ציור חלקת מצבת הזיכרון לצייר סר ג'שוע ריינולדס הזכיר לי פתאֹם משהו מהצילומים המבוימים של אנני ליבוביץ אולי מפני שחלקת המצבה עצמה נראית קצת "מבוימת" עם פסלי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל, ואולי מפני שהציור עצמו נראה קצת "מבוים" בגלל האיָל. וכמובן, נזכרתי גם באיָלה בצילום פוקהונטס של אנני ליבוביץ, ואף על פי שיכולתי לחשוב שזאת רק היזָכרוּת פשוטה המשיך זיכרון האיָלה להטריד אותי בגלל הפיתוי שיש באיָלה הזאת, ובעצם גם באיָל של קונסטבל.
הפיתוי שלהם נראֶה כמעט אסור, הוא הפיתוי המופרז של זיכרונות היופי, אני חושבת. זיכרונות היופי של המיתוסים, של האמנות [ובצילום של אנני לייבוביץ גם של הקולנוע] חודרים אל הציור של קונסטבל ואל הצילום של לייבוביץ כמעט כמתיימרים לעוד גדוּלָה .
ובעצם, הצילום של לייבוביץ פונה כמעט לגמרי אל זכרונות האגדות, החלומות והקולנוע ואל פיתויי היופי שלהם, ואילו הציור של קונסטבל נזהר, וזיכרונות היופי שבאיָל שלו מאופקים, כאילו רק הציץ בהם לרגע. ציור האיָל המסב את ראשו לאחור הוא רק הצצה מתגעגעת אל העָבָר היפֶה.
[עכשיו אני חושבת שהפיתוי של האיָל בציור של קונסטבל דומה קצת לפיתוי פסלי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל בחלקת המצבה. גם הם שואפים אל זיכרונות היופי, ונראים כמעט אסורים. הם חודרים אל חלקת המצבה כדי לרומם את המצבה. ]
קונסטבל |
אנני לייבוביץ |