אחרי כן דיברנו על "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור" שבמִשנה [ובהגדה]. יש כאן ביטול של קורבן הפסח, אמר ישראל, כי חייב לומר כדי לצאת ידי חובה, לא מוכרח לאכול, ויש כאן מִלים, שאין כמעט גבול לפרשנות ולדרש שלהן, כלומר המִלים חזקות יותר מכל השאר.
וזאת גם קריאת תיגר על כל ההגדה הארוכה, כי רבן גמליאל מנסה למקד את כל הסוגיה בסמלים, שהם אינסופיים, במִלים שנהיות סמלים אינסופיים.
ויש כאן פרשנות של רבן גמליאל עצמו לפסח מצה ומרור, ואם זאת הלכה למה יש כאן פירוש, מִדרש, אמר ישראל, והרי המִשנה לא דורשת את ההלכות, והשפה כאן היא דווקא של מדרש אגדה [וכאילו יש פה סיפור, שהוא מתאים לאשליה שבליל הסדר, חשבנו], ו"על שום שפָּסַח על בתי אבותינו" הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה כאן מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרים, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויון שלנו עם המצרים.
[משנה פסחים: רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה:]
[
שמות: יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם ...
שמות כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. ]
[בראשית: ד,ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה. ד,ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ד,ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה;]
