צֵל רע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]
ואחרי כן על ״הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד״, הכל סר, כל מה שיש הסתלק, ויהֹוָה היה צריך להשקיף על הכל, לא רק על בני האדם. ישראל אמר בשיחה שלנו יְהֹוָה הוא הרואה שהכל סר, ובשבילו העולם הוא כבר לא כמו שהיה, או, דוד הוא הרואה, אבל העיקר פה הוא הטוטליות, העולם כבר בלי תקנה. וכל מה שסר נאלח, ואין עושה טוב, והוא לא אומר הכל רע, אלא המציאות יכולה לעשות טוב ולא עושָה. יש כאן כמו איזה זיכרון של עשיית טוב. והזיכרון מביא אותו כמעט לכדי יֵאוּש, כאילו אין יותר אלֹהים שיעשה טוב.
ועל ״הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝קֹוָ֗ק לֹ֣א קָרָֽאוּ״, וישראל אמר
על אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אלה הכֹהנים, אוכלי לחם הפנים, ועל אֹכְלֵי עַמִּי אמר הם האוכלים את עַמִּי, וחשבנו על נֶ֫אֱלָ֥חוּ שבפסוק הקודם, וכמו שהכהנים אוכלים את לחם הקודש כך פועלי אָוֶן הם אוכלי העם. ואמר עוד מה קדוש בלחם הפנים, הרי הכהנים אוכלים ממנו ואז הוא בתוך גוף האדם ולא קדוש כל כך. וגם העַם הנאכל כבר עַם אחר בגוף של האוכלים. אבל חשבנו גם שאוכלֵי עַמִּי יכולים להיות האוכלים שבעמי, ולמה זה רע. ודיברנו על מין צֵל רע רובץ על אכילת לחם, מ״בזעת אפיך תאכל לחם״, שהוא בעצם המשך של קללה על הארץ והאדם, ומתועבַת מצרים לאכול את העִברים לחם, ושאלנו למה יש צל רע על הלחם, וחשבנו שהוא כצל רע על האדם, וישראל הזכיר את אשת פוטיפר ועניין רק הלחם [לבדוק] ובמדרש יוסף אומר לה שהיא הלחם, וכך לחם הוא האדם, וכאן בתהִלים יש גְּנוּת בכל הפסוק, על אוכלֵי עַמִּי ואוכלֵי לחם, וכך גם גְּנוּת על לחם הקודש. הוכנס הצל הרע גם אל הקודש.
תהלים פרק יד:(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב: (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי
*
*
*
