יום שבת, 2 ביולי 2022

יום רביעי עֶצֶב הפרק האחרון


   

יום רביעי 

עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, ולא נקרעים, וכשהפסוקים האחרונים, ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ, מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא).  לב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ, מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל.  לג וְשִׁנָּה, אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ; וְאָכַל לֶחֶם...״, הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.  מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו. 

 

 

לקראת סופו של שיעוּר תנ״ך אני מסתכלת בדברים שכתבה דבורה בשביל הכריכה האחורית. ממילא קשרים רבים קיימים בין הדברים האלה. אלה זיכרונות השיעוּרים הצָפים במחשבוֹתַי כל הימים.  

 

 

 

יום חמישי 

״עתה, כאשר נמסרה אַלְבָּה לידיו של נוּמיטוֹר, נתמלאו רוֹמוּלוּס ורֶמוּס תשוקה לייסד עיר...״, כתב טיטוס ליוויוס ב״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, כמסַפֵּר סיפוּר. ומוצאת חן בעיני הכתיבה כסיפוּר, ומוצאות חן בעיני המִלים ״דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האלים״, שיש בהן מין ערבוב, וכבר כמעט קיוויתי לדברים האלה כשקראתי בפתיחה של הספר ״אם נאמץ לנו את מנהג המשוררים, נפתח באותות מבשרי טוב ובתפילה ובתחנונים לאלים ולאלות שיעניקו לנו כוח להביא מפעל אדירים זה לכלל סיום מוצלח״. [ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר. טיטוס ליוויוס. תרגם משה ליפשיץ. הוצאת כרמל] 

 

 

יום ששי 

אני קוראת קצת בתרגוּם לאנגלית של ״מעַל החֳרָבוֹת״ שמונח פה שנים. אני לא יודעת אם התרגוּם יכול להַראות את תְּקוּפַת העִברית של סבא שלי. אני לא יודעת אם דמויוֹת הילדים העִברים [בימי הכיבוּש הרומאי] שלו ממשיכות להיות דומות קצת לילדֵי החלוצים של נהלל גם בתרגוּם, מחוץ לעברית. 

 

 

ד׳ כתב לי: ״המורה לפיתוח קול הציע לי שיטה לארגן את השָֹפוֹת הרבות שהמצאתי, ועכשיו ארגנתי אותן. יש לי כשלוש מאות שפות וכתשעת אלפים שירים. עכשיו אני מרגיש יותר מסודר״. 

 



                                                  


 

 

יום שלישי, 28 ביוני 2022

אדם וחוה יצטרכו לחמוד אותו [שיחות עם ישראל פיבקו]

  

חזרנו אל ״בראשית״ כשקראנו את ״גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם״ ואת ״ פחדתוֹ של מלאך המוֶת נתן בלבם״, והשווינו את ״וְנֶחְמָד הָעֵץ״[בראשית] 

ל״אֶת הכֹּל עשה יפה״, את הנחמד, שחומדים אותו, והיפה, שאוהבים אותו, 

וישראל אמר על אהבת עולם שהיא גם אהבה שהעולם אוהב, כן, אמר, העולם אוהב, והאדם אוהב, והעולם עושה משהו שבגללו בני האדם יכולים לאהוב אותו, וזה ב״הכֹּל עשה יפה״. בגלל יופיו אפשר לאהוב אותו. 

וכך בעץ הדעת טוב ורע בגן עדן, חשבנו, כי אלֹהים נטע עץ שיוכל להיות נחמד, שיחמדו אותו, שאדם וחוה יצטרכו לחמוד אותו. ובעצם יחמדו כך את אלֹהים. 

ואחרי כן במדרש פחדתוֹ של מלאך המוות בלבם, אחרי אהבַת עולם בלבם, וישראל אמר התורה אומרת האדם בוחר במוות, והרי הוא בוחר בו כשהוא אוכל מעץ הדעת [כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת], ופחד המוות הוא מרגע הבחירה לאכול מעץ הדעת. הוא בוחר ופוחד כאחת. ואת פחד מלאך המוות נתן אלֹהים כשנטע את עץ הדעת טוב ורע ואת עץ החיים. שניהם שליחים של אלֹהים. 

 

[ובגלל הגן בעדן שהוא גם בדמותו של אלֹהים המשכתי לחשוב על המשך בני האדם כדמותו של אלֹהים, שיזדקקו לדוֹמים, ושיחמדו את הדוֹמים.]

 

[פַּחְדָּה. פחד, יִראה. ״ולא פַחְדָתִי אליִך״ (ירמיהו). מִלון אבן שושן]

 

[קֹהלת ג יא: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם 

 

קֹהלת רבה: ג ד"א את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי, (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו), ר' בנימין בשם רבי לוי אמר גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם, אמר רבי יונתן פחדתו של מלאך המות נתן בלבם, ]

 

                                                     







    

        

יום שישי, 24 ביוני 2022

כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי. הדוֹמים [2]

 

דיברנו על פריחת הוורדים העזה באמצע החורף שכמעט הפתיעה אותנו, ונִזכרתי אחרי כן, לכאורה בלי קשר לוורדים, בדמותו של ויליאם אדמסון, חוקר הפרפרים וחרקים אחרים בספר "מלאכים וחרקים" של א.ס. בייאט, שבנעוריו כתב ביומנו על פִּלְאֵי התכנית האלוהית של הצמחים ושל ההסתעפויות המשפחתיות שלהם, ושאוסף הפרפרים שלו מאזור האמזונס אבד רובו כשספינתו נטרפה בים. כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי, כשחשבתי על כך, דמותו של ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים ב"המהגרים", המושווית לדמותו של נבוֹקוֹב, וכאילו היא צִלו של דבר אחר. 

ונזכרתי גם בדבר אחר, בסוֹפֵר שאמר בהרצאה על סִפרו של סופר אחר שהוא עצמו הכיר בילדותו אותם רחובות שבספר ואותה חנות שבפינת הרחובות, אבל הרי כשהשווה את מחשבותיו על הרחובות שהכיר בילדותו לתיאוּר הסִפְרוּתי כמעט ביטל את הצורך בתיאור הסִפרוּתי, ואף על פי שלא ידעתי למה נזכרתי בדבר הזה, הרי הוא בכל זאת קשור קצת, במין ניגוּד, אל הופעתה לעֵינַי של צללית דמות ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים. כי להבדיל ממנה, ההכרוּת של אותו סוֹפֵר-מַרצה עם הרחובות עצמם היא הדבר שהסִפרוּת כמעט מתכחשת לו, כדי שהיא עצמה תוכל להתקיים.       
                             . 

עכשיו, כשדיברנו מעט על התֹּהוּ בבריאה, שהוא כמעט לא ידוע וכמעט מה שאין לתת לו שֵם, חשבתי גם על גן בעדן שנטע אלֹהים, שבו עץ הדעת טוב ורע שהאוכל ממנו יהא יודע טוב ורע, ועץ החיים שהאוכל ממנו יחיה לעולם, מפני שיצר אותו בדמוּתוֹ, ועל האדם שאלֹהים עשה בצלמו כדמותו, ועל הדוֹמִים הלא חיים של הסִפרוּת, של האמנוּת, כגון הרחובות והחנות האלה בסִפרוּת, וכגון דמויות חוקר הפרפרים וד״ר סלווין, 

וידיעה כמעט ישָנה ברורה ולא ברורה היתה לי על הצורֶך שלנו בדוֹמים האלה של האמנוּת, כי חשבתי עכשיו שהצורֶך העַז שלנו באמנוּת הוא גם הצורך העז בהמשך היוֹתנו הדומים העומדים מול אלֹהים, והיות כל הדומים בעולם, ואנו ממשיכים את היות הדומים בעולם גם בַתמוּנוֹת עם הדומים הלא חיים, שיעמדו מולו ומולנו. 

והמחשבה הזאת היא אצלי כצללית רָפָה, בלי שֵם.   

 


                                            




יום רביעי, 22 ביוני 2022

אלֹהים יכניס מחלוקת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

״...אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבָּנה בית המקדש ואחר כך מה דהוֵי בסופא הוֵי״. והבנו שאלֹהים אמר שהוא לא רוצה מחלוקת כשאין בית מקדש, אבל כשיהיה בית מקדש הוא ירצה מחלוקת, הוא יכניס מחלוקת. 

כלומר אלֹהים לא רצה להכניס את המחלוקות הראויות כאן בעיני החכמים, אלא רק אחרי שיהיה בית מקדש יכניס מחלוקת, וזאת מחלוקת בין מלכוּת ודת, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי אלֹהים אומר שהוא מסכים למחלוקת כשיש שכינה בארץ, כי אז אפשר להכריע היכן השכינה נמצאת. 

מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי היתה על המלוּכה, והיא רק עניין של בני אדם, של מציאוּת שנקבעת על ידי בני אדם, וכשאלֹהים מסכים שתהיה מחלוקת כשיש בית מקדש הוא בודק את יומרת בני האדם לייצג אותו, אמר ישראל עוד, בית מקדש הוא יומרה של בני אדם, וכשהוא אומר מה שיהיה בסופו יהיה הוא אומר סוף בית המקדש, והוא מסכים לסוף בית המקדש, כי תהיה בו המחלוקת. והמחלוקת בבית המקדש היא של בני אדם עם אלֹהים. אלה המתיימרים לייצג את אלֹהים בעולם. ובעצם אלֹהים מסכים לבית מקדש כדי שייחרב אחר כך. שיהיה ראוי להיחרב. 

 

 

 

[קֹהלת רבה: ג ד"א את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי, (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו),]

 

יום ראשון, 19 ביוני 2022

יום רביעי מכתבים ישנים בין דפי

 

יום רביעי

סיפור קצר של ר׳ ומכתבים ישנים בין דפי ״חיי המשוררים״. ״רק היום נודע לי על פטירתה של אִמך. היה לנו קשר מיוחד...היא תישאר בזיכרוני בעיקר באהבה שלה ובמסירוּת לגן סביב הבית״, כתבה ידידתה של אִמי. ״ממהרת לשלוח לָך את הספרים. מקווה שתהני, לא סִפרוּת דגוּלה, אבל...״, כתבה בת דודתי. כל הדברים האלה מתאחדים עכשיו. 

 

חלפה אצלי מחשבה על הסיפוּרים של דונאלד בּארתֶלמי כשקראתי שוב את ״איש העוֹר״ של דוקטורוב. כאור-רגע, או כצל מעכיר רגע. 

בכל זאת, אחרי כן, המחשבה הברורה על כמין ״זרם תודעה״ של הסיפוּרים עצמם. כבר בלי צורך בזרם התודעה של הדמויוֹת אלא רק ב״זרם התודעה״ של הסיפורים עצמם, כמביטים-חושבים-יודעים על עצמם, כמעריצים וכמעט כמבטלים את היותם סִפרוּת.   

 

 

יום חמישי

נזכרתי שגם ״סיפוּרֵי הארץ המתוקה״ יושב פה. באיזו קלות עזבתי את הדברים האחרים. כשאני קוראת את הסיפור ״בית במישורים״ מופיעה שוב מחשבה לא גמורה על איזו דמוּת אֵם בסרט אמריקאי. 

 

 

יום רביעי

ביום הזה של בלוּם שהוא כמו קלקוּל בעולם אני מציצה בארד וזהב, להיזכר ב"אֶת הים נדמה להן שהן שומעות. שר. גועש. זה הדם. מזמזם בתוך האוזן לפעמים...", ב"על פני עיניים ושֹער עלומים, ארד וזהב רפה בתוך צֵליָמעָמֹק, עבר בלום, בלום הרך...", לא תלויים ביום הזה, נשמרים מפני תלוּת.  

 

 

יום ששי

הסיפוּר ״ילד, מת, בגן הוורדים״. שוב, כאילו זיכרון, כאילו ראיתי את הילד המת בגן הוורדים באיזה סרט, כאילו ראיתי את הסוכן מוֹלוֹי באיזה סרט, כאילו קראתי על הסוכן מוֹלוֹי בעוד סיפוּרים, כאילו חיבבתי אותו מאד זמן רב כל כך. 

ואולי בכל זאת זיכרון, שייך לזיכרונות של אמריקה.  

 

 

 

[הציטוט מיוליסס. ג'יימס ג'ויסעמ' 328, 334, תרגום יעל רנן, הוצאה זמורה ביתן, ספרית פועלים]

 

יום שבת, 18 ביוני 2022

״בונה עולמות ומחריבן...״. היה תלוי בבניָה ובהחרבה. [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 ...והם נסמכים על ההִתבוננוּת שלהם על התורה, שמתארת את העולם, אמר ישראל,  ויש כאן קִרבה לסוגיית המבול. אלֹהים החליט להחריב את העולם שבנה [וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ], וחז״ל, בעוצמה של הבנת התורה רואים שאלֹהים היה בונה עולמות ומחריבן כמעט כדבר אינסופי, ורק כשהעולם מסוגל לעמוד בזכות עצמו נפסקות הבניוֹת וההחרבוֹת. 

ודיברנו קצת על ההבטחה של אלֹהים אחרי המבול, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַיכַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וישראל אמר מפני שראה שבני אדם לא יכירו בו. נוח בתֵּבה איבד את האמון באלֹהים, ואלֹהים נהיה תלוי בבני אדם כמו שהיה תלוי בבניָה ובהחרבה.

ואחרי כן במדרש ״זה הפתח פתוח עד התהום שנא' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, כי אלֹהים הוא מתבונן של עצמו בבריאה. רואה את כל מה שעשה. עד התהום שעשה. 

 

 

[קֹהלת: יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ;

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג

א [יא] את הכל עשה יפה בעתו, א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא שנא' את הכל עשה יפה בעתו, א"ר אבהו מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ר' אלעזר אומר זה הפתח פתוח עד התהום שנא' (בראשית א') וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד,]

 

 

יום שבת, 11 ביוני 2022

יוֹמנסִפְרוּת 26 מנוחת ״חיי המשוררים״ של דוקטורוב

 

אני נחה קצת אצל ״חיי המשוררים״ שרבץ כל השנים מתחת לשַלט של הטלוויזיה, אוי, מוזנח כל השנים האלה, אבל הסיפוּרים שלו יציבים כל כך, כמו לפני שנים אבל לא תלויים בשנים, שומרים על טִבעם של סיפוּרים קצרים, ובגלל זה אני יכולה לנוח, ואני נרגעת כי אני רואה שוב את התקיפוּת ואת היופי, את הרעדַת העלילוֹת הקצרות, את הָנֵץ כמה מן הדברים כמעט בלי לצמוח, את תיאוּר כמה מהדברים כמציאוּת או לא כמציאוּת, את כמעט סיכום דברים כמעט להראות את גודלם, את סוֹפיוּתָם וכמעט לא סופיותם, ואת השעשוע ואת הפירוּק המושך כל כך את לִבי ב״איש העוֹר״, ובסיפור-נובלה ״חיי המשוררים״.  

 

 

״...אסור היה לי לבוא למִדבר. זה לא היה המקום עבורי. ביקשתי מרות והילדים לשרוף את גופתי ולפזר את אפרי על פני האוקיינוס. בנֵך האוהב, ג׳ק״ [הסופר שבמשפחה]

 

״...הלום וזעוק כי אהרגנו. הדבר היה בגליציה בשנת 1910. וכל זה חורבן היה צפוי לו בלאו הכי, גם מבלעדַי״ [ווילי]

 

״...השלג היורד היה מעורב באפר. פיסות מתכת ננעצו בשלג סביב רגליו של מורגאן. כמה ספרי לימוד נפלו משמים...האם אני עשיתי זאת? אמר, וניסה לחייך. ניסה להיטיב את הופעתו. החליק את שיערו בכף ידו המגואלת בדם.״ [הנציגות הזרה]

 

״מה שמביא אותי לנושא המרכזי שלנו. לילה אחד נכנס בראד למסעדת ״אליוס״ עם החברה שלו ואת מי הוא מוצא שם אם לא את אשתו מוירה באמצע ארוחת ערב עם ידידותיה מ״קבוצת הנשים הפוליטית״...חשתי מושפלת, סיפרה מוירה לאנג׳ל. אחרי הכל אני יודעת שכל העיר יודעת על הרומנים של בראד...אבל הפעם, ממש כשאני מרצה לפני עמיתותי על הייחוד הפמיניסטי, נכנס בעלי עם החתיכונת הזאת...״ [חיי המשוררים. (סיפור-נובלה)]

 

[חיי המשוררים.  א.ל. דוקטורוב. תרגם גדעון תלפז. הוצאה לאור זמורה ביתן]