ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

ונראָה לו כציפור [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

״ואילו לך אני מודיע אני מנסה אותך בדבר ערווה״, אלֹהים אומר במדרש, כי אלֹהים ניסה אותו בעניין בת שבע, ״ונעלמה ממנו הֲלָכָה״, אומר המדרש, וכשהפך משכבו של לילה למשכב של יום כאילו הפך את מה שאלֹהים עשה בבְּרִיאָה, ולא נעלמה ההלכה מבת שבע ש״הייתה מתקדשת מטומאתה״, וישראל אמר בשיחה שלנו שהיתה מתקדשת מטומאתה מלמד גם על הזמן שהיה לדָוִד להסתיר את מעשה האונס. ועוד אמר כי ההלכה לא יכולה לעצור את האדם. 

ודיברנו על ״בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ...״, ולפי תחילת המדרש השטן הוא שליח אלהים, ולמה הוא מופיע כציפור, וזה זר לתנ״ך, האם היא כאן כדומָה לציפורים שליחוֹת האֵלים ברומא העתיקה שקְרָבֵיהֶן היו נבדקים כדי לדעת את הנבואה, וכאן אלֹהים מנסה את דוד דרך ציפור, והאם דוד רוצה להרוג אותה כדי לדעת מה השטן אומר. וישראל אמר אילולא השטן לא היה דוד רואה את בת שבע, כלומר אלֹהים הראה לו את בת שבע, וכשדוד עשה את המעשה דרך הציפור הוא הבין מה הניסיון שאלֹהים ניסה אותו. 

ומה רוצה המדרש, הוא רוצה לבדוק את הקשר שבין דוד והערווה, אבל אלֹהים כבר הכיר את ההִתנהגויוֹת של דוד, והמדרש אומר היה אסור לדוד לבקש את הניסיון ולחשוב שיעמוד בו. והניסיון עצמו הוא עונש לדוד.  

 

תלמוד בבלי [בתרגום לעברית]: אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחן אותי ונסה אותי, כמו שנאמר: "בחנני ה׳ ונסני". אמר לו: אנסה אותך, ואעשה דבר איתך. להם לא הודעתי במה אנסה אותם, ואילו לך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערווה.

מיד נאמר: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו".
אמר רב יהודה: הפך משכבו של לילה למשכב של יום, ונעלמה ממנו הלכה:
יש איבר קטן באדם, אם משביעים אותו הוא רעב, ואם מרעיבים אותו הוא שבע.

"ויתהלך על גג בית המלך וירא אישה רוחצת" זו הייתה בת שבע, שהייתה חופפת את ראשה מאחורי מחיצה.
בא השטן ונראה לו כציפור, ירה דוד חץ, פגע במחיצה, היא נפלה, והוא ראה אותה.

מיד שלח דוד לברר על האישה, ואמרו לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי.
שלח דוד שליחים, לקח אותה, והיא באה אליו ושכב עמה, והיא הייתה מתקדשת מטומאתה, ואחר כך חזרה לביתה.״

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 62 עוד על פונטנה ועל תרגום

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 62. על פונטַנה ועל תרגוּם 

אני לא זוכרת למה קראתי לאחד הרישוּמים ״הרישוּם של המתרגם״ ואני מדמה לי שחשבתי על קיוּם ואי-קיוּם וזה לא ברור לגמרי, וכנראה חשבתי על מתרגם הסִפרוּת היכול להַראוֹת דְּמוּת של דְּמוּת, כאילו היה עוד ממד לרישוּם, של רישוּם על רישוּם. ועכשיו אני משווה קצת את התרגוּם להעתקים שעשו אמנים ליצירות אמנוּת, כמו ההעתקים של רובֶנס ליצירות של אמנים אחרים [כמו ל"Woman in a Fur Coat" של טיציאן], ההעתקים שהם כעֵין הִתגלויוֹת חדשות של היצירות המקוריוֹת, כמין חזרות שלהן בשָמַיִם אחרים. ואני מתארת לי שרובנס ידע שההִתגלויוֹת האלו דומות להִתגלויוֹת יצירוֹת של אמן בתוך יצירוֹת אחרות שלו. ואני רואה בתרגוּם המצוין של יצירת סִפרוּת כעֵין הִתגלוּת חדשה שלה. 

האם רק נדמה לי שרבות ההִתגלויוֹת של יצירוֹת של פונטנה בתוך יצירות אחרות שלו, האם רק נִדמים לי דברים כהופעוֹת כמעט חֶזְיוֹניוֹת מתוך יצירוֹת אחרות שלו, ובכל זאת, המחשבה על חזרוֹת ״חֶזְיוֹניוֹת״ בתוך היצירות של פונטנה לא מִתבטלת, ואני כמו נִטפלת אל ״...והן נוסעות לאורך מים נרחבים, נרחבים...״ בסיפור החלום של קורינה ואל ״ובריסט אמר חרש, הא, הניחי לזה, לואיזה, זה באמת שדה רחב מדי״ בסוף ״אֶפי בריסט״, ואני נטפלת אל ״הנוף הנפלא...שנשקף מן החלונות הקדמיים אל האנדרטאות והקברים...״ ואל ״אהבה לדבר על המוות״ ואל אָרוּס האמור להיות מבקר חריף מאד, ואפילו אל ״היא הופכת גם עיר יָם״ ואל ״...כמעט עד היָם עמדה טירת הולקינס״ ו״האם ראית את הטירה המתרוממת מעל הים...״ מ״ללא תקנה״, ואני חושבת גם על הדברים שאומרת סופי על ציוּר המבול, ״משחרב עולם החטא הישן, והחדש, הטוב יותר, נבנה תחתיו, הדבר הראשון שהופיע [כי הרי החיות היו עדיין מן העולם הישן] הוא הכנסיה...״, כי אני חושבת על החיוֹת ועל בני האדם בתֵּבָה שהיו מן הארץ שנִשְׁחָתָה, והארץ שנִשְׁחָתָה היתה ללא תקנה.

כך נמשכות אצלי המחשבות על הֱיוֹת דברים ללא תקנה ביצירוֹת של פונטנה.  

 

ודבר אחר. רועי כתב על ״משפחת פוגנפול״ ״פנורמה אימפרסיוניסטית יפהפייה ועדינה״, ולרגע חשבתי על מונֶה שהתמיד בציוּר האימפרסיוניסטי והגיע אל שיא, שאולי ממנו צמח אחר כך האקספרסיוניזם המופשט, וחשבתי על ההגעה של פונטנה אל שיא, שאולי גם כוחן של ההִתגלויוֹת של יצירוֹת בתוך יצירוֹת בו, ההִתגלויוֹת הברורות וגם אלו שהן רק רושֶם דק. 

[ועוד, לא ידעתי אם רועי חשב על ״אם כן, אין לדבר סוף״ שבמסכת יומא כשכתב בתרגום ״אין לדבר סוף״. במסכת יומא כתוב ״ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו...אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.״]

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, מ״משפחת פוגנפול״, מ״ללא תקנה״, תיאודור פונטנה, תִרגם רועי כנען, ומ״אֶפי בריסט״, תרגמה נילי מירסקי.]

  

הם נבחנו על ידי [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 

הם נבחנו על ידי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

האם לַעַג במִלים ״אמר רב יהודה בשם רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד המלך הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל״, וישראל אמר על עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו שכל אחד מהם היה כדי לגלות ממד אחר של אברהם ושל אלֹהים, ובמקרא ״וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם״ ומה משמעות הניסיון, ולמה אלהים צריך לנסות, בפשט של התורה הוא לא יודע אם אברהם ירא אלֹהים, הניסיון הוא בגלל אי-ידיעה, וכאן במדרש הניסיון הוא מאדם ולא מאלֹהים, והמדרש אומר שלא יביא אדם עצמו לבדוק את עצמו. לבדוק מה הוא. וישראל אמר דוד במקרא ניסה ונכשל, והמדרש אומר שדוד היה גאוותן. ניסה רק לעצמו. ושאלתי למה דווקא דוד כאן במדרש, וישראל אמר דוד הוא דמות המשך עַם ישראל ובעיקר, הוא מסמל את האדם השואף לגדוּלה יותר ממה שאלֹהים דורש ממנו. וכן, המדרש בוחר אותו גם מפני שהוא פגום, חוטא, ומסמל יותר את האדם שאחרי הנבואה מאשר לפני סיום הנבואה. 

ואחר כך המשכנו במדרש אל ״אני מנסה אותך בדבר ערווה״.

 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין: אמר רב יהודה בשם רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד המלך הביא את עצמו לידי ניסיון ונכשל.

אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, למה אומרים "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", ולא אומרים "אלוהי דוד"?
אמר לו: הם נבחנו על ידי, ואתה לא נבחנת.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחן אותי ונסה אותי, כמו שנאמר: "בחנני ה׳ ונסני".

אמר לו: אנסה אותך, ואעשה דבר איתך. להם לא הודעתי במה אנסה אותם, ואילו לך אני מודיע: אני מנסה אותך בדבר ערווה.

מיד נאמר: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו".

בראשית: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה,

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 61 ״מרת ג׳ני טרייבל״

בתחילה מחשבות כמעט ישָנות על פונטנה ומחשבות על התרגוּם, והרי אני כמו יודעת את המִלים של פונטנה ב״באחד מימי מאי האחרונים – מזג האוויר כבר היה קיצי – פנתה כרכרת לנדואר פתוחה מהשְפּיטַלְמָרְקֶט אל רחוב קוּר ואז אל רחוב אדלר, שם עצרה לפני בית שלמרות שבחזיתו היו רק חמישה חלונות...״ אף על פי שאני יודעת רק דְּמוּת של דְּמוּת, התרגוּם. כמו-ידיעה וידיעַת דמוּת של דמוּת ממַלאוֹת אותי בידיעַת הסִפרוּת. 

ואחרי-כן, מְלֵאוּת הכתיבה של פונטנה, מין הִתחייבוּת לעֵרֶך, הכֹּל חייב להיות בעל עֵרֶך, ואני מכירה את ציווּיֵי הסִפרוּת האלה ואני לא מנסה להוכיח אותם, ויצירוֹת אחרות של פונטנה כמו מַראות את עצמן ונדמה לי שדברים שאומרת מרת טרייבל כמעט בתחילת הנובלה, ״...איזה אוצר הם הנעורים, ושרגשות טהורים, ששום רוח גסה לא העכירה...״, נמשכים אל צמיחת עֶצֶב אֶפי בריסט, ואולי אל עצבונות אחרים, וכשהיצירה מובילה את קורינה אל נישואים אני חושבת הרי נקבע כך מן ההתחלה, וכאילו נקבע גם מן ההימשכוּת יותר מאוחר אל יצירוֹת אחרות של פונטנה, כאילו יצירוֹת שלמוֹת מובילות את קורינה. 

״וכבר חלמתי על זה...היו שבע כרכרות, ושתי ה׳עֶגְלוֹת׳ של פרופסור קוּ היו שושבינות. כולן תמיד רוצות להיות שושבינות, כמובן, כי כולם מסתכלים עליהן, כמעט יותר מאשר על הכלה, כי הרי היא כבר תפוסה...״. כאילו יצירות שלמוֹת של פונטנה אומרות את זה. 

ויומַנסִפרוּת הוא רק יומן ואולי יהיו לו עוד ימים, ואני מתחילה לקרוא את הנובלה השניָה בספר, ואני חושבת שהתרגומים נפלאים, ואני מסתכלת עוד בדְמוּת הענן בציוּר הכריכה של אבי סבח, דְּמוּת כובֶד וכאילו-כובֶד, ונדמה לי שכבר ראיתי דְּבָרים-וכאילו-דְּבָרים בציוּרים שלו.  

[הציטוטים מ״מרת ג׳ני טרייבל״, תיאודור פונטנה, תרגם רועי כנען.]

 

                                                      

השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

  

 השאלה על צדיק [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

 

עכשיו המשכנו אל השאלה על צדיק. ״צַדִּיק מַה־פָּעָל:(ד) יְהֹוָ֤ה בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְהֹוָה בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע...״, כתוב, וישראל אמר האם המעבר הפתאומי מצַדִּיק מַה־פָּעָל אל מעשֵי אלֹהים הוא כדי לקשר בין הצדיק והמעשה האלֹהי, כאילו פעוּלַת האל ופעוּלַת הצדיק נמדדות באותו אופן, ואמר עוד על היִחוּד של ספר תהִלים שהוא הפוך מן הנבואה, כי אין כבר הִתגלוּת אלֹהים, אין כאן נבואה אלא דברֵי אדם [דָּוִד], והצַדִּיק כאן צריך להצדיק את פעולתו בהעדר האל המתגלֶה ויוצר את ההקבלה בין צדיק והאל. וחזרנו אל מַה־פָּעָל, כי הצדיק כאן לא פָּעַל, והוא בעצם נעלם, ואלֹהים פועל בתוך נעלם, והוא חסַר יכולֶת מול העולם, שהוא יצר, וראינו מין חוסר יכולת ב״יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת״ והזכרנו את ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ״ בבראשית, שהוא חוסֶר אונים של אלֹהים, וכאן, בתהִלים, אי אפשר לבטוח באלֹהים ובצדיק. 

וסוף הפרק אומר כִּי־צַדִּיק יְהֹוָה. משווה צדיק ואלֹהים.  

 

תהלים: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב:

(ג) כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל:(ד) יְהֹוָ֤ה׀ בְּֽהֵ֮יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְקֹוָק֘ בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:(ה) יְהֹוָה צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ:(ו) יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת מְנָ֣ת כּוֹסָֽם:(ז) כִּֽי־צַדִּ֣יק יְהֹוָה צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ:

 

אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

  

 

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אמרנו כאילו הוא עצמו מדבר אל נפשו, ונפשו היא ציפור, ודיברנו על נדידת הציפור, כי דָּוִד עצמו נדד כל הזמן, ואמרנו בראִיית הציפור הוא רואה גם עדינוּת בנפשו. 

ושאלנו על האֹפֶל ב״לִירוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל לְיִשְׁרֵי־לֵב״, כי הרשעים יורים באֹפֶל, וישראל אמר אולי האֹפֶל הוא הֶעְדֵר, הִתרוקנוּת, כמו בקבלה, ובספר בראשית לא כתוב שהחֹשֶך נברא, אלא הוא קַיָּם, החֹשֶך הוא אֹפֶל קַיָּם. וכאן, כל המשמעויות האיומות שיכולות להיות לאֹפֶל, חוץ מהממד האינסופי. כי זה אֹפֶל בתוך העולם. והִזכרנו את גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת של דָּוִד. כך המשכנו לדבר על האֹפֶל, ועל דָּוִד כְּרוֹאֶה עצמוֹ בתוך האֹפֶל, ועל הדיבור על האֹפֶל שהוא חזק מן הדיבור על היוֹרִים, וחשבנו האֹפֶל נורא, ולרגע חשבנו אולי נורא כמו אלֹהים. 

ויִשְרֵי לֵב כאן הם נפשו של דוד [ואחרי כן השאלה על הצדיק].  

 

 

תהלים פרק יא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיקֹוָ֨ק׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו נ֝֗וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר: (ב) כִּ֤י הִנֵּ֢ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב: 

 

תהלים כג: ד  גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;

יוֹמנסִפְרוּת 60

 

 

 יוֹמנסִפְרוּת 60 

הגיע אלי ״אינלנד״, ומפני שחיפשתי איזה דבר ב״סיפור פשוט״ של עגנון כבר נשארתי אצלו, ואף על פי שהוא כולו מוכָר לי שמחתי בו כמעט כבדבר חדש, והרי אף על פי שעלילה של רומן בו כמעט ככל העלילות, גם דבר שהוא לא-עלילת רומן מצִיץ ממנו, כהיפוך לה, כמעט כרוצה להחריב אותה, קצת כהפתעַת-מלכודת, קצת כמו במדרש. ואולי כל זה רק מין הרגשה שלי. 

״בן שבע עשרה היה הירשל כשהתחיל משמש בחנותם של אביו ואמו. הירשל אינו ממולח כאמו ואינו זריז כאביו, אבל מעלָה אחרת יש בו שעושה כל מה שאבותיו אומרים״, וכאילו רק תנועת העלילה כאן, אבל כמעט-ההשוואה ל״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה...״, שלא עשה כל מה שאבותיו אומרים ושהגיע לגְדוּלָה, כאילו סותרת לרגע את מהלך העלילה, וכאילו פוצעת את העלילה, ומשבשת בעצמה את ההשוואה [וכמובן, לא תרשה להירשל להגיע לגדוּלה]. 

וכן, ב״לא הרי מינה כהרי בלומה, ולא הרי שיחתו לפני בלומה כהרי שיחתו לפני מינה, אלא כמה ימים היה יושב ודומם, משניתן לו מקום לדבר לא הבחין בין מינה לבלומה״, כאילו נעה כאן העלילה כדרך עלילוֹת ומובילה את הירשל אל הנישואים למינה, אבל כבר אבסורד כאן, קצת כמו במדרש, קצת מחריב, ולא תוכל להיפטר ממנו תנועת העלילה. הוא יִשָּאֵר.    

והתחלתי לקרוא ב״אינלנד״ וכמעט התחלתי לראות בו מין חורבן-עלילה גלוי כל כך.  וגלוי בו גם הרצון אל הנִסתר. 

 

[הציטוטים מ״סיפור פשוט״, עגנון, הוצאת שוקן.]

[בראשית: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו... ]