יום ראשון, 30 בספטמבר 2012

ההסתכלות על היופי יכולה להתאכזב ...


   The Endeavour




ההסתכלות על היופי יכולה להתאכזב כל-כך ממשפט-הסיום של מסכת "יומא" במשנה, "...'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר [ירמיה יז, יב] 'מִקְוֵה ישראל ה', מה מקוֶה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", שבעיניה הוא סטייה לא ראויה מאופן הכתיבה של המסכת כולה, אבל לרגע היא יכולה לראות אותו גם כמין היפוך, המופיע לפתע, לא כסיום לכל מה שלפניו, אלא כאפשרות אחרת לגמרי. 
אחר-כך, זיכרון משפטי הפתיחה והסיום של יומן המסע של קפטן קוק, "נהר התמזה, עשרים ושבעה במאי עד עשרים ותשעה ביולי. מזג אוויר מתון ובהיר. באחת-עשרה לפני הצהרים הנפתי את הדגל, ונטלתי פיקוד על הספינה בהתאם למינוי שלי" ו"בשעה שלוש אחרי-הצהרים עָגַנּוּ ב- Downs [רכסי- גבעות באנגליה], ובמהרה אחר-כך ירדתי אל החוף, כדי לחזור ללונדון", שיש בהם מעין נאמנות נמשכת, ושבהידוק הכתיבה שלהם מתגלה עכשיו דמיון קל להידוק הכתיבה של רוב מסכת "יומא", ושל משפט הפתיחה שלה: "שבעת ימים קֹדם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פְסוּל".     

יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

זרוּת וקִרבה כה מטרידות בפסוק שבמסכת יומא ...

נישואי הזוג ארנולפיני. יאן ואן אייק

   רישום הכנה. ליאונרדו דה וינצ'י 


זרוּת וקִרבה כה מטרידות בפסוק שבמסכת יומא במשנה: "מי שנשכו כלב שוטֶה, אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כָּבֵד שלו. ורבי מתיא בן חרש מַתיר". האיסור וההיתר חודרים עמוק כל-כך אל תוך הזרות שבאכילת חצר הכבֵד [יותרת הכבֵד] של הכלב, ואל תוך הקִרבה שבניסיון להירפא. 
באופן מעורפל כל-כך מתקשרת הקִרבה הזאת אל זיכרון הצלת חיי הילד ז'וזף מייסטר, שהגיע אל לואי פסטר יומיים אחרי שננשך על-ידי כלב נגוע בכלבת, שאף על פי שהוא שייך  לתולדות גילוי החיסון, הוא מופיע עכשיו גם כדומה לזיכרון- אגדה. 
למחשבה, המעורפלת גם היא, על יכולת הריפוי [או החיסון] של אכילת חצר הכבד של הכלב אין, כנראה, כל סיכוי להתבהר. 
גם הפסוק על נברשת של זהב שעשתה הלני המלכה על פתחו של היכל [במסכת יומא], שעל פי התלמוד "בשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", הזכיר לי דבר אחר   -  את הטענה של דייויד הוקני שהציור המערבי הריאליסטי המדויק, כמו זה של הנברשת בעלת הצורות המרובות בציור של יאן ואן אייק, התפתח בעזרת השיטה של הקרנת-"צילום" של האובייקטים המצוירים על משטח הציור, כבר מתקופת הרנסנס.  
גם אם צדק הוקני, הרי יצירת אשליית האור המוחזר מן המתכת המלוטשת של הנברשת בציור של ואן אייק בוודאי לא היתה תלויה באמצעי-העזר של הקרנת דמותה על הבד. אשליית האור המוחזר היא כמעט הפגנת יכולתו של האמן.      




     

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

שוב עניין ההעתקים והחיקויים,


שוב עניין ההעתקים והחיקויים, באופן קצת רופף, בגלל כמה דברים שקראתי השבוע במסכת יומא במשנה, ובספר Rembrandt’s Nightwatch” A.W. Sijthoff " [משמר הלילה של רמברנדט]. 
כי בפסוק אודות הכהן הגדול בפרק הראשון של מסכת יומא, "ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורין לפניו", ובמה שקראתי על שיקום "משמר הלילה", ראיתי את התיאורים הכמעט נסתרים של ההעתקים ושל החיקויים.  
לצד התיאורים האלה ישנם גם הנסיונות לתאר את הציור המקורי של רמברנדט, ואת הכהן הגדול כפי שהוא צריך להיות במקורו [יומא פרק ז' "בא לו כהן גדול לקרות. אם רצה לקרות בבגדי בוץ –  קורא, ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו", ו"הרואה כהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. והרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא"], אבל חשיבותם הרבה של ההעתקים ושל החיקויים אינה נפגמת. 
בספר "משמר הלילה של רמברנדט" נכתב שבמאי 1976 , בסוף עבודות השיקום, הונחה השכבה האחרונה של לכה על הציור, ושאחר-כך יכול הציור להיראות במשך שנה שלמה רק מעבר לקיר זכוכית גדול.  "'משמר לילה' חדש, רבים יאמרו", נכתב שם, "אחרי הכל, ציור בהיר יותר ממה שהיה ניתן לראות במאות שעברו, אור חדש, כנראה קרוב יותר לאור המקורי של רמברנדט ב-1642". 
וכך, כנראה, חלקי הציור המשוקמים, שהם מעין העתק, השתלבו במה שנראה כמקור הראשון
ועוד באופן קצת רופף: בתחילת הפרק "הסכין והאור החדש", בספר הזה, בתיאור ההתקפה על הציור ב-14 בספטמבר 1975, נכתב על נערה שהגיעה עם ארוסהּ למוזיאון מוקדם באותו יום, והסתכלה ב"משמר הלילה", שעד אז הכירה רק מרפרודוקציות. במהירות הבזק, ובכוח לא-יתואר, נכתב שם, דקר האדם שצעד לעבר הציור את בד הקנבס, כשהוא חותך בו חתכים ארוכים. השומר ניסה להרחיק אותו מן הציור, נכתב שם עוד, והנערה צרחה, בהרגישה שגם היא נמצאת תחת אִיום
לא ידעתי אם הכותב ציטט את מה שסיפרה הנערה, או יצר העתק לא מדויק של דבריה. כי היה נדמה לי שהנערה צרחה בעיקר מפני שראתה את ניסיון ה"רצח" של הציור ממש מול עיניה.    



יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

המשכתי לחשוב על הציורים של בנו...


המשכתי לחשוב על הציורים של בנו של קדאפי, שליט לוב, כנראה רק מפני שצוירו על ידי בנו של קדאפי. במחשבות האלה התערבבו הפליאה המסוימת מכך שבנו של קדאפי היה עסוק בציור, ההרגשה שהלַהַט הקצת מוזר שבכמה מהציורים הוא מובן מאליו אצל בנו של קדאפי, השאלה מדוע הציורים גרועים כל-כך והעניין הקצת משונה בדמותו המצוירת של קדאפי האב, המרחפת בשמֵי-המדבר האדומים בציור  "האתגר" [ The Challenge  ]. 
כי הדמות המרחפת הזאת, והדמויות הכהות הכמו-סִמליות, בגלימות הנזירים, יותר משהן מזכירות לי את הקשר של ציור "האתגראל ציורים סמליים בתולדות האמנות, הן מזכירות לי את הרגשות ביחס לקדאפי האב עצמו, שהיה יכול לעורר תקווה כלשהי ברגעי מקוריות מסוימים, אבל היה גם מאכזב באופן הרגיל והידוע ביותר.  

    

יום שישי, 14 בספטמבר 2012

אתמול ראיתי שוב את הפַּקָּח ...


אתמול ראיתי שוב את הפַּקָּח העירוני. כשהסתכלתי לעברו, כשהאט את נסיעתו מול הגינה, היה נדמה לי שהתרבו כל-כך הגרוטאות שבחצר-הבית ממול. הפקח ואני דיברנו קצת על הגרוטאות בפגישה הראשונה שלנו, אבל לא דיברנו על כך שעובד-העירייה, שגר בבית ממול,  אוסף אותן כנראה בגלל איזו מחשבה על העתיד. 
אחר-כך חשבתי על הצגת החיות המתות המשומרות במוזיאונים לטבע, שאינה מונעת מאתנו את ראיית המוות, אבל מונעת את ראיית התפוררות הגופים, וחזרתם אל החומרים שבנו אותם. כי אף על פי שביצירת הגופים החיים, העתידים למות ולחזור אל חומרי-הטבע הדוממים, נראים החיים והחומרים הדוממים כשווי-ערך, מתמלאים היצורים החיים פליאה  בשל היווצרות החיים, ומזדעזעים כל-כך מחזרתם אל החומרים הדוממים. 
מתוך הרגשת הפליאה והזעזוע, חשבתי, נשמרות החיות המתות השלמות של המוזיאונים [והחיות המתות של דמיאן הרסט] לעוד זמן-מה.  

יום שני, 10 בספטמבר 2012

”.בביקורת על ציורי הטבע הדומם של דמיאן ...



בביקורת על ציורי הטבע הדומם של דמיאן הרסט, בחודש מאי השנה, השווה  ג'ונתן ג'ונס את הציורים האלה לציוריו של סייף אל-אסלם קדאפי [בנו של שליט לוב לשעבר, קדאפי] בטִפשותם וביהירותם. אף על פי שראיתי רק את צילומי הציורים הרשיתי לעצמי לחשוב כמוהו, ובכל זאת, חשבתי גם שבהשוואה לציורים של קדאפי, שלפעמים יש בהם איזה להט קצת מוזר,  נראים הציורים של דמיאן הרסט רק כמו ניסיון לעשות עוד משהו, אחרי כל הדברים שעשה. 
המחשבה הזאת הובילה אותי אל השוואה אחרת, שאיזה קשר להשוואה הקודמת מבצבץ בה: ההשוואה בין החַיות הגדולות המתות של דמיאן הרסט ובין הפרפרים המתים-המודבקים שלו. נדמה שבהשוואה הזאת נראים הפרפרים המודבקים קצת כמו סרח-עודף של תצוגות המוות האחרות, אבל מפני שהם מזכירים את האסתטיקה המסוימת של איסוף-פרפרים ושימורם [בדומה לאיסוף ושימור של צמחים], הם מצליחים להאיר באור חזק את אסתטיקת החיות הגדולות המומתות, המוצגות לראווה כגופים שלמים.     

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

ווינסלו הומר.

ווינסלו הומר. Snap the Whip

קראתי אתמול במאמר קצר על אמנות אמריקאית במאה התשע-עשרה שבציור הזה [ Snap the Whip ] של ווינסלו הומֶר, כמו בציורים אמריקאים די רבים אחרים מן הזמן של אחרי מלחמת האזרחים, היה ניסיון לתאר את אמריקה ה"תמימה". במשך השנים שהִכרתי את הציור הזה חשבתי שהוא נכשל בגלל תמימותו שלו, אבל עכשיו, כשקראתי על השאיפה המובעת בו, יכולתי גם לחשוב שבתוך הניסיון לתאר מין תמימות כללית, האמין ווינסלו הומר שהדרך הנכונה היא זו שבה גם הוא יהיה תמים. 
בכל אופן, גם עכשיו, כשנדמה לי שהבנתי את השאיפה המובעת בציור, הוא  אינו מצליח להראות לי את מה שאפשר לתאר כעומק- התמימות. 




ציור נוסף של ווינסלו הומר.