היה פעם יום כזה
יום רביעי, 11 בספטמבר 2019
הגינה שלנו נהייתה גַּן כשמיכאל קרא לה ״גַּן״
הגינה שלנו נהייתה גַּן לזמן-מה, והרי היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציהָ וצמחיהָ שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט.
עכשיו, כשהגינה נהייתה גן, היה נדמה לנו שרוחות אחרֵי הצהרַיֵם הגיעו אליה מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם, ובזמן מה הזה בָּהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות העולם.
קראתי שוב את "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון –זה הכֹּל״, אבל לא התקרבו הדברים האלה אל עניין הגַּן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פִתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.
[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]