הידוּר והִתרפטוּת [2]
...כשחזרתי להרהר בדברים שאֶמה קרַסְנֶר כתבה על כישלונות השירה שלה דימיתי שהיא ראתה את הִתגלוּת הכישלונות כמעט כמו שאדם וחוָה ראו את הִתגלוּת העירוֹם והבושה. אֶמה קרסנר חשבה שהשירה יכולה ליצור פגמים מזעזעים שעומקם כעומקוֹ של הגוּף, חשבתי, ונזכרתי ששרה כתבה כמה קשה היה לצְפות שאֶמה קרסנר תחלֶה כל-כך וכמה קשה היה להכיר את כולה, ותיארתי לי שהיה קשה גם לראות בה את הרגשַת הפגמים המתחזקת כשעומק הגוף ופרטיוּת השירה התאחדו במחשבתהּ.
שרה עדיין היתה רחוקה מן הראִייה המזעזעת של הפגמים ואמרה שאפשר לתאר שאֶמה קרסנר נהייתה מאוכזבת ממה שכתבה רק כשנהיתה חלשה כל כך, ושאולי דמדומֵי הידיעה הם שהחרידו אותה יותר מכל דבר אחר. בכל זאת, חשבתי שאֶמה קרסנר, שבמראהָ הצטרפו מין הידוּר והִתרפטוּת, צירפה במחשבותיה את הִתעלויוֹת יופיים של הגוּף והשירה ואת הִתגלוּת הבּוּשָה.
תיארתי לי שהִצטרפוּת ההִתעלויוֹת והבוּשה, כמו הצטרפוּת ההידוּר וההִתרפטוּת, היתה כמין חוק ידוע לה היטב כל כך, כאילו נוצר עִמה.
[בְּשיחה עם ישראל על הבושה שאלנו מדוע מנע אלֹהים מאדם ומחוָה את ידיעת הבושה, כשאסר על האכילה מעץ הדעת. האם כדי שלא יראו את הפגם שבעומקם, והאם ראייתם את העירוֹם שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירוֹם של אלֹהים. ושאלנו מדוע לא מנע אלֹהים מאדם ומחוָה את ידיעת המוות, והרי כבר נכרכו הבושה והמוות זה בזה כשאסר על האכילה מעץ הדעת (כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת).]
