רַבּוּ מאד השֵמוֹת וחשבתי על משרַבּוּ הרצחנים בטלה עגלה ערופה משרַבּוּ המנאפין פסקו המים המאררים, אבל לא שווים הם אלה לאלה, והיתה בי הִכָּסְפוּת אל שְמוֹת הוְרָדִים, כמו אל אִי-הֱיוֹת.
אני כותבת לד׳ משהו ב״הנוסע״ הזכיר לי את הסיפורים של דונלד ברתלמי, אבל אני לא זוכרת מה. אני כותבת לה אַת זוכרת את ״התקוממות האינדיאנים״ ואני מעתיקה בשבילה את ״הקונסנזוס המתגלגל של האומה הקומאנצ׳ית מחץ את ההגנות הפנימיות שלנו בשלוש חזיתות״, ואני מעתיקה את ״הבטחנו להביא את העדר הזה של נערות אוֹ-פֶּר לקצה המסילה ללא פגם בגוף או בנפש״. אני רוצה להמשיך לכתוב לה. ואני לא יכולה ליצור מין דמות כפיל שלה, אפילו לא בשביל המכתבים. אבל אני מדמה לי שהיא תוכל להיענוֹת ל״התקוממוּת האינדיאנים״. אני חושבת שאכתוב לה גם על בְּלוּ מוּן חדש. משהו להיאחז בו.
אין כָּפִיל בכתיבתי ליופיָה, אכתוב אל הבְּלוּ מוּן החדש, אכתוב לו על מותהּ ועל עֶצֶב כעִצְבוֹנוֹ ועל הסיפורים של דונלד ברתלמי, אעתיק בשבילו מן הסיפור על המבחן הארצי לסופרים, ״בעיר א- בפלך י- חיתה גבירה, מאדאם א- שמה, אשת אותו ברון א- אשר נמנה עם אנשי פרידריך השני מלך פרוסיה הצעיר...״. אכתוב לו הו בְּלוּ מוּן, כה רציתי להראות לך את הסיפור הזה.
אני לא יודעת אם ד׳ הכירה את הסיפור הזה, היא אהבה שירה אמריקאית, כן, עם ההשפעה עליה, אני מדמה אותנו בגינה ליד הוורדים ואני אומרת לה על מִלים של היינריך פון קלייסט בתוך סיפור אמריקאי, אני אומרת לה אני קוראת אותו שוב, כן, היא אומרת, וטַוָּסִים במחשבותיה, ואחר כך היא הולכת אל המכונית שלה, היא חופשיה, היא כמו שטה בה, היא מנופפת לי בידה כשהיא נוסעת כמו בחורה בְּדוּיָה.
