יום שני, 28 באוקטובר 2019

בָּאִים לדין. וסוף הקיִץ [שיחות עם ישראל פיבקו]

נגמר הקיץ ודיברנו על "עני ועשיר ורשע בָּאִין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה...". והם כולם נשאלים כאן, בסוף הימים, מפני מה לא עסקת בתורה, כלומר הם לא היו צדיקים, והגדרת צדיק כאן היא מי שעסק בתורה, ואין לו כאן תכונות אלא רק עיסוק בתורה, התורה היא הדבר חסר-התכלית, שבו אדם צריך לעסוק, 
[ובעצם, נאמר כאן שתמיד יהיו עני עשיר ורשע, עד סוף הימים,] ולא מוזכר כאן  צדיק כי הוא עוסק בתורה, אבל יש אירוניה בַמדרש, בטענות נגד עני ועשיר ורשע על אלו שעסקו בתורה, הִלֵל ורבי אלעזר ויוסף, והרי שומר בית המדרש כאן לא מניח למי שלא משלֵם להיכנס לבית המדרש, מי שאין לו כסף לא יכול ללמוד תורה, והרי דברֵי אלֹהים חיים הם בתורה ולא בפי שמעיה ואבטליון, והרי "ויָשַב" של הלל מיד מקטין את "ונִתְלָה" שלו, והשלג מן השמים כמו מין לגלוג, ושמעיה ואבטליון לא יודעים אם יום המעונן הוא כי הם לא מסתכלים ביום עצמו, וכן המדרש לא מראֶה שהִלל היה עני כמו זה שבא לדין
ואחרי כן, הרי רבי אלעזר לא היה טרוד בנכסיו כמו העשיר שבא לדין אלא היו לו עבדים שהיו טרודים בשבילו, והרי יוסף, שלא רצה לשמוע לדברים שאשת פוטיפר היתה משדלתו בהם, לא ידוע אם לא היה טרוד בְּיִצְרוֹ
וכך, בעצם, המדרש עצמו לא מצדיק את ההשוואות להִלל ולרבי אלעזר וליוסף שנטענו כנגד עני ועשיר ורשע שבאים לדין.    

וביום השיחה הזאת סיפרתי לישראל על דמוּת הבן שהוקרב על ידי אביו, להיות  הנושא עליו את החטאים, בסדרת הטלוויזיה "יורשים", אבל נִצַּל, והקריב את אביו, בסדרת טלוויזיה, ושוב דיברנו קצת על הנער, יצחק, שכמעט הועלה לעולה, ועל שְֹעִיר חטָאת הנושא עליו את החטאים, ועל יֵשוּ הנִצלב הנושא עליו את כל החטאים, וסיפרתי לישראל איך עלה הבן לבדו אל המסוק בסדרת הטלוויזיה, ועלה אִתו השמיימה בדרכו אל ההודאה בחטאים. וחשבתי מה יהיה בקיִץ הבא. אולי יֵלכו וישובו הדברים.        

[תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה: "תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין.
לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהִלל?
אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת
עשיר - אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?  אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה; פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא . אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורהאמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע - אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים ; בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית; בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית; אמרה לו הִשמע לי. אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה ה' מַתִּיר אֲסוּרִיםהריני כופפת קומתך   -  ה' זֹקֵף כְּפוּפִים . הריני מסמא את עיניך - ה' פֹּקֵחַ עִוְרִיםנתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה - ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא . נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" ]

    
           
       
״Succession״    ״יורשים״


יום רביעי, 16 באוקטובר 2019

יש לשָֹטָן רְשוּת עליהם [שיחות עם ישראל פיבקו]

... אחרי כן בשיחה שלנו, על "שאילולא יום הכיפורים לא היה העולם עומד", הרי הם אומרים שיום הכיפורים נעשֶה למען העולם כולו, אמר ישראל, ודיברנו על מה שאמר סמאל, השטן, במדרש, "רִבּוֹן כל העולמים על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי", ולא ניתנה לו רשות כי עַם ישראל הוא עַם כֹהנים וגוי קדוש ומפיץ את שם ה' אמר ישראל, ועל תשובת אלֹהים, "הרי יש לך רשות עליהם ביום הכיפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם", וראינו שכך אלֹהים לא נוכח ביום הכיפורים אלא הוא נותן רשות לשטן להיות המחליט והמעניש ביום הכיפורים, והשטן הוא מידת הדין, שאינה מתחשבת בסיבה אלא רק בתופעה, והוא רצוי לאלֹהים, והכרחי, ואינו בשליטת אלֹהים. ובעצם, נאמר כאן שיום הכיפורים הוא היום של השטן, אמר ישראל
אבל המדרש אומר "לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קָרבנם", נותנים שוחד לשטן, שוחד השעיר לעזאזל הנשלח אליו עם החטאים, והשעיר לעזאזל הוא קורבן לשטן. 
וכמובן, יש מין תרמית ב"יש לך עַם אחד כמלאכי השרת שבשמים", דברי הסנגוריה של השטן אחרי ששעיר חטאת נשא עליו את כל חטאיהם, כי שוחד הוא חטא, והם לא עומדים טהורים מול אלֹהים, אלא הם מרַמים. ובמדרש הזה נאמר שאפשר לשחד את השטן ואפשר לרמות את אלהים. 

[וסוף המדרש משווה את התייצבוּת הכהן הגדול מול אלהים ביום הכיפורים להתייצבוּת משה לפני אלֹהים למען תקופה שאין בה בית מקדש.

["ר' זכריה אומר...שאילולא יום הכיפורים לא היה העולם עומד..."
"...אמר סמאל לפני הב"ה רבון כל העולמים על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי, אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכיפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם, לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם, שנ' גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עוונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה. ראה  סמאל שלא נמצא בהם ביום הכיפורים חטא אמר לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים... מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים... " (פרקי דרבי אליעזר, "חורב" פרק מה)] 


                                   





יום שני, 14 באוקטובר 2019

מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל.


מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל.            


"והגעתי עד פה בטבעיוּת, אמר, כמו הנוסע בדרך, הרואה את שֹדרת העצים הנטועה לאורך הדרך נעה אל המרחק, ואת העלים מתגלים בבהירות מימינו ומשמאלו, ומרגיש בתוכו את הִתרחקוּת העצים וגם את הִתקרבוּת העלים, והרגשתי שאני יכול לראות את הכֹּל, את עמעוּם הצורות ואת התבהרותן, ואמרתי לאִמי, אני יכול לראות הכֹּל, ואיני רוצה להפסיד את הראייה. ראיתי את עצמי בכללוּתי ובפרטַי, ובתוך הפרטים ראיתי גם את סִבלהּ של חפציבה, ואמרתי לאִמי גם את חפציבה אני רואה, ואיני רוצה לבטל את הראייה הזאת. אמי שאלה אם הפסקתי לכעוס על חפציבה, ואמרתי הרי גם על עצמי כעסתי, ולפעמים לא הבחנתי ביני לבינה, והרי לפעמים ראיתי את עצמי מתערבב באנשים אחרים, והרגשתי את זהותנו המשותפת, ואף על פי שידעתי שחפציבה רואה עצמה כאדם נפרד, ראיתי גם אותה בתוך הזהות המשותפת. ויכולתי לומר לה שהתאים שבגופינו הם אחים, אבל לא רציתי להכריח אותה להרגיש את אחוות הבשר והדם, מפני שהיא סלדה מדברים כאלה. דווקא היא, שהסכימה לדבֵּר על כל עניין נפשי, סלדה מן הדיבור החושף את הגוף, והמגלה את היותנו בשר. גם אמי ואחותה סלדו מגילוי הבשר, וחשבתי שהיתה זאת צניעות עמוקה, שקבעה למענן את היפה ואת המכוער. כך חייתי ליד הנשים הנפרדות האלו, ובאותו זמן הייתי גם מתערבב בהן ובאחרים, ולפעמים הייתי לכאורה אובד, וחוזר, והבנתי שהאפשרויות שלי רבות..."     

יום שבת, 12 באוקטובר 2019

בַּהִרְהוּר על תחילתו של יער [סיפור קצר מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]



בַּהִרְהוּר על תחילתו של יער [סיפור קצר מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]
היום אטלפן לבִתי, אני חושבת, ומנסה לדמות את מה שיהיה בשיחתנו. אולי אותו דבר שאין לקרוא לו בשם, שהיה בשיחותיי עם אִמי, אני חושבת. כמו זיכרונות נעורַי מופיעים עכשיו גם זיכרונותיי מימי ילדותה ונעוריה שלה, ונדמה לי שהם דומים קצת אלו לאלו. 
ובכל זאת, הרי כשאני חושבת על כך שילדַי לא פנו אל האמנוּת, אני יכולה לראות שהתרחקותם מן האמנות דומה ליכולתם לחיות הרחק כל כך ממני. לרגע אני כמעט מתפלאה על ההתפתחות הזאת של השוני בינינו ועל מידת העצב שלי. אבל הם מוכרחים להיות שונים ממני, אני חושבת, ומתארת לי שגבריאל לא היה נעצב כלל בגלל הדבר הזה. אני מנסה לזכור עכשיו את גודל ההפתעה שגרמה לנו אישיותו שלו כשהופיע אז אצלנו, ואת התערותה הנעימה של האישיות הזאת אל תוך חיי. אז, כמובן, היה שוני התכונות שלנו מעֵין מרחב נפתח, שבו התבהרו רוב הדברים ורק מיעוטם הוצללו. אולי לא הבנתי די את היפתחות המרחב של ילדַי, אני חושבת עכשיו, כשאני יכולה כבר לראות את תחילת התקדרותם של השמַיִם מעלי. 
אני רואה כיצד נפרדים זיכרונותיה של בִתי מזיכרונותַי, ואף על פי שנדמה שנתתי לה משהו מימֵי הקֵיצים ההם שלי, אני יודעת שלא נתתי לה את הירָקמוּת הציוּרים בשעות אחר הצהרים על המרפסת. 
אתמול טלפנה אשתו של אחי, סילביה. אנחנו כמעט לא מתראות זו עם זו מאז שאחי הלך לעולמו. אף פעם לא הצלחתי להיות קרובה לאיירה כפי שהיית אַת, היא אמרה, אף פעם לא הצלחתי לחדור אל תוך העולם הזה שלכם. 
אבל היה גם העולם שלך ושלו, עם האהבה והכל, אמרתי, ולא הצלחתי לנחם אותה. היא הביטה אל כל השנים שעברו, והרגישה שזיכרונותיו של איירה דחקו אותה אל הבדידות האיומה שהרגישה עכשיו. היינו ילדים, אמרתי, ובילינו די הרבה בחברת אִמֵנו, שהיתה שקטה מטִבעה, ולא היה כמעט דבר שיכול לזעזע את הימים ההם של ילדותנו. אולי היינו מאושרים אז, אמרתי, הוא היה אחי הבכור, עם כל מה שיש בזה, והוא היה נאה וטוב ממני, וכשסיים את לימודיו בבית הספר והתחיל ללמוד באוניברסיטה נשאר כה קרוב אלינו, קצת כמו שתיארה לה אִמֵּנו אחרי שנולדתי. לא ראינו בו אז כל סימן לכך שיחלה בגיל צעיר, ולא דימינו את חיינו בלעדיו, אמרתי. 
אני מדמה לי שאאמץ אותה קצת עכשיו, אבל בעצם אני חושבת רק על עוד שיחות טלפון כאלה. כן, לא נוכל לעשות יותר מזה, אני חושבת. כמוהַ אני תמהה על בדידותי, בלי אמא, אבא, איירה וגבריאל. 
הזמנתי אותה אלי, ואנחנו יושבות על המרפסת בימי סוף הקיץ, והיא מגישה לי תה עם עוגיות ואומרת שהיא אוהבת לעשות זאת. היא אופה אותן במין קלות במטבח שלי, ומספרת לי על ימי האוניברסיטה עם איירה. הזיכרונות שלה מתערבבים קצת והיא אומרת שהיא ואיירה הכינו ארוחות ליליות ממש במטבח הזה בחופשת החגים. היא אומרת פתאום שאולי נכין ארוחת לילה. רק אחת, היא אומרת. 
היא שואלת על מה אני כותבת עכשיו. 
כמו תמיד, על אמנות ועל דברים אחרים, אני אומרת לה. 
בעוד יומיים היא תיסע, ונדמה לה פתאום שכאן יימשך הקיץ עוד זמן רב. עכשיו אנחנו כבר כמעט אחיות בעיניה. היא אומרת שתוכל לחשוב עוד זמן רב על הימים האלה שלנו. 
עכשיו, אחרי שנסעה, גם אני חושבת על כך. כשחיכיתי אִתה בתחנת הרכבת שאלתי מדוע לא התחתנה שוב, והיא אמרה, לא היה לכם תחליף. 
אני חוזרת אל ציוּר גירי הפסטל שמעל שולחן הכתיבה. נוף העצים הסמוך לבית מצויר במין קירבה. נדמה שבעיקר רכוּת הגירים היא זו המביעה את המגע הקרוב עם הנוף. או את מגעה של הפרטיוּת עם מה שמחוץ לה. אבל הרווחים המצטמצמים בין העצים יוצרים גם את אשליית התחלתו של יער. נדמה לי שכל ימי ילדותי נמצאים שם, בַּהרהוּר על תחילתו של יער. 
אני חושבת שאולי סילביה, בישיבתה פה על המרפסת, הרגישה את מגע הפרטיות עם החיים שמחוצה לה. אולי בימי הקיץ האלה אִתי היא היתה קצת גם עם איירה ועם אִמי. 
בזמן שסילביה סיפרה לי בטלפון על משהו שאירע לפני שנים נזכרתי שהיתה יפה מאד. אבל אז, לפני שנים, אני חושבת, לא הערכתי די את יופיהּ. עכשיו אני מנסה לדמות לי כמה התענג איירה על יופיהּ
אולי היתה רק איזו אי הבנה, אמרתי לה כשאמרה שאִמי ואבי לא רצו שאיירה יתחתן אִתה. היא אמרה שהרגישה את זה בעיקר אחרי שאיירה מת. אבל זו רק אי הבנה, אמרתי לה, הם רק נהיו עצובים כל כך. והרי הם חיבבו אותך, אמרתי. 
היא שאלה למה לא סיפרתי לה אף פעם על מה שעשיתי בהוראת האמנות. 
אני לא יודעת, אמרתי, גרתם הרחק כל כך, וכמעט לא דיברנו על העיסוקים שלנו. הייתי רוצה לדעת על זה, היא אמרה. 
אהבתי לעשות את זה, אמרתי, זה היה כמעט כמו להיות כל הזמן עם האמנות. עכשיו אני לבדי אִתה, אמרתי. 
היא אמרה שהיא עצמה שכחה כמעט כל מה שלמדה באוניברסיטה. היא אמרה, כדאי שאבוא לאפות לך עוד עוגיות בקיץ. 
אולי את צודקת, אמרתי. 
היא היתה מזכירה שנים רבות, ואמרה עכשיו שהיתה מוכרחה לקחת את העבודה הזאת אחרי שאיירה מת, ושזה לא היה רע כל כך, אבל לא השאיר לה הרבה זמן. היא אמרה שאולי תוכל למכור את הדברים שהיא אופה לחנויות בסביבה. זה שימח אותה. היא יכלה פתאום לחשוב על מין קשרים מסחריים כאלה, שדברים נעימים צומחים מהם. 
אמרתי זה רעיון מצוין. 
היא אמרה אני אוהבת אותך, אטלפן אליך שוב בקרוב.

יום רביעי, 9 באוקטובר 2019

אין פֶּתַח לאלֹהים [שיחות עם ישראל פיבקו]

...ואין כאן פֶּתַח לאלֹהים, אמר ישראל כשדיברנו על וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ ... מִלִּפְנֵי יְהוָה, ואמר אחרי כן שהדברים שאמר יונה לאנשי נינוֵה, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת, הם לא דברי אלֹהים, רק יונה אמר אותם, וכל זה קשור למי הוא נביא ונביא שקר ונביא אמת, ונאמר במשנה " נביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם, אבל הכובש את נבואתו...מיתתו בידי שמים..."[משנה ה], נביא השקר וזה שכובש נבואתו, שאינו רוצה להגיד את הנבואה, ניכרים על פי דרך מיתתם, ואלֹהים תלוי בנביא שידבר בשבילו אל העם, אמר ישראל, וזה מין פתח לנביא שקר, שחושב שאלֹהים מדבר אליו
ובתלמוד ירושלמי נאמר "הכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי", וזה הסבר ל"הכובש את נבואתו", כיונה בן אמיתי, שלא רצה להגיד את הנבואה, את דברי אלֹהים, ובעצם, נאמר כאן בתלמוד שלא אלֹהים אמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. והמדרש הזה אומר שלא צריך נבואה, כי יונה אמר מעצמו עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ואנשי נינוה חזרו בתשובה בלי דברי אלֹהים. 
אבל ר' יונה אמר יונה בן אמיתי נביא אמת היה, ומהו נביא אמת כאן, שיָדַע מה שעתידים אנשי נינוה לעשות, בדומה לידיעה של אלֹהים, וחז"ל אומרים "אמר יונה יודע אני שהגויים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה...", שיונה ידע על תשובה יותר ממה שאלֹהים ידע, ורצה להוכיח לאלהים שהנטייה של אנשי נינוה לתשובה גדולה משל עם ישראל, ושהם לא זקוקים למה שאלֹהים יעשה או יאמר להם. ובעצם, אמר ישראל, יונה אמר כאן אני לא זקוק לנבואה, ובעצם יונה אמר גם שכשהוא בורח מפני אלֹהים הוא גם מציל את עם ישראל ממה שיפרע מהם אלֹהים על שאינם קרובֵי תשובה
אבל יונה לא הצליח להציל כך את עם ישראל, אמר ישראל, ואיפה אלֹהים פרע מעם ישראל? כשאשור, שעיר בירתם נינוה, הִגלו את עם ישראל, והיתה להם זכות להשמיד אותם כי הם היו קרובֵי תשובה ועם ישראל לא היו קרובֵי תשובה.   

[תלמוד ירושלמי: "הכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי. א"ר יונה יונה בן אמיתי נביא אמת היה את מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא [יונה א ב] קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני, אמר יונה יודע אני שהגויים קרובים תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן  של ישראל...". מסכת סנהדרין פרק יא] ["שונאיהן של ישראל"  הוא ישראל. כמין לשון סגינהור]