יום שישי, 31 ביולי 2015

עוד על הציור הזה של קונסטבל, ועל הפיתוי.

ציור חלקת מצבת הזיכרון לצייר סר ג'שוע ריינולדס הזכיר לי פתאֹם משהו מהצילומים המבוימים של אנני ליבוביץ אולי מפני שחלקת המצבה עצמה נראית קצת "מבוימת" עם פסלי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל, ואולי מפני שהציור עצמו נראה קצת "מבוים" בגלל האיָל. וכמובן, נזכרתי גם באיָלה בצילום פוקהונטס של אנני ליבוביץ, ואף על פי שיכולתי לחשוב שזאת רק היזָכרוּת פשוטה המשיך זיכרון האיָלה להטריד אותי בגלל הפיתוי שיש באיָלה הזאת, ובעצם גם באיָל של קונסטבל. 
הפיתוי שלהם נראֶה כמעט אסור, הוא הפיתוי המופרז של זיכרונות היופי, אני חושבת. זיכרונות היופי של המיתוסים, של האמנות [ובצילום של אנני לייבוביץ גם של הקולנוע] חודרים אל הציור של קונסטבל ואל הצילום של לייבוביץ כמעט כמתיימרים לעוד גדוּלָה .    
ובעצם, הצילום של לייבוביץ פונה כמעט לגמרי אל זכרונות האגדות, החלומות והקולנוע ואל פיתויי היופי שלהם, ואילו הציור של קונסטבל נזהר, וזיכרונות היופי שבאיָל שלו מאופקים, כאילו רק הציץ בהם לרגע. ציור האיָל המסב את ראשו לאחור הוא רק הצצה מתגעגעת אל העָבָר היפֶה. 
[עכשיו אני חושבת שהפיתוי של האיָל בציור של קונסטבל דומה קצת לפיתוי פסלי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל בחלקת המצבה. גם הם שואפים אל זיכרונות היופי, ונראים כמעט אסורים. הם חודרים אל חלקת המצבה כדי לרומם את המצבה. ]

     

קונסטבל

אנני לייבוביץ

     



יום שישי, 24 ביולי 2015

המצֵּבָה, הדיוקנאוֹת, האיָל והציוּר.

הציוּר הזה של קונסטבל מעורר בי כל כך הרבה מחשבות על מה שנמצא מחוצה לו, בחלקת מצבת הזיכרון שבLeicestershire, עד שלרגעים נדמה לי שהוא תיעוד יותר משהוא אמנוּת, אבל ציור העצים שבו לא שונֶה מציור העצים בציורים אחרים של קונסטבל, והאיָל המצויר נראה שייך יותר להמצאת הציור והדמיון מאשר לתיעוד של מציאוּת מסוימת, ונדמה שאפילו המציאוּת עצמה של חלקת המצבה נעה קצת אל מחוזות הדמיון והגעגועים בגלל פִסלֵי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל, ושבגלל כל אלה נוצרת הרגשת החידתיוּת או המסתוריוּת של הציור עצמו. 
כמובן, אני חושבת, יש בו גם משהו מן הרצון של ה"אמנות בתוך אמנות", שהוא לא מסתורי כלל. ציור המצבה של הצייר סר ג'שוע ריינולדס ושל פסלי הדיוקנאות של מיכלאנג'לו ושל רפאל הוא כמעט ציור תולדות האמנות, והוא גם שִיוּך הציור של קונסטבל עצמו אל התולדות האלה. אבל הרגשת החידתיות חזקה יותר מן הדבר הזה, והציור ממשיך להביע את ההִצטלבוּת הדמיונית של הרעיונות ושל המציאוּת המוחשית, של האמנוּת ושל בני האדם, של המתים ושל החיים.           
והאיָל המצויר, הוא בוודאי יכול להביע דברים רבים, אבל לרגע אחד אני חושבת על האיִל שהקריב אברהם, ועל האיילה שהופיעה באחת הגרסאות של הסיפור על איפיגניה  באָוליס, והוקרבה במקום איפיגניה, והראתה לה משהו ממוֹתָהּ שלה


                                     

. This painting by Constable depicts the memorial to Reynolds erected by Sir George Beaumont in the grounds of his Leicestershire home, with busts of Raphael and Michelangelo at either side: http://bit.ly/1IURHx5    




יום רביעי, 8 ביולי 2015

על "תַּעֲרוּכַת הַיּוֹם הַיָּפֶה" של אילן ברקוביץ'.



בגלל השיר הזה חשבתי לרגע על תיאורים מוכָרים של נופים ושל מראות אחרים במציאוּת כדומים לציוּר, שקשה לדעת אם יש בהם תמימות מסוימת, או דווקא הידיעה על אי יכולתם של הנופים ושל מראות המציאות להראות את מה שמראֶה הציור  והמחשבה שההשוואה המדמָה מעניקה להם משהו מתכונותיו של הציור. 
אבל השיר הזה אינו משווה את מראוֹת המציאוּת לציוּר אלא אומר "הַבֹּקֶר הוּא צִיּוּר, כָּךְ נוֹדַע לִי הַבֹּקֶר". זאת ידיעה לא תמימה, קצת מתעתעת אבל ברורה מאד, שמכירה את השוואת המציאות לציור ואת הפגם שבה, את היותו של הציור שונה מאד מן המציאות שמחוצה לו, מפני שהוא תמונה, שתמיד יש בה גם השאיפה אל מה שאי אפשר לראות, אל האין סופי, ובמובן מסוים גם אל דמות המוות.           
השיר אומר "תַּעֲרוּכַת הַיּוֹם הַיָּפֶה" כמו בתמימוּת, כמו בלי ידיעה על התולדות החדשות של הציור ושל התערוכות, שבהן היָּפֶה עובר תהפוכות, אבל לא באמת בתמימוּת, אלא בידיעה שהיָּפֶה לא מתהפך בתוך הלא-ציור, בתוך המציאות, ושתערוכת היום היפֶה לא שייכת כלל לאמנות הציור ולתולדותיה. "תערוכת היום היפֶה", כמו "הבֹּקֶר הוא ציור", היא עובדה חדשה, רק של השיר הזה.

[השוואת נופים ומראות אחרים לציור בתוך סִפרוּת נראית לעתים כקלה מדי, כפונָה אל מה שאין בו מאמץ המחשבה של הספרוּת אלא הצטרפות לזמן מה אל ידיעה קיימת וידועה. נדמה לי ש"תַּעֲרוּכַת הַיּוֹם הַיָּפֶה" משיג לגמרי בכוחות עצמו את הידיעה שלו.]