יום שבת, 31 באוגוסט 2024

תּוֹסֶפֶת בסוֹף הספר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]


 

לא יָשוּבוּ לאחור הדברים שכתבתי על השיחות שלנו, לא יתוקנו, אני חושבת כשאני כותבת על סוף הספר, אבל כבר גם מחשבה על התחלת לימוד ספר תהִלים עִם ישראל כאילו בלי עֶצֶב הכתיבה. 

למה התוספת לדברי קֹהלת, שאלנו, כי תוספת אומרת שמה שהיה לא טוב דיו, והיא גם מקלקלת, לא עומדת במדרגת הכותב, אבל היא גם הסבר, אמר ישראל, כי הספר עומד להיות קאנוני. והתוספת אומרת שקֹהלת איזֵן, העמיד במישור אחד את הסתירוֹת וכך הטוב לא גובר על הרע והאמת על השקר, אמר ישראל, והרי תמיד יחזור הרע ותמיד יחזור השקר, והיא אומרת גם שחיקֵר והתקין מְשָלִים הרבה, שהם הדמיָה, מה שאלהים לא עשה, ובִקֵּשׁ לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ, וישראל אמר שזה המאמץ של כל הספר הזה. למצוא דברי רצון. קֹהלת ביקש למצוא את רצונו. כך מתארת התוספת את הספר. ועוד היא אומרת דברי חכמים כדורבנות וכמשֹמרות [מסמרות], ושוב שאל ישראל מה הפגם בספר קֹהלת שבגללו הוסיפו, ואמר דורבנות ומסמרות דברים חדים, ונטועים, דברֵי קריאת תיגר על כל מה שנאמר בקֹהלת, כי הנטוע הוא היציב, הקבוע, ואילו אצל קֹהלת הכל סתירוֹת. והתוספת אומרת רק אוסף של חכמים [לא חכם כאצל קהלת] יוצר משהו חד ונטוע, ויש בזה גם תעתוע, כי חכמים הם בעלי חוכמות שונות, וכך נאמר כאן שאנו יכולים לחשוב מחשבות רבות גם על דברי קהלת. ובכל זאת נאמר ניתנו מרועה אחד. מאלֹהים. והִזהר מעשות ספרים הרבה נאמר לחכמים, לא על התורה, כי הספר מקבע דברים, אמר ישראל. 

ועוד נדבר על דברי חז״ל על ״דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד״, אבל כבר היה נדמה לנו שהשפה של הפסוק הזה שאינה שפת קֹהלת ואינה שפת חז״ל כבר הפליגה לקראת מחשבותיהם של חז״ל. 

וראינו עוד אי-נחת בתוספת, כי ״סוף דבר״, והכל נשמע, ולדברים אין מעמד בפני עצמם, הם נשמעים, העולם שומע אותם, ולמה נאמר כאן ״אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙״, ואלהים בספר קֹהלת בטוב וברע, בהיפוכים, בסתירוֹת, וכאן רצון להציג דבר מוצק, היִראה, שהיא ממך, אתה המחליט מתי לירא ומתי לא לירא, אמר ישראל, וזה כוח עצום של האדם. אפשרות הפסקת היראה את אלהים. ואלֹהים יָבִא במשפט גם את מעשיו שלו, גם כדי שהאדם יוכל לירא אותו. 

 

ודִּבְרֵי קֹהלת לקראת סוֹפָם כשִירָה מִתגברת, ונדמה לי עכשיו שהתוספת נִזהרת מן ההִתקרבוּת אל הִתגברוּת השירה. כאילו אסור לנגוע בה. 

 

(ט) וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה:

(י) בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת:

(יא) דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד:

(יב) וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר:

(יג) ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם:

(יד) כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם-טוֹב, וְאִם-רָע. 

 

 


                                                  


 

יום שלישי, 27 באוגוסט 2024

יוֹמנסִפְרוּת 46. צִלְלֵי החוֹף הגורלי.

 

רוברט יוז כתב שאסירים בורחים האמינו שבמרחק ניכר צפונה קיים נהר גדול מפריד בין ארץ זו לבין חלקהּ האחורי של סין וכאשר יחצו אותו יהיו בין אנשים שעורם כעין הנחושת שיקבלו אותם בסבר פנים יפות, ונזכרתי באמונה של צ'רלס סטארט שיִמָּצֵא יָם פנימי באוסטרליה ובציוּר יציאת המשלחת שלו מאדלייד בבוקר עשרה באוגוסט, 1844, שצייר ס. ט. גיל, והיה נדמה לי שהיבשת הגדולה הלא נודעת להם השפיעה כל כך על דִמיונותיהם, אבל עכשיו חשבתי שבעיקר הגיהִנום שיצרה אנגליה ביבשת הזאת השפיע על הדִמיונות, כמעט יצר אותם, והרי הגיהנום העליון ההוא היה כמעט כגיהנום תחתיוֹת, וכמעט כמקום צלמוות, ולא ידעתי מדוע לא דימיתי לי את צִלְלֵי הגיהנום שליוו את המשלחוֹת לחקר אוסטרליה של סטארט ושל ברק, ולמה נבהלתי כשקראתי את ״כך אנו רואים שרוברט טאונסון, ידידו המלומד של ג׳וזף בֶּנְקְס, שפִּרסם ספרים על בוטניקה ומינרולוגיה קודם שזכה במענקֵי קרקע בניו סאות ויילס, כתב ב-1822 וביקש מן הממשלה שלושה גברים מן הספינות הראשונות לאחוזה לדוגמה שהקים...אולם אנגלים או סקוטים מאחר שכבר יש ברשותו מספר גדול מאד של אירים״, הרי חֵקר הארץ, וידיעת הצמחים, ואהבת הבוטניקה של ג׳וזף בנקס, ואפילו הציוּרים הבוטניים של סידני פרקינסון מן המסע של קפטן קוק, ובקשתוֹ של רוברט טאונסון לאסירים מן הספינות הראשונות, ותוכניות הבנייה של האסיר המשוחרר האדריכל פראנסיס הווארד גרינווי והגיהנום נהיו כרוכים זה בזה. 

ורציתי לדמות לי עכשיו שהאסיר המשוחרר האדריכל גרינווי שבנה את קסרקטיני האסירים ואת בית המלאכה לנשים [האסירות] בפרמנטה ב-1819 חשב גם על הכנסַת האור האוסטרלי הטִבעי בבניינֵי צֵל הגיהִנום.  

 

 

]הציטוט מ״החוף הגורלי״, רוברט יוז, דביר, עמ׳ 374, מאנגלית עדי גינצבורג-הירש]

 

 

 

[Charles Napier Sturt (28 April 1795 – 16 June 1869) was a British officer and explorer of Australia, and part of the European exploration of Australia] 






                                                  


 


                                                   


יום שבת, 24 באוגוסט 2024

[אני כבר לא זוכרת לסוף איזו מלחמה ציפיתי אז.]



 


 

בַּציפיה לסוף המלחמה. עמוק כֹּה בזמן [יום ראשון, 27 ביולי 2014]

 

בציפיה לסוף המלחמה קריאה ב""אנקריאון על קֹטֶב העִצָּבוֹן". נדמה לי עכשיו שהשירה הזאת האומרת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן" מראָה לי את ההִתעמעמוּת הקרֵבה של שְֹפַת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" של המלחמה, כי שֹפת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן" מתארת את הכרַת יישוּת-העולם, מביעה ידיעה עצומה ואי-ידיעה עצומה, והיא כמעט היפוכה של שֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" שאולי שואפת רק אל ידיעה. 

ונדמה לי ששֹפת השירה הזאת כולה, שבה גם ההגעה אל קֹטֶב העִצָּבוֹן, נהיית עמוקה כֹּה בזמן, וכמובן השפה הזאת מכירה את "ארוּרה האדמה בעבורך, בעִצבון תאכלנה..." [בראשית], ואת הבחירה של אדם וחוה לאכול מעץ הדעת שהיא גם הבחירה בהכרַת המוות [כי ביום אכלך ממנו מוֹת תמוּת],

ונדמה לי שמִלים בה, כגון "הכפרים שבעולם מבושֹמים", "ושער רם פתוח אל הקֹטב...בשער זה מרננים הדָמים" , "והקיסר הוא גוף: נוגֵה דָמים ועייף" ואחרות כמו מביעות את עובדות הזמן כולו. 

עכשיו, באמצע המלחמה, אפשר לכמוהַ אל הידיעה ששֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" מנסָה להשיג, ואולי, בכל זאת, הכמיהה הזאת היא כבר גם הכמיהה לעמוק כֹּה בזמן.

 



יום ראשון, 18 באוגוסט 2024

יוֹמנסִפְרוּת 45. החוף הגורלי. ״בשנת 1787 השנה העשרים ושמונה למלכותו של המלך ג׳ורג׳ השלישי, שלחה הממשלה הבריטית צי ליישב את אוסטרליה.

 


יוֹמנסִפְרוּת 45. החוף הגורלי. ״בשנת 1787 השנה העשרים ושמונה למלכותו של המלך ג׳ורג׳ השלישי, שלחה הממשלה הבריטית צי ליישב את אוסטרליה.״  


נדמה שהייתי צריכה לחזור אליו, ונדמה שראיתי שוב חוף גורלי, ולא שאלתי על סִפרוּת מתַעדת ועל סִפרוּת יפה כי רציתי שוב את יְפִי כתיבת עובדות רַבּוֹת עד שנדמה היה לי שהיא מתקרבת בשאיפותיה אל שאיפות האמנוּת, אל עולם גדול נהדר משלהּ. ושוב הפליאו אותי דברים רבים. 

״...אֵילוּ יצורים דֶמוניים, אילו פארודיות על הנורמלי עלולה היבשת הדרומית להניב? ואילו קשיים תעמיד בפני יורד הים?...ואולי היתה ארץ דִמיונית זו שֹטנית, ונוֹפָהּ הזכיר את הגיהנום? השוניוּת המסתורית שבה יכלה להכיל כל פנטסיה שהיא; היא היתה הלא-מודע הגיאוגרפי. ולתפיסה זו נמצא הד עמוק ואירוני בדרך שבה מִהרו הבריטים להשיב לאוסטרליה את מעמדה הדֶמוני אחרי שהכלילו לבסוף את האוקיאנוס השקט בתחום המודעוּת האירופית...בכך שכבלו את פושעיהם על חוֹפָהּ היבש והחמים. היבשת נועדה להפוך ליבשת של חטא״, כתב רוברט יוז בפרק ״התת-מודע הגיאוגרפי״. ודימיתי לי שרוברט יוז, שהיה מבקר אמנוּת, רצה את הִתקרבוּת כתיבת העובדות ההִסטוריוֹת אל האמנוּת. 

 

״מעונו החדש של הסֵבֶל נועד להיות ארץ ון דימן, הרחק בדרום. הפלישה האנגלית לארץ ון דימן היתה פרשה כושלת ועלובה על פי אמות המידה האימפריאליות הגבוהות. לא נערכו קרבות, כיבוש נאור, גיבורים, רווחים או שלל תרבותי. היא אך פתחה בור נוסף באפלה שבצדו השני של כדור-הארץ, חור קטן בעולם שגודלו כגודלה של אירלנד בקירוב. וזה בתורו יבלע אל קִרבו למעלה מ 65,000 אסירים ואסירות – ארבעה מבין כל עשרה בני אדם שהוגלו לאוסטרליה. לא ידוע כמה ילידים טסמניים מתו בתהליכי ההכנה שערכו הלבנים להקמת בור תחתיות זה...״ הוא כתב לקראת סוף הפרק ״שְנוֹת הרָעָב״. 

עֻבְדּוֹת ספינוֹת הַתֹּפֶת תוארו בפרק ״המסע״ שבא אחריו, והמתחיל ב״לכן מצווה וקובע בית משפט זה, שתוּבַל על הים, אל מעבר לימים...לכל ימי חייךָ״.

 

[כשקראתי על שינוי השם ארץ ון דימן לטסמניה חשבתי מחשבות לא רציונליוֹת על ״מעמדהּ הדֶמוני״ שכתב יוז. 

The name was changed to Tasmania in 1856 to disassociate the island from its convict past and to honor its discoverer, Abel Tasman”  Wikipedia,].

 

[הציטוטים מ״החוף הגורלי״, רוברט יוז, דביר, עמ׳ 78, 165, 175, מאנגלית עדי גינצבורג-הירש]

 


                                              




                                                       

יום חמישי, 15 באוגוסט 2024

הַכֹּל הֶבֶל, הַכֹּל אֵד [כמעט סוף השיחות שלנו על קֹהלת]

 

 

ולא ניסינו להבין לגמרי גם את ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר״ כי יופיוֹ רב כל כך, ודיברנו על וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וישראל אמר על העָפָר שממנו נוצר האדם [״וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה״. בראשית ב] שהוא ניגוד מוחלט לאלֹהים ושווה-ערך לאלֹהים כי אלֹהים היה זקוק לו ובמקום לברוא בצֶלֶם הוא יצר מעפר. ואמר עוד שקֹהלת אומר אלֹהים מתחרט ומחזיר את העפר, וקהלת כמו אומר אף על פי שאלֹהים לא עשה את מה שאמר ב״מוֹת תָּמוּת״ השיבה של העפר תהיה תמיד. בְּסוֹף כל מה שאמר קֹהלת על האדם הוא אומר על שיבת העפר. 

וההֲבָלִים, בתחילה ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״, וחז״ל אמרו שִבעה הבלים כשבעה ימי הבריאה ואילו כאן ״הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל״, קיצוּר של ההבלים, צמצוּם ההתבוננוּת על כל מה שאמר, ולא צריך את כל הימים, והאדם מן העפר יכול לחזור אל הארץ, והכל יכול לחזור למקומו, והכֹּל הֶבֶל, זה ההֶבֶל הגדול של העולם. 

ודיברנו עוד על ״הַכֹּל הָבֶל״ שהוא הַכֹּל אֵד, ודיברנו קצת על המדרשים של חז״ל על שבעת ההבלים כשבעת ימי הבריאה וכשבע קדֵרות זו על גבי זו, שאֵד עולה בהן עד הקדרה השביעית, שהיא השבת, שהיא האֵד העליון, הלא ברור ביותר, 

והַכֹּל הוא גם העולם, העולם הוא אֵד, לא לגמרי ברור, כמעט לא נתפשֹ, וישראל אמר זאת יכולת הקיוּם של העולם כי מִן האד יכול להופיע כל דבר. כי האד עמוּם, יכול להחזיק הכל בעמימוּתוֹ. 

וצמצוּם ההבלים כאן, לקראת סוף הספר, הוא צמצום האד. האד מספיק לכל מה שיש. 

 

[והִגענו אל כמעט סוף השיחות על קֹהלת, אבל גם חזרנו אל מין הִכָּסְפוּת אל האֵד.] 

 

 

[קהלת יב: (ו) עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר:

(ז) וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ:

(ח) הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:]

 

[קהלת רבה: הבל הבלים אמר קהלת, ר׳ שמואל בר נחמן...   בשם ר׳ בן קרחה   לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והבל של עליונה אין בו ממש. 

ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית]

 

 

 

 

 

                                                      


 

יום שלישי, 13 באוגוסט 2024

״... וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב...״ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

״...וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב״ [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

אמרתי לישראל שהבנתי יותר כשלא ניסיתי להבין, כי כמעט ראיתי אז את אמירת הדברים כשירה, זה ליד זה בהגיון השירה, פִּשְרָם רק בהגיוֹנוֹת ובדִמיוֹנוֹת השירה, ורַעַד הפֵּשֶר רק שלהּ [ולא רצינו את פירושֵי הדברים כאיברֵי הגוף המזדקן],    

אבל דיברנו על גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙, שאפשר שיִרָאוּ מן הגבוה עצמו, או הם נמצאים בגבוה ומשם הם יִרָאוּ. ומי יִרָאוּ, והשמים נמצאים בגבוה, וחשבנו השמים יִרָאוּ. כשאדם הולך אל בית עולמו. וגם באלֹהים יכלה להיות יראה, אף על פי שהוא ידע מהו מוות,

ועל כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ דיברנו ולא רצינו את פירוש בית עולמו כבית הקברות, אלא ראינו את בית עולמו כבית של העולם שלו, והמִלה עוֹלָם כמעט אומרת גם נעלם, וישראל הזכיר את האֵימָה של האַיִן כי חשבנו על היעָלמוּת העולם, על האַיִן המאיים, ועל המִלה העברית עוֹלָם האומרת שהעולם יכול להיות אַיִן, 

והיה נדמה לנו שהבית כאן הוא הדבר שהאדם עושה, מול ההיעלמוּת של העולם, 

ואחרי כן בכל זאת דיבר ישראל על בית הקברות שהוא בית ההיעלמוּת, והזכיר את אברהם שביקש מקום קבורה לשרה ויצר בית עולם לשרה ולו וליתר האבות והאמהות, יצר את הקשר לָעולם. 

[ובגלל הולך, שיש לו יַעַד בית עולמו, הזכיר ישראל את לֵך לךָ שנאמר לאברהם, והיה נדמה לי שיש כאן ידיעת הכרח היעד, וחזרתי אחרי כן אל כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, ואל שְׁמֹר רגליך (רַגְלְךָ), כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים, ואל עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא, שאמר קהלת, והסתכלתי שוב גם ב״בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי״, וב״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף״, וב״כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר״, ב״אֵיכָה״, כמעט כידיעַת הכרח. ] 

 

 

קֹהלת יב: (ה) גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסֹּפְדִֽים:

 

יום חמישי, 8 באוגוסט 2024

יוֹמנסִפְרוּת 44 ״רושם הרשומות כותב שהאינקויזיטור הגדול האב תומאס טורקימדה...״


 

 כל כך משך את לִבי בימי ילדותי השם ״גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ שקרא המתרגם של ״Kidnapped״ של Robert Louis Stevenson ועכשיו חשבתי שהמתרגם בוודאי ראה בעינֵי רוחו את גניבת יוסף מארץ העִברים ואת מכירתו על ידי המדיינים, והֵד ״גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ שאמר יוסף נהיָה גם הֵד הצורה שאין לה נטיָה בזמן ובגוף [גֻּנֹּב], כהפשטה [לא תלויה בזמן ובגוף], והוא כהד תחילת השפה. 

ובזמן המחשבות האלה הִגעתי שוב אל סוף ״האינקויזיטורים״ וסָטוּ מחשבותַי מן הסִפרוּת אל צַעַר היהודים, וכל הצער מימֵי נעורַי על האח דייגו וקִלקולו וכל צער הסִפרוּת הזאת על הקִלקוּל הזה ועל עניינֵי האמונה של האינקויזיטורים רחקו עכשיו מן המחשבות על הצער היהודי בעולם. והרי הסִפרוּת הזאת, הטובה, משפיעה על העולם, אבל היה נדמה לי עכשיו שהצער היהודי בעולם הוא כיֵשוּת גדולה, שצעקתהּ בכולו. 

אבל חזרתי אל השפעת הסִפרוּת. הרי אני זקוקה לה כל כך. 

 

״רושם רשוּמות ספרדי כותב שבמחצית ספטמבר שנת אלף ארבע מאות שמונים וחמש בשעה מאוחרת שלאחר הצהרים הגיע לעיירה וילה-ריאל אשר במנצ׳ה האב הנכבד האינקויזיטור הגדול, מלוּוה על ידי למעלה ממאתים חמישים פרשים ורגלים, נאמני האינקויזיציה הקדושה שנתכנו גם צבא כריסטוס...״ [האינקויזיטורים. תחילת פרק ראשון]

 

״ רושם הרשוּמות כותב שהאינקויזיטור הגדול האב תומאס טורקימדה יצא מוילה-ריאל ושם פעמיו אל טולידו... הוא שהה שם כשבוע ימים בנהלו את החקירה שמטרתה היתה לגלות את הקשר שהאב פדרו דה ארוואס נפל קרבן לו, והשיג בענין זה תוצאות חשובות״ [ האינקויזיטורים. תחילת פרק שני]

 

״החורף שבין אלף ארבע מאות שמונים וחמש לשמונים ושש היה חורף קשה ביותר...מיד עם תום החגיגות ביום דומיניקוס הקדוש מסילוס יצא הזוג המלכותי עם פמלית החצר למחנה המלחמה שליד מאלגה, ואילו האב הנכבד האינקויזיטור הגדול, על אף רצונו העז להגיע לרומא, שבה אמור היה לקבל מידי האפיפיור החדש, אינוקנטיוס השמיני, את כתב מינויו הרשמי...״ [האינקויזיטורים. תחילת פרק שלישי]

 

[הציטוטים מ״האינקויזיטורים״, יז׳י אנדז׳יבסקי, עם עובד, תרגם בנימין טנא]