עבר ועתיד כל הזמן[שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

 

עבר ועתיד כל הזמן [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ראינו הִתערבבוּת צוּרוֹת עבר ועתיד בפסוקֵי הפרק כולו, כהִתפרצוּת העבר אל העתיד והִתפרצוּת העתיד אל העבר, וראינו ב״מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה״ שהכותב קורא ליהוָה מְהֻלָָּל, אבל את השם יְהֹוָה קרא אלֹהים, ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ [בראשית ב], ואחרי כן ״אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת״, וישראל אמר תהִלים הוא ספר חוויוֹת של הכותב, עובר מעיסוק באל המתגלֶה אל חוויוֹת היחיד, ואמר עוד על ידיעת התרבות הכללית אצל הכותב, ועל ״חֶבְלֵי״ כחֶבְלֵי-ארץ, ועל מרחב האדֶס [השְאוֹל] אצל היוונים כחבל-ארץ, עם הנהרות בו [וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל, מטאפורה יושבת על המיתולוגיה היוונית], ויכולתו לפלוש אל הארץ העליונה, וכך ״אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת״ הוא כמו ארץ השְאוֹל אפפה אותי. אבל הכותב כאן לא מדבר על המתים, אלא רק על משמעות המוות. ואחרי כן המשכנו אל חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי. 

 

תהלים פרק יח פסוק   - נא

(א) לַמְנַצֵּ֤חַ׀ לְעֶ֥בֶד יְקֹוָ֗ק לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר׀ לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְקֹוָ֮ק אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(ד) מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְקֹוָ֑ק וּמִן־אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:(ה) אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי:(ו) חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:(ז) בַּצַּר־לִ֤י׀ אֶֽקֲרָ֣א יְקֹוָק֘ וְאֶל־אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו׀ תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:(ח) וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:(ט) עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו:(יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ:(יב) יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(יד) וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם׀ יְֽקֹוָ֗ק וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:(טו) וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝ב וַיְהֻמֵּֽם:(טז) וַיֵּ֤רָא֨וּ׀ אֲפִ֥יקֵי מַ֗יִם וַֽיִּגָּלוּ֘ מוֹסְד֪וֹת תֵּ֫בֵ֥ל מִגַּעֲרָ֣תְךָ֣ יְקֹוָ֑ק מִ֝נִּשְׁמַ֗ת ר֣וּחַ אַפֶּֽךָ:(יז) יִשְׁלַ֣ח מִ֭מָּרוֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽ֝מְשֵׁ֗נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים:(יח) יַצִּילֵ֗נִי מֵאֹיְבִ֥י עָ֑ז

 

 

  

מכאילו יומן

כאילו יומן 

חשבתי אכתוב סֵפֶר שְמוֹת הוְּרָדִים ונהייתה תמיהה בי כי דימיתי לי את ספר שמות הוְּרָדִים כספר המֵתִים, אבל לא מֵתִים השֵמוֹת אלא הם לא-גופים, אלא הם לא-חיים, ולא כעלֵי הכותרת הגוֹוְעִים, ולא ככַנְפֵי נעלמות, והם כְּממש ולא-ממש, ובכל זאת דימיתי אותם קצת לעלֵי הכותרת העוזבים את הוְרָדים, ודימיתי אותם באוויר הנמוך, ולא על מנוחת האדמה, וחשבתי אכתוב אֵלֶּה שמות הוְרָדים, בְּלוּ מוּן, דַבֶּל דלייט, לאס וגאס, סיקרט, קווין אליזבט, דון חואן, קיוּ גַרדנס, ג׳יימס גאלווי, מלכת שוודיה, צ׳רלס דארוִין וכל השמות כמו עַד אֵינסוף, ונזכרתי בכינויֵי נְדָרִים כנדרים, לא על האדמה ועל העפר הֱיוֹתָם.  

הרחוק שהוא יכול לראות באלהים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

הרחוק שהוא יכול לראות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

בשיחה על ״וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ יְהוָה חִזְקִי״ אמר ישראל דָּוִד רואה את יְהֹוָה במידת הרחמים. הוא כאומר לו אני מעניק לך את ממד הרחמים, אני רואה בך את מידת הרחמים. ומידת הרחמים בשפת הקבלה, אמר, היא בין מידת הדין ומידת החסד לא כממוצע אלא יש בה יותר חסד מדין. ו״חִזְקִי״ הפוך ממידת הרחמים, ובעצם הוא אומר כך לאלֹהים אני רוצה שתנהג אחרת ממידת הרחמים. וחשבנו שהשירה מרשה לו את ההפכים האלה. 

ומהם סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶֽחֱסֶה־בּוֹ מָגִנִּי וְקֶֽרֶן־יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי, והיה נדמה לנו שבעיקר הם צורֶך גדוּלָה בשירה, אבל הרי צורֶך המִלים כאן, וראינו את מְפַלְטִי נוגד את סַֽלְעִי וּמְצוּדָתִי, כי הוא צריך לברוח, כי אלֹהים עצמו לא יודע שהסלע והמצודה לא יספיקו, ואת מָגִנִּי, מגן ואינו הורג את האויבים, ואת קֶרֶן יִשְעִי מִשְׂגַּבִּי, ומהי הישועה, ומִשְֹגַּבִּי הוא הגבוה ביותר, הרחוק ביותר שהוא יכול לראות באלֹהים. כמעט הגדרת המרחק של אלֹהים.  

 

תהִלים יח: (ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְקֹוָ֣ק חִזְקִֽי:(ג) יְקֹוָ֤ק׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:(

 

 

 

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

האִם כָּל־אֹיְבָיו לפני שהיה מלך, שאלנו, ושאלנו גם על מִכַּף ועל מִיַּד, וחשבנו שמִיַּד מזכיר את יד אלהים, ולמה כף כל אויביו ואילו יד שאוּל, כי המאבק בשאוּל גדול יותר, רק בגללו הוא יכול להתחרט. וישראל אמר גם אַשְמָה על היותו אצל אכיש, ולא אלֹהים הִציל אותו אלא אכיש. מלך האויבים. 

ובספר שמואל כתוב עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וכך הוא ברח גם מן ההבטחה של אלֹהים שהוא יהיה מלך. וההצלה היא בהתבוללוּת עם הפלישתים. והוא אומר כאן בתהִלים שאלֹהים הִציל אותו, על ידי ההתבוללוּת בעם אחר. זה בעיניו רצון אלֹהים. 

והוא כאן עֶבֶד יְקֹוָ֗ק וגם דִּבֶּר לַיהוָה, ואלה הפכים, ויש כאן גם יהירות שהיא הפוכה מעבד לאלהים.

ולמה בְּיוֹם הִצִּיל יְהֹוָה, ביום אחד, כנראה יום הבריחה אל אכיש, וכך המלים כָּל־אֹיְבָיו הן הפרזַת השירה. הפרזה ליד דיוּק.

[והוא לא קורא כאן לשאוּל אויב].

 

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֤חַ לְעֶ֥בֶד יְהוָ֗ה לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר לַיקֹוָ֗ק אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־יְהוָ֮ה אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל:

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״

 

       

 

 

 

כתבתי מעט על ״בלבב ימים״ ומִלּוֹתַי ידעו שמִלות ״בלבב ימים״ נפרשֹו למענן וכאילו היו מִלּוֹתַי מעשה רמייה, אבל הרי ראיתי מִלים עתיקות ואחרות נפרשֹות ל״בלבב ימים״, ודימיתי שִכבות-מִלים כשקראתי את ״עָמד ועשה קערות על פי המנורות...אף הוא תיקן את הספרים הקרועים וקשרם בטבלאות חדשות״ וכשנזכרתי ב״הילני אימו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, וכשקראתי את ״אַל תִרגזו עלינו בדרך״, ואת ״שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות...אפשר זושא שחי עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים״, ואת ״ושמעו קול עָרב, ביקשו לקפוץ לתוך הים ולילך אחר הקול, קשרו אותם הספנים...״, ועוד מִלים רבות נִפרשות. וחשבתי שלא רמייה גמורה במִלותַי. ורציתי לכתוב מעט על שְנֵי ״משל למלך״ שנאמרו ב״בלבב ימים״, אחד שעורמה נסתרת בו שאמר רבי שלמה, ואחר שעורמה נסתרת בו שהשיבו הנִלבבים, שלא בעטו ביסורים ולא הקפידו כלפי שכינה והיו מתנחמים ואומרים מחר הקדוש ברוך הוא גואלם והם נפטרים מכל הצרות, לשואלים מפני מה אין הקדוש ברוך הוא מתנקם מרשעי העולם שנוהגים בבניו ממש כשבויים, ״משל למלך שבאו אויבים על בנו, אמר המלך מה לי לשלוח חיילות להתנקם בהם, הרי מיד אני יוצא בעצמי עם חיילותי ומגרש אותם ודן אותם על שציערו את בני ואני מחזיר את בני לביתי בשמחה ובכבוד גדול״. ומַלותיהם הספיקו.    

[הציטוטים מ״בלבב ימים״, עגנון, וממסכת יומא]

 

                                        

שוב ״יומא״, והשפה השלמה,

שוב ״יומא״, והשפה המוחלטת, וההתחלה המוחלטת, ״שבעת ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול״, והיא כמו אומרת היה גם דבר לפני ההתחלה, כמו יודעת על מה שהיה לפניה, וכך התחלת ״נדרים״, ״כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירוּת כנזירות״, וכך התחלת ״כלאיים״, ״החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה״, ועוד במסכת יומא ״...אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין״ ו״אם רגיל לקרות, קורא, ואם לאו, קוראים לפניו״, ו״הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים, הרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כוהן גדול כשהוא קורא״, ו״מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. רבי מתיה בן חרש מתיר״, ו״אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה״, בשפה המפליאה.  והכהן הגדול, והשעיר הנשרף והשעיר המשתלח, והאכילה מחצר-הכבד של הכלב, כמו דְּמוּת-החיסוּן, והנברשת שעשתה הילני והטבלה, אינם כמין דמויוֹת נוֹצָרות בשפה אלא השפה הזאת בשביל הבעַת ממשוּת. 

ביום הכיפורים הזה קראתי שוב ב״יומא״ וקצת ב״כלאַיִם״, ובימים לפני יום הכיפורים שמעתי זיכרונותיהם המצערים של טייסים ממלחמת יום כיפור, וקראתי שוב את ״בלבב ימים״ של עגנון, והיה נדמה לי שצָרוֹת ומעשים מסופרים ב״בלבב ימים״ שחקו קצת את צָרוֹתינו.     

 

 

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

 

ראינו שֶבַח ליהֹוָה ולעצמו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ב״תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהוָ֨ה צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה:(ב) מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים:(ג) בָּ֮חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י׀ פָּ֮קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַעֲבָר־פִּֽי״, וישראל אמר במזמורֵי תהִלים אלֹהים הוא לא השראה, לא כמו אצל הנביא, וכאן דָּוִד כמעט קובע איך הוא האלֹֹהים הזה. וב״שִׁמְעָה יְהוָה״ יש ציווי ליהֹוָה לשמוע צֶדֶק, דָּוִד אומר שאלֹהים לא יודע לגמרי מהו צדק ושומע גם לא-צדק, 

והַקשיבה רינתי בלי קשר לצדק, ותפילתי היא לא צדק ולא רינה, ומה יש בה, ואין כאן תשובה. 

והוא אומר בלא שִֹפְתֵי מִרמה כי אלֹהים שומע הרבה שִֹפְתֵי מִרמה ודוד אומר שלי הם לא 

שִפתי מִרמה [וזה לא נכון לגמרי בדמותו בתנ״ך]. ואחר כך ״מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים״, מִשְׁפָּטִי, דוד כאן נאשם, וזה מחזיר אל תְּפִלָּה, שהיא הפללה. 

ושאלנו על עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים, וחשבנו שאולי מֵישָׁרִֽים הם כל מהוּת היָשָר [כאילו  תחזה בכל המֵישָרים של העולם], והאם יש מֵישָרִים  בדָוִד.