יום שלישי, 30 במרץ 2021

דָּם וְעוֹר מחוּץ לגוּפים. הדוֹמים הלא-חיים.

 

  

הדם שבכל ארץ מצרַיִם והעוֹר שבכותנות העוֹר שעשה אלֹהים הם מחוץ לגופים החיים, ולא נלקחו מן הגופים, והם עומדים לעצמם, אבל נדמֶה שהגופים החיים רואים בהם משהו מדמותם שלהם, ונדמה שכמו הדם שמחוץ לגופים שיָכֹל להחריד כך כותנות העור יכלו להחריד, כי כמו הדם הן הדומֶה הלא-חי, וכמעט הדמוּת הלא-חיה של הגוּף, ואני מדמה שכאשר אלֹהים עשה לאדם ולחוה את כותנות העור הוא גם החריד אותם, כי הם ראו אז לא רק את העירוֹם שלהם אלא ראו לראשונה גם את הדמוּת הדוֹמָה הלא-חיה שלו. אני מתארת לי כמה נעימוֹת היו להם חגורות עלה התאנה, ואיזו חרדה גדולה צמחה בהם בגלל העור הדומֶה הלא-חי, שהוא כבר לא גילוּי הבושה אלא גילוּי דמוּת הלא-חי, כמעט כרעיון מותם שלהם, נוגע בהם, וכבר מכַסֶה עליהם. 


[וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות, ז'

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹרוַיַּלְבִּשֵׁם. (בראשית) 

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.(בראשית)



יום שישי, 26 במרץ 2021

מסע. מקום. "מִמָּקום של...". אנוכי. [2]

 

חברת "אמזון" שאלה אם אני מעוניינת ביומנֵי המסע המודפסים של קפטן קוק. חשבתי שקפטן קוק בוודאי לא תיאר לו באיזו קַלוּת תעקוב "אמזון" אחרי קוראֵי היומנים שלו בעולם כולו, אבל בעיקר חשבתי שהוא, כנראה, גם לא תיאר לו את כל המסעות והמקומות העכשוויים בתוך הרגשות ובתוך המחשבות, המסעות והמקומות של הפנימיוּת של האני החדש, ולא תיאר לו שהמִלה "מָקוֹם", שתיארה את מה שקיים ונמצא בעולם באופן תמידי ואפילו את אלוהים, מתארת עכשיו גם את הפנימיוּת של האדם העכשווי, שרגשותיו ומחשבותיו שלו הם בעלי חשיבות עצומה כל כך בעיניו, הם המקום החשוב והמרומָם כל כך. כי הפְּנים הלא צנוע כבר לא רוצה לראות את מסעות העולם ואת מקומותיו בתוך המרחק כדבר שלא ישֹיג עד תומו, אלא הוא רוצה לראות אותם בתוכו. עכשיו הוא כבר כמעט יכול לקרוא לעצמו "אנוכי", כאילו הוא עצמו גדול כל כך והכל נמצא בו. 

ואולי טעיתי. אולי השֹפה החדשה של האדם העכשווי אומרת "ממקום של עֶצֶב", "ממקום של חֶמלה", "ממקום של הבנה", "ממקום של אהבה", ולא "אני עצוב", "אני חומל", "אני מבין", "אני אוהב", לא מפני שפנימוֹ של האדם העכשווי מרומֵם את עצמו אל דרגת מי שהכֹּל קרוב אליו כל כך, שהכל בּוֹ, אלא מפני שהאדם העכשווי, המְדַמֶּה לו שהוא חייב להבין את כל רִגשותיו שלו עצמו, לא יכול להביע את מה שנשאר לא לגמרי מובן. 


עכשיו חשבתי גם על עניין העַבְדוּת, והחֵרוּת, ו"החֵרוּת הפנימית" שלנו, כי העבדוּת בעולם הגדול ובזמן הגדול המשֹתרע זועקת תמיד ["וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה"], אבל "החירות הפנימית" העכשווית לא שומרת בתוכה את הזעקה הגדולה בעולם ובזמן, כי עַבְדוּת הפְּנִים שלנו וחירוּתוֹ גדולות ומרוממוֹת דיין בעינֵי העכשיו.    

 


יום חמישי, 25 במרץ 2021

אל דמוּת המִשְתֶּה של אפלטון, וההִתרחקות ממנה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח]

 


עוד שיחות ממרחק, על ההגדה. היא לימוד מדרשי של יציאת מצרים, והפיכת המדרש לפופולרי, מה שמנוגד לאופי המדרש, אמר ישראל בתחילת השיחה שלנו, והיא הולכת אל דמות המשתה של אפלטון, ויש בה ניסיון להעתיק את החֵרוּת היוונית-רומאית ב"מסובין", כערב שיחה של האזרח החופשי העשיר ברומא. אבל היא מתרחקת מזיכרון השיחה [כאן, גם של הורים וילדים], והיא רק זיכרון שיח החכמים. 

ואחרי כן קראנו בַּמִשְנָה מסכת פסחים פרק י' מ"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב...", שיש בה הסבה כמו במשתה הרומאי, וישנו הדיון בארבע הכוסות, שהן תפניוֹת התוכֶן של הסעודה, ודיברנו על הגדרת הזמן כזמן קדוש, ושאלנו מה יש ביין שצריך לברך עליו ושהוא תוספת ליום, וישראל אמר היין הוא במעבר של תודעה ואין תודעה וכאן במִשנה היין הוא הניסיון להביא את האדם לתודעה חדשה, וכל מאמץ החג [והשבת] הוא לעשות משהו שהוא קצת אשליָה. וחשבנו שהמשנה אומרת שחג פסח הוא זמן של זיכרון אבל גם של אשליה. ויש כאן שאלה אם האשלייה מתחילה ביין או בתודעה של הברכה. כי אם אדם מקדש את היום הוא מכניס למציאוּת תופעה שהיא לא במציאוּת, כי קדוּשה של היום היא לא במציאוּת, והיא הרחקה מן התפישה. וישראל אמר האידיאה קודמת למציאוּת בבית שמאי, ואצל בית הלל יש צורך להתחיל ביין כדי להגיע אל התודעה הנסתרת, אל קידוש היום. 

ואחרי כן דיברנו קצת על "גופו של פסח" ["ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח"], שהוא קורבן פסח, שכאן הוא במקדש להבדיל מקורבן פסח במצרַיִם שהיה בבית, ושהיה קורבן לא לאלֹהים אלא לעם, כאילו העם הוא אלֹהים.


ובשיחה הנמשכת למחרת על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו", ועל אי-הצורך בהגדה על פי המשנה כאן.     



[משנה מסכת פסחים פרק י

משנה א

[*] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי: 

משנה ב

[*] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום: 

משנה ג

[*] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח: 

משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה: 

משנה ה

[*] רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה: 

משנה ו

[*] עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל: 

משנה ז

[*] מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה: 

משנה ח

[*] ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו: 

משנה ט

[*] הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמאין את הידים בירך ברכת הפסח פטר את של זבח בירך את של זבח לא פטר את של פסח דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו:

סליק מסכת פסחים]    

...


*







[

יום שבת, 20 במרץ 2021

עוד על "הדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", והאמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה [2]


בגלל הדם ביַבּשת ובכל ארץ מצרים חזרתי אל המחשבות על האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה, כי הדם המופיע אינו מאיים מן השמַיִם אלא הוא רובץ בארץ, ואפשר להסתכל עליו כמעט מלמעלה, קצת כמו על האמנוּת שעל הרִצפה, והוא כמין תמונה תחתונה, תמונת הקרקעית שלנו. 

ונדמה שכאשר הוא מופיע כתמונה תחתונה כולו נראֶהואף על פי שהוא החומר העומד לעצמו בארץ, מחוץ לגופים החיים והמתים, וכמעט זר, הוא גם החומר הכמעט קרוב לנו, והרובץ אִתָּנוּ בארץ. וכמו האמנות הנִפרשֹת על הרצפה, כשהוא נפרשֹ על הארץ הוא מצליח להיות מוחשי כל-כך בעת שהוא גם שואף אל הערטילאיוּת של התמונות. אז, הַרְגָּשַת הזוועה שלנו נעה בין האמונה בַמוחשיוּת שלו ובין האמונה בערטילאיוּת התמונה. 

וכך, כשהוא ביַבּשת ובכל ארץ מצרים, הוא גם מסביר קצת את הרגשת הביטחון של האמנוּת המשֹתרעת על הרצפה, שאין בה האִיוּם הנִשֹגב שיש לאמנות שעל התִקרוֹת, ואין בה העמידה מולֵנו וכנגדנו שיש לאמנוּת שעל הקירות, ושבכל זאת, כשהיא משֹתרעת על הרִצפה היא זוכה במבט-העל שלנו על מה שנראֶה כיַבּשת שלנו, כשטחים העמוקים של חיינו, כשִטְחֵי-הַדָּם שלנו. 


[אולי הדם בכל ארץ מצרים מופיע כראשון במכות מפני ששטחֵי הדם העצומים הם כתמונה עם רושֶם הרעיון ועם זוועַת התמדַת הרעיון.]        


"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות ד']

וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." [שמות, ז']


יום שבת, 6 במרץ 2021

דמיוֹן הקיצוניוּת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 


אני מעתיקה את הדברים שכתב ישראל, "אלוהים מתואר כיחידי בבדידותו והוא נאמן, ולמרות זאת אסור להאמין לו עד שרואים זאת", על דברי המדרש "בשעה שאמר לו הקבה לך רד כי שִחת עַמך...ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין" ו"אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה", כי במדרש אחר, בדבר אחר, ראינו שוב את קיצוניוּת המדרש ואת קיצוניוּת משה, שאמר "אם אין אני מְשַבֵּר את הלוחות אין לישראל עמידה". כי אם החוק לא מובא אליהם והם לא יודעים אותו אי אפשר לחייב אותם בדין, ומשה אמר כך לאלֹהים מהם גבולות הידע כדי שתהיה להם עמידה, אמר ישראל בשיחה שלנו, ו"אין לישראל עמידה" הוא אין להם קיוּם אם יידעו את החוק, כלומר אלֹהים לא רוצה שתהיה להם עמידה, קיום, כשהוא נותן את החוק הזה, לא רוצה שיתקיימו כשהוא נותן את החוק הזה [אחרי מעשה העגל]. 

ועוד אמר ישראל, על "וַיִּחַר אף משה" כשראה את העגל, חרה אפו על הלוחות, הבין שאלֹהים נתן את הלוחות כמין השמדה של העם

ודיברנו על קיצוניוּת משה, הנציג המוחלט של האל, המביא להם את הלוחות, וגם הנציג המוחלט של העם, השובר את הלוחות. 

[וכמעט לא דיברנו על השאלה על הנביא, האומר כאן "אם איני רואה איני מאמין", והרי נביא, השומע דבר מאלֹהים היחידי, הוא גם כמצטרף אל ה"עֵדוּת" של אלֹהים, כעוד עֵד, כשהוא מוסר לעם את דברי אלֹהים.]



[שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מו סימן א - ד

א [לד, א] ויאמר ה' אל משה פסל לך, הה"ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה, אתה מוצא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין שנא' (שמות לב) ויהי כאשר קרב משה אל המחנה, שלא שברן עד שראה בעיניו, אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה, 

ד"א שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר (דברים ט) וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות, משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע, מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנאמר (שמות כב) זובח לאלהים יחרם, מה עשה שברם אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם,]


צ


יום שני, 1 במרץ 2021

כשושנה בין החוחים. וגם לא כשושנה [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

בין החוחים רבקה מבֵּינות הרמאים, שאביה היה רמאי, אחיה היה רמאי, ואנשי מקומה רמאין, ויעקב שנשלח אל לבן בן בתואל להיות כלול עם כולם לרמיות, וישראל במצרַיִם. ואיך יצאה רבקה צַדֶּקֶת, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי אם הם כולם רמאים זו דרכו של עולם, ורבקה היא מין גידול פרא, והשושנה היא גידול פרא בין החוחים. והחוחים והרמאים מאפשרים לשושנה ולצדקת לצמוח, והן סדק בתוך המציאות. 

ויעקב ב"וכלל כולם לרמיות" הוא לא כשושנה בין החוחים. ואיך הוא נהיה השושנה אצלם, אמר ישראל, הרי הוא המחליף של עבד אברהם שהביא אִשה מן הגלות לארץ, והוא נשלח לחפש אִשה שם, לא להביא לארץ, אבל הפך את משפחת לבן למדרגה אחרת, הפסיק את היותם חוחים, כשאמר ללבן שלחני ולבן אמר וַיְבָרְכֵ֥נִי יְהֹוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ, והברכה היא שינוי החוחים [אבל גם את זה יעקב עשה ברמיה]. 

ולמה היה קשה לגאול את ישראל ממצרַיִם כשושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים שקשה ללקט אותה. כי הם גוי מתוך גוי, לא נבדלים ממצרַיִם, ובעצם הם לא כנבדלים מן החוחים, ובמדרש, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם. כלומר לא היתה לישראל זְכוּת לצאת ממצרים והם יצאו ממצרים בחסד ולא בדין. ולכן תמיד ירצו לחזור למצרים, כי לא זכו בדין לצאת ממצרים, אמר ישראל, והוסיף שהדבר הזה  מתקשר ל"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", כי הם רוצים להמשיך להיות עם מלך כמו במצרים, כי עם ישראל רוצה במהותו להיות במצרים, במהותו הוא די מצרי. ו"רק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים", כי בארץ ישראל יוכלו להיות רק קצת מצריים, לא לגמרי. 


[אנחנו מדברים בשיחות שלנו על השושנה כאילו אנחנו יודעים מהי. כאילו הידיעה והאמת של הפסוק בַפשט, בַשירה, נהיוֹת הידיעה והאמת שלנו. אנחנו מתארים לנו שגם המדרשים יודעים מהי שושנה. וכשאחד המדרשים אומר "שושנה של וֶרֶד", נפגמת הידיעה המודרנית שלנו על וֶרֶד. והרי הִגדרנו אותו כמי שאינו קשור לשושנה, כרחוק ממנה מאד.]



[א [ב] כשושנה בין החוחים ר' יצחק פתר קרייה ברבקה, שנאמר (בראשית כ"ה) ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי וגו', אם ללמד שהיא מפדן ארם מה ת"ל אחות לבן הארמי אלא אביה היה רמאי, אחיה היה רמאי, ואנשי מקומה רמאין, והצדקת הזאת יצאה מבינותם, למה היא דומה כשושנה בין החוחים, ר' פנחס בשם ר' סימון אמר, כתיב (שם /בראשית/ כ"ח) וישלח יצחק את יעקב פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי וכלל כולם לרמיות. 

ב ר' אליעזר פתר קרייה בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקדוש ב"ה, הה"ד (דברים ד') או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, ר' יהושע בשם ר' חנן אמר גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם, אמר ר' שמואל בר נחמן אלולי שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה לא היו ישראל