יום שבת, 21 בנובמבר 2026

יוֹמנסִפְרוּת 66. ״הנוסע״



 

 

יוֹמנסִפְרוּת 66. בזמן תחילת הקריאה ב״הנוסע״ קראתי שוב ב״והיה העקֹב למישור״ וב״בלְבב ימים״ ובמסכת יומא ובמסכת כלאֵיִם, והתעכבה הקריאה ב״הנוסע״, וכשאני קוראת בו עכשיו עד סופו נדמה לי שהוא סִפרוּת מצוינת ונִפגמת, ואני חושבת על ״לא ארץ לזקנים״ שהאִיּוּם בקרקעיתו, ונדמה לי שהדיאלוגים והתיאורים הארוכים ב״הנוסע״ כמו נפרשֹים אל עַד אֵין, אל אפשרויוֹת היעָלמוּת, והם נהיים כמעט כדמוּת ביטוּל-דברים, דמוּת ביטוּל חייו של בובי וסטרן. ואולי דמות ביטוּל-מְלֵאוּת-העֶצֶב. וכך מראֵה הדיאלוגים והתיאורים הארוכים הוא גם מראֵה-תהום-האִיּוּם.

ואולי הנִפְגָּם הוא בפרקים על המוסד הפסיכיאטרי. והאם אני טועה. 

ובגלל המִלים ״זאת תהום אחרי תהום זה מה שזה, הוא אמר. זאת לא רק ההיא האחת. כמו שכתוב בספר הקדוש. אתה חושב שהתהום היא רק התהום אבל היא לא, היא נמשכת. תאכל משהו, רויאל, סבתא שלו אמרה, אתה צריך לאכול. במקום להתווכח עם כתבי הקודש״, נזכרתי ב״שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ וְאָמַר דֵּין...״, וחשבתי על הקושי הנראֶה בבריאַת-עולמוֹת-סִפרוּת רַבּים ב״הנוסע״, אבל גם על צורות היופי המופיעות בבריאָה הזאת. וכך לקראת סוֹפָהּ, ״כתפיו הרזות מופנות אל הרוחות הכוכביות ואל יניקתם של ירחים מעולם אחר״ ו״אחרון עובדי האלילים עלי אדמות, שר ענוגות על מזרן הקש שלו בלשון לא נודעת״. 

[הציטוטים מ״הנוסע״, קורמארק מקארתי, עמ׳ 219, 466, 467, תִרגם אמיר צוקרמן, הוצאת מודן]

 

  

יום רביעי, 18 בנובמבר 2026

 





  

אלהֹים לא יֵרָאֶה לו עוד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

שאלתי אם המלים ״עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו:(יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ״ מְפָאֲרוֹת את אלֹהים, וישראל אמר לא מפָארות, אלא הן מִלּוֹת אדם המנסה לתאר את האל ואת יחסו לעולם ושואל אם האל מתגלה דרך העולם [כמעט כמו בתרבות היוונית], ויש כאן כמין תיאור מאוחר של הבריאה של ספר ״בראשית״, וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, עִם אי-סדר, וַיֵּט שָׁמַיִם, שהם כבר נטויים מבראשית, אבל הוא תיאור רק ממבטו של אדם. 

וכן, אלֹהים כאן זקוק לכרוב כדי לעלות, וחשבנו שהפסוקים כאן כמעט הפוכים ממפָארים את אלֹהים, והרי הם מראים בריאת-עולם רק מנקודת מבט של האדם, היודע שאלהֹים לא יֵרָאֶה לו עוד.  

 

ולפני כן, ״יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי״, אבל דָּוִד לא יודע אם אלֹהים ישמע קולו, ואלֹהים מהֵיכָלוֹ, ומהו הֵיכָלוֹ, והוא מדמה לו הֵיכָל של אלֹהים בשמים, והוא רצה לבנות לאלֹהים היכל על הארץ, על האדמה, ואלֹהים לא הרשה לו, ואולי לא ישמע קולו כי אין לו היכל. 

 

תהלים יח: וְאֶל־אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו׀ תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:(ח) וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:(ט) עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו:(יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ:(יב) יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(יד) וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם׀ יְֽקֹוָ֗ק וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(טו) וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝ב וַיְהֻמֵּֽם:(טז) וַיֵּ֤ר יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(יד)

 

יום שבת, 7 בנובמבר 2026

כאילו יומן

 


 

רַבּוּ מאד השֵמוֹת וחשבתי על משרַבּוּ הרצחנים בטלה עגלה ערופה משרַבּוּ המנאפין פסקו המים המאררים, אבל לא שווים הם אלה לאלה, והיתה בי הִכָּסְפוּת אל שְמוֹת הוְרָדִים, כמו אל אִי-הֱיוֹת.  

 

אני כותבת לד׳ משהו ב״הנוסע״ הזכיר לי את הסיפורים של דונלד ברתלמי, אבל אני לא זוכרת מה. אני כותבת לה אַת זוכרת את ״התקוממות האינדיאנים״ ואני מעתיקה בשבילה את ״הקונסנזוס המתגלגל של האומה הקומאנצ׳ית מחץ את ההגנות הפנימיות שלנו בשלוש חזיתות״, ואני מעתיקה את ״הבטחנו להביא את העדר הזה של נערות אוֹ-פֶּר לקצה המסילה ללא פגם בגוף או בנפש״. אני רוצה להמשיך לכתוב לה. ואני לא יכולה ליצור מין דמות כפיל שלה, אפילו לא בשביל המכתבים. אבל אני מדמה לי שהיא תוכל להיענוֹת ל״התקוממוּת האינדיאנים״. אני חושבת שאכתוב לה גם על בְּלוּ מוּן חדש. משהו להיאחז בו.  

 

אין כָּפִיל בכתיבתי ליופיָה, אכתוב אל הבְּלוּ מוּן החדש, אכתוב לו על מותהּ ועל עֶצֶב כעִצְבוֹנוֹ ועל הסיפורים של דונלד ברתלמי, אעתיק בשבילו מן הסיפור על המבחן הארצי לסופרים, ״בעיר א- בפלך י- חיתה גבירה, מאדאם א- שמה, אשת אותו ברון א- אשר נמנה עם אנשי פרידריך השני מלך פרוסיה הצעיר...״. אכתוב לו הו בְּלוּ מוּן, כה רציתי להראות לך את הסיפור הזה. 

 

אני לא יודעת אם ד׳ הכירה את הסיפור הזה, היא אהבה שירה אמריקאית, כן, עם ההשפעה עליה, אני מדמה אותנו בגינה ליד הוורדים ואני אומרת לה על מִלים של היינריך פון קלייסט בתוך סיפור אמריקאי, אני אומרת לה אני קוראת אותו שוב, כן, היא אומרת, וטַוָּסִים במחשבותיה, ואחר כך היא הולכת אל המכונית שלה, היא חופשיה, היא כמו שטה בה, היא מנופפת לי בידה כשהיא נוסעת כמו בחורה בְּדוּיָה. 

יום רביעי, 21 באוקטובר 2026

עבר ועתיד כל הזמן[שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]



 

 

 

 

עבר ועתיד כל הזמן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ראינו הִתערבבוּת צוּרוֹת עבר ועתיד בפסוקֵי הפרק כולו, כהִתפרצוּת העבר אל העתיד והִתפרצוּת העתיד אל העבר, וראינו ב״מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה״ שהכותב קורא ליהוָה מְהֻלָָּל, אבל את השם יְהֹוָה קרא אלֹהים, ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ [בראשית ב], ואחרי כן ״אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת״, וישראל אמר תהִלים הוא ספר חוויוֹת של הכותב, עובר מעיסוק באל המתגלֶה אל חוויוֹת היחיד, ואמר עוד על ידיעת התרבות הכללית אצל הכותב, ועל ״חֶבְלֵי״ כחֶבְלֵי-ארץ, ועל מרחב האדֶס [השְאוֹל] אצל היוונים כחבל-ארץ, עם הנהרות בו [וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל, מטאפורה יושבת על המיתולוגיה היוונית], ויכולתו לפלוש אל הארץ העליונה, וכך ״אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת״ הוא כמו ארץ השְאוֹל אפפה אותי. אבל הכותב כאן לא מדבר על המתים, אלא רק על משמעות המוות. ואחרי כן המשכנו אל חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי. 

 

תהלים פרק יח פסוק   - נא

(א) לַמְנַצֵּ֤חַ׀ לְעֶ֥בֶד יְקֹוָ֗ק לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר׀ לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְקֹוָ֮ק אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(ד) מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְקֹוָ֑ק וּמִן־אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:(ה) אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי:(ו) חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:(ז) בַּצַּר־לִ֤י׀ אֶֽקֲרָ֣א יְקֹוָק֘ וְאֶל־אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו׀ תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:(ח) וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:(ט) עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו:(יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ:(יב) יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(יד) וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם׀ יְֽקֹוָ֗ק וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(טו) וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝ב וַיְהֻמֵּֽם:(טז) וַיֵּ֤רָא֨וּ׀ אֲפִ֥יקֵי מַ֗יִם וַֽיִּגָּלוּ֘ מוֹסְד֪וֹת תֵּ֫בֵ֥ל מִגַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְקֹוָ֑ק מִ֝נִּשְׁמַ֗ת ר֣וּחַ אַפֶּֽךָ:(יז) יִשְׁלַ֣ח מִ֭מָּרוֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽ֝מְשֵׁ֗נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים:(יח) יַצִּילֵ֗נִי מֵאֹיְבִ֥י עָ֑ז

 

 

  

יום שלישי, 13 באוקטובר 2026

מכאילו יומן




כאילו יומן 

חשבתי אכתוב סֵפֶר שְמוֹת הוְּרָדִים ונהייתה תמיהה בי כי דימיתי לי את ספר שמות הוְּרָדִים כספר המֵתִים, אבל לא מֵתִים השֵמוֹת אלא הם לא-גופים, אלא הם לא-חיים, ולא כעלֵי הכותרת הגוֹוְעִים, ולא ככַנְפֵי נעלמות, והם כְּממש ולא-ממש, ובכל זאת דימיתי אותם קצת לעלֵי הכותרת העוזבים את הוְרָדים, ודימיתי אותם באוויר הנמוך, ולא על מנוחת האדמה, וחשבתי אכתוב אֵלֶּה שמות הוְרָדים, בְּלוּ מוּן, דַבֶּל דלייט, לאס וגאס, סיקרט, קווין אליזבט, דון חואן, קיוּ גַרדנס, ג׳יימס גאלווי, מלכת שוודיה, צ׳רלס דארוִין וכל השמות כמו עַד אֵינסוף, ונזכרתי בכינויֵי נְדָרִים כנדרים, לא על האדמה ועל העפר הֱיוֹתָם.  

יום שני, 12 באוקטובר 2026

הרחוק שהוא יכול לראות באלהים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]




 

 

הרחוק שהוא יכול לראות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

בשיחה על ״וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי״ אמר ישראל דָּוִד רואה את יְהֹוָה במידת הרחמים. הוא כאומר לו אני מעניק לך את ממד הרחמים, אני רואה בך את מידת הרחמים. ומידת הרחמים בשפת הקבלה, אמר, היא בין מידת הדין ומידת החסד לא כממוצע אלא יש בה יותר חסד מדין. ו״חִזְקִי״ הפוך ממידת הרחמים, ובעצם הוא אומר כך לאלֹהים אני רוצה שתנהג אחרת ממידת הרחמים. וחשבנו שהשירה מרשה לו את ההפכים האלה. 

ומהם סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶֽחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶֽרֶן־יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי, והיה נדמה לנו שבעיקר הם צורֶך גדוּלָה בשירה, אבל הרי צורֶך המִלים כאן, וראינו את מְפַלְטִי נוגד את סַֽלְעִי וּמְצוּדָתִי, כי הוא צריך לברוח, כי אלֹהים עצמו לא יודע שהסלע והמצודה לא יספיקו, ואת מָגִנִּי, מגן ואינו הורג את האויבים, ואת קֶרֶן יִשְעִי מִשְׂגַּבִּי, ומהי הישועה, ומִשְֹגַּבִּי הוא הגבוה ביותר, הרחוק ביותר שהוא יכול לראות באלֹהים. כמעט הגדרת המרחק של אלֹהים.  

 

תהִלים יח: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(

 

 

 

יום שבת, 3 באוקטובר 2026

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 



 

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

האִם כָּל־אֹיְבָיו לפני שהיה מלך, שאלנו, ושאלנו גם על מִכַּף ועל מִיַּד, וחשבנו שמִיַּד מזכיר את יד אלהים, ולמה כף כל אויביו ואילו יד שאוּל, כי המאבק בשאוּל גדול יותר, רק בגללו הוא יכול להתחרט. וישראל אמר גם אַשְמָה על היותו אצל אכיש, ולא אלֹהים הִציל אותו אלא אכיש. מלך האויבים. 

ובספר שמואל כתוב עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וכך הוא ברח גם מן ההבטחה של אלֹהים שהוא יהיה מלך. וההצלה היא בהתבוללוּת עם הפלישתים. והוא אומר כאן בתהִלים שאלֹהים הִציל אותו, על ידי ההתבוללוּת בעם אחר. זה בעיניו רצון אלֹהים. 

והוא כאן עֶבֶד יְקֹוָ֗ק וגם דִּבֶּר לַיהוָה, ואלה הפכים, ויש כאן גם יהירות שהיא הפוכה מעבד לאלהים.

ולמה בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה, ביום אחד, כנראה יום הבריחה אל אכיש, וכך המלים כָּל־אֹיְבָיו הן הפרזַת השירה. הפרזה ליד דיוּק.

[והוא לא קורא כאן לשאוּל אויב].

 

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֤חַ לְעֶ֥בֶד יְהוָ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְהוָ֮ה אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: