יום שישי, 27 במאי 2016

עוד על הכמיהה לקַיִן.

["אֵי נעלם ילדִי, חיפשתיו בשדֵה המִלים
אזכור איך תהה
עלי צורות ארכאיות
וחלל גדול נפער 
בתוך כמיהתי לקַיִן "
  דניאל ו.] 
עכשיו נדמה לי שהכמיהה לקין דומה קצת לכמיהה של קין אל אלֹהים, והרי כשהביא מפרי האדמה [שהוא בעצם יצירתו של אלֹהים], כשגרם לראשונה את מותו של האדם וכשהכיר את החטאת הרובץ על האדמה ואת הנדודים על פני האדמה, הוא כמַהּ לקִרבה אל אלֹהים, להכרַת אלֹהים ואפילו אל הדמיון לאלֹהים. וגם כשאמר " וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" הוא בעצם כמַהּ אל אלֹהים, ונהיָה דומה קצת לאלֹהים בהיותו נסתר ובכך שצמצם את יכולת הידיעה של אלֹהים. 
וכמו ההכרה והדמיון הלא גמורים, כמו תשוקת החטאת, והפֶּתַח, וכמו "ויאמר קין אל הבל אחיו," שאין לו סוף, גם הכמיהה לא הגיעה אל סופה. כמו סוד נפער היא ממשיכה לתאר את קין. 

בשֹדֵה המִלים של תחילת ספר בראשית נראות המִלים המתארות את קין כקרובות מאד זו לזו בתשוקתן הגדולה אל הכרַת קין ואל הכרַת אלֹהים, ואל הכרת הארץ והתהום שחושך על פניה. כי נדמה שהכרת קין והכרת אלהים תלויה בהכרת הארץ והתהום, ושהתשוקה תוכל לחתור אל כל אלה.   
האם המלים " ויאמר קין אל הבל אחיו, " [שלא נאמר אחריהן מה הוא אמר]  מצליחות יותר מן האחרות להציג משהו מגודלה של ההכרה? האם הן מצליחות יותר מן האחרות להראות משהו מאין סופיות ההכרה? 
[עכשיו נדמה לי לרגע שבשיר "אֵי נעלם ילדִי" קין הוא ילדִי, הנראֶה על פני הארץ והנעלם בתהום]. 


יום שישי, 13 במאי 2016

כְּמִיהָה לְקַיִן

חזרנו וניסינו להבין את ההתרסה שהתריס קַיִן כלפי אלֹהים כשהביא מפרי האדמה, את "לֹא שָׁעָה", "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" ו"וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר", ולפעמים היה נדמה שהבנו עוד דבר, אבל המִלים נפערו שוב כמו הפֶּתַח באדמה שאין סופו נראה
וכמעט לא מובנת היתה אי-יכולתנו להבין לגמרי את הכתוב, אבל עכשיו, כשקראתי שוב את "אֵי נעלם ילדי" של ד. היה נדמה לי שהמִלים שלו "וחלל גדול נפער בתוך כמיהתי לקין" הסבירו לי את אי-יכולתנו להגיע אל הידיעה השלמה על קין. 

יום שישי, 6 במאי 2016

הכַּתָּבִים ודמיאן הירסט על רקע גופות המֵתים.

צילוּם של כַּתָּבֵי אחת מרשתות הטלוויזיה עם גופות המֵתים. לרגע נדמה שגופות המתים הן בעיניהם ביטויו החזק ביותר של המוות. לרגע הם מזכירים לי את דמיאן הירסט שהצטלם עם הגופות, ושהפיכת הגופות לאמנוּת היתה כנראה  בעיניו הצגת הביטוי הגדול ביותר של המוות והבעת הדבר הגדול ביותר שהוא עצמו יוכל לומר על המוות. 
 האם הכַּתָּבִים הצטלמו עם גופות המתים עצמן או על רקע תמונה של גופות המתים? בכל אופן הם יצרו לעצמם תמונה שבה דמויותיהם שלהם הן בעלות הידיעה על המתים, ושבה הן יהיו כעֵין אין-סופיוֹת כמעט כמו הגופות שנהיו אמנוּת. אבל התמונה גם מראָה איך הצגת עצמם נהיית טפלה ליד הצגת גופות המתים, שהיא המעוררת את הרגשת הזעזוע.  
 גם דמיאן הירסט, אף על פי שהכיר את הכוח המזעזע של הצגת הגופות, כנראה לא הבין איך הצגת עצמו ליד הגופות נהיית חסרת ערך כל כך.  
בכל זאת, הוא כנראה נתפשֹ בתודעתנו כנעלֶה מן הכַּתָּבִים מפני שהוביל את המחשבה מן  הגופות אל רעיון בתוך האמנוּת [וכנראה גם מפני שהגופות שהציג הן לא של בני אדם]. הכַּתָּבִים, אף על פי שלא השתתפו בהריגה, נראים פתאֹם קצת כמין שותפים להריגה [או לרצח]. אנו מטילים עליהם איזו אשמה שלא הטלנו על דמיאן הירסט.  






                                                           
הכַּתָּבִים 

דמיאן הירסט  

Damien Hirst