לא כְּמָה שנאמר, והרי המדרש מראֶה את ההבדל שבין ״וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַֽחֲצֵֽנוּ״ שבספר דברים ובין ״... וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים...״ שבספר שמות, כי בפסוק בספר דברים אין זכר למשה ולברית בין הבתרים ולסיבה של העינוי על ידי המצרים, אלא רק סיבת הצעקה [העינוי], והם צעקו אל אלֹהים, ואילו בשמות, רק אחרי מות המלך שגרם להם את העבודה הקשה הם זעקו, אבל לא זעקו אל אלֹהים.
בספר שמות מתאים להם להיות עבדים והם לא מבקשים מאלֹהים שיחלץ אותם מן העבדוּת. רק המלך קובע את המציאוּת, לא אלֹהים, אמר ישראל בשיחה שלנו. וכך, כשההגדה אומרת כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, זה לא כְּמָה שנאמר. כי הם זעקו אל המציאוּת, לא אל אלֹהים. והשוועה עלתה מעצמה. בניגוד לרצונם של בני ישראל, אמר ישראל.
ולפני כן, על וַיָּרֵעוּ אתָנוּ ועל וַיְעַננּוּנוּ ועל עֲבדָה קָשָׁה, שתחילתם ב״וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם״, והחזרה של המדרש אל ספר שְמוֹת, כאילו אל המקור. ובמקור הזה ״פֶּן יִרְבֶּה״, וישראל אמר המצרִים ראו שבני ישראל בגלות ואינם בני הארץ, ויש כאן הגדרה עמוקה לגָלוּת, אי נאמנות לארץ שבה הם נמצאים. אפילו במצרַיִם שהיא כגן עדן הם לא רצו קשר לאדמה. ואין כאן שום האשמה של המצרִים. ועוד במקור הזה ״שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו״ ויש כאן כמו שנאה-אהבה, המצרים רצו אותם ואת המסים וגם פחדו מהם, ואותה שניוּת גם ב״וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה״, העִברים בנו את פתום ואת רעמסס, את מקור הכוח של מצרים. ועוד, ״וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״, והדרשן שאמר בפה רך, אמר שפרעה הצליח ברַכּוּת לשכנע את בני ישראל להיות עבדים, בפיתוּי, כי תכונת העבדים היתה בהם. יעקב אמר אֶעֱבָדְךָ, ומאיפה הנטיָה שלו להיות עבד ללבן, אמר ישראל, הוא איש תם יושב אהלים, להבדיל מעשָו איש יודע צַיִד, שעוסק בשאלות חיים ומוות. יעקב לא עסק בשאלות הגדולות, ולא היתה לו שאיפה לשלוט, עם הסיכון של שולט ונשלט.
[[וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַננּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה.
וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה. אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס.
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה - כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב.
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים.
[שמות ב כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃ כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ {ס}]]
