יום שבת, 30 במרץ 2013

" "זהו אנדריי !" עלה..


" "זהו אנדריי !" עלה בדעתה של הנסיכה מאריה. "לא, לא יתכן, הרי זה יהיה פלאי יותר מדי",  אמרה בליבה ובו ברגע, בעודה מהרהרת כך, הופיעה על המישטח, שעליו עמד המשרת עם הנר, דמותו של הנסיך אנדריי ..." [מתוך "מלחמה ושלום" של טולסטוי, בתרגום של לאה גולדברג].           


בליל-הסֵדר דיברתי עם אנדריי על הנסיך אנדריי, ועל ה"העתקים" שלו בהפקות הקולנוע והטלוויזיה. אנדריי קרא לו אנדריי בּוֹלקוֹנסקי, במין קִרבה כזאת, כאילו דיבר על אדם ממשי, חי, שבכל זאת יש בו גם כל הדמויות המקורית של טולסטוי, ואלו של הקולנוע ושל הטלוויזיה.   
לרגע היה נדמה שדמותו של הנסיך אנדריי והדמויות האחרות ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי אכן קיימות בתודעתנו כבני-אדם ממשיים, אף על פי שעדיין הבהבו בהן המִלים שיצרו אותן. חלפנו על פני הפרדס החולֶה שלפני הפנייה אל בֵּיתי, והודיתי לאנדריי על הנסיעה, ונזכרתי שאף על פי שדמויותיו של טולסטוי נבנו בתוך עלילה גדולה, הן נוצרו בעיקר מתוך עושר הכתיבה, ושמהבחינה הזאת הן דומות קצת אפילו לדמויות של "יוליסס" של ג'ויס, שכבר חרגו כל-כך מן העלילות.         
אחרי-כן, כשקראתי שוב קצת ב"מלחמה ושלום" בתרגום לעברית של לאה גולדברג, תיארתי לי שבזמן שיהיו עוד הפקות קולנוע וטלוויזיה על-פי "מלחמה ושלום" לא יהיו עוד תרגומים לעברית שלו, כאילו נהיו מִלות התרגום של לאה גולדברג זהות לגמרי למִלותיו של טולסטוי, ולא יהיה להן תחליף. שוב יכולתי להרגיש היטב את היווצרוּתן של הדמויות בתוך הכתיבה עצמה, ואת יכולתן להיות מרוצות כל-כך מאופן ההיווצרות הזה.                     

בזמן הנסיעה עם אנדריי שאלתי אותו למה אינו חוגג את ליל-הסדר, והוא אמר שהוא צריך לעבוד, וקצת הצטערתי, ורק כשחזרתי לקרוא בתרגום הזה של לאה גולדברג יכולתי לחשוב שיש לו זיכרונות חזקים כל-כך מארץ הולדתו, עד שהוא יכול להרגיש את חיוניות הארץ ההיא גם כשהוא כאן, בארץ אחרת. 
      
  

יום ראשון, 24 במרץ 2013

לרגעים היה נדמה שהשפעתו של אובמה...

                        מתוך הפקת ה- BBC  על פי "מלחמה ושלום" של טולסטוי. 


                                                       


לרגעים היה נדמה שהשפעתו של אובמה יְפה-התואר נהייתה דומָה קצת להשפעתם של אלה המתוארים כ"נהדר" ו"הדומה לאלים" באיליאדה, ושל גיבורים סִפרותיים נהדרים אחרים, וגם היה נדמה שיְפי-התואר הוא תכונה נחוצה כל-כך אצל הנשיא של ארצות-הברית. 
ואולי תפקידו של היופי הזה באמת דומה לתפקידו של היופי אצל דמויות סִפרותיות  די רבות, וגם אצל דמויות מן המקרא - שרה, שירדה עם אברהם למצרים ונלקחה אל בית-פרעה, יוסף, שהוּרד למצרים, ואסתר שנלקחה לארמון המלך אחשוורוש. כי היופי של שרה, של יוסף ושל אסתר מופיע  כתכונה עליונה [הנמצאת גם מעל המרחקים של הארצות ושל הלאומים], והשפעתו היא כהשפעת הטוֹב, וכך גם השפעתו של יְפי-תוארן של דמויות ספרותיות די רבות.             

נזכרתי שג'יימס ג'ויס לא תיאר אף אחת מן הדמויות  ב"דבלינאים" כיפַת-תואר, ואף על פי שלא הסברתי לעצמי לגמרי את הדבר הזה, הובילה אותי ההיזָכרוּת אל המחשבה על כך שב"יוליסס" וִתֵּר ג'ויס על תפקידן הרגיל של הדמויות. 
הדמויות ב"יוליסס" אינן נהיות חלק מסיפור-עלילה, אישיותן אינה מגיעה לשיאה בתוך הִתפתחות סיפורית, אינה מוארת באורָם של רִגעי-משבר גדולים, ואינה מבקשת את ההִזדהות הרִגשית של הקורא. דמויות כאלה אינן זקוקות לכוח ההשפעה של תכונות בולטות, של יְפִי-התואר או של רגשות. הן מופיעות כנוצרות מתוך המארג העצום של הכתיבה, ולא כיוצרות את המארג. והן רק אחד מפרטֵי-המארג. והן אינן נמשכות אל האפשרות המפעימה להיות גם בוֹ וגם מחוץ לו.     

יום שישי, 15 במרץ 2013

י. אמר השבוע על המדרש "אין הליכה זו אלא...

                                   רישום של יוזף בויס                    


י. אמר השבוע על המדרש "אין הליכה זו אלא לשון מיתה" ועל המדרש אודות בת פרעה שמגדלת את מי שעתיד ליפרע מאביה [שנדרשו על הפסוקים "ונערותיה הולכות על יד היאור...", "ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן"], שהם עוסקים בסיבות הסמויות של ההתרחשויות. וגם אמר שבנערותיה של בת פרעה היה מראֵה-המוות.
אחר-כך הלכתי שוב אל הסיפור "האחיות" של ג'יימס ג'ויס, שבו הסיבות הסמויות כמעט מהלכות מקצה עד קצה שלו, וכמעט מסבירות את מראֵהו של המוות שתקף את האב פלין. ראיתי שאף על פי שהסיבות הסמויות של הסיפור "האחיות" יכולות לטלטל את הנפש, הן אינן מחרידות כמו אלו של המדרש "אין הליכה זו אלא לשון מיתה", המוצגות פתאם כאמת כמעט מוחשית, פלסטית, וכה עצמאית, שנדמה שאין מה שיוכל  להתנגד לה.     
אולי סיבת ההבדל הזה, חשבתי, היא בהתהלכוּת המתפשטת ברכּוּת של הסיבות הסמויות ב"האחיות", בתוך דבריהם ומחשבותיהם של הדוד, הדודה, מר קוֹטר, האחיות והילד המספר, ובתוך התודעה הכמעט מתאחדת, מתחילתו של הסיפור עד סופו. ההתהלכות הרכה מאפשרת כך לנפש המתבוננת בה להגיע אל מראֵה המוות כשהיא כבר יודעת שהוא מחכה לה, וכשבמידה מסוימת הוא כבר מוכר לה

ואחר-כך חשבתי על דברי יוזף בויס, שג'ויס יצר הילָה חדשה מעל אירלנד, שאולי היה בהם רַהַב של בויס עצמו, אבל אולי הם הביעו את הכמיהה של בויס ליצירתה של הילה או אטמוספירה חדשה מעל כל הדברים. 
ברישום הצבי המת וברישומים אחרים שלו אפשר לראות היטב את הניסיון לאחֵד את מה שראה כאמת מדעית, כמו ברישומים מסוימים של ליאונרדו דה וינצ'י, עם מה שראה כסיבות הסמויות. כנראה, הרישומים היו, מטִבעם, מה שיכול לאחד את מחשבותיו של בויס על האמת המדעית ועל אמת הסיבות הנסתרות. הם יכלו להיות בוטים ומהססים בעת ובעונה אחת, ודומים לרישומי האנטומיה וההמצאות של ליאונרדו דה וינצ'י ולהילוֹת החיוורוֹת שמעל הדברים.  

יום שבת, 9 במרץ 2013

מן הקריאה על תערוכת אוסף ...

אחד מציורי הציפורים של Audobon 




ציור זואולוגי מאוסף MacGillivray המוזיאון הבריטי לטבע                                         



מן הקריאה על תערוכת אוסף ציורי הציפורים בצבעי-מים של הצייר וחוקר הטבע  John James Audobon [  מ 1785-1851] בחברה ההיסטורית של ניו-יורק נדדתי קצת אל המחשבות על ציורים זואולוגיים אחרים, שהיו טובים בעינַי מאלה שלו. בכתבה על התערוכה נכתב על היותם של חלק מהציורים שלו שנויים במחלוקת, ובעינַי היו צריכים להיות שנויים במחלוקת גם בגלל הפרזות הנופים המצוירים שלהם. אולי בגלל ההפרזות האלה לא ראיתי אותם לגמרי כציורים זואולוגיים
ואחר-כך נדדתי אל המחשבה שבאופן קצת מוזר דומים הציורים הזואולוגיים והבוטניים לסִדרות-הפשע בטלוויזיה בכך שההיגיון הפנימי שלהם תלוי כל-כך בהיגיון הנמצא מחוץ להם. התלות הזאת, כמובן, מגבילה אותם, אבל גם מבטיחה להם במידה מסוימת את יכולת הבעת-האמת. ואמנם, נדמה שסדרות-הפשע והציורים הבוטניים והזואולוגיים משיגים את האמת שלהם די בקלות, מה שנראֶה פחוּת-ערך לפעמים, אבל כשהם עשויים היטב יכולה המסירה המדויקת של הגיון- חקירות הפשע וטבעם של הצמחים ובעלי החיים להעניק לנו את הרגשת הרווחה הגדולה, כשאיננו צריכים לחשוש כל-כך מפני ההתקלקלות הפתאומית של אמינות היצירה. אז, מתוך הרגשת הרווחה, אנו יכולים להעריך מאד את ההשגה הזאת של האמת.
ולפעמים, או לרגעים, כשמתגלה בציורים הבוטניים והזואולוגיים וגם בסדרות-הפשע השגה גדולה יותר של אמת, אנו יכולים להרגיש את הִתעלוּת היופי.
ומשהו על הצילום הזה מהסדרה "להעיר את המתים", שבו שתי הנפשות הפועלות העיקריות של החקירות, בויד וגרייס. אולי אפשר לראות בצילום משהו מהיחסים שבין בויד וגרייס, הנראים כיחסים ארוכים כל-כך, עם נינוחות ורוגז ידועים כל-כך, ושאולי נועדו לעשות בסדרה מה שנועדו לעשות הנופים שברקע הציפורים של  Audobon , והצליחו לא להפריז.  



                                                מן הסדרה "להעיר את המתים"   

יום שני, 4 במרץ 2013

המלים של אלייזה. ״טניסון״.


                 
                 ג'אספר ג'ונס. אלפבית אפור
                                                     
                                                   
                                                           טניסון


עכשיו, כשחזרתי לקרוא את הסיפור "האחיות" של ג'יימס ג'ויס, חשבתי שוב על המִלים של אלייזה, "ואז, אפשר לומר, נִכשלו חייו". האמירה הישירה כל-כך יוצרת רעיון מוצק מאד, התלוי באוויר העליון של היצירה כיישות כמעט נפרדת, חשבתי, וקצת כמו במשטח הקווים השחורים של "טניסון" של ג'אספר ג'ונס, מזעזע כל-כך הדבר הנאמר, אף על פי שבהיותו ברור ומובן לגמרי גם נדמה שהוא  כמעט צפוי.             
וכן, קצת כמו ב"טניסון", האמירה הישירה נראית כמסַכֶּמֶת באופן סופי דבר עיקרי, כשבאמת היא יוצרת את הרעידות הנמשכות בכל הסתעפויותיו.  
ועוד דבר. נדמה שהסיפור "האחיות" איננו מאבד אף פעם מכוחו מפני שיש לו תודעה משלו, שהשפעתה על תודעוֹת הדמויוֹת שבו עצומה ודומָה להשפעתה של מוסריוּת מוחלטת, כך שתודעוֹת הדמויות, היכולות להיות גלויות, נִרמזות ואפילו מתכסות בעבים, יכולות גם ליצור מין אחידות דקה מאד. וגם בכך דומה קצת בעיני הסיפור הזה ל"טניסון".

מדוע נראֶה רישום "טניסון" של ג'אספר ג'ונס מסתורי מרישום אותיות האלפבית האפור שלו? האם רק בגלל המלה "טניסון" או גם מפני שהאמירה הישירה והכמעט מסכמת של "טניסון" מצליחה, כמו המלים "ואז ...נכשלו חייו", להתקיים בכוחות עצמה באוויר העליון המרוחק? 
אבל רישום האלפבית האפור חיפש את התרחבות הקיום שלו בדרך אחרת. לצד הרצון שלו להיות גם הוא גוף מוצק, כמעט כמו "טניסון", הוא רצה גם את הריבוי, ואת זיכרונות העבר, שאליהם הוא פָּנה במה שדומה לאור וצל, מעין אשליית אור וצל כמעט קלאסיים. הרישום הכמעט בוטה של אותיות האלפבית, שהוא אמירת אמנות הפופ, צֵרף אל מעמקיו את הבעת הגעגועים, והוא  מצליח להופיע שוב ושוב בתודעה כרישום קלאסי, אני חושבת.