["אֵי נעלם ילדִי, חיפשתיו בשדֵה המִלים
אזכור איך תהה
עלי צורות ארכאיות
וחלל גדול נפער
בתוך כמיהתי לקַיִן "
דניאל ו.]
עכשיו נדמה לי שהכמיהה לקין דומה קצת לכמיהה של קין אל אלֹהים, והרי כשהביא מפרי האדמה [שהוא בעצם יצירתו של אלֹהים], כשגרם לראשונה את מותו של האדם וכשהכיר את החטאת הרובץ על האדמה ואת הנדודים על פני האדמה, הוא כמַהּ לקִרבה אל אלֹהים, להכרַת אלֹהים ואפילו אל הדמיון לאלֹהים. וגם כשאמר " וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" הוא בעצם כמַהּ אל אלֹהים, ונהיָה דומה קצת לאלֹהים בהיותו נסתר ובכך שצמצם את יכולת הידיעה של אלֹהים.
וכמו ההכרה והדמיון הלא גמורים, כמו תשוקת החטאת, והפֶּתַח, וכמו "ויאמר קין אל הבל אחיו," שאין לו סוף, גם הכמיהה לא הגיעה אל סופה. כמו סוד נפער היא ממשיכה לתאר את קין.
בשֹדֵה המִלים של תחילת ספר בראשית נראות המִלים המתארות את קין כקרובות מאד זו לזו בתשוקתן הגדולה אל הכרַת קין ואל הכרַת אלֹהים, ואל הכרת הארץ והתהום שחושך על פניה. כי נדמה שהכרת קין והכרת אלהים תלויה בהכרת הארץ והתהום, ושהתשוקה תוכל לחתור אל כל אלה.
האם המלים " ויאמר קין אל הבל אחיו, " [שלא נאמר אחריהן מה הוא אמר] מצליחות יותר מן האחרות להציג משהו מגודלה של ההכרה? האם הן מצליחות יותר מן האחרות להראות משהו מאין סופיות ההכרה?
[עכשיו נדמה לי לרגע שבשיר "אֵי נעלם ילדִי" קין הוא ילדִי, הנראֶה על פני הארץ והנעלם בתהום].