יום שישי, 23 במאי 2014

ציוּר כאילו.




בכתבה על התערוכה "צאלים" של אבי סבח קראתי שצבעֵי הוורוד והתכלת של הציור בן תשעת החלקים שבה הם כמעט ילדותיים, ושמוצג בציור מראֶה רגוע כביכול שבו מתרחשת הדרמה [כמו בתערוכה כולה, המראָה לנו הִצטברוּת של כאב מתחת לפני השטח ושיבוּש עמוק]
הצבעים האלה, כמו כמה מאופני הציור האחרים, חשבתי אחר-כך, לא מבטאים את כמעט-הילדותיוּת ואת המראֶה הרגוע כביכול, אלא את אמירת ה"כאילו". הם שֹפת הכאילו. כאילו  הרים, כאילו שמש שוקעת, כאילו אמנות, כאילו לא-אמנות, כאילו עוד כמה דברים. כי בעזרת הכאילו יכולה האמנות, שהיא עצמה אמונה או מראֵהָ של האמונה, להביע גם כמעט אי-אמונה. כי הכאילו קצת מבטל את האמונה, וכאילו רוצה שנהיה חסרי-אמונה, וגם כאילו מציג אותה, וגם כאילו רוצה שנראֶה אותה היטב, לגמרי. והוא רק כאילו אומר לנו משהו מסוים מאד כי הוא רק מתאר לנו את הקצוות הכמעט נעלמים של המשהו הזה, ושל הידיעה ושל האמונה, אבל הוא לא חֲסַר-התחייבות, כי הוא גם מראה לנו את רוב הצדדים של המשהו הזה. כי הוא כמעט מחויב לראִיית רוב הצדדים. בשביל זה הוא קיים.                    
הרים כאילו, שמש שוקעת כאילו, שיבוּש כאילו, כְּאֵב כאילו, רוב ההבעות כאילו, ציור כאילו. הדרך הכי מתאימה כאילו להגיד משהו נכון. הדרך הכי מדויקת כאילו של ראיית רוב הצדדים.     







יום שישי, 16 במאי 2014

העדפת התמונה והדימויים.

                                         
Ōtsuka Museum of Art  יפן


"נעשֶה אדם בצלמנו כדמוּתנו"
 "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"
"לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה"

כנראה, בני-האדם זקוקים כל-כך לתמונה מפני שהתמונה כמעט מראָה להם את דמות אלֹהים. יותר ממה שהם עצמם, שנוצרו בצלמו של אלֹהים, מַרְאִים. והם כמעט מוכרחים להעדיף את ההִסתכלוּת בתמונה, כי שם הם רואים את הדבר הרחוק ביותר שיוכלו לראות.       
כשהם מסתכלים בתמונות, הם יכולים, לרגעים, לדמות לעצמם את הלֹא-מושֹג כמוחשי, כאילו הוצג לגמרי בתוך החומר והצורה של התמונות, אבל הם יודעים שהוצג להם דימוי. שרק הוא יכול להיות רחוק דיו כדי להראות להם את הדברים הרחוקים מאד.   
העדפת הדימויים היא העדפת ראִיית הדברים הרחוקים, או העדפת ראיית ההבהוב שלהם מן המרחק, והיא, כנראה, נשמרת גם באהבת הִתרבוּת הדימויים. אף על פי שהעתקֵי יצירות האמנות המערביות במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  ביפן יכולים להירָאוֹת כרֵיקים כמעט, כלא-ראויים, הם יכולים גם להיראות כדימוי שמראֶה מרחק חדש. האם המבקרים היפנים במוזיאון מצליחים לחשוב שההעתקים האלה לא מנסים להראות את היצירות המקוריות, אלא שואפים להראות דבר אחר, שבדמיונם יוכלו לראות אותו נע אל העתיד. 

בדיון של מומחים [ב-2007] בציוריהם של פיץ הנרי ליין ושל תלמידתו ועוזרתו  מרי בלאד מלן, שהעתיקה מציוריו של ליין, עלתה בין השאר השאלה אם ליין עצמו יצר העתקים של  ציוריו שלו. 
האם ליין ניסה לחזור על מה שהצליח לעשות, חשבתי, או קיווה לראות בהעתקים איזה  דבר שרק הכפלת הדימויים יכלה להראות לו. האם הדימויים המוכפלים הדגישו את הזהות הדומה והשווה שלהם, או את מה שבצבץ והופיע בהם, כשיכול פתאם לראות את ההתרחקות שלהם זה מזה. הוא צייר ספינות ויַמִּים רבים, כך שאולי היה יכול לראות גם בהם משהו מן ההעתק, אבל בוודאי לא ראה בהם את מה שהיה יכול לראות רק בהעתק איך הדמיון המוחלט ליצירה המקורית מפסיק להירָאות כדמיון מוחלט, ואיך הוא עצמו צריך לבחור בין הרגשת התעתוע, ובין ההרגשה שהדבר האחר שראה נהיֶה יקר לו.   


                                                                 

             
                                                                         

Fitz Henry Lane 1804-1865

                                                             




                             

                             

יום ראשון, 4 במאי 2014

צמיחת הדימויים.




העתק של הקפלה הסיסטינית. יפן.  Ōtsuka Museum of Art



עִרבוּב סגנונות הלבוש של ארבע הבחורות היפניות בבית-הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה הוא ריבוי הדימויים. זה מתאים להן כל-כך.     
אולי אחר-כך ייסעו לרומא. אולי הציורים של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית יהיו בעיניהן רק דימוי ראשון. והרי ההעתק היפני של הציורים של מיכלאנג'לו הוא הדימוי של הציורים האלה. אולי הציורים האלה יהיו בעיניהן אמנות נפלאה שאיננה מבטלת את ערך ההעתק המוצג במוזיאון ביפן, מפני שהן מכירות היטב את חשיבות הִתרבוּת הדימויים.   

הכיפה של הדואומו בפירנצה לכאורה זקוקה לַשָּמַיִם עצמם, אבל בעצם היא זקוקה לדימוי של השמים. אילו היתה יכולה היתה יוצרת לה מעֵין העתק של השמים, דימוי שלהם, שכמו ההעתקים היפניים יאמר שהרעיון עומד לעצמו, לא תלוי בגוף ובחומר. אבל היא לא יכולה לעשות זאת. היא רק יכולה להיות היא עצמה דימוי ורעיון. למעלה, במבנֶה העליון, היא ממשיכה עוד קצת את הרעיון  - כאילו עיטורֵי-המבנֶה הלבָנים לא רק יפגשו את השמים, אלא גם יַראו משהו מן השמים הלא-מושָֹגים. 
אולי האנשים העומדים ליד המעקה המקיף את הכיפה יכולים לדמות לעצמם את השמים הלא-מושָֹגים האלה. 
האנשים האלה עומדים גבוה כל-כך, עד שנדמה שאם ייפלו למטה ירחפו קצת באוויר לפני שיגיעו אל האדמה.