יום חמישי, 30 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 8


אני מדמה לי שראיתי אז ב״נחל קוּפֶּר״ מַראות שראתה בו אִמִּי, מַרְאוֹת-חֶזיוֹנוֹת אִמי על ארץ רחוקה כַּבִּירָה, כשעדיין לא ראתה כל ארץ מחוץ לארץ-ישראל, ואני כמו נגררת לראות שוב אותם חזיונות שלה ואת חזיונותיו שלו. חזיונות-סִפְרוּת על תולדות ממשיוֹת של מסעות חֵקֶר אוסטרליה. 

 

בתחילה השיבה אל דמותו הנהדרת של צ׳ארלז סטארט [שהנהגתו ״אך תהילה יאה לה״], דְּמוּת-הסִפרוּת שלו או דמוּת-הממשוּת שלו ששמרתי בלִבי, ודברים ממשיים שכתב: ״רעיון מוזר מקנן בלבי, שאולי ים תיכון נמצא לא הרחק מן הדארלינג, בקו הרוחב 29, ושעלי להכין עצמי למסע״. והשיבה אל תיאורי התלאות שנִתנסו בהן סטארט ואנשיו, ש״התקרבו אל לב היבשת מרחק 150 מילין ממנו, ועשו שם שנה ויותר, מבודדים מן העולם, כבני אדם על כוכב אחר, ואף הביאו מידע רב-ערך עמהם״, ואל תיאוּרֵי חיי הציפורים ותיאור מִדבר-האבן שכתב סטארט, ואל הצער על מותו של סטארט.   

 

ואחר כך גם שיבת הצער על מותם של בֶּרְק, של בֶּקֶר ושל וילס. על מותם הממשי ועל מותם בחֶזְיוֹנות-הסִפרוּת.

                

 

[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]



                                                   


        

 

    

           



 

יום שלישי, 28 בספטמבר 2021

״אֲנִי״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


 

אחרי כן שאלנו על הגדרת ה׳ כ״אֲנִי״. כאילו צניעוּת באני אבל גם הבלטת האני, ומין פרדוכס, כאילו המלאך חזק יותר מ״אני״, כי אלֹהים צריך להבליט עצמו מול המלאך. כלומר וְעָבַרְתִּי של אלֹהים לא לגמרי מובן מאליו בעיני אלֹהים, אמר ישראל. 

כי המלאך הוא הרואה את העולם [כמו השטן אצל איוב], והיודע על העולם. וכאן, במצרַיִם, אין לאלֹהים שליטה, ועָבַרְתִּי שלו לא מובן מאליו [ההִתהלכוּת שלו בגן עדן מובנת מאליה]. 

ואחרי כן במדרש אני ולא שָֹרָף, והשָֹרָף חזק מן המלאך, מתחתיו עומד הדין, [למלאך יש גם מידת החסד], וב״הכיתי״ אלהים עשה את מידת הדין יותר טוב מזו של השרף, אמר ישראל, והשליח, והרי מלאך הוא שליח, ושליח כולל את כולם, גם את השרף, נגד אלֹהֵי מצרַיִם. והמדרש אומר אלֹהים הוא נגד אלֹהֵי מצרַיִם בכל המידות. ״וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ״. 

וכבר בפסוק בספר שמות ה׳ צריך להסביר שזה הוא, ״אֲנִי ה'״. כאילו העולם לא נמצא עם נוכחות האל אלא עם שליחו, מלאכו. 

 

 

[וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. 


וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה -
 אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ 
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים - 
אֲנִי וְלא שָׂרָף; 
וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים -
 אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ; 
אֲנִי ה' אֲנִי הוּא ולא אַחֵר. ]

 

יום שישי, 24 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 7

 


שוב ״שלוש שָנִים״ ועוד סיפוּרים של צ׳כוב. שוב הצורֶך בסיפוּר-המעשה. כמעט כמו צורך בחיים שלמים. עדיין בלי ערעוּר. עדיין יציבוּת תיאוּר חיי הדמויות ועלילותיהן, תיאור חיי בְּדָיָה שלמים. ואורֶך הרוח ואמוּנַת הרוח בכל זה. ונעימוּת האמונה. 

 

וכמובן עומקֵי התיאוּר גם בגלל מין יושֶר של יוצרם, לא לפגום בהם בהפרזת חשיבותו שלו וצערו על אי-קיומו שלו בתוכם.   

 

ואיזו מחשבה תוֹעָה על נינה שחלתה ומתה ועל בת הנסיך מארוסיה שחלתה ומתה בסיפוּרים האלה משכה אותי בתעייתה אל מין מחשבה על הֱיוֹת הסִפרוּת [האמנוּת], דומה קצת לקורבן, הניסיון להתקרב אל הלא-ידוע, אף על פי ששתי המחשבות כלל לא קשורות זו בזו. והרי ניסיון ההִתקרבוּת אל הלא-ידוע הוא מטִבְעָהּ של הסִפרוּת [האמנוּת], בכל דמויותיה, עלילותיה, תאריה. בכל אשליותיה. 

ובכל זאת, באותה תעייה דימיתי לי שאשליוֹת המחלות והמיתוֹת של הסִפרוּת עוזרות לה יותר מן האחרות בה להתקרב אל הלא-ידוע. כאילו היו צל מוות. 

 

 

[״הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהרים, בבית הנסיכים פריקלונסקי. הנסיכה הישישה ובת-הנסיך מארוסיה...״ התחלת ״פריחה שנתאחרה״. אנטון צ׳כוב. תרגמה מרוסית נילי מירסקי. עם עובד.] 

 

 



                                                


יום רביעי, 22 בספטמבר 2021

תיאורים רבים כדי להראות את הקושי [שיחות עם ישראל פיבקו]



קושי רואֶה המדרש ב״וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים״[דברים], כי לכאורה הפסוק בהיר אלא הוּסְפוּ כאן תיאורים רבים להוצאה ממצרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל... . כדי להראות את הקושי של אלֹהים, אמר ישראל, והקושי קיים בגלל היחסים המורכבים של אלהים עם מצרַיִם. אלהים מראה למצרַיִם את כוחו [יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול...]. 

ובמדרש גם ראִיית קושי המאבק הנוצרי יהודי, אמר, כי כל הסעודה האחרונה של יֵשוּ היא סעודה של ליל הסדר, וישו הוא קורבן פסח, אבל בברית החדשה אין דיבור ישיר של אלֹהים אל ישו, אין נבואה, אלא יש מלאך שמדבר עם ישו, והאם זו נבואה, כי מלאך מתגלה אבל אין דיבור של אלהים עם ישו. 

והמדרש אומר אצלנו אלֹהים עצמו מדבר אתנו ועושה בעצמו, ולא שליח, מלאך ושֹרף. 

[ואחרי כן המשכנו אל הגדרת ה׳ כ״אני״.]

 

 

[וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרעַ נְטוּיָה, וּבְמרָא גָּדל, וּבְאתות וּבְמפְתִים. 

וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו.
שֶׁנֶּאֱמַר: 
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'. ]

 

 

יום שבת, 18 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 6

 


״האופניים של דה וינצ׳י״ של גאי דאבנפורט, סיפוּר קָצָר-מפורק פוסטמודרני, יכול להַראוֹת בהַרְאיית-בָּזָק את קיצוניוּת הפירוּק ואת הופעַת השָלֵם. כמעט את נִשְמַת השָלֵם. והוא יכול להַראות בהַרְאיית-הבָּזָק הזאת, בגילוי המהיר הזה [תכונתו המיוחדת של הסיפוּר הקצר המפורק שלא ניתנה לרומן המפורק, הארוך], איך הפירוק, לכאורה בניגוד לשאיפתו, גם מוכיח את לכידוּת הסיפור הקצר, שהוא גוף אחד, ברור, עַז ככוכב קטן במסלולו. 

 

 

״על החומה הגדולה, עשרת אלפים לי אורכה...אמר ריצ׳רד ניקסון: נראה לי שצריך להגיד שזאת חומה גדולה״

״בשמאלו צייר מערבולת עשבים כסופה, את החן עצמו צייר, את השלמות, עלים יפים ושבירים שכל עוצמתו של אלֹהים מפעמת בהם...״ 

״יש פרחים בעשב ופרחים על שמלתה, וכפתורים לאורך שמלתה...״ 

״היושב ראש מאו חייך והתרווח בכורסתו הנוחה. אה, אמר, העולם.״ 

כל אשליותיו של הסיפוּר מהבהבות, מבזיקות, במהירות הגילוי.    

 

 

 

[הציטוטים מתוך ״האופניים של דה וינצ׳י״. תרגמה סמדר מילוא. מה הסיפור שלך, הוצאת עם עובד]  

 

 

                                              


יום שישי, 17 בספטמבר 2021

הַדְּחַק [שיחות עם ישראל פיבקו]



אחרי שאמרו וַיֵאָנְחוּ, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם, נַאֲקָתָם, זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ ואֵלוּ הַבָּנִים, אמרו זֶו הַדְּחַק, כאומרים לַחֶצֵנוּ הוא כהִצטברוּת הדוחקת של כל מה שלפניו, וכאומרים שאלֹהים, שאמר שראה את הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם, לא ראה שלבני ישראל הלחץ הוא דחק, כבר דבר דחוף.  

 

ועל ״וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים״. חשבנו שיש כאן גם הבעת הִתקוממוּת נגד העָמָל, נגד ההוֹלָדָה. והיא קצת כמו עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שבני ישראל עצמם עשו, פרישה מדרך ארץ שאלֹהים קבע. לשכנע את אלהים. 

 

 

[וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. 
וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם. ]

 


 

יום שבת, 11 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 5



בהיגָררוּת אל קריאת הסִפְרוּת הישָנָה, כאילו בלי סוף, יצירות גמוּרוֹת וידועות גוררות אל יצירות גמוּרוֹת וידועות, כאילו בעָבָר לא גמור. 

ההיגָררוּת אל הסִפרוּת של הנרי ג׳יימס כמעט מעציבה אותי בעֶצֶב הכיסופים אל סִפרוּת עתיד גדולה. עצב אי-ידיעה גדולה. 

 

ב״דיוקנה של גברת״ כמין התפתחוּת כיסופים, מדיאלוג הפרק הראשון שאולי נכסף אל חשיבוּת הדיאלוג של התחלת ״מלחמה ושלום״, להיות בעל עניינים חשובים, עד ההגעה, עד הרגשתהּ של הבְּדָיָה הסִפרוּתית שהיא הרַת-עולם. בלי ההרגשה שענייניהָ הרֵי-עולם היא תִהְיֶה כדבר שהוּפַר. שבָּטַל.   

   

 

״...לצחוק מר, אולי, אמר הזקן. ברי לי שצפויות לנו תמורות כבירות, ולא דווקא לטובה...״                                                   

 

״...שכן בעולם של חֳרָבוֹת נראו לה הריסות-אושרה כפורענות שבגדר הטבע. היא הפיגה את יגיעת-נפשה בדברים המתפוררים והולכים זה מאות בשנים ועדיין הם עומדים על תִּלָּם...״ [דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס. תרגמה אסתר כספי. מוסד ביאליק. עמ׳ 20, 430,] 

 

 

[מתוך התחלת ״מלחמה ושלום״: ״ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפרטה. לא, הריני מתרה בך, אם לא תאמר לי שפירושו של דבר מלחמה...״(מצרפתית), ״התיתכן בריאות...למי שנפשו מתייסרת עליו? היוכל אדם בעל רגש לשקוט בימינו? אמרה אנה פאבלובנה...״. ״מלחמה ושלום״, טולסטוי, מרוסית לאה גולדברג, עמ׳ 9, 10,]   

 


                                           


 דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס

 

יום רביעי, 8 בספטמבר 2021

פּרישה מפְּרוּ וּרְבוּ. עָנְיֵנוּ. [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

מַגָּעים ידועים של השֹפה בין עֹנִי עִנּוּי ועֲנָוָה ממלאים את עָנְיֵנוּ. ביום שלפני התחלת השנה דיברנו עליהם ועל המדרש ״וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ״. 

העֹנִי של בני ישראל במצרַיִם הוא פרישוּת מינית, אמר ישראל, ויש פה נגיעה ולא נגיעה ב״וידע אלֹהים״. ודיברנו על מִצוַת פְּרוּ וּרְבוּ, כי אם אלֹהים לא מצוֶה אין פריָה ורביָה. ובעצם זאת כפייה מאלֹהים, כי מִצוָה אפשר לא למלא. ולמה בני ישראל פרשו מדרך ארץ, מתפקיד האדם להחליף את אלֹהים ב״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ ״, מהתפקיד של אלֹהים שניתַן להם, אמר ישראל. כי אלֹהים נתן למצרים ולפרעה לשלוט בעולם, אמר, ובני ישראל ניסו, אחרי הצעקות, לשכנע את אלֹהים על ידי פרישוּת דרך ארץ. על ידי פרישה מדרך ארץ שאלֹהים קבע. 

[על ידי קביעת עָנְיָם, שלהם].  

 

[

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים. 
[שמות ב כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃ כדוַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃ {ס}

 

                                             


 


יום חמישי, 2 בספטמבר 2021

יוֹמנסִפְרוּת 4

 



 

נהדרים התְּאָרִים ב״איליאדה״ וב״אודיסיאה״ [״הדומֶה לאלים״, ״הנהדר״, ״ארורֵי-השם״ והאחרים], אינם שוֹעִים אל טענַת ״  Show, Don’t Tell הַרְאוּ, אַל תגידו״ בסִפרוּת [האם הטענה פונה גם אליהם?], הם אמירה, הגדָה, מִלּוֹת-עֻבְדוֹת-היצירה, דְּבָרָהּ וטענתהּ של היצירה, בלִבָּהּ החזק של היצירה.  

 

 

[האַכַיִים מהירֵי-המבט, אגממנון המושל במרחבים, אודיסאוס הנהדר, ספינות קמורות-החרטום, אתֶנה אפורַת העין, כְרִיסֵאיס יפת-הלחיים, אֶאוֹס הרעננה ורודת-האצבעות, האַכַיִים ארוכי-השער, ספינתו השחורה יפת-ספסלֵי-החותרים, אודיסאוס האלוהי, אֶוּריאֵלוֹס האדם השווה לאל, מנלאוס היקר-לאָרֶס, מנלאוס הטוב, בני-האכיים ארורֵי-השם, נשֵי טרויה יְפות-התלתלים, אריניס הצועדת-בעלטה, בני תמותה מרֵי-נפש, עיר הטרויאנים רחבת-הדרכים (מן התרגום של אברהם ארואטי)

   

ומושכים את לִבי גם לא-שועים אחרים, מַגידים-אומרים [״בת-לוויה הרחוקה כמותָהּ משְלֵמוּת״, ״פנים נעימים חסרֵי-עניין״, ״הנערה הרַכָּה שבעולם״, ״באפֵלה המדַכֵּאת״ (הנרי ג׳יימס)]

 


                                             

איליאדה

מאת: