יום שני, 29 ביוני 2020

עניין צורך הצמצום [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצמצום" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

התחלת השיחה שלנו בקיץ הזה על החיבוּר "מאמר על עניין צורך הצמצום" שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי, חשבתי, היא כהתחלת עונה, שצמחֶיהָ נובטים בה וטְלֶָליהָ ועֲנָנֶיהָ ואורהּ וצלָלֶיהָ נוצרים בה, ויש בה אורך הרוח, כמו בכל העונות. והרי גם השיחות שלנו על חיבורו "אַל תִרגזו בדרך" היו כעונה ברורה בין עונות
והצטרכנו להבין את כל מִלות שֵם החיבור, כאילו אמרו כל מה שיהיה בחיבור. ו"מאמר" הוא מה שהוא אומר אבל לא גומר לומר, כי היה מתקן שוב ושוב את הנאמר, ועל "עניין" צריך לשאול מי מתעניין בשאלת הצמצום, ואין כאן ספק על קיוּם הצמצום ועל הצורך בו, אלא רק השאלה על העניין, וזה מין המשך מסורת הכתיבה של התורה ושל המִשנה, והוא לא מתעניין בהוכחת קיום הדבר אלא בבדיקת משמעותו. וצורֶך כאן הוא קצת כמו מכשול, אמר ישראל, כי צורך של מי הוא, של מי שיצר את הצמצום, אלֹהים, או של מי שחי בתוכו. והצמצום בקבלה הוא מן הפְּנִים, והוא יצירת מרחב ולא הצטמצמוּת של מרחב, והאל עצמו צריך להצטמצם כדי ליצור את המרחב, בשביל העולם, ואלה בעיני הרב אשכנזי סכמות לוגיות, אמר ישראל, ולא דבר כרונולוגי, בתוך תנועת זמן. ואין כאן ספק בצורך. הוא צורך של אלֹהים ושל העולם. 

גם הכתיבה על השיחות האלה תהיה שייכת לעונה, עד הִתחלפותהּ, אני חושבת.  










יום שבת, 27 ביוני 2020

הזהירוּת של הסיפוּר הקצר

תמיד יש לו הקושי הגדול הזה, הצורך להיזהר כל כך מתבניתוֹ שלו, כמעט מאופיוֹ שלו, תבנית חשיבוּת ההתחלה והסיוּם, והמרחק הקצר שביניהם והקשר ביניהם העלול להיות צפוי ונמאס כל כך, תבנית הסיוּם המוכרחה להצדיק את קיומו של הסיום, והעלולה כך להפריז בחשיבותו, תבנית הקיצור והצמצוּם, החיוניים כל כך, כי בלעדיהם הוא לא סיפור קצר, והעלולים בגלל קוצר המקום לנטות אל ההבעות הממהרות מדי אל גודֶל ההשפעה, תבנית המה שלא נאמר, הכמעט מובנת מאליה, העלולה להבליט עצמה כל כך, כיודעת סוד גדול, ולהיות נמאסת כך גם היא. 
מה נותר לסיפור הקצר. כמעט הכֹּל. תמיד. כי תמיד חייו בשטחֵי הארץ והמְרוֹמִים שלו מתקיימים עם הציווּיִים והחֻמְרוֹת, עם החֵרוּת והרַכּוּת, עם הִתמעטוּת וגדוּלה, עד שהוא יכול להרגיש שהם מלאים כל כך, כמעט שלמים. והוא יכול להרגיש שכאילו חֶסֶד נוֹטֶה עליהם. 
    

יום חמישי, 25 ביוני 2020

נדר כגניבה [שיחות עם ישראל פיבקו]

חשבתי שלא אכתוב על "לאחד שגנב נרתיקו של רופא", והרי לא רציתי להתייגע בתיאוּר העלילה שכאן, אבל נֵדֶר כגניבה גבר עלי. 
כי המדרש הזה אומר שאחד שגנב נרתיקו של רופא הוא אליהו התִשבי מתושבי גלעד שאמר אל אחאב חי ה' אם יהיה השָנים האלה טל ומטר, ונרתיקו של רופא  הוא הנֵדֶר, והרופא הוא אלֹהים, וצריך להבין איך אלֹהים, הרופא, לא יכול להסתדר בלי נרתיק הרפואות, בלי הנדר. וכשאלֹהים והגנב לא יכולים לרפא, להשתמש בנדר, הגדרת הנדר כאן היא שנדר לא נמצא אצל אלֹהים ולא אצל האדם, אלא הוא נמצא בין שניהם, הוא אפשרות שנמצאת בין שניהם, וכמו שנרתיק הרפואות במשל מבטיח את חוסר האונים של הרופא כך הנדר מבהיר את חוסר האונים של אלֹהים וגם את חוסר האונים של הנודר. וקיים רק אם שנַיִם אוחזים בו. 
וכן, אמר ישראל, המשל אומר שכל מה שעשה אליהו בנדר על טל ומטר, כשאמר חי ה', הוא רק ברצונו ולא ברצון אלֹהים, זה נדר שנגנב, ואלֹהים מוכרח להשתתף בו, כי זה נדר. ובעצם, כל נדר הוא גניבה, והדימוי כאן הוא נרתיק רפואי, כי נדר בא לרפא נפש חולה, כי ההכרח לנדור הוא בגלל חולי לפי המשל. 

בימים שבאו אחרי כן עזבנו את נדרים, והלכנו אל "מאמר על עניין צורֶך הצִמצוּם" שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי, ויש בהליכה הזאת זיכרון שיחות הקֵיצים הרבות על החיבור "אַל תִרגזו בדרך" שלו. 


[[תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה
[(מלכים א יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אם יהיה השָנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי רבי ברכיה א"ר יסה ורבנן חד אמר בין על הטל ובין על המטר נשמע לו וחרנא אמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו מן הדא (מלכים א יח) לך הראה אל אחאב ואתנה מטר וגו' ומאן דמר בין על הטל בין על המטר נשמע לו איכן הותר נדרו של טל אמר רבי תנחומא

אדרעיה סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו אית דבעי מימר בבנה של צרפית (מלכים א יז) ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי וגו' אמר רבי יודה בן פזי לאחד שגנב נרתיקו של רופא עם כשהוא יוצא נפצע בנו חזר אצלו אמר לו אדוני הרופא רפא את בני אמר לו לך והחזר את הנרתק שכל מיני רפואות נתונין בו ואני מרפא את בנך כך אמר לו הקב"ה לאליהו לך והתר נדרו של טל שאין המתים חיים אלא בטללים ואני מחיה את בנה של צרפית...]

                                             

יום שלישי, 23 ביוני 2020

השָֹפָה העִלֶּגֶת רחוקה מאד וקרובה מאד. קצת כמו האמנוּת [שיחות עם ישראל פיבקו]



כי הכינויים קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, חֵרֶק חֵרָךְ, חרף, נזיק, נזיח, פזיח, שבותה, שקוקה, כינויי הנֵדֶר השבועה החרם והנזירוּת, שאין להם כבר קשר לְשורש ולרובדי שפה, הם המרחב הגדול ביותר הנראֶה לעין של הכינויים, הם הרחוקים ביותר מנדר ומשבועה, והם גם הקרובים ביותר, והרי הם כינויֵי נדרים כִּנדרים, וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות...
אלה חיקויי לשון הקודש שנִשתבשו בפיהם של בנֵי  אומות העולם כשהיו משתמשים בהם בנדרים ובשבועות, אמר ר' יוחנן. וישנה בדבריו ראיית "כֻּלם נקבצו ובאו לך", אמר ישראל, ראיית כל באי עולם באים לבית המקדש עם עִלְגוּת השפה, והשפה העילגת שוות ערך לשפת הקודש, וזו מהות המושג ממלכת כֹהנים וגוֹי קדוש, ישראל מדברים עברית קדושה והם כהנים לכל אומות העולם, ואומות העולם הם כישראל לַכהנים, ושיבוּש השפה שלהם דומה לשיבוש של ישראל. והכינויים, גם של ישראל, הם תמיד שיבוש.   
ועוד יש במה שאמר ר' יוחנן זִכְרוֹן מרחב השפה שדיברו במגדל בבל, שבעים לשון או שפת הקודש, שבעים לשון מול שפת הקודש, ושפת הקודש היא כמו "נדר" ושבעים לשון הם ההרחבה של השפה, כמו הכינויים. ובכינויים, מכבדים כל צליל הדומה לשפת הקודש מפני שהוא מתכוון לשפת הקודש
ועל דברי ריש לקיש, הכינויים הם לשון שבדו להם חכמים, אמר ישראל הכינוי הוא בְּדָיָה, ואז, כשהנודר מוסיף אותו לנֵדֶר, יש בנדר  ממד של בדיה. ריש לקיש היה אמורא ושפת המִשנה כבר לא היתה לגמרי שפתו, כבר לא כל כך חיה, ובכל שימוש בה יכלה להיות גם בדיה. והבדיה מוסיפה חיים אחרים לעברית הלא חיה, חשבנו. קצת כמו שבְּדָיַת האמנוּת מוסיפה את חייה שלה, חשבנו. 


[משנה א,ב  האומר קונם, קונח, קונס--הרי אלו כינויים לקרבןחרק, חרך, חרף--הרי אלו כינויים לחרםנזיק, נזיח, פזיח--הרי אלו כינויים לנזירותשבותה, שקוקה, נדר במותא--הרי אלו כינויים לשבועה.]

[שמות יט. וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃


[ישעיהו. ג וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ

מלבי"ם על ישעיהו ס ד שאי סביב עיניך", לארבע רוחות העולם "וראי כלם נקבצו" ולא למלחמה רק "באו לך", שכל העכו"ם יבואו ללמוד תורה ודבר ה' "ובניך יבאו עמם מרחוק":]



                                                       

Untitled (Rome)

                  Cy Twombly (b. 1928) 


יום רביעי, 17 ביוני 2020

יופי בעמידה מול רעיוֹן אבל גם דליחוּת באי-העמידה מול המציאוּת [שיחות עם ישראל פיבקו]


עכשיו, בשיחות הנמשכות, ממרחק, לא המשכנו אל קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, חֵרֶק חֵרָךְ, במִשנה, אלא שאלנו על התחלת נדרים בתלמוד בבלי, וישראל אמר כשהם שואלים מיד בהתחלה על מסכת נזיר בהשוואה למסכת נדרים הם רוצים התאמות בין המסכתות במשנה, כי הלימוד אצלם הוא אינטלקטואלי, בודק רעיונות, לא שייך לחיים היומיומיים שלהם, הרחק מהעברית החיה בארץ ישראל. וכשאין התאמה הם רוצים לברר למה יש חריגה
היופי של בבלי הוא בעמידה מול הרעיון, אבל יש גם דליחוּת באי-העמידה מול המציאוּת, אמר, כשהעברית כמעט לא חיה, בגולה, והיא כמעט נושקת לתיאולוגיה, לניסיון להסתכל על העולם מנקודת מבטו של אלֹהים. ובנדרים זה קשה במיוחד, כי בנדרים יש הכנסת החיים לתוך הרעיון. נדרים הכי קרובים להשקה בין רעיון והחיים עצמם. בין שָֹפָה ומה שמחוּץ לה. הנודר מוסיף קדוּשה במקום שלא היתה בו קדוּשה. 
וכשהם משווים את מסכת נדרים למסכת נזיר, כי הם לא רוצים סדקים בְּעולם האידיאה שלהם, אמר, הם לא שמים לב לכך שבארץ ישראל נעשתה הפרדה בין נזיר ונדרים מפני  שנזיר בתנ"ך הוא לעצמו. לשמשון, נזיר אלֹהים, מבטן אמו, היה תפקיד מעם אלֹהים. הנזירוּת הביאה אותו להיות שופט, מנהיג. והמִשְנָה מפרידה בין נזיר ושאר נדרים כי לנזיר יש אופציה להיות מנהיג. 

[אחרי כן דימיתי את כל כינוּיֵי נְדָרִים כסדקים קטנים ורַבּים בשְֹפַת הנֵדֶר ]


[תלמוד בבלי מסכת נדרים פרק א
דף ב,א משנה  כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר:
דף ב,ב גמרא  כל כינויי נדרים כנדרים מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים

משנה. מסכת נזיר: פרק א

א,א  כל כינויי נזירוּת כנזירוּתהאומר אהא, הרי זה נזיר; או אהא נווה, נזירנזיק, נזיח, פזיח--הרי זה נזירהרי אני כזה, הרי אני מסלסל, הרי אני מכלכל, הרי עליי לשלח פרע--הרי זה נזירהרי עליי ציפורים--רבי מאיר אומר, נזיר; וחכמים אומרין, אינו נזיר. ]



                                                


                                              



יום שני, 15 ביוני 2020

שוב גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי [ ירושלמי, נדרים. שיחות עם ישראל פיבקו]

למה יִדֹּר וגם נֵדֶר, הִשָּבַע וגם שְבוּעָה ["אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה..."], כמו כפילוּת, או מין לשונות ריבויים, שואלים בתלמוד הירושלמי, והם אומרים "מיכָן שכינוּיֵי נְדָרים כִּנדרים" כי מה שנראֶה כמיותר ב"ידֹּר נֶדֶר" וב"הִשָּבַע שבוּעה", בריבוי השפה, אינו מיותר, הוא כינוּיֵי הנדר וכינוּיֵי השבועה. שהם עצמם הרחבה בתוך השָֹפָה.  
ולמה יִדֹּר" נהיה בעיניהם דומה ל"הִשָּבַע" ול"גֻּנֹּב", והרי הוא פֹּעַל נטוי והם צורת המָקוֹר, אלא הם כולם שייכים לאותה הבעַת הלשונות הנראות כריבוי או ככפילוּת, עם נֵדֶר, גֻּנֻּב, הִשבע, אותה הבעַת הלשונות שהמִלים הנאמרות בהן כולן בעלות אותה חשיבות.
וכשהם אומרים שכבר במקרא יש כינויי נדרים, ושהכינויים והדבר עצמו הם אותו הדבר במקרא, הם לא יודעים מהו הדבר עצמו ומהו הכינוי, אמר ישראל, אבל בגלל זה יכולה המִשנה לומר "כינויי נדרים כִנדרים", ואז היא צריכה לברר לעצמה מהם הכינויים. 
ומפני שיִדֹּר ונֶדֶר שניהם בנבואה, הם שניהם בעלי אותו ערך, אמר ישראל, וכאשר רבי עקיבא אמר כל התורה קודש ושיר השירים קודש הקודשים, וחתם את קדוּשת השָֹפָה לבדה, בתקופה שאין בה בית מקדש וכהן ואין קדוּשת השפה, הוא חתם את קדושת השפה דרך הגוף, שהרי שיר השירים עוסק בקדושת הגוף, זכר ונקבה בראם, התחלתם במין, כי השפה קשורה לגוף. ובגלל קדוּשת השפה של המקרא יש לראות בכל מִלה בו משמעות משלה. 

ושוב על "גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי", כי גֻּנַּבְתִּי כאן זקוק לגֻּנֹּב, המקור, שהוא כמין זִכְרוֹן עבר רחוק ולא לגמרי ידוע של הפֹּעַל, ושבהִמצאוֹ ליד הפֹּעַל הנטוי גֻּנַּבְתִּי הוא מזכיר לו שישנו מרחב של משמעוּת הפֹּעַל שאינו מגודר על ידי זמן וגוף. ואולי, כמו בעינֵי התלמוד הירושלמי, דומה כאן גֻּנֹּב לכינוּיֵי נְדָרִים שהם כִּנְדָרִים. שהם עוד מרחב.   


[במדבר ל: .  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה
בראשית: כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים

[התחלת מסכת נדרים בתלמוד ירושלמי: 
משנה
כל כינויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועת כשבועות נזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן:
גמרא 
 כתיב (במדבר ל) איש כי ידרמה ת"ל נדראלא מיכן שכינוי נדרים כנדרים.  (שם) או השבע מה ת"ל שבועהאלא מיכן שכינויי שבועות כשבועות.  (ויקרא כז) אך כל חרם מה ת"ל יחריםאלא מיכן שכינויי חרמים כחרמים.  (במדבר ו) נדר נזירמה ת"ל להזיראלא מיכן שכינויי נזירות כנזירותעד כדון כר' עקיבה דאמר לשונות ריבויין הןכר' ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה.  (בראשית לא) הלוך הלכת (שם) נכסף נכספת (בראשית מ) גונב גונבתי מנלן איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברומה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשהאלא מיכן שכינויי נדרים כנדריםוכינויי שבועה כשבועה    ]