יום שלישי, 22 במרץ 2016

עוד על "האחיות" של ג'יימס ג'ויס

בעת ובעונה אחת נדמה שהאחיות הן לא חלק מסיבת הפורענוּת שבסיפור ושהפורענוּת תלויה בהן. כי האחיות, האב פלין, הילד ומחשבותיו, דודו, דודתו, קוטר הזקן, הפורענוּת והמוות, שהם כולם, במידה שווה, סיבת הסיפור, משפיעים זה על זה כמעט כאילו הם כולם הסיבות זה לזה.  
 כך, כשהסיפור כמעט לא זקוק להתפתחוּת עלילתית וסיבתית, נדמה שאיזה סוד מרחף על כולו, שסוד הפורענות שאירעה לאב פלין, הוא רק חלק ממנו. 
אבל לא סוד מרחף על הסיפור, אלא שוויון כל הדברים, הכמעט חרישי, שבתוכו  יכולה הפורענות להיות ברורה ומסתורית כאחת, ידועה ומזעזעת כאחת. כי היא, כמו  שאר הדברים בסיפור, מובהרת חלקית על ידי כל הדברים האחרים.
הסיפור לא מוביל אל הפורענות אלא כמו נוצֵר אותה בכל רגעיו, ואף על פי שתיאור הפורענות מתרחב מאד לקראת סוף הסיפור, כמין הבהרה של הפורענות, היא נמצאת בשלמותה בכל הסיפור, בתוך השוויון החרישי. היא כמעט מחרידה בסיומו של הסיפור, אבל שוכנת בו מתחילתו, כמו שחֶלקַת שָֹדֶה שוכנת בתוך נוף.  
 לרגעים נדמה שהסיפור זקוק להצגה של קונפליקטים או של אפשרוּת התפתחוּתָם  כמין סיבות מסוג אחר בתוכו, כמו ב"ואחר כך אמרה בערמומיות: את יודעת, הרגשתי שמשהו מוזר עובר עליו בזמן האחרון", אבל הסיפור אינו פונה אל הקונפליקטים, אינו חורג אל הדברים הבולטים התובעים לעצמם זכויות מיוחדות.       

[גם הסיפור "המתים", שגם בו שתי אחיות החיות יחדיו [הדודות של גבריאל], לא פונֶה אל התפתחוּת עלילתית וסיבתית ואל התפתחות קונפליקטים, וגם הוא נסמך במידה שווה על כל הדברים המתוארים בו. האחיות, גבריאל, גרטה, פרדי מאלינס ואִמו, מיס אייבוֹרס, השיחה על הטֶנור האפריקאי השחור, השיחה על הנזירים הישֵנים בארונות הקבורה שלהם, הנאום של גבריאל, המרירוּת, הפורענות, המוות, כולם מצליחים להיות סיבת הסיפור.








   






   

   


   





יום שבת, 12 במרץ 2016

על עַזוּת הידיעה ב"עזה כַּמוות. סיפורי אהבה" של סטנדאל.

האהבה בסיפורים היא כמין רעיון גמור, שאין בו ההִשתנויוֹת שיֵש  בחיים, וכמובן ישנה בה גם ההליכה אל המוות, אבל נדמה שהיא עזה כמוות  בעיקר בגלל עַזּוּת הידיעה שבסיפורים
זאת הידיעה השלמה, שכמו מוליכה את  הסיפורים בִּגדולוֹת. 
והכתיבה ההולכת בִּגדולוֹת, והמַכִּירה אותו סוג של אהבה שהוא  "...אהבה-תשוקה, זו הניזונה מקורבנות גדולים, מתקיימת כל עוד היא אפופת מסתורין, ותמיד מצויה כפשֹע מן האסונות האיומים ביותר " [תרגום אירית עקרבי], כמו ניזונה גם היא מקורבנות גדולים, ומצויה כפשֹע מקִצָהּ שלה. אין לה ההִשתנויוֹת וההִסתעפויות הקטנות שאליהן תוכל לפנות.  
ובתוך הידיעה השלמה הזאת נהיים ההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות המתוארים שווים זה לזה בחשיבותם. אף על פי שנדמה שסיפורי אהבה ירצו להחשיב יותר את האהבה, הרי כשההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות מופיעים כרעיונות מוחלטים בתוך הידיעה השלמה, הם כבר אינם יכולים להיות בעלי ממדים שונים.  
המתרגמת כתבה ב"אחרית דבר" שההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים [כרוניקות] נותנת כביכול תוקף של אמת לסיפורים, ושבהמצאַת מְסַפרים של כתבי יד וטשטוש הגבולות בין תרגום, עיבוד, שִכתוב, חיקוי וסיפור מקורי מבקש סטנדאל גם לעורר את השאלה על עצם מהות הכתיבה. 
 ובעצם, ההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים והמצאת כתבי יד וסופריהם הן גם חלק מהבעת הידיעה השלמה. 
ונדמה שב"אם המנזר בקסטרו", בדברי מתרגם כתבי היד, "דומני כי הסגנון המעודן והמאוזן כל כך של תקופתנו לא היה מתיישב כלל עם המעשים המסופרים בהם ובעיקר לא עם הרהוריהם של המחברים", גם מובעת האמונה של הסופר בַּידיעה השלמה העזה. ונדמה שבדבריו של מחבר אחד מכתבי היד, "את הפורענויות האיומות שיהיו נושאו העגום של הסיפור הזה, אי אפשר לזקוף לחובתה של אף לא אחת מן הדמויות שאני עומד להציג לפני הקורא", מובע משהו מן האמונה בשוויון כל הדברים המתוארים בסיפורים.     
כשקראתי עכשיו בסיפורים האלה היה נדמה לי לרגעים שהידיעה העזה שלהם כה רחוקה, זיכרון נִכסף בקצה העולם