יום ששי 25 באוגוסט 2023

 

 

אני חוזרת לראות ב״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״ את דמות מוסוליני צפה ועולָה נִלעגת ואיומה, כי טובים תיאוּרֵי הסִפְרוּת הזאת מכל תיאורַי את האָיום והנִלעג עכשיו כאן אצלנו. 

״הכוחות החדשים – שחוללו בחברה האיטלקית את ההתחדשות העמוקה...ושאבה את כוחה ממשאבי השרביטים שלהם... – שקדו מאוחר יותר על ריצוף דרך המלך לגיהנום בגיבובי-מלל של כוונות טובות...״

״...בציפורני המולדת הנצחית מחוללת המלחמה כתף אל כתף עם הגרמנים, לפי רמז קטן מהבּוּצֶ׳ה שלה, מהבּוּצ׳וֹ הנערץ שלה...״ 

 

 

*

 

השירה עצמה היא כיוצאת מן היְקוּם בטעוּת, חשבתי כשקראתי שוב בשיר ״גם אני יצאתי מהיקום בטעות כשעשיתי ספורט״ של דניאל, ״...הבט בגרגר עָדִין/עשֹרה חיי עולמות/מִבְּרִיאוֹת עד אחריתוֹת ימים/לפני הרגע בו ייעלם באוויר...״, וכמעט עיקר כאן הטעות, שהיא אי-ידיעה ובכל זאת גם מעֵין ידיעה כי צריכה השירה להיות כיוצאת מן היקום. אולי כיוצאת אל עשרה חיי עולמות.

 

כמה טובה היציאה בטעות מן היקום, כמו אל אי-ידיעה וידיעה, כאל עשֹרה חיי עולמות, חשבתי עכשיו, כשנדמה לי שיודעים רבים מנסים להחריב את מחשבותַי ואת כמיהותַי הלא יודעות והיודעות. 

 

 

*

 

רק עכשיו, בקריאה שוב ב״אודיסיאה״, שמתי לב לתיאור זֶאוּס כ״זֶאוּס, בעלהּ של הרה המרעים בקול״, אבל לא רציתי לחשוב מחשבות פמיניסטיות אלא חשבתי על ריבוּי התְּאָרִים העצום באודיסיאה [ובאיליאדה], ש״בעלהּ של הרה המרעים בקול״ הוא כמובן מאליו בו, תואַר גמור בין תְּאָרִים רבים גמורים, נִדמים לתמונה עצומה לא נגמרת.  

 

[הציטוטים מ״העסק-ביש הזה בוִיָה מֶרוּלאנה״, קארלו אֶמיליו גאדא, מאיטלקית מירון רפופורט, הספריה החדשה, ומאודיסיאה, תרגום אברהם ארואטי, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס]

 

זִכְרוֹן אמנוּת 14

 כאילו תִעתעו בי קצת הבובות בתמונה ממוזיאון הבובות בפלרמו והזכירו לי את אלף פסלֵי האֵלה במקדש בקיוטו. והרי גם אלף הפסלים תעתעו בי כשהלכתי לאורך שורותיהם ורושמָם כרושֶם הֶעתקים כמעט זהים לא התבטל גם כשחשבתי שהם שונים זה מזה. וכמעט השוויתי את הריבוי הזה המתעתע לריבוי1962 Campbell's Soup Cans  פחיות המרק המצוירות של אנדי וורהול, אבל הן לא מתעתעות, הן כמו מצהירות על הדומה-הזהה-כמו-מועתק ועל הלא זהה, השֵמות של סוגי המרק, ורושֶם חזרת הדברים הדומים הזהים חזק מאד, כאילו רק הוא. אבל לא רק הוא. [ולמה הדהימו אותי פחיות המרק המצוירות כשראיתי אותן בראשונה והרי כבר היו חזרות וריבוי חזרות באמנוּת. אולי דווקא במעשה אמנוּת הפופ שבהן, לכאורה הצגַת המוכר הנפוץ הפשוט כל כך כשבעצם האמנוּת כבר מרומָמֶת אותו אל מעלַת אמנוּת. המוכר הנפוץ המרובה, הפשוט לכאורה, כבר מופיע כמרומָם.] 

בגלל כל זה נזכרתי בשיחה עם ד׳ על סְדָרוֹת בציוּר וברישוּם, שהן כעֵין חזרות, כאילו בעיקר בשביל ההִתפתחויוֹת בהן, ובאמת גם בשביל כמעט-העתקים, ידיעה לא גמורה נשמרת בהעתקים. ובגלל מכתב שכתב לי י׳ ובו הזכיר את קמיל פיסארו הלכתי לראות שוב את ההדפסים של פיסארו, כי גם שלבים של עשיית ההדפסים נהיו אצלו לסדרות, וחשבתי על המבט המתון הנמשך של פיסארו בתוך הדברים המתמידים, הדומים, המִשתנים מעט, הלא נגמרים, המבט השוקט הדומה קצת למעשֵי הסְדָרוֹת.    

 

                                                 

מוזיאון הבובות ב

המקדש בקיוטו

  

פיסארו

יוֹמנסִפְרוּת 38

 

כמעט הכרח לי ללכת מ״מוֹת וירגיל״ אל ״מעוף היונים מן ההיכל״ של דונלד ברתלמי ובחזרה כששניהם כאן עכשיו, ועונֶג המעבר ביניהם גדול כאילו באמת הכרח המעבר, כי הוא הֱיוֹת כמעט בעת ובעונה אחת בשני קְצָווֹת של יכולֶת ההשֹגה של הסִפרוּת. 

כי ״מות וירגיל״ הוא הסִפרוּת הפרוּשֹה כמו עד אין קץ, משוּכה להגיע עד קצה יכולת המִלים, שאסור לה לתת מָנוֹחַ למִלים, ואסור לה לתאר את מה שאינו נזקק לשְֹפַת-עַד-אין-קץ, והיא כרודפת את הלא מובן והלא מושֹג לעשותם כאילו מובנים ומושָֹגים, כמעט שואפת להיות שירה גדולה, כמעט להיות שירַת וירגיל, 

וכי נדמה שהסיפורים של דונלד ברתלמי משוכים עד קצה יכולת הסִפרוּת להיות [ולא עד קָצֶה דומה לסוריאליסטי] כמו מציגה עובדות, והן בה כמו לא מתקבלות על הדעת ומוכרחות להתקבל על הדעת בעת ובעונה אחת, והן כמציאוּת. 

וכמו הסיפורים ב״חיי עיר״ מפליאים הסיפורים ב״מעוף היונים מן ההיכל״, וגם מצחיקים, כמובן, ואני קוראת אותם שוב. ואני חושבת שבוודאי אקרא שוב על הדורבנים. 

 

״במוזיאון טולסטוי ישבנו ובכינו״, ״יותר מכל מוזיאון אחר, מוזיאון טולסטוי מעורר לבכי...לדוגמא, המאמר הקרוי ׳על מי ללמד את מי לכתוב, עלינו את ילדי האיכרים או על ילדי האיכרים אותנו׳...״ [״במוזיאון טולסטוי״, מעוף היונים מן ההיכל, דונלד ברת׳למי, עמ׳ 10, 12, תרגם משה רון]