משהו לא ברור במושג כשר, קצת כמו בטהרה וטומאה, אמר ישראל כשדיברנו על ״...בטבעת, לפני עֵדים כשרים״, ובתנ״ך, משהו מטקס נישואים אצל לָבָן, והרי כשיעקב אמר למה רימיתני אמר לבן על מנהג המקום, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, ואחרי כן וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה, גם, ועֵדים אצל לבן הם נציגי המציאוּת, הצריכים לדעת על לא ייעשה כן במקומנו, והם גם הרואים שיעקב הלך מרצונו לטקס עם לאה, וכל זה מתחיל בסוגיה של מפגש יעקב ורחל כשאמר לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, דְּבַר שקר, והמדרש אמר אמרה לו אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאוּת אחי אביה הוא, וכך כל עניין הנישוּאים כאן עוסק ברמאוּת. וכן, כשאמר הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי ולא אמר את רחל, כבר ידע את מנהג המקום, ובעצם, כל מי שהיו שם, יודעֵי לא ייעשה כן במקומנו, הם עֵדים כשרים.
וגם בעֵדים כשרים יש עניין הרמאוּת, אמר ישראל, כי יש ספק במה שיהיה, ובכל נישואים יש עניין של רמאות, והכתובה, הסכם שאפשר להפר, אומרת שיש ספק, שיש רמאות.
ודיברנו על הרי את מקודשת לי בטבעת זו. והרי הטבעת, המגדירה כאן את הקדוּשה, היא המצמצמת אותה. היא התשלום של החוזה. היא משתלבת ב״מקודשת לי״ שיש בו מטרת הנישואים כדבר שמעבר לטבע, מעבר למציאוּת הטבעית, אבל היא במציאוּת, מצמצמת אל המציאוּת. לא שואפת אל הנצח.
והיא קצת כְּפִיָה, קצת כמו כלא, אבל כשהיא סמל העולם הטבעי המוחלט, היא מראה את הממד הטבעי של העולם. והיא דומה כך לַחוזה, בניגוד בין מקודשת, ההוצאה מהטבע, הבידוד מהטבע, ובינָה, המראָה את הטבע.
[כ״ט:י״ב
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. אמרה ליה אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאות אחי אביה הוא. ואם לצדק בן רבקה הוא.]
[לפני עדים כשרים...]
.] .
