יום שבת, 23 בדצמבר 2023

ביחס למצב הרעוע והרע שבזמן [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 


בימֵי רָעָה אנחנו חוזרים אל קֹהלת, ואנחנו מדברים על וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה, ואנחנו שואלים למה אתה צריך לזכור את הבורא [בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ, והרי גם אלֹהים ברבים] ולמה בימֵי בחורותיך, ואיך אפשר לזכור את הבורא שלך, והרי זה לזכור את אלֹהים גם בזמן הבריאה של העולם. וישראל אומר יש סכנה שבימי בחורותיך תשכח את הבורא שנמצא גם בהם ולא רק בימי הרעה שיבואו. 

ואנחנו מדברים על וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ. והשָנִים שיגיעו הן בימֵי הרָעָה, אנחנו חושבים, ותֹּאמַ֔ר עומד מול חלל, אומר ישראל, והאדם מועמד כאן להחליט איפה הוא נמצא ביחס לזמן, למצב הרעוע והרע שבזמן. 

ו״בהם״ הוא בימֵי הרָעָה, שהם חשובים כאן יותר מן השָנִים, הם הדבר האיום החזק. ומה אם לא תאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תחיה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תאמר ויהיה לך חפץ בימי הרעה, אומר ישראל. 

 

 

 

קהלת פרק יב 

וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג) 

 

יום ראשון, 17 בדצמבר 2023

יום חמישי דצמבר מלחמה

 

ברורה הדַּעַת בעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָעמבדילה בין טוב ורע. כמעט אומרת שטוב לא יכול להאציל מעצמו על רע כשהיא מבדילה בין טוב ורע.

 

 

לחורג של פלאנרי אוקונור יש דַּעַת מבדילה בין טוב ורע. ״לאגברת, אני לא אדם טוב״, הוא אומר אל מול כמעט-האמונה שלה שטוב יכול להאציל מעצמו על רע. 

״...אני רק יודעת שאתה אדם טוב, אמרה נואשות...

לאגברת, אני לא אדם טוב, אמר החורג כעבור שהי...״ 

״...אם היית מתפלל, אמרה הגברת הזקנה, יֵשוּ היה עוזר לך. זה נכון, אמר החורג. אם כך, מדוע אינך מתפלל? שאלה רועדת לפתע מחדווה. לא רוצֶה שומעזרה, אמר, אני מסתדר טוב בעצמי.״ [אדם טוב קשה למצוא. פלאנרי אוקונור. תרגמה רנה ליטווין]      

 

 

קראתי שוב ב״מטאפורות חזותיוֹת של עֵרֶך״ של גומבריך. ״...כיצד, באמנוּת, ניתן לחווֹת איכות חזותית כשקולה לעֵרֶך מוסרי״, הוא כתב. 

חשבתי על האמנוּת השואפת אל המוחלט, אל ערכים מוחלטים בה, ושאלתי אם ב״כִּי טוֹב״ שראה אלֹהים היתה השאיפה אל המוחלט, והיה נדמה לי שבדַּעַת טוֹב וָרָע בעץ בגן עדן היתה אותה דעת טוב של אלֹהים בבריאה, ושהאמנוּת רוצה את הדעת הזאת של אלֹהים. והרי רציתי מאד את הדעת הזאת באמנוּת. הרי תליתי בה את תקווֹתַי.  

 

 

 

היום קראתי על לוט שנִשְבָּה ועל אברהם שרדף והִכה והשיבוֹ, והשיב גַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם. בגלל לוט שנִשבה והושב קראתי, אבל חשבתי שוב על עַם, שהוא מעומעם, אולי דומה קצת למשפחה [ושבפסוקים כאן הוא דומה לעם אצל יעקב, ״וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ״], בלי גדֵרוֹת גודרות לגמרי, בלי הגדרה גודרת לגמרי, ובכל זאת הוא דבר שאפשר להשיבו.   

 

 

וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת-כָּל-אָכְלָם--וַיֵּלֵכוּ יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם יג וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.

יום ראשון, 10 בדצמבר 2023

יום ששי. דצמבר. מלחמה ועצב .



בכל זאת עומדים פה הספרים הישָנים, ומ״שְכוֹל וכִשָּלוֹן״ אני הולכת אל התרגוּם של ברנר ל״החטא ועונשו״, דבר נִמשך והולך בעולם, גדול מעִצְבוֹני. 

 

*

סיפור המסגרת, מין דרך ישנה, לכאורה אינו נחוץ לסיפור ״שְכוֹל וכִשָּלון״ אבל הוא כמין רֵאשית טוענת את זְכוּת הדבר הנמשך והולך בעולם, יצירות הסִפרוּת הנמשכות זו מזו, חשבתי עכשיו. 

״...ובאו לידי קונטרסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חליוֹ זה לא בפעם הראשונה...והעליתי על הכתב בצורה המקובלת והרגילה של סִפּוּר... 

מעורר פקפוק, הַינו, בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת ספורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל-הספור, מַשְלֶה את עצמי לחשוב שאין הדבר נורא כל כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין ״בזמנו״ ו״שלא בזמנו״ מוגבלים וקבועים: ענויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו...״ [שכול וכשלון, עמ׳1, 2] 

 

והתרגום של ברנר ל״החטא ועונשו״ כמעט טוען אותה טענה.   

 

*

 

ודבר יָשָן. עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, וכשפסוקיו האחרונים ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאו...״ הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״...רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ...וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו. 

 

 

 

[״התרגזות...התרגזות פסיכית, איך לומר זאת? הוא כאילו לקה אז קצת ברוחו...״, שכול וכשלון. י. ח. ברנר. עמ׳ 8 , הוצאת שטיבל. 

״...לא מפני שהאיש היה בטבע כל-כך פחדני ונופל-ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא-כן: להפך, אלא שזה זמן-מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה-שחורה הֻשרתה עליו...״, החטא ועונשו, פיודור דוסטויבסקי, תרגם מרוסית יוסף חיים ברנר]

 

 


                                               


 

 

יום שלישי, 5 בדצמבר 2023

תחילת דצמבר 2023



כאילו נִלקחנו אל המאה השביעית, ואנחנו לא יכולים לחיות בה, ונדמה לנו שאי-יכולתנו זו תציל אותנו כשטֶבַח מן המאה השביעית, יָשָן כל כך, הוא כדִמיוני בעֵינֵינוּ. 

 

*

אבל הרי במחשבותינו הממשי והדִמיוני יכולים להיות דומים כל כך זה לזה, הרי מחשבותינו הן כשָטוֹת בארץ ורואות מַראוֹת ארץ אדמה רחבה ומַיִם רַבִּים.    

 

ושוב אצלי המחשבות על העם, שאין לו צורות גמורות, והוא מעומעם, עד שהוא כמו ערטילאי, אבל אינו מתקרב אל הפשָטוֹת השמַיִם, ובעצם נדמֶה שגם אינו קשור לָאָרֶץ, ושהארץ כלל לא זקוקה לו. הוא דומה קצת לרוח על פְּנֵי הארץ המכירה את מרחבֵי הארץ אבל אינה מן הדברים המקיימים את הארץ, וחשיבוּתו נוצרת מן הנִבְרָאִים בצֶלֶם הממלאים אותו, הדומים בצורתם לאלֹהים, ושואפים להכיר את השמַיִם כשהם כצֶלֶם מוטָל אל הארץ. והעם יכול פתאֹם להירָאות כמעט לא נחוץ, אבל הוא הקיוּם כמעט חסַר הגבולות המעניק לנִבראים בצֶלֶם את הכרַת המרחקים של הרוח הנושבת על פני הארץ. 

 

 

*

 

סובבות הולכות הסִפְרוּת והאמנוּת באֲוִירִים הרחוקים. אולי יחזרו אלי כרוחות אחר-הצהרים הבאות אל הגינה מגַּנֵּי העולם.     

 

 

*

 

״

, The Battle of the Trench). בני שבט בנו קוריט'ה קיימו משא ומתן עם מקימי המצור, ללא תועלת, ובסופו של דבר הם נאלצו להיכנע למוסלמים. המוסלמים, תחת פיקודו של מוחמד, הרגו כמעט את כל הגברים, בין 400 ל-900 איש, בעריפת ראשמלבד כמה מן הגברים, שהתאסלמו. כ-1,000 נשים וילדים מבני השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות ״ 

 

 

 

יום שישי, 1 בדצמבר 2023

עוד יום היה אז

 


עוד יום יָשָן

כָּל הרָעוּעַ בַּגַּן

הדשא חלה ווֶרֶד הבְּלוּ מוּן מֵת. ל' אמר שצריך לשלב זַנים שונים של דשא. חשבנו שנשתול וֶרֶד אחר אבל לא ידענו מה יהא על הדשא. י' אמר כשדיברנו על גַּן-עדן שאלֹהים נטע לעצמו גַּן-בְּעֵדֶן. ראיתי פתאֹם שאלֹהים נטע לעצמו דבר רעוע. כי את הגַן היה צריך לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ [אולי להבדיל מעץ עושה פרי שהארץ הוציאה], בו היו העצים נחמדים למראֶה שאפשר היה לחמוד אותם כעשויים להיות תלויים במישהו, ואִיּוּם המוות, וגילוּי העירוֹם, ועונש אכילת העָפָר, אכילת החומר שממנו עשוי אדם, שתזכיר תמיד את חזרת הגוף החי אל החומרים הלא חיים, ובו יָכֹל להיות עִרעוּר ההבדלים שבין אלֹהים ואדם [הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע]. 

והגַּן בעֵדֶן הראָה את כל הרָעוּעַ, חשבתי, את התלוּת, את אִיוּם המוות, את העירוֹם, את עִרעוּר ההבדל בין החומרים החיים והלא חיים, ואולי גם את הקצוות המתרופפים שלו כשהיה זקוק לכְּרֻבִים וְללהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 

והרי הגן הוא מקום ותמוּנַת-מקום שבה הדימויים השואפים אל גודֶל הרעיון, חשבתי. דימויֵי כל הרָעוּעַ.     

 

 

 

 

הציור. Martin Johnson Heade (August 11, 1819 – September 4, 1904) Magnolias on a