרים שלי עכשיו נִרעדת על סִפֵּי הגמוּר והלא גמוּר ועל סִפֵּי גָּוֶן של סִפרוּת וצורך במלוא הסִפרוּת בעת שהיא דנה את הסיפוּרים וגם את הדין שלהם עצמם. 

        





יום שני, 10 בינואר 2022

יוֹמנסִפְרוּת 18 ״...הבהלה התמידית המעורָה בחרדה – הבעה אופיינית לטִבעו הז׳ידי...״, יהודון, טורגנייב.




הִנֵּה הִגעתי אל הרגשת התיעוּב המבטלת את יכולתי לראות אמנוּת כאמנוּת, כאמנוּת טובה או גרועה. קראתי לפני שנים על הרגשת התיעוב החזקה ועל הסלידה האיומה ועל ההִתנגדוּת העמוקה כל כך המבטלות את יכולתנו לראות יצירת אמנוּת כאמנוּת [עומדת לעצמה], את יכולתנו לדון אותה, והנה הגעתי אל כל אלה כשקראתי את ״יהודון״ של טורגנייב. אל התיעוב ואל אי-הידיעה על אמנוּת בסיפוּר של טורגנייב.

 

ואחרי כן רציתי להתרחק מן התיעוּב, שכמעט אינו נפרד מן המתועב. והלכתי אל סיפורים אחרים של טורגנייב.  

 

 

 

[״...אפו היה עקום וארוך, והוא כחכח שוב ושוב בגרונו. הוא התפתל והשתחווה לפניי בשפלות רוח״ 

״...היגון המייסר של פרדה מן החיים, מבתו, ממשפחתו, התבטא אצל היהודון האומלל במחוות גוף, בצעקות ובניתורים מוזרים ומכוערים כל כך...״ יהודון, טורגנייב, בקובץ הסיפורים והנובלות ״נפש כנועה״, הוצאת כרמל, עמ׳ 36, 50   ]

 

 



                                               


 





                                            




 

יום שבת, 8 בינואר 2022

״דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּ֔א...״. והארץ מעידה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

ראינו ב״דוֹר״ את ראייַת האדם ואת שיח האדם על הזמן, על תקופות הזמן, חלוקת זמן אחרת מזו של וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד ב״בראשית״, חלוקת זמנים של אדם. ודור הולך, חשבנו, הוא כמו אדם הולך, כמו אדם הולך לעולמו, למשל, וחוֹוֶה את התופעה וגם יוצר אותה, ודור בא הוא דור בא לקראת הדור ההולך, שהוא מהעָבָר, והוא נעלם, ודור בא לקראתו מהעתיד. תקופה עתידית באה לקראת תקופה מסתיימת והולכת, ויש כאן התנגשות עבר ועתיד ורעיונות עבר ועתיד, והעתיד רוצה לחסל את העבר, אבל התיאור ״הולך״ משאיר כוח לעָבָר ההולך. 

ודיברנו על יְפי ״הָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת״. היא המתבוננת בדור הולך ודור בא. עומדת כמעט כמו נצחיוּת האל, אמר ישראל, אבל האל מחוץ לעולם, והארץ בתוך העולם. עומדת ומעידה על דור הולך ודור בא, מעידה על זמן ועל מרחב. אלֹהים לא מעיד עליהם. ועמידה מול נֶצח כאן היא עמידה מול ארץ ולא מול אלֹהים. 

וכך, אמר ישראל, אומר קֹהלת שכל הדיון שלו הוא על מה שמתחת לשמים. לא על אלֹהים. 

 

וביקשתי להבין עוד את ״והֶבֶל של עליונה אין בו ממש״ שבקֹהלת רבה, וישראל אמר אֵדים של קדרה ראשונה לא ייצרו כמעט אדים של ממש בקדרה השביעית, כלומר בשביעית אין הבל ממש. אין כבר משמעות ההבל של הראשונה. ובשבעת ימי הבריאה, הראשונים כמעט לא מעבירים את כוחם לשבת, ולשבת אין הכוח הראשון של הבריאה ושל הרצון לברוא. ואלֹהים צריך לעמוד בחוסר יכולת שלו להשפיע על השבת. ו״וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״ הוא, מנקודת מבטו של אלֹהים, קידוּש המציאוּת העומדת בכוח עצמה ולא בכוחו של אלֹהים.

ובעשרת הדברוֹת, זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אומר זכור שרק בששה ימים אלֹהים ברא, ולא ברא בשבת, אלא רצה יום שבת שאין בו ממש. יום שבת שהוא הֶבֶל בלי ממש. ולך יש אחריות לשבת הזאת יותר מאשר לבורא [וכך בקדרה השביעית יש בכל זאת איזה ממש, רק בגלל האדם]. 

וחשבנו גם שיום השבת, בלי בריאה, הוא מין יום רֵיק, ואמרתי כך הזְכִירָה שלי, יום רֵיק, עומד לו בעולם. 

 

 

[קֹהלת. (ד) דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת:]