יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

הסתעפויות

 

הִסתעפויוֹת [מ״ענן באמצעו של הרכס״. הוצאת כרמל]

כשסמדר פתחה לי את הדלת זה היה כאילו ראתה אדם זר שהיא לא רוצה שיפריע לה ושבכל זאת באותו זמן כבר התחייבה לו במשהו, וכבר נתנה לי את ההרגשה שכאילו ראתה איזה בגד מוזנח או ישן מדי, והייתי יכול להרגיש חשוף מדי לידה אילולא באתי לספר לה משהו שהוא גרוע יותר מכל מה שראתה. וכאילו עמדתי להיות אחרי כן זר לה, כמו לחברת רוב בני האדם, והיא ניסתה לתקן את מה שהרגישה והכניסה אותי אל המטבח והגישה לי מיד מרק חם, אולי גם בגלל ההליכה שלי בגשם ובקור עד שהגעתי אליה, וחשבתי שהיא מתקנת גם את הזמן שבו היא עדיין לא יודעת מה להגיד לי, וקיבלתי את זה. 

ואחרי כן סיפרתי לה שחליתי, וכאילו ביקשתי ממנה את ההכרה בי עצמי ובמה שאני מוכרח להיות עכשיו. 

אבל היא אמרה אתה זוכר את ילדוּתנו ואת מה שהיינו. היא אמרה אתה זוכר, היינו הולכים עד קצה השדה, אהבנו את הסייפנים הדקים הוורודים. כן, אהבנו אותם, יחד. גם עכשיו היינו יכולים. היא כמעט בשר ודם שלי, אותם סבא וסבתא, צריכה להיות קרובה לי גם עכשיו, בעצם יותר מאשתי, אבל היא לא מעריכה מאד קשרים משפחתיים, כל ההסתעפויות האלו הן לא משהו שהיא תטרח להכיר. בעיניה אני מתרוצץ בין כל האנשים האלה בלי תכלית. לא יודעת שהייתי יכול לחזור אל הילדוּת שלנו, אל הרגשות ההם, רגשות מומתקים בריח פרחֵי שדה וימים אצל סבא ואצל סבתא. ריח צִפורנֵי חתול זעירים מהשדה, כמעט לא מורגש, רק כשמתקרבים מאד. כמעט גס. ומתוק. לא דומה לשום ריח אחר. גם היא אוהבת אותו. היתה שמה כמה כאלה במים על השולחן במטבח אצל סבתא. שיהיה לה הריח הזה. 

אמרתי לה אבל חליתי מאד, וזאת מחלת נפש, והיא אמרה אולי רק התעייפת מדי, כאילו זה תלוי במה שהיא חושבת או בהסכמה שלה. בעיניה זה רק שם שנותנים. משבר נפשי עם שם שאני והרופאים נותנים. לא ניתן להבחנה ברורה, כמו הריח ההוא של הפרחים, בעל פנים רבות. 

אפשר לטעות בזה, היא אמרה, חושבת שההיגיון שלה יכול לעזור לי במשהו. ההיגיון הפרטי שלה מול כל מה שאני כבר יודע. 

היא אהבה גם את הריח הדק של פרחי הגפנים. היתה מרגישה אותו בקלות. קראו לה בשם הפרחים האלה. סמדר. תמיד מזכיר את עדינות הפרחים. אבל לא יכול למנוע ממנה את מה שקשה לשאת. ובכל זאת היא החזיקה מעמד עם כל המחלות והבעיות. רק עם המשפחה הגדולה שלנו היא לא מסתדרת, והיתה יכולה להסתפק באיזו שיחת טלפון בשביל להסביר לי את הספקות שלה. לא היתה צריכה שאתאמץ לבוא עד אליה בשביל שיחה כשהיא רגילה כל כך לשיחות מן המרחק. לשכנע אותי מן המרחק. 

אבל נשארתי אצלה זמן די רב, וסמכתי על הרגשות ההם, שהיא לא תוותר עליהם, וחשבתי שהיא לא תזנח אותי בתוך כל זה. 

ואמרתי בני המשפחה שלנו עצמנו ובשרנו דנים אותי עכשיו. 

כי הצער שלהם לא הוסיף להם את הבנת צערם של אחרים, אמרתי, והתכוונתי למותה של גיה, אבל היא לא רצתה לדבר על המוות הזה, ואמרה משהו על היופי של גיה, כאילו יופי הוא מעל הכל, כמו הסיבה העיקרית לחיות, ולא התנגדתי. 

היא אמרה שאהבה את גיה, ולא ידעתי אם אני אהבתי אותה, ואת כל המשפחה שלנו. עצמנו ובשרנו. כמעט כמו לאהוב את עצמי. היא יכולה לאהוב כשהיא מסתכלת מרחוק. גיה לא היא עצמה, לא נכרכת ולא נלפפת בה ובנפשה. 

אבל היופי של גיה, בזה היא עצמה יכולה כמעט לטבוע. אהבה עזה כל כך ליופי.

אבל גם את המחשבות שלה לא מבינים היטב. אולי גם מפני שהיא לא מבקשת שיבינו. שומרת עליהן בסתר. 

ורציתי את ההבנה שלה יותר מאשר את ההבנה של רוב האחרים, ואחרי כן ראיתי שלא בזבזתי את זה ואת מה שאני כמו שבזבזתי אצל אחרים, כי היא לא תניח לאדם לומר לה משהו לשווא. 

ובאמת היא אמרה שהיא מנסה להבין את המחלה הזאת, ואחרי כן כבר אמרה חשבתי איך לעזור לך, והסבירה את העזרה הזאת שעשויה כולה ממִלים, והקשבתי לה כמו לדבר דמיוני. אבל היא תיארה אותי כמעט כצועד בארץ רחבת ידיים, ומחליט על החשיבוּת של כל דבר ודבר. ולרגע יכולתי לדמות את עצמי כמבריא.

אבל אמרתי לא אצליח לאחוז בזה. 

ואחרי כן חזרו הילדים שלה מבית הספר, וגם בה לא יכולתי לאחוז, כי הם הדבר שבו היא מוכנה לטבוע לגמרי, וחשבתי אחר כך שבכל זאת יש לה מין הסתעפויות, אבל לגמרי שלה. היא עזרה לילד בדברים שהוא לא הצליח לעשות, ולא שאלתי אותה על כך, וחשבתי שרוב בני המשפחה שלנו לא שאלו על הילד. וכשנפרדתי ממנה ויצאתי אל הגשם, היא שאלה אם אני זוכר את הדרך אל תחנת האוטובוס, כאילו שאלה ילד. 

אחר כך היו המקרים האחרים והעזיבה והגירושין, ולא אחזתי גם בבני המשפחה הרבים שלנו ובהִתפרשֹוּת האפשרויות, ונהייתי צר במחשבותַי כאדם הפוסע בדרך מסוכנת.  

          

                                                             



הִנָּךְ יָפָה, הִנָּךְ יָפָה [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

הִנָּךְ יָפָה במצוות,... הנך יפה בכלאַיִם, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערְלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה..., ועוד ועוד הנך יפה אומר המדרש על "הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה" שבשיר השירים. 

ושאלנו בשיחה שלנו למה הלך המדרש אל כל המצוות בקשר ליופי של אִשה? כי כל זה מחזיר אל הבריאה בצֶלֶם, זכר ונקבה ברא אותם, אמר ישראל. תכונת היופי מוצגת כאן כחלק מהבריאה של זכר ונקבה יחדיו. והאִשה כאן במדרש שווה לגבר. 


נזכרתי בצוּרוֹת אומרים/ות אומרות/ים שלכן/ם שלכם/ן  של השפה העכשווית, שאינן מכירות ביכולתה של העברית להביע את שני המינים בצורות אומריםשלכם, בשוויון מוחלט, וביכולתה להביע דווקא את צורות הנקבה ברבים בשתי הדרכים [אומרות, אומרים], ונזכרתי גם בתכונתה של העברית, קצת כמו זו של המדרש, לעמוד נגד צַדיקוּת רבה מדי, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש, וקִרבתם היא כהכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש, ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר ניצבים העבריינים. 


[בראשית א,כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.]  


[(טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים:

(טז) הִנְּךָ֙ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [ט"ו] הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות עשה, הנך יפה במצות לא תעשה, הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאַים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה בנטיעה, הנך יפה בערלה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בתפִלה, הנך יפה בקריאת שמע, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב ואתרוג, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ]



                                                             



יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

צורת-לֵב, ג'ים דיין, אמנוּת-פוֹפ וציורֵי-פרחים [2]

 

כמעט הופתענו כשמצאנו אבן בצורַת לֵב על שפת-הים אבל יכולנו לחשוב שהסיכוי שהים יִשחק מדי פעם איזו אבן לצורת-לב גדול יותר מהסיכוי שצורת-הלב הפשוטה הזאת תצליח להתרחב עוד בתודעתנו, ואחר-כך היא בעיקר הזכירה לי את עניין ציורֵי הלבבות של ג'ים דיין, שהמשיך להטריד אותי, כי כמו האבן הזאת הם לא הצליחו, בעינַי, להתרחב אל גודל הרעיון, אל רעיון חדש, אולי מפני שבעצם לא היתה בהם המחשבה השלמה של אמנוּת-הפוֹפ, של הבעַת המוכָר  והנָדוֹש [והמוצג גם באופן אירוני] ושל המועלה כמעט לדרגת תמונות האֵלים בעת ובעונה אחת, אלא התגברו בהם הרצונות האחרים, כגון הרצון ליופי, שהתגלה במלואו בציורֵי הפרחים שלו, שבהם לא היתה סַכָּנַת דַּלוּת [האובייקט] אלא היתה כבר סכנַת היופי, ובעצם, בעיקר סכנַת ההשֹגה הקַּלָּה של היופי, ובעינַי האמנוּת שלו לא נזהרה לגמרי מפני סכנַת ההשֹגה הקלה, ואולי זה הדבר העיקרי המטריד גם בציורֵי הלבבות, ואף על פי שבציורֵי הפרחים שלו נראית היטב סכנַת היופי הקל, מצטברת וּגְדֵלָה בהם איזו כמיהה אישית מאד, שרק רפרפה מעט בתוך אמנוּת הפופ שעשה, כמיהה להתפשטוּת, לָריבוי הצומח וגָדֵל, וזה אולי מסביר משהו בעניין דַלּוּת ציורֵי הלבבות, כי היתה בהם לא רק הפשטוּת של צורת-הלב אלא גם השחיקה הרבה שלה מלכתחילה, בתודעה שלפני הציוּרים, בלי היכולת להתרחב עוד, עד שהיא לא יכלה לעשות בתוך האמנוּת מה שעשו הצוּרוֹת של הדגלים, של המטרות, של קופסאות המרק ושל שאר החפצים, ושעשתה לפניהן תחנת הדלק המצוירת של אדוארד הופר, שהופיעה לפתע כמבודדת, כרעיון חדש, כמעט זוהֵר.  


[האבנים שהים שוחק אינן קשורות לאמנוּת, כמובן, אלא נדמה לרגעים שהן שומרות בתוכן משהו מהשראַת גודלו של הים וממעמקיו]. 


                                                       

© Jim Dine
Abyss of The Good Soldier (for Harry W.), 2010
acrylic, charcoal and sand on linen
9'-1/8" x 9'-3/8" (274.6 cm x 275.3 cm)

                                                                        



The heart 1981 jim Dine


יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ קורים דברים אחרים [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

אי-נַחַת גם ב"עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ", ובתוך אי הנחת נִגלוֹת סיבות המִלים. כי בזמן שהמלך [אלֹהים] בִִּמְסִבּ֔וֹ קרו הדברים שלא הוא עשה, אומרים המדרשים. כגון, עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במְסִבּוֹ ברקיע נתנו ישראל ריח רע, ואמרו לעגל אלה אלֹהיך ישראל, [או נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ורק בגלל נטייה של בני ישראל לעגל היה צריך לפני כן את המשכן], וכגון כבר הר סיני מתמר באור, האור כבר היה בהר, בהר עצמו היכולת לתת את התורה לפני שאלֹהים ירד אליו, וכגון כבר וישכן כבוד ה' על הר סיני, הכבוד כבר נמצא על ההר, וכגון כבר ירד מיכאל השר הגדול מן השמים והִציל את אברהם אבינו מכבשן האש, כי כשהמלך יושב דברים אחרים קורים, שהוא לא עושה אותם. והמלאך כאן מיהר להציל את אברהם אולי בגלל אי מחשבה של אלֹהים שצריך להציל את אברהם. המלאך הבין עוד לפני אלֹהים שאברהם הוא זה שעתיד להאמין באלֹהים, אמר ישראל בשיחה שלנו, מיכאל השר הגדול הִציל את אברהם בויכוח מי הוא האלֹהים הרבה לפני ההתגלות של אלֹהים לאברהם. ובמסכת ברכות נאמר שאלֹהים יציל אותו, ויש כאן ויכוח, ורבנן אומרים שדווקא הקדוש ברוך הוא ירד והצילו

ואחרי כן יעקב הוא המושווה למלך בִּמְסִבּ֔וֹ, כי נצנצה בו רוח הקודש ולא אמר מעצמו לבניו והיה אלֹהים עמכם, אלא רוח הקודש גרמה לו לומר. וקצת כמו המלך במְסִבּוֹ הוא לא ראה היטב את מה שעשו בניו, חשבנו בשיחה שלנו [גם כשלא בחן היטב את  דבריהם ב"זֹאת מָצָאנוּ"]. וכשאמר והיה אלֹהים עמכם, כאילו אמר עכשיו הוא לא עמכם, אמר ישראל, וכשאמר במדרש לבניו עתיד הוא להשרות שכינתו ביניכם, בעצם אמר לא בארץ ישראל אלא במצרים. 

[ואחרי כן קראנו את ויסע ישראל, שבמדרש הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע, ושאלנו למה הוא הלך לקוץ אותם.] 


 

[ שיר השירים פרק א פסוק יב 

(יב) עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ: (יג) צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין: (יד) אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [יב] עד שהמלך במסבו, ר' מאיר ור' יהודה, רבי מאיר אומר עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע, ואמרו לעגל (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל, אמר ליה ר' יהודה דייך מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח, שלא נתן שיר השירים אלא לשבחן של ישראל, ומהו עד שהמלך במסבו, עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו (שמות כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היא דעתיה דר' מאיר למימר סיריי נתן ריחו, אלא מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה, שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן, ר' אליעזר ור' עקיבא ור' ברכיה, ר' אליעזר אומר עד שהמלך במסבו, עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר הר סיני מתמר באור, שנאמר (דברים ד') וההר בוער באש, ר' עקיבא אומר עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר (שמות כ"ד) וישכן כבוד ה' על הר סיני, ר' ברכיה אומר עד שמשה במסבו ברקיע שנקרא מלך שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, כבר (שמות כ') וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ר' אליעזר בן יעקב ורבנן, רבי אליעזר אומר עד שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע כבר ירד מיכאל השר הגדול מן השמים והציל את אברהם אבינו מכבשן האש, ורבנן אמרי הקדוש ברוך הוא ירד והצילו שנאמר (בראשית ט"ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ואימתי ירד מיכאל בימי חנניה מישאל ועזריה אמר רבי טביומי עד שיעקב אבינו מסב במטתו נצנצה בו רוח הקדש ואמר לבניו והיה אלהים עמכם, אמר להם עתיד הוא להשרות שכינתו ביניכם, אמר רב נחמן כתיב (שם /בראשית/ מ"ו) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך, הלך לקוץ ארזים שנטע אברהם אבינו בבאר שבע שנא' (שם /בראשית/ כ"א) ויטע אשל בבאר שבע, אמר רבי לוי כתיב (שמות כ"ו) והבריח התיכון בתוך 


 




יום שבת, 19 בדצמבר 2020

עוד על תַּכְלִית היומן, ורושֶם היומן [2]

 

בטיסה לפירנצה אנחנו מתעכבים על המסלול. אני חושבת שוב על יומן הספינה של קפטן קוּק, שיש לו תכלית ידועה, ועל שאלת תכלית יומנים אחרים. 

בגלל היציאה המאוחרת של הטיסה אני חושבת גם על היציאה לדרך של ה"אנדוור" ועל  מידת אורך הרוח שהיתה בה. מרחקים עצומים ויָמים רַבּים עמדו להיות מתוארים ביומן ההוא, ואף על פי שהתכלית הראשונה של היומן היתה כנראה המעקב היומיומי אחר ניווט הספינה ותיאור הדברים המתרחשים והנִגלים במסע, נדמה שתכלית אחרת, כמעט סמויה, התלוותה ליומן לאורך כל הדרך, ועיקר מראֶהָ נוצר בהצטברוּת האִטית של הדברים הכתובים. 

חלק מהמקומות, מהצמחים ומהחי שהתגלו במסע היו מעֵין עולם חדש לקפטן קוק, לחוקרים, לצַיָּרֵי הטבע שהצטרפו למסע ולשאר אנשי הספינה, ובהצטברות הכתיבה ביומן היתה כמובן הצטברות הרגשת הגילוי, אבל אני חוזרת לחשוב על הדבר הכמעט סמוי המצטבר שם, שהוא השְפּעַת המחשבה, הרוח, של כותב היומן, קפטן קוק. 

האם המחשבה על מאות ציורֵי הצמחים של סידני פרקינסון, שצוירו במשך המסע, מגבירה את יופיו של היומן של קפטן קוק, אני חושבת עוד. האם הצער על מותו של סידני פרקינסון בדרך חזרה מגביר את הרושֶם של היומן כולו? 

והרי רושֶם היומן נהיֶה כמעט חסר גבול. אפשר לדמות אותו קצת למראֵה הים העצום שבו נעה הספינה, למראֵה העננים המצטברים בקו האופק הרחוק, או לרושֶם מאות הציוּרים שבספינה, שאין לראותם במבט אחד. 


עכשיו, כשד"ר אפרת אמרה לי שרופא עוֹר צריך לדעת במבט אחד מהי המחלה שהוא רואה, חשבתי עוד על הציוּרים הבוטַניים של סידני פרקינסון, כי יכולתי לדמות שראיתי את כולם במבט אחד, בגלל הרושֶם העצום. כמו מבט אחד ביצירת אמנוּת גדולה. סידני פרקינסון, הצַיָּר הצעיר, חלה ומת כשה"אנדוור" כבר היתה בדרכה הביתה, וכמה מן הציורים הבוטַניים שלו הושלמו על ידי ציירים אחרים. אבל המבט האחד שלי לא נפגם. 

גם רושֶם ההִסתכלוּת בעור, כמעט כמו רושֶם הסתכלות בציוּר, יכול להיות עצום, כי הוא כמין שִכבה דַּקָּה מעל התרחשויות רבות, כפני השטח הדַקים, והוא כמעט מגַלֶּה משהו מן הבשר והדם, והוא מראֵה העירוֹם. 

והיומן של קפטן קוק, נדמה לי שרושְמוֹ גדול גם מפני שבתוך התיאורים הרבים של מזג האוויר עם מזג הרוחות, מצב הים, הניווט, המקומות, הקשיים, לאורך ימים רבים, מובעת גם רוחו של קפטן קוק, מתבוננת ברוחות האחרות. 




                                                                    

סידני פרקינסון

       

      

                                                                                      
סידני פרקינסון

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על עדינוּת הזהירוּת מפני הצוּרָה. "רשומון מרוקאי".

 

כשקראתי בשירה הזאת, הפואמה העשויה פרודוֹת פרודוֹת, אֶת "איפה הייתָ כשרבין נרצח? ישנתי צָהֳרַיִם", נזכרתי ב"סוניה. אַת סוניה. אין לי ספק בכך" ב"סוטים יקרים", כי הפרודה "איפה היית כשרבין נרצח? ישנתי צהרים" מסוגלת לעמוד בתוך השירה לא בגלל כוחה של צורת הפרודות פרודות, אלא בגלל  הזהירוּת העדינה מפני הצורה ומפני הִתפתחוּת גאוות הצורה, לאורך כל השירה הזאת. 

כי השירה הזאת, שעליה להיסמך על הפרודות שלה, גם מהלכת בתוכן בעדינוּת, נזהרת מכוחן, ממה שעלול ליצור גאווה. 

וכך, "איפה היית כשרבין נרצח? ישנתי צהרים", כמו "סוניה" של חזי לסקלי, וכמו הפרודות האחרות כאן בפואמה, הוא כתא או כחלקיק בתוך גוף חי הנזהר על חייו.  

וכמובן, יכולתי לראות את קרינתו של "עַל גְּדוֹת הָאַרְלוֹזוֹרוֹב עומדים רוצח וקרבן..." בתוך "איפה היית כשרבין נרצח? ישנתי צהרים" ואת ההתגלויוֹת האחרות בפרודות הפואמה, אבל כאן רציתי לכתוב רק על העדינוּת אל מול הצורה.    

 








                                                          



יום שלישי, 8 בדצמבר 2020

נאוו לחייך בתורים, בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו כגון ...[שיחות עם ישראל פיבקו]

 

נַחַת ואי-נחת ב"נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים" גילו לנו המדרשים, כי אפילו ב"נָאו֤וּ" לא תוכל להיות רק נחת, ובמדרשים עצמם תמיד גם אי-נַחַת, והם מרעידים את סביבותיהם, והם דומים קצת לשירה, שמסעירה את העולם, כאילו בעל כורחה, כי היא כתמונה, שהיא לא הטבע, ולא הטִבעי, אלא המופשט, הלא-מוחשי, ואף על פי שהיא כדומָה לטבע ולטבעי היא גם הניגוד שלהם. 

והמדרשים, הם כדוֹמִים וכניגוּד, ובעצם הם כבר ראו את הניגוד בפסוק עצמו שבשיר השירים. הם כבר ראו את שיר השירים עצמו כמסעיר את העולם. 

וכך, במדרשים, נאוו לחייך בתורים אלו הרבנין, ודבר אחר, בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו, וכן צוארך בחרוזים אלו שבעים סנהדרין, והתלמידים שחוזרין צואריהם לשמוע דברי תורה כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו, ועוד דבר אחר, בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ועוד דבר אחר, אלו פרשותיה של תורה שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו, ומראות גם את אי-הנחת שבחרוזים כשהן חורזות את עניין בנות צלפחד שנסתלק משה מדינן ואת עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ

ובשיחה שלנו דיברנו על היְלָלוֹת בהלכה שהן בגלל אי-בהירות חוזרת מול המציאוּת המשתנָה. בהלכה מייללים כי לא יודעים הכֹּל, כי לא הכל פסוּק כבר, אמר ישראל. ודיברנו על שבעים סנהדרין כאן, שהם שבעים סנהדריות, כאילו החוכמה האינסופית בעולם. לא רק חוכמה אלא גם תורה של כל האומות, זאת אומרת כל תורות העולם קשורות גם לתורות של ישראל. 

ועוד, על שהגיעו כאן בחורזים בדברי תורה רק עד כתובים, בלי דברֵי חכמים,  והאש מתלהטת סביבותיהם, ונתינת התורה היא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה [האש כאן עולה מההר ולא יורדת מהשמַיִם]. והם כאילו יוצרים את נתינת התורה עוד פעם. ועוד, על פרשות חרוזות, בנות צלפחד ועליית משה להר העֲבִָרים. וחז"ל אומרים מפני שמשה לא רצה לענות לבנות צלפחד אלֹהים אמר לו אם אתה לא מצווה על בנות צלפחד אתה לא יכול לצוות אותי, אם אתה לא רוצה לדון אותן למה אתה רוצה לדון אותי. אֵלּוּ פרשותיה של תורה שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו, ו"נָאווּ" תלוי לגמרי בַתורים ובַחרוזים ובַמשיכה ובדילוג ובדִמיון ובקִרבה, ולא יכול להיות לו מנוח.     



[(י) נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ב צוארך בחרוזים, אלו שבעים סנהדרין שהיו חורזים אחריהם בלוניא של מרגליות, ד"א נאוו לחייך בתורים, אלו סופרים ומשנים ומלמדי תינוקות באמונה, צוארך בחרוזים, אלו התינוקות, ד"א נאוו לחייך בתורים, אלו הרבנין, צוארך בחרוזים, אלו התלמידים שחוזרין צואריהם לשמוע דברי תורה מפיהם כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו, ד"א נאוו לחייך בתורים, בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו כגון ר' אבא בר מימי וחבריו, צוארך בחרוזים, בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין שנאמר (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו, אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר' בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו, הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך, אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק, אמר לו לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה"ד (דברים ד) וההר בוער באש, ר' אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו אמר שמא איני חורז בדברי תורה כתיקנן דאמר ר' לוי אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא. 

ג ד"א נאוו לחייך בתורים, בשעה שקורין בדברי תורה בתוריהן הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג הדא דאת אמר (אסתר ב) ובהגיע תור נערה ונערה, צוארך בחרוזים, ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא אמר אלו פרשותיה של תורה שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו, אמר ר' מנחמא כגון הדין דכתיב (במדבר כו) לאלה תחלק הארץ בנחלה, מה כתיב תמן (שם /במדבר/ כ"ז) ותקרבנה בנות צלפחד, (שם /במדבר כ"ז/) כן בנות צלפחד דוברות וכתיב בתריה (שם /במדבר כ"ז/) עלה אל הר העברים הזה הר נבו, וכי מה ענין זה לזה כיון דאתפלגת ארעא באו בנות צלפחד ליטול חלקן אצל משה ונסתלק משה מדינן הה"ד (שם /במדבר כ"ז/) ויקרב משה את משפטן, אמר לו הקדוש ברוך הוא משה מדינן את מסתלק ומלפני אין את מסתלק, עלה על הר העברים הזה, אמר לפניו רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד לישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא משה על בני אתה צריך צווי, ועל פועל ידי אתה מצוני עד שאתה מצווני על בני צוה את בני עלי, הה"ד (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם, משל למה"ד לאשתו של מלך שהיתה מסתלקת מן העולם, אמרה לו חי אדוני המלך אני מפקדת אותך על בני, אמר לה עד שאת מצוה אותי על בני צוה בני עלי, כך בשעה שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד עליהם.]



                                                                 


 



יום שבת, 5 בדצמבר 2020

עוד על עומֶק הדימוּיים ועל פיץ הנרי ליין (Fitz Henry Lane)

 

אילו היו לו עוד יַמִּים היה יכול לראות בהם את גילוּיֵי הים שהִכִּיר, כמעט כאילו היו תמוּנוֹת רַבּוֹת של הים שהכיר, אבל הרי היו לו תמונות רַבּוֹת כל כך, דימוּיי הים הרבים כל כך בציוּרים שלו, כי הוא חתר שוב ושוב גם אל הכרַת הדימויים, אל גילוי עומק הדימויים, כי חשב שיוכלו  להראות לו מה שלא הראה לו הים עצמו. והרי האמין שבעומקם של הדימויים יגיע אל מה שנפשו נכספה אליו. 

כך דמיינתי לי את פיץ הנרי ליין, ודמיינתי שתלמידתו ועוזרתו מרי בלאד מֶלן, שהעתיקה כמה מציוריו, ושציירה יַמִּים וספינוֹת, כאילו המשיכה את אלוּ שלו, כי רצתה עוד דוֹמִים, ומתקרבים ומתרחקים, שיַראו לה מה שהים עצמו לא הראה לה. 

[ונדמה לי שחייה עצמם התאימו לרצון שלה בדימויים רבים. היא נִשאה לכומר אוניבֶרסַליסט, מֶלן, ב -1840, ואחרי שבִתם התינוקת מתה התחילה ללמוד אצל ליין כשביקרה אצל אחיו של בעלה, שגם הוא היה כומר אוניבֶרסַליסט, וכנראה התגוררה אצלו בזמן הלימודים אצל ליין, ואחרי מותו של ליין ואחרי מות בעלה יצרה עוד כמה יצירות על פי יצירות של ליין. עוד דימויים של הים ועוד דימויים של דימויים.]            


    


                                                                      

Fitz Henry Lane  פיץ הנרי ליין

 Fitz Henry Lane  פיץ הנרי ליין




                                                                                   

Mary Blood Mellen (1819–1886)מרי בלאד מלן




Mary Blood Mellen (1819–1886)

יום רביעי, 2 בדצמבר 2020

דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. ואומרת להם לכם אני ושלכם אני ואחריכם אני [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

לבת מלכים שנשבֵּת והיה אביה עומד לפדותה והיתה מרמזת לשַבָּאִים ואומרת להם לכם אני ושלכם אני ואחריכם אני, אמר לה אביה מה את סבורה שאין בי כח לפדותך, אומר המדרש על דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִֽי, והיא כישראל שהיו רומזים למצריים מפחדם ואומרים להם אנו שלכם ולכם אנו ואחריכם אנו הולכים, שלא סמכו על אלֹהים מול מצרַיִם, וכשאמר להם הקדוש ברוך הוא במדרש מה אתם סבורים שאין בי כח לפדותכם, כלומר שאלהים חלש מול מצרַיִם, חז"ל הם שאמרו כאן שמצרַיִם שווה לאלֹהים. וכאילו לאלֹהים אין השגחה על מצרַיִם, אמר ישראל.  

ומהו תחרישון, אמר, אם לא תחרישו אלֹהים לא יוכל להִלָּחֵם לכם, כי אם תתפללו ותבקשו זה יהיה למען עצמכם ולא למען כוחו של אלֹהים.

ואחרי כן דבר אחר, "לפי שנדמו ישראל לסוסים נקבות ומצריים הרשעי' זכרים מזוהמים והיו רצים אחריהם עד ששוקעים בים", ויש כאן דמיון מוחלט בין ישראל ומצרים, כי הם צריכים להזדווג אם הם רוצים עתיד. ודיברנו על זיהום כעירוּב, כי יהיה עירוּב של סוסים מאומות העולם, והזכרנו את הגר המצריה שהתערבבה בבני ישראל [ושהמדרש אומר שהיתה בת פרעה], ואת הערֶב רב שיצאו ממצרים והתערבבו בבני ישראל. 

אבל ר׳ סימון אמר שגלי הים הם שנדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים. כאילו אמר המצריים מזדווגים עם הבריאה של אלֹהים. 

שוב, דימויי המדרש כאילו מחריבים דימוּי יפה של שיר השירים, כשבעצם הם חותרים אל מין תמונה עמוקה שלו


  [משהו על עומק הדימויים בציוּר. נדמה שבציורי הים הרבים כל כך שלו חתר פיץ הנרי ליין (Fitz Henry Lane) אל הכרה עמוקה יותר ויותר של הים, אבל נדמה לי שחתר גם אל הכרת הדימויים שכבר יצר, כמו אל גילוי עומק הדימויים שכבר יצר, כאילו דימויים של דימויים יכלו להראות לו מה שלא הראה לו הים עצמו.]     


    

    


[ לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי:

ה דמיתיך רעיתי, אמר ר' אליעזר לבת מלכים שנשבת והיה אביה עומד לפדותה והיתה מרמזת לשבאים ואומרת להם לכם אני ושלכם אני ואחריכם אני, אמר לה אביה מה את סבורה שאין בי כח לפדותך דומה דמיתיך דומי בשתיקה, כך בשעה שהיו ישראל חונים על הים (שמות יד) וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים, והיו ישראל רומזים למצריים מפחדם ואומרים להם אנו שלכם ולכם אנו ואחריכם אנו הולכים, אמר להם הקדוש ברוך הוא מה אתם סבורים שאין בי כח לפדותכם דומו דמיתיך שתקתיך, הדא הוא דכתיב (שם /שמות י"ד/) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. 

ו ד"א דמיתיך רעיתי, רבנן אמרי לפי שנדמו ישראל לסוסים נקבות ומצריים הרשעי' זכרים מזוהמים והיו רצים אחריהם עד ששוקעים בים, אמר ר' סימון חס ושלום לא נדמו ישראל לסוסים נקבות אלא גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים, והיה המצרי אומר לסוסו]   



                                                                      


                                                                             

                                                                             

 פיץ הנרי ליין Fitz Henry Lane (born Nathaniel Rogers Lane, also known as Fitz Hugh Lane) (December 19, 1804 – August 14, 1865)

פיץ הנרי ליין  Fitz Henry Lane