בכל זאת בדִמיונו היה הציוּר לא רק אֵין סוֹף הרעיון אלא גם אין סוף המִשטחים המוחשיים שלו, או כמעט אֵין סוֹפָם, והיה מתפרשֹ לא רק כדי להגיע אל חזיון מרחקֵי הארץ והשמים אלא גם כדי להיות ההִתפרשֹוּת עצמה, שִכבה דקה בתוך העולם, מגיעה כמעט עד דַקּוּת ההפשטה, לא תלויה במקום ובמרחב של השמים ושל הארץ, ובכל זאת הציור היה קצת כמו השמים והארץ, שיש להם זיכרונות עמוקים כל כך בתוך הזמן, ויש להם קשר לאלֹהים, וכאילו היה בו צֵל דמותו של אלֹהים, בלי שתצויר בו דמותו של אלֹהים, כי זה לא היה תלוי כמובן בדמות המצוירת של אלֹהים כמו ב"בבריאת החַיוֹת" ובציורים אחרים, שהיא לא צִלו של אלֹהים אלא רק מין ניסיון קצת כושל להוכיח את קיומו של צֵל אלֹהים בציור, ואחרי כן היה יכול לדַמות שבגלל צִלו של אלֹהים ימשיך הציור להתקיים תמיד, ולא יהיה לו תחליף, וכמעט ראה את אֵין קץ הִתפצלוּת סִגנונותיו ורצונותיו בתוך הזמן הארוך ואת הִשתאוּת בני האדם בגלל כל זה.
ואמנם הדמויות המצוירות והשכבות והאור העליון המצוירים היו עכשיו בעֵינָיו רק הניסיון הקצת כושל שלו, אבל הוא סמך על כך שהדִמיונות מחזיקים את הציוּר. שהמרחקים והגבהים והעומקים האין סופיים וצֵל אלֹהים שבדִמיונותיו הם כמעט צִדקתו של הציוּר.
Jacopo Tintoretto - Paradise טינטורטו
|
טינטורטו. בריאת החיות. |