יום ראשון, 28 בפברואר 2016

כָּל בְּכוֹר

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא. [שמות]
וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. [שמות]


דיברנו על היחס של אלֹהים לקורבנות הבכורות, והזכרנו את המִנחה שהביא הֶבֶל לאלֹהים, שהיו בה מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ, וחשבנו שאלֹהים שעה אל הֶבֶל ואל מנחתו בעיקר בגלל הצורך שלו בבכורות, הצורך שהבכורות יהיו לו, כמו ב"קדש לי כל בכור..."
דיברנו על כך שהצורך של אלֹהים בבכורות ובקורבנות הבכורות הוא הצורך שהבכורות יהיו כעֵין מעשה הבריאה שלו, שישמרו את דימוי הבריאה, אחרי שהם נבראים על ידי האדם ועל ידי הנפשות החיות האחרות ולא על ידיו.
חשבנו שהיחס של אלֹהים לקורבנות הבכורות הוא עצום מן היחס של בני האדם אליהם. כי בעיניו הם לא נועדים להראות את מעמדו של האדם מול האלֹהים אלא הם מראים שוב ושוב את דימוי הבריאה בצלם ובריאת הנפשות החיות. החזרה דרך הדימוי אל הבריאה בצלם ואל בריאת הנפשות החיות, אף על פי שישנם בה הגופים המוחשיים [של הבכורות], יש בה ההפשטה, הרעיון, של הבריאה בצלם ושל בריאת הנפשות החיות. ההפשטה הזאת היא עצומה, מפני שאין בה ההתקלקלוּת שיש בבריאה עצמה.   
דיברנו קצת גם על קין, הבכור שהתריס נגד אלֹהים כשהביא מִנחה מפרי האדמה  וכשגרם את המוות הראשון וכשבנה עיר, ואילולא היינו צריכים להפסיק את השיחה בוודאי היינו מנסים עוד להבין את היחס של אלֹהים לקין, הבכור, שלא נברא על ידי אלֹהים, אבל היה צריך להיות כעֵין נברא על ידי אלֹהים.   

 [היכולת לפדות את הבכורות, היא רק לכאורה סותרת את הצורך בקורבנות הבכורות. יחד אתה יכולים הבכורות להיות בעת ובעונה אחת כעֵין החוזרים אל הבריאה הראשונה והמקיימים את התולדות הנמשכות של בני האדם ושל הנפשות החיות.]   


[בוודאי היינו גם מנסים להבין עוד את הצורך של אלֹהים בדימויים, כי גם כשנטע את  גַן בעדן יצר אלהים דימוי, כי הגן הוא תמיד לא רק מקום אלא גם דימוי של מקום. בוודאי היינו מנסים להבין מדוע אלֹהים נזקק לדימוי, הנשֹגב מן המקום.]    

יום שני, 15 בפברואר 2016

סֵפֶר דומֶה כל כך

קיבלתי במתנה את הספר  Flemish and Dutch drawings from the 15th to the 18th century
הוצאת  little, brown and company, 1963, שהוא חלק מסדרת ספרים, ששניים ממנה, "רישומים איטלקיים מהמאה ה15 עד המאה ה19 "  ו"רישומים ספרדיים מהמאה ה10 עד המאה ה19 ", הכרתי לפני שנים רבות. הספר הזה דומה כל כך לַשניים שכבר הכרתי וקשור אליהם כל כך עד שהיה נדמה לי שההסתכלוּת בו היתה גם מין הסתכלוּת מן ההתחלה בהם, או כמין הסתכלות מן ההתחלה בתולדות הרישום.  
בספר מוצגים כמובן גם רישומים די רבים של רמברנדט, ונכתב שם שייתכן שסגנון הרישומים של רמברנדט הושפע גם מהטכניקות של הרישום של מזרח אסיה. ובאמת, נדמה שהרישומים של רמברנדט מציגים את תוצאותיהם הסופיות לגמרי של חקירה ושל לימוד כמעט כאילו הושגו בלי המאמצים הארוכים של  החקירה והלימוד. כאילו בשל יכולת וירטואוזית. אבל בעצם בשל ריכוז עצום של הידיעה.    
אני משווה את זה דווקא למה שעשה ליאונרדו דה וינצ'י, שנדמה שחזר שוב ושוב אל אותה דרך הסתכלוּת, אל מה שעדיין היתה יכולה לגלות לו, וכמו תיעד בתוך הרישום את החזרה הזאת עד שהרישום כמעט נהיָה הבעַת תולדות ההסתכלוּת. לא כמו רמברנדט, הוא היה זקוק להבעת תולדות ההסתכלוּת. בעיניו הן נִשְמַת הרישום.      
רמברנדט בוודאי היה יכול לסמוך לא רק על הלימוד והחקירה שלו ושל הרישום המזרח אסייתי אלא גם על ההסתכלות של ליאונרדו דה וינצ'י ושל אמנים אחרים מן העבר, אבל חשבתי בעיקר על זו של ליאונרדו דה וינצ'י בגלל החתירה שלה אל ידיעת כמעט הכֹּל. אחריה כבר יכול הרישום המהיר של רמברנדט להיות כמו סיכום של עיקר ידיעת הכֹּל. 
והמחשבה על השפעת הרישום המזרח אסייתי כמעט נטמעת בתוך המחשבה על השפעת תולדות הרישום המצטברוֹת. 
רישומי הנופים המוצגים בספר מראים את ההתפתחוּת של הרישום הפלמי וההולנדי בתוך התולדות האלה. הרישום "ליד הנהר" של צייר הנופים Jan van Goyen [1596-1656] רחוק מרישומי הנופים של הרנסנס, ויש לו עולם משלו, וכאילו הוא עצמו שט בעדינות על פני מים שוקטים ורַבִּים. כמו רישומים וציורים של נופים הולנדיים רבים הוא נינוח מאד בתוך הידיעה החדשה שהושגה. 


[ועוד על דמיון החזרה אל הסתכלוּת מן ההתחלה. היתה בו גם חזרה גם אל ההרגשה הראשונה שיצרו הספרים  - שהרפרודוקציות של הרישומים בהם הן כמעט הרישומים עצמם.] 




      רישום אחר של JAN JOSEFSZ. VAN GOYEN                                    
JAN JOSEFSZ. VAN GOYEN ; RIVER LANDSCAPE WITH FISHERMEN ; BLACK CHALK AND       GREY WASH 











יום רביעי, 3 בפברואר 2016

כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה.

 י' דיבר על "עץ נחמָד למראֶה" שבספר "בראשית", כי רק על העץ נכתב שהוא נחמד למראה, ועל המאמץ שהתאמץ אלֹהים בהקמת הגן, והיה נדמה שגם המִלים "ויהי האדם לנפש חיה" הסבירו לנו מדוע רק העץ נחמד למראה ומדוע בני האדם חומדים אותו. כי הוא לא נפש חיה והוא לא בצֶלֶם אלֹהים, הוא דַק מהם, דק מאד, כמעט כהפשטה של החיים, שאליה יכולות הנפשות החיות להתגעגע כל כך. ובעצם יש גם דבר טמיר בכמעט ההפשטה הזאת, שהנפשות החיות המלאות הלא דקוֹת שואפות אליו, והן חומדות את העצים ואת הטמיר הרחוק, ולא מגיעות עד אליו. 
ו"נחמָד למראֶה" הוא תיאור דמותו ומהותו של העץ ולא רק של יופיו, ובני האדם החומדים את העץ מבקשים לראות בדמותו גם משהו מדמותם שלהם. הם מבקשים לראות בַּדַּקּוּת העדינה של העצים משהו מכמיהותיהם, מרגשותיהם, ואת עדינותם שלהם, ולרגעים נדמה להם שהעצים הנחמדים למראה אכן מראים גם משהו מדמותם שלהם, אבל כמה שיבקשו להתקרב אל העצים יישארו העצים כיצורים כמעט לא מושֹגים, המתערבבים בדַקּוּת האוויר. 

[האם כשחוה ראתה שהעץ נחמד להשֹכיל היא ראתה משהו ממה שכבר הכירה בעצי הגן האחרים, או שלראשונה ראתה את הדבר שאלֹהים ראה ב"כל עץ נחמד למראֶה". והאם כשראתה שטוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניִם ראתה גם כן את מה שראה אלֹהים או שהיה זה דבר שרק היא ראתה, אולי כמין התגלוּת לפני הגילוי שתספק לה אכילת הפרי.]