בימֵי רָעָה אנחנו חוזרים אל קֹהלת, ואנחנו מדברים על וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה, ואנחנו שואלים למה אתה צריך לזכור את הבורא [בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ, והרי גם אלֹהים ברבים] ולמה בימֵי בחורותיך, ואיך אפשר לזכור את הבורא שלך, והרי זה לזכור את אלֹהים גם בזמן הבריאה של העולם. וישראל אומר יש סכנה שבימי בחורותיך תשכח את הבורא שנמצא גם בהם ולא רק בימי הרעה שיבואו.
ואנחנו מדברים על וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ. והשָנִים שיגיעו הן בימֵי הרָעָה, אנחנו חושבים, ותֹּאמַ֔ר עומד מול חלל, אומר ישראל, והאדם מועמד כאן להחליט איפה הוא נמצא ביחס לזמן, למצב הרעוע והרע שבזמן.
ו״בהם״ הוא בימֵי הרָעָה, שהם חשובים כאן יותר מן השָנִים, הם הדבר האיום החזק. ומה אם לא תאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תחיה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תאמר ויהיה לך חפץ בימי הרעה, אומר ישראל.
קהלת פרק יב
וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג)
