ראינו ב״דוֹר״ את ראייַת האדם ואת שיח האדם על הזמן, על תקופות הזמן, חלוקת זמן אחרת מזו של וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד ב״בראשית״, חלוקת זמנים של אדם. ודור הולך, חשבנו, הוא כמו אדם הולך, כמו אדם הולך לעולמו, למשל, וחוֹוֶה את התופעה וגם יוצר אותה, ודור בא הוא דור בא לקראת הדור ההולך, שהוא מהעָבָר, והוא נעלם, ודור בא לקראתו מהעתיד. תקופה עתידית באה לקראת תקופה מסתיימת והולכת, ויש כאן התנגשות עבר ועתיד ורעיונות עבר ועתיד, והעתיד רוצה לחסל את העבר, אבל התיאור ״הולך״ משאיר כוח לעָבָר ההולך.
ודיברנו על יְפי ״הָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת״. היא המתבוננת בדור הולך ודור בא. עומדת כמעט כמו נצחיוּת האל, אמר ישראל, אבל האל מחוץ לעולם, והארץ בתוך העולם. עומדת ומעידה על דור הולך ודור בא, מעידה על זמן ועל מרחב. אלֹהים לא מעיד עליהם. ועמידה מול נֶצח כאן היא עמידה מול ארץ ולא מול אלֹהים.
וכך, אמר ישראל, אומר קֹהלת שכל הדיון שלו הוא על מה שמתחת לשמים. לא על אלֹהים.
וביקשתי להבין עוד את ״והֶבֶל של עליונה אין בו ממש״ שבקֹהלת רבה, וישראל אמר אֵדים של קדרה ראשונה לא ייצרו כמעט אדים של ממש בקדרה השביעית, כלומר בשביעית אין הבל ממש. אין כבר משמעות ההבל של הראשונה. ובשבעת ימי הבריאה, הראשונים כמעט לא מעבירים את כוחם לשבת, ולשבת אין הכוח הראשון של הבריאה ושל הרצון לברוא. ואלֹהים צריך לעמוד בחוסר יכולת שלו להשפיע על השבת. ו״וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ״ הוא, מנקודת מבטו של אלֹהים, קידוּש המציאוּת העומדת בכוח עצמה ולא בכוחו של אלֹהים.
ובעשרת הדברוֹת, זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אומר זכור שרק בששה ימים אלֹהים ברא, ולא ברא בשבת, אלא רצה יום שבת שאין בו ממש. יום שבת שהוא הֶבֶל בלי ממש. ולך יש אחריות לשבת הזאת יותר מאשר לבורא [וכך בקדרה השביעית יש בכל זאת איזה ממש, רק בגלל האדם].
וחשבנו גם שיום השבת, בלי בריאה, הוא מין יום רֵיק, ואמרתי כך הזְכִירָה שלי, יום רֵיק, עומד לו בעולם.
[קֹהלת. (ד) דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת:]
