יום שבת, 31 באוקטובר 2020

נכנס לחדריו של המלך כרצונו ויוצא כרצונו [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

דיברנו על הקישוּר של ארבעה נכנסו לפרדס ל"הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶך חֲדָרָיו", להֱבִיאַנִי ולא למשכני, לנשמחָה בך, כשלא ברור במי נשמחה, ועל הצורך של המדרש  לשאול על יכולתו של המלך להביא לחדריו, על יכולתם של המובָאים-נכנסים, על הסכנה שבחדריו ועל המרחק המתגלה בין הֱבִיאַנִי ונכנסו

והרי המלך כאן הוא אלֹהים, והפרדס חדריו, והתהלכוּת בפרדס היא כהתהלכוּת אלֹהים בגן עדן, והמדרש אומר ארבעה נכנסו לפרדס, לא הובאו, ובן עזאי הציץ ונפגע, כאילו הציץ אל מה שמעבר ליכולתו, ובן זומא הציץ ומת, כי יקר בעיני ה' המָוְתה לחסידיו. ה' ממית את חסידיו, מי שיָקָר בעיני אלֹהים גורם למוות על ידי אלֹהים, כמעט כקורבן עולָה, אמר ישראל בשיחה שלנו, ולא כתוצאה מחטא, אלא אלֹהים רוצה את האדם לידו וממית אותו, ואם כן "הציץ" הוא מדרגה גבוהה, בהצצה אפשר לראות את כל העולמות, ובהציץ ומת גם את המוות. ובן אבויה עשה כרצונו שלו, לא הובא והוא מקור הדבר, קיצץ בנטיעות ושלט בצורת הפרדס, וניסה לשנות את אלהים, ור' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, אבל לא עשה דבר בפרדס [ואין כאן "אל תאמרו מים מים" שיש בארבעה נכנסו לפרדס האחר], הוא נכנס ויצא כרצונו, נכנס לחדריו של המלך, אלֹהים, כרצונו, ויצא כרצונו, מחליט מתי להיות עם אלֹהים ומתי לא, ואף על פי שהמדרש אומר "ועליו נאמר הֱבִיאַנִי המלך חדריו", הרי הוא נכנס ויצא ולא הובא על ידי אלֹהים אל חדריו. 


[בציוּר "מותו של אקְטאוֹן" אקטאוֹן שנענש על שראה את גופה העירוֹם של האֵלה דיאנה, וכאילו בא כך אל חדריה של האלה, ואולי בא כך אל מה שמעבר ליכולתו, והציוּר עצמו שואף לבוא אל חדריה, אל מה שמעבר להשֹגתו, כי כמו אל עַזָּה כמוות אהבה שואף הציור, לא רק לראות את מותו של אקטאוֹן אלא גם את כמעט קִצּוֹ של הציוּר עצמו בחדריהם של האלֹהים.]



[(ד) מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ   

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א הביאני המלך חדריו, תמן תנינן ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי ובן זומא אלישע בן אבויה ורבי עקיבא, בן עזאי הציץ ונפגע, ועליו נאמר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך, בן זומא הציץ ומת, ועליו נאמר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, כיצד קצץ בנטיעות, בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה היה אומר עליהון מיליא ומסתתמין ועליו נאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ואמר, לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ועליו נאמר הביאני המלך חדריו.]


                                                          

           The Death of Actaeon Titianc. 1559–1575
   מותו של אקטאון. טיציאן


יום שלישי, 27 באוקטובר 2020

מה יכול לבנות או להחריב את הסיפוּר הקצר.

 



כמובן, מִלות סיוּם הסיפוּר "הגולם" של דונאלד בּארתֶלמי "סיוּם הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום, אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל" צצות להן שוב אצלי, כי די ברור שכל הדברים הקצרים של הסיפוּר הקצר יכולים לבנות ולהחריב אותו, ההתחלה הקצרה הסוף הקצר והאמצע הקצר, וכמובן אין לו מָנוֹחַ בגלל הדברים הקצרים, ולפעמים נדמה לו שיהיה לו מנוח בדברים ארוכים יותר, שבהם אחדים יכולים כמעט לזהור וכמו לתקן את הקִלקולים של אחרים, ושבהם רוחב עלילה להישען עליה בצר לו, ורווחת התיאורים הגדֵלים בתוך עצמם כמו מין גינה משֹגשֹגת. אבל הוא נשאר אצל דַּקּוּת הרווח שבין בנייה וחורבן, ושומר על הרווח הזה תמיד, והוא עצמו, הסיפור הקצר, לומד לחיות קצת כמו רווח דַּק.      


יום שבת, 24 באוקטובר 2020

רק אחד רוצֶה ומשתוֹקֵק [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

רק אחד שרוצה ומשתוֹקֵק ב"מָשְכֵנִי אחריךָ נָרוּצָה" רואֶה המדרש, ויכול לשאול אם האחר כאן רוצה ומשתוקק, ולענות לא, כי כשעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקדוש ברוך הוא אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי עֲרֵבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם.  

הם רוצים ואלֹהים לא רוצה, אמר ישראל בשיחה שלנו. וכל המדרש הוא על הניסיון שלהם לקבל את התורה.  

והרי הם עומדים כאן מול הר סיני ולא מול הקב״ה, הם אומרים משכֵני אבל לא עומדים ממש מול אלֹהים, כאילו הר סיני יתן להם את התורה. וזה קצת כמו משה קיבל תורה מסיני [ולא בסיני]. הסיטואציה של סיני מביאה את התורה. 

ואלֹהים כמו אומר כאן אני לא ארוץ אתכם. אני לא סומך עליכם, רק על ערֵבים טובים. כי מערֵבים אפשר לגבות את החוב, ומעם ישראל אי אפשר לגבות את החוב. וכשהם אומרים ״אבותינו ערֵבים לנו״, שגם בגלל אבותיהם הגיעו למעמד הר סיני לקבל תורה, אמר ישראל, הם בעצם מדברים על ספר בראשית, וכמו אומרים זה התורה שלך, של אלֹהים. ויש בזה מין ערמומיות. התורה עצמה ערבה

וכשאלֹהים אומר להם אבותיכם צריכים ערֵבים, כי האבות הם לא ערֵבים טובים, ספר בראשית הוא לא מספיק תורה לקיום התורה, וכשגם הנביאים שלהם צריכים ערֵבים, כי הם לא ערֵבים טובים, הם מוחקים בעצם את כל התורה. 

ולבסוף, כשבניהם ערֵבים, אומר המדרש כי אם תשכח תורת אלֹהיך אלֹהים שוכח גם את בניך. וזה מבטל את כל המדרש, אמר ישראל, והתורה יכולה להישכח. כל הנִסיונות של המדרש עצמו לערֵבים לא צלחו, והיחיד שצריך ומסוגל לשמור את התורה הוא אלֹהים. יש כאן גבולות כוח אלֹהים מול גבולות היכולת שלהם. 

ועוד, ר' אחא אמר כביכול אף אני בשִכחה, כביכול, כדי לעדֵן כל מה שכתוב, כי בעיניו לא יכול להיות שאלֹהים בשִכחה. אבל אומר פה שכביכול גם אלֹהים בין השוכחים את התורה. 



[(ד) מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [ג] משכני אחריך נרוצה, א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקדוש ברוך הוא אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש"ע אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם צריכין ערבים למה הדבר דומה לאחד שהלך ללוות מן המלך אמר לו הבא לי ערב ואני מלוה אותך הלך והביא לו ערב אחד אמר לו ערבך צריך ערב, הלך והביא לו ערב שני, ואמר לו ערבך צריך ערב, כיון שהביא לו ערב שלישי אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך, כך בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם אני נותן לכם תורתי הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם, אמרו אבותינו עורבים אותנו, אמר להם הקדוש ברוך הוא אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר (בראשית טו) במה אדע, יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשו ואני שנאתיו שנאמר (מלאכי א) ואת עשו שנאתי, יעקב שאמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה', אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש"ע נביאינו ערבין לנו, אמר להם יש לי עליהם שנאמר (ירמיה ב) והרועים פשעו בי וגו' וכתיב (יחזקאל יג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו, אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, הה"ד (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר (שם /תהלים/ כט) ה' עוז לעמו יתן, בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב, הוי מה שנאמר (הושע ד) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, א"ר אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך לא היונקים, הוי מרפיון התורה שבכם נתפשו בניכם שנאמר (ירמיה ב)   לשוא הכיתי את בניכם, כביכול גם אני בשכחה, מי יאמר ברכו את ה' המבורך ]

                                                              


                                                                 


                                

      


         

יום שבת, 17 באוקטובר 2020

ומה מים מכַסים עֶרְוָתוֹ של יָם [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

דיברנו על דימויים כשקראנו את המדרש על "טובים דודיך מיין" כי כמעט דימוי יש בפסוק הזה וכי כל המדרש על הפסוק הזה הוא להסביר מהו הדימוי של התורה, ויש פה הִשתוקקוּת לַדימוי, למעבָר משֶטַח אחד לשטח אחר, ליכולת לומר ולא לומר בעת ובעונה אחת, וליכולת להרחיק את שני השטחים זה מזה יותר מאשר לקַרְבָם. 

ולמה דברי תורה נמשלו בארבעה דברים שונים, מים יין שמן דבש וחלב, שאלנו. ובשיחה שלנו דיברנו רק על דימוי המים, שכאן הם מסוף העולם ועד סופו, וכך גם תורה, אבל מסוף העולם ועד סופו יש בו גם מִדבר שאין בו מים, וכך מסוף העולם ועד סופו גם יכול להמית, ואז בהשוואה גם התורה ממיתה. כי מסוף העולם ועד סופו קשה להשגה וכך התורה. לעולם אי אפשר להשיג את התורה בשלמוּת. 

ואחרי כן, בדימוי, מה המים מטהרים את הגוף כך התורה מטהרת את הגוף, כי "צרופה אִמרתךָ מאד", כשאלֹהים אומר אִמרה היא מטהרת את הגוף, כלומר הגוף טמא. ומה מים מכַסים עֶרְוָתו של יָם כך תורה מכסין ערוָתן של ישראל, לא מבטליםרק מכַסים, ותמיד תישאֵר הערוָה, הבּוּשָה של ישראל, חלק בגוף שהוא תמיד בושה [כמו החטאים שאינם מתבטלים]. כי "על כל פשעים תכסה אהבה". שהיא אהבה בין אלֹהים והעולם, שהפשעים קרובים בו לַטבעי, אמר ישראל, והם רק יכולים להיות מכוסים. לא מתבטלים. 

ועוד מתרחב דימוי המים אל נחלים נחלים, להראות את תלות התורה בלומד אותה,  ומתרחב אל המים שאינם ערֵבים בגופו של אדם אם אינו צמא, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערֵבה בגופו, והתורה כאן תלויה באדם ובהשתוקקוּת של הגוף. מצד אחד, התורה נצחית, ניתנת על ידי אלהים, אמר ישראל, ומצד שני היא תלויה בעמידת הגוף האנושי וההִשתוקקוּת. 


[והִתפשטוּת דימויי המים, היין, השמן, הדבש וחלב היא עד סוף המדרש. נזכרתי בדימויים המתפשטים שב"איליאדה", שהם שונים, ומתפשטים אל כמעט עלילות משלהם, אבל הם מראים באופן גלוי את הקֵרוּב וההרחקה של שני השטחים. 

"כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בורֶאַס וזְפִירוֹס, רוחות הנושבות מתְרַאקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יפלטו לאורך חוף הים, כך נסער לב האַכיים בקרבם". איליאדה. תרגום אברהם ארואטי. עמ' 209  ]   


[דיברנו גם על המִלים "מים מכסים עֶרְוָתוֹ של יָם", ולא ירדנו אל סוף היופי והסוד שבהן].


[ שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ג ד"א כי טובים דודיך מיין נמשלו ד"ת במים ביין בשמן בדבש וחלב, במים (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים מה מים מסוף העולם ועד סופו דכתיב לרוקע הארץ על המים כך תורה מסוף העולם ועד סופו שנא' (איוב יא) ארוכה מארץ מדה, מה מים חיים לעולם שנאמר (שיר /שיר השירים/ ד) מעין גנים באר מים חיים כך תורה חיים לעולם שנא' (משלי ד) כי חיים הם למוצאיהם וכתיב (ישעיה נה) לכו שברו ואכלו,

ומה המים מטהרים הגוף שנאמר (ויקרא יד) ורחץ את בשרו במים כך תורה מטהרת הגוף שנאמר (תהלים קיט) צרופה אמרתך מאד, ומה מים מכסים ערותו של ים שנא' (ישעיה יא) כמים לים מכסה כך תורה מכסים ערותן של ישראל שנאמר (משלי י) ועל כל פשעים תכסה אהבה, ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים כך תורה אדם למד ב' הלכות היום וב' למחר עד שנעשה כנחל נובע, מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו, ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו, ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף...״]  

     


                                                                                                   




     

                   


יום רביעי, 14 באוקטובר 2020

השאיפה של הציוּר אל ההפשטה הגמורה

 

כמובן, הציוּר לא יכול להשֹיג את ההפשטה הגמורה אלא רק להתקרב אל קְצֵה יכולת ההשֹגה שלה, ואין לו צורך בצורות מופשטות כדי להתקרב אליה, אלא רק במין דבקוּת בהיותו דמוּתוֹ הלא חיה של דבר. או הדומֶה הלא חי. 

בגלל השיחה עם ישראל על ההפשטה הגמורה והלא גמורה של האל ועל דמותו הפלסטית של הדיבוּר עצמו שהיה מחַזֵּר, אני חוזרת אל המחשבה על הציור Untitled-XXXIשל דה קונינג ועל ציורים מאוחרים שלו, ואל המחשבה על הצורות המופשטות יותר בציורים המאוחרים שלו, שהיו בעינַי מין נִסיוֹנוֹת לשינוי, לחידוש, ושעכשיו נדמה לי שהן גם נִסיוֹנוֹת להתקרב עוד אל השֹגַת ההפשטה הגמורה. יחד עם השגת ההֶכרח השָלֵם של הציור.

ונדמה לי שאף על פי שהציורים המאוחרים האלה לא הצליחו להגיע אל הכרחיוּת ולא התקרבו עוד אל השֹגַת ההפשטה הגמורה יכול הרצון הנמשך להתקרב אל החידוש הגמור ואל ההפשטה הגמורה להיות נוגע ללב.      

[ואולי יש בהם הרצון לחזור אל מין הבעה ראשונית ופשוטה יותר

  של רעיונות ישנים, אבל לא רציתי לחשוב עליהם כך.] 

 

                                         


מהציורים המאוחרים של דה קונינג  


                               


                          
Untitled-XXXI


    



  

יום שני, 12 באוקטובר 2020

...הדיבוּר עצמו היה מחַזֵּר [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

בעצם, דיברנו גם על ההפשטה הלא-גמורה ועל דמוּתוֹ הפלסטית של הדיבוּר בשיחה על מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא, על הדיבור עצמו היה מחַזֵּר, ועל הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלן של ישראל [וכל אלה על השאלה מי אמר את שיר השירים ועל ההכרח של מה שאמר שיר השירים].

כי ב״מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא״ , שכנראה קשור למעמד הר סיני, יש טענה עמוקה על הגדרת האל השלם, כי איך הוא יכול לתת תורה ולהיות שלם, ואצל המוסלמים גבריאל נתן את התורה כדי למנוע פגיעה בשלמוּת האל, בהיותו מופשט לגמרי, אמר ישראל, ואין כאן ויכוח עם מוסלמים אבל הבעיה קיימת, הצורך לשמור את האל שלם. וכך, יש כאן דיבור של אלֹהים והמלאך קצת מעדֵן את אי-השלמות של אלהים, מוציא את הדיבור במקום אלהים. 

וכשהוא  בא לכל אחד מישראל ואומר "מקבל אתה עליך את הדיבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש... ", הוא הופך את הדיבור למשהו ניטראלי, כי זה לפני הקב״ה, ומודיע להם מה יש בדיבור הזה, וזה הפוך מ"נעשה ונשמע", שהיה קבלת כל התורה באופן עקרוני, שעדיין לא שמעו מה יש בתורה הזאת ובכל זאת החליטו לעשות. 

ובשֹכר הוא מפתה אותם. בפיתוי קל, כי התחיל עם העונשים, וכאילו הזהיר אותם בתחילה שזה יהיה קשה מדי. ו״היה ישראל אומר לו הן״, שאפשר לקבל תורה בלי אלֹהים, אמר ישראל, ולקבל אלוהותו של הקב״ה שונה מלקבל את הדיבור של אלֹהים. כלומר יכולה להיות תורה שהיא רק בדיבור אלֹהי בלי לקבל את אלֹהים, ולהתנהג כאילו התורה וההלכה היא יצירה אנושית. האמונה באלֹהים קשה מקבלת הלכה. [ורק המלאך שואל על קבלת אלוהותו של אלֹהים ולא אלֹהים שואל אותם. ] וכשהם אומרים הן והן מיד היה נושקו על פיהו, וכך הנשיקה היא החיבור בין הרוחני, השיר, ובין הפיסי. 

והדיבור עצמו שהיה מחזֵר על כל אחד ואחד הוא כמעט כבעל צורה מוחשית, מתהלך, ומחזֵר על כל אחד ואחד מישראל. ומחזר כי תורה מנוגדת לאדם. והדיבור הוא לא רק נציג האל אלא גם נציג האדם. אדם מגדיר את הסובב אותו בעזרת השפה. והדיבור אומר ״ מקבלני את עליך״, הוא והמלאך מדברים על קבלת הדיבור, שהוא גבוה מהמלאך כי הוא הדיבור של אלֹהים שברא את העולם, כולל את המלאכים. 

[ואחרי כן דיברנו על ״שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלן של ישראל...״. הדיבור שהיה חוזר אל הקב״ה שונה ממה שיצא.]

[הציור הזה של דה קונינג לא שייך לעניין המדרש, אבל חשבתי שברצותו להגיע אל ראִיית המופשט הוא בעצם מגיע אל מין דמוּת כמעט פלסטית של המופשט, כמעט דמוּת גוּפִית של ההפשטה. אולי לא רק בגלל אי היכולת להַראוֹת הפשטה גמורה, אלא גם בגלל הרצון שלו לשמור משהו ממראֵה הגופים.]

 

[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ב ד"א ישקני מנשיקות פיהו אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא,על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדיבור הזה, כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר לו ישראל הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקדוש ברוך הוא והוא אומר לו הן והן, מיד היה נושקו על פיו, הה"ד +דברים ד'+ אתה הראת לדעת על ידי שליח, ורבנין אמרין הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד ואומר לו מקבלני את עליך מישראל, כך וכך מצות יש בי, כך וכך דינין יש בי, כך וכך עונשין יש בי, כך וכך גזרות יש בי, כך וכך מצות יש בי, כך וכך קלין וחמורין יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי, והוא אומר הן והן, מיד הדיבור נושקו על פיו]

                                        


Willem-de-Kooning-Untitled-XXXI                                              



יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

״שאמרוהו שֹרים של מעלה״ יביע ריבוּי דעות. ועימוּת בתוך שיר השירים [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

״ישקני מנשיקות פיהו היכן נאמרה״ אומר המדרש, כי יש צורך לשאול מה ההכרח של מה שנאמר בשיר השירים,של אהבת גבר ואִשה, כי התנ״ך לא בא לספר סיפור אישי על גבר ואשה, וההכרח הוא ההתבוננוּת על העולם מנקודת המבט של האדם על אלֹהים והעולם, וחז״ל אומרים לא אדם פרטי אלא עַם. זאת הכנסת ייעוּד של עַם לַספר. 

וכולו ויכוּחַ על היכן נאמר שיר השירים, בים נאמרה, בסיני נאמרה, באהל מועד נאמרה, בבית עולמים נאמרה, הקדוש ברוך הוא בכבוד גדולתו אמָרה, מלאכי השרת אמרוהו. 

בסיני נאמרה וכך שיר השירים הוא כשֹיח בין אלֹהים והעם, ובסיני היתה הברית והיא הרבה יותר משֹיח, ואז שיר השירים הוא ברית. אלֹהים והעם זקוקים לַברית ושניהם יכולים להָפֵר אותה, אמר ישראל, וישנו המאמץ האינסופי של מעמד הר סיני, מאמץ בגלל היכולת להָפֵר. וזה שיר השירים, וזאת ההכרעה להמשיך את הברית. וכשחז״ל אומרים ברית נישואים של העם ואלֹהים, אמר ישראל, הם מדברים על היכולת לשאת את המונותיאיזם במציאוּת, כי רק עם ישראל הסכים לקבל עליו את אלֹהים. 

ואחרי כן "הקדוש ברוך הוא בכבוד גדולתו אמָרה", האל אמר את שיר השירים דרך שלֹמה, שהשלום שלו. אבל יש בזה בעיה, אמר ישראל, כי שיר השירים לא מבטא שלום אלא מתח פנימי לא פוסק. וכן, אלהים יכול לדבר על שלום רק דרך המלך שלא נלחם, כלומר אלהים יכול לדבר על שלום רק אם האדם יצר שלום.  ושוב, ב"מלאכי השרת אמרוהו", שיר השירים נאמר לא על ידי אדם, ושֹרים של מעלה יביע ריבוי דעות כי אלה שֹרים ולא שֹר אחד. ולכן יהיה עימות פנימי בשיר השירים. 

ו״באהל מועד נאמרה״, שהיה בו ענן אלֹהים,ואהל מועד כאן הוא ויכוח עצום על עבודת האלהים, כי הוא הדן בקשר לאלֹהים דרך הקָרבנות, וכאן במדרש אלֹהים מתגלה דרך ים סוף ודרך סיני ודרך הקָרבנות. כי כשאדם מביא קרבן האל מתגלה כאן ועכשיו, שוב ושוב האל עומד כאן ועכשיו, אמר ישראל, ואהל מועד יכול להיות בכל מקום. אבל עומד כנגדו גם בית עולמים, כי באהל מועד האל מתגלה על פי רצונו, ובבית העולמים ישנו הֶעדר החיים. 

[והֶעדר החיים מזכיר את המתים של המקריבים ואולי גם את המתים של המוקרבים.]

ומפני שאהל מועד נעלם בגלות, איפה ישאלו שאלות על החיים, אמר ישראל, בבית העולמים אפשר לשאול איפה אדם עומד.  

 

א [ב] ישקני מנשיקות פיהו היכן נאמרה ר' חיננא בר פפא אמר בים נאמרה המד"א לסוסתי ברכבי פרעה, ר' יודא ברבי סימון אמר בסיני נאמרה שנא' שיר השירים שיר שאמרו אותו השרים השוררים שנאמר +תהלים ס"ח+ קדמו שרים אחר נוגנים, תני משום ר' נתן הקדוש ברוך הוא בכבוד גדולתו אמרה שנא' שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו, רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו שיר השירים שיר שאמרוהו שרים של מעלה, ר' יוחנן אמר בסיני נאמרה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו, רבי מאיר אומר באהל מועד נאמרה ומייתי לה מן הדא קרייא עורי צפון ובואי תימן עורי צפון זו העולה הנשחטת בצפון ובואי תימן אלו שלמים שנשחטין בדרום, הפיחי גני זה אהל מועד, יזלו בשמיו זה קטרת הסמים, יבא דודי לגנו זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות, רבנין אמרין בבית עולמים ומייתין לה רבנין אף אינון מהאי קרא, עורי צפון זו העולה הנשחטת בצפון, ובואי תימן השלמים שנשחטים בדרום, הפיחי גני זה בית העולמים יזלו בשמיו זו קטרת הסמים, יבא דודי זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות, ורבנין אמרי כולהון חורי, כולה בבית העולמים נאמרה״]   

 

                                    


 

יום שבת, 3 באוקטובר 2020

כל מעשיו של אותו האיש משולשין היו [שיחות עם ישראל פיבקו על "שיר השירים רבה" ]

 

שיר אחד השירים שניים ["שיר חד השירים תרין הא תלתא"] בתוך הצורך הגדול להבין מהו שיר השירים, והמדרש אומר כאן אפשר להגיע לאין סוף בריבוי של מספרים, וכל שיר עומד בפני עצמו, וכל שיר כאן הוא חלק מאינסוף שירים שלא נכתבו, אבל גם חלק מהשירים שנכתבו בשיר השירים. ובר סימון אומר שיר השירים כולו אחד. כי יש סיבה ומסובב בכל הכתוב בשיר השירים, אמר ישראל

ובצורך הגדול להבין מהו שיר השירים הצורך להבין את שלֹמה, והמדרש אומר "כל מעשיו של אותו האיש משולשין היו", שלש מעלות עלה שלמה, ואומר ג' ירידות ירד שלמה.   

דיברנו בשיחה שלנו בעיקר על "וישב שלמה על כסא ה' למלך", כי שלמה כמעט מחליף את אלהים כאן, ועל ההגעה אל דן בלא עדים והתראה

והשפה האומרת שיש כסא לה' לא היתה צריכה לתרגום לשפה לא מוגשמת, כי בעולם של נבואה הגשמה היא לא כחיסרון, אמר ישראל, אלא רק בעולם השכל,  ור' יצחק , שאומר וכי אפשר לו לאדם לישב על כסא ה' , בעצם מבהיר איך חז"ל עברו משפת הנבואה לשפת החכמה. והחכמים אומרים מה שדניאל ראה, כורסי' שביבין דינור, כסאו שביבים של אש, הוא אינסופי, והם לא יכולים לראות בשפתם את מה שדניאל ראה, וכשהם אומרים מסוף העולם ועד סופו לתיאור כסא ה' הם אומרים סופים, שזה ההיפך מאלהים, וכך הם מתחילים להקטין את שלמה ואת אלהים

כי מה כסא ה' דן בלא עדים והתראה אף כסא שלמה דן בלא עדים והתראה, וזו בקורת על שלמה וגם על אלהים בהשוואה בין מעמד אלהים ומעמד המלך במעבר אל משפט הזונות. ובמדרש הבא, כשר' סימון אומר זונות ממש היו והוציא דינן בלי עדים והתראה, מופיעה שוב הביקורת על דרך המשפט של שלמה. והם נזקקים לדיון על מי היו הזונות. הם שואלים למה הקדוּשה של הטקסט צריכה לעבור דרך זונות. 

וכל זה שייך להבנת שיר השירים, שאין בו שם אלֹהים


[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

י ד"א שיר השירים ר' איבו ור' יהודה ר"א אמר שיר חד השירים תרין הא תלתא, ור"י בר סימון אמר שה"ש כולה חד ואילין תרתין אחרניאתא, מה את עבד לון שיר המעלות לשלמה וחד מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, סברין מימר דוד אמרן ואת תולה בדוד שנאמר כמגדל דויד צוארך אלא מה שה"ש שלמה אמרה ותלה אותה בדוד, כשתמצא אומר כל מעשיו של אותו האיש משולשין היו, שלש מעלות עלה שלמה במעלה הראשונה כתיב (מלכים א ה) כי הוא רודה בכל עבר הנהר, במעלה שניה שנאמר (שם /מלכים א' ה'/) ושלמה היה מושל, במעלה שלישית (ד"ה =דברי הימים= א כט) שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך א"ר יצחק וכי אפשר לו לאדם לישב על כסא ה' אותו שכתוב בו +דברים ד'+ כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וכתיב +דניאל ז'+ נהר דינור נגיד ונפיק וגו' וכתיב כורסי' שביבין דינור ואת אמרת וישב שלמה על כסא ה', אלא מה כסאו של הקדוש ברוך הוא שולט מסוף העולם ועד סופו אף כסאו של שלמה שולט מסוף העולם ועד סופו, מה כסא ה' דן בלא עדים והתראה אף כסא שלמה דן בלא עדים והתראה, ואי זה הוא זה דינין של זונות הה"ד (מ"א =מלכים א'= ג) אז תבאנה שתים נשים, מי היו רב אמר רוחות היו ורבנן אמרין יבמות היו, ר' סימון בשם ריב"ל אמר זונות ממש היו והוציא דינן בלא עדים והתראה, ג' ירידות ירד שלמה...]