בכתבה על התערוכה "צאלים" של אבי סבח קראתי שצבעֵי הוורוד והתכלת של הציור בן תשעת החלקים שבה הם כמעט ילדותיים, ושמוצג בציור מראֶה רגוע כביכול שבו מתרחשת הדרמה [כמו בתערוכה כולה, המראָה לנו הִצטברוּת של כאב מתחת לפני השטח ושיבוּש עמוק].
הצבעים האלה, כמו כמה מאופני הציור האחרים, חשבתי אחר-כך, לא מבטאים את כמעט-הילדותיוּת ואת המראֶה הרגוע כביכול, אלא את אמירת ה"כאילו". הם שֹפת הכאילו. כאילו הרים, כאילו שמש שוקעת, כאילו אמנות, כאילו לא-אמנות, כאילו עוד כמה דברים. כי בעזרת הכאילו יכולה האמנות, שהיא עצמה אמונה או מראֵהָ של האמונה, להביע גם כמעט אי-אמונה. כי הכאילו קצת מבטל את האמונה, וכאילו רוצה שנהיה חסרי-אמונה, וגם כאילו מציג אותה, וגם כאילו רוצה שנראֶה אותה היטב, לגמרי. והוא רק כאילו אומר לנו משהו מסוים מאד כי הוא רק מתאר לנו את הקצוות הכמעט נעלמים של המשהו הזה, ושל הידיעה ושל האמונה, אבל הוא לא חֲסַר-התחייבות, כי הוא גם מראה לנו את רוב הצדדים של המשהו הזה. כי הוא כמעט מחויב לראִיית רוב הצדדים. בשביל זה הוא קיים.
הרים כאילו, שמש שוקעת כאילו, שיבוּש כאילו, כְּאֵב כאילו, רוב ההבעות כאילו, ציור כאילו. הדרך הכי מתאימה כאילו להגיד משהו נכון. הדרך הכי מדויקת כאילו של ראיית רוב הצדדים.