יום שבת, 22 בפברואר 2014

משהו על המטמורפוזה המזעזעת.



"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות, ד']

"וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם." [שמות, ז']



דיברתי אתמול עם ר. על המטמורפוזה של הִשתנוּת המַיִם לְדָם. דיברנו על כך שהמטמורפוזה הזאת מזעזעת אותנו כנראה מפני שהיא מערערת את הגבול בין הגוף ובין העולם המקיף אותו, ומערערת את ההבדל בין החיים והמוות, כשהדם מופיע מחוץ לגופים החיים, ואיננו יודעים אם הוא חומר-החיים או שייך למוות.       
 תיארנו לנו שהדם המופיע ביְאוֹר הוא כמו הדם העוזב את הגוף כשזה נִפרץ לגמרי. אף על פי שהוא מאבד את כוח החיים שלו בעוזבו את הגוף, הרי בהִתפשטותו בַּיְאוֹר הוא נראֶה כבעל חיוניוּת מסוימת, אחרת, וזרה. הדם הזָר נִגלֶה אז לעינינו כמו שנגלֶה מַעֲבָרָם של חומרֵי-הגוף מן החיים אל המוות, אבל הוא שומר את מצב המעבר.           
דיברנו על כך שהופעתו של הדם ביאור יכולה גם להזכיר לנו קצת את הִתגלוּת חומריהם הפנימיים של הגוּפים פשוּטֵי-הָעוֹר בתערוכה "עולמות הגוף". מפני שהגופים פשוטי-העור בתערוכה הם גופים מתים, מודגש בהם מאד המעבר של חומרי-הגוף הפנימיים מהיותם בעלי-תפקיד להיותם נטולי-תפקיד. גם הדם ביאור הוא בעצם חסר תפקיד. הוא החומר הפרוּץ, העומד להתקלקל, והנִגלֶה לעינינו כמו שנגלים האיברים והחומרים של הגופים שעורם נִפשט.
דיברנו גם על המטמורפוזות שבהן החיים נהפכים לדוממים, אבל המעבר מן החיים אל הדוממים נראָה לנו כמעט מובן בתוך האפשרויות של הטבע המתואר, בזמן שהדם המתפשט מחוץ לגופים החיים וממלא את הארץ, נשאר כמעט לא נתפשֹ
היה נדמה לנו שהמטמורפוזה של הִשתנוּת מֵי-היאור לדם מבקשת ליצור תמונה  בלתי-נתפשֹת של מרחבֵי-הדם, וכך היא תוכל לחזור ולהטריד אותנו.

דיברנו קצת גם על הפֶּסֶל המטריד "אדוננו פְּשוּט-הָעוֹר", כי אף על פי שדמות הכהן בו איננה מופשטת מעוֹרָהּ אלא רק עוטָה עליה את עור הקורבן, נדמה, בגלל הצבע האדום של חלקי-הגוף החשופים, שהופשטו חלקים מעורהּ שלה. נדמה שבחלקֵי-הגוף האדומים שלה היא נִפערת כמו הגופים בתערוכת "עולמות הגוף". ואולי העור שהיא עוטה כדי להעביר לאל את הכוח שבעור, הוא גם עוד שומר של ההַבְדָּלָה בין הגוף ובין מה שאינו הגוף.   




                                           
הפסל האצטקי "אדוננו פשוט העור". מכסיקו. 


     


יום שבת, 15 בפברואר 2014

וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש. הופעה של פָּנִים וכלי עִם פירות. מטמורפוזות.






[ויאמר אליו יהוה, מה זה בידֶךָ ויאמר, מַטֶּה. ויאמר השליכהו ארצה, וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש...]

 נדמה שבהשוואה למטמורפוזות שתיאר אובידיוס  המטמורפוזה של הִשתנוּת המַטֶּה לְנָחָש מוגבלת קצת, בגלל הדמיון של צורת הנחש לצורת המַטֶּה.  
אבל המטמורפוזה הזאת, של המַטֶּה הנהיֶה לנָחָש, אינה דומה בעצם לאלו שתיאר אובידיוס, המתפשטות בכל הטבע המתואר, ושיש בהן  ההִשתנויוֹת הכמעט לא-מוגבלות של צורות החיים, של הדוממים ושל האֵלים. חשבתי שהיא דומה קצת למטמורפוזה בציור של דאלי "הופעה של פָּנים וכלי עם פירות על חוף ". גם בציור של דאלי אפשר לראות מעין רצף של צורות קיים מראש, והפיכת עמוד הבסיס של הכלי לאף, שמתחתיו הפה והסנטר, בעצם איננה מפתיעה מאד. שְֹפַת- הציור הסוריאליסטי של דאלי, בדומה לשֹפת-החלום, כנראה זקוקה לקִרבה ולקשר מסוימים בין הדברים כאשר היא מרחיקה אותם מן ההיגיון של המציאות. ובעצם, הרי היא זקוקה לקשרים הרבים שיוצרת התודעה [או שיוצר תת-המודע], ושיוצר הדמיון, ובתוכם יכולה המטמורפוזה הנוצרת להתפשט ולהתרחב.       
כך עושה גם המטמורפוזה של המַטֶּה הנהיֶה לנחש. היא איננה מעוניינת להיות שייכת לתיאורֵי ההִשתנויוֹת הרַבּוֹת של צורות החיים והדוממים, אלא היא מעוניינת להשתייך לתיאורֵי קִשְרֵי-המחשבה והתודעה, והַקִּרְבָה הרַבָּה. בשיחה על "וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש" דיבר י. על הקשר בין הנחש באוֹת שנתן אלוהים למשה ובין הנחש בגן-עדן ב"בראשית". אף על פי שהמעבר מן המַטֶּה אל הנחש נראֶה מוגבל קצת בגלל קִרבת הצורה ביניהם, הרי הוא בעיקר המעבר שצריכים לעבור המחשבה, הדמיון והזיכרון, המוטרד על-ידי הצורך להבין עוד דמותו של הנחש בגן-עדן ב"בראשית".


                                      
Apparition of Face and Fruit Dish on a Beach 1938 דאלי



                                                    

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

"ארנבת ביער" ודירר.



                                                 
[1585] "A Hare in the Forest", הנס הופמן. 




באתר של מוזיאון גֶטִי מוצג צילום הציור "ארנבת ביער" [1585] של הנס הופמן, ונכתב שם שהצמחים המצוירים בו, בתוך חלקת היער המצוירת, לא יכלו להתקיים יחדיו בטבע, ושהופמן צירף יחדיו לימוד של פרטים שונים מן הטבע.
גם בציורים בוטניים מופיעים לעִתים יחדיו פרטים שלא יוכלו להיות יחדיו באותו זמן בצמחים שבטבע, כמו הפריחה והפרי. אבל הציור הזה של הופמן, שעוסק  בלימוד הטבע אף על פי שאינו ציור בוטני, נראה כמו ציור "מבוים", לא רק למען הצירוף הלא-ריאליסטי של הצמחים המצוירים, אלא גם למען יְפִי האמנוּת. בהיותו מבוים כל-כך הוא נראה קצת כמו ציור אגדה. 
הופמן העתיק מציוריו של דירֶר, וגם הושפע מהם, וכשאני מתבוננת בציור הזה שלו, נדמה לי שבגלל הדיוק הרב של דירר [כמו ב"כברת האחו הגדולה"] נמשך  הופמן אל חקירה מדויקת של הטבע בציור, בזמן שבגלל יופיו הרב כל-כך של הציור של דירר הוא סטה  אל התיאור הקצת דמיוני של נוף היער, עם הארנבת.     
הוא גם לא השיג מה שהשיגו ציורי טבע דומם עם פרחים מהמאות השבע-עשרההשמונֶה-עשרה והתשע-עשרה, שגם בהם צוירו יחדיו פרטים רבים שלא יכלו להיות יחדיו באותו זמן במציאות. גם בהם נלמדו הפרחים היטב, אבל הם בחרו בעיקר במטרותיה של האמנות
ובכל זאת, העיקר כאן בעינַי הוא הידיעה על הַשְפָּעַת דירר, ואף על פי שההשפעה עוברת כאן מין סילוף, אני נמשכת להביט בה. ייתכן שבלעדיה לא הייתי מביטה בציור של הופמן. 
ופתאם גם נדמה לי שהופמן עשה דבר קצת דומה למה שעושָה לעתים האמנוּת העכשווית, כשהיא מציגה מחדש ובמעֵין הערצה מחודשת תִּפְאֶרֶת מסוימת של אמנוּת מן העבר, כשלצַד ההערצה היא גם סוטָה לעתים אל מניירה מסוימת, שלה. הופמן סטה אל מניירה משלו, ואפילו הארנבת הגדולה, המצוירת לכאורה ברוּחַ הארנבת של דירר, נראית קצת כמו הפתעת-חַג בתוך הצמחים הפזורים על האדמה. 
[אולי הפיזור הזה שלהם אינו קשור רק בלימוד הפרטים הבוטניים השונים, אלא הוא שומר גם משהו מרוּחַ ציורי-גנים מימי-הביניים, שבהם רעיון הגַן ומידת חשיבותם של הצמחים המצוירים בו גברו על רעיון הפרספקטיבה. הדגשת צמחים מסוימים בַציור גברה על הצורך בהצגת יחסֵי-הגודל של הצמחים שבמציאות].
                                                       
דירר. כברת האחו הגדולה. [     from the Albertina]