ממי יֵצֶר הרע [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו].

 

ואחרי כן דבר אחר, ״עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל״. שוב מעמד הר סיני, אלא מלך גדול זה יצר הרע, וממי יצר הרע, שאלנו, אלא יצר הרע בא ממעמד הר סיני. והם יחדיו, אמר ישראל, כלומר יש קשר בין גילוי ה׳ לעם ויצר הרע. הגילוי מביא את יצר הרע. יצר הרע הכרחי שם. ולא שייך לאדם אלא לרצון של האל להתגלוֹת. ושאלנו בשיחה שלנו על הפסוק ״אלה אלֹהיך ישראל״, כי המדרש מעתיק את הפסוק ממעשה העגל, הפסוק על רצון האדם, אל רצון האל במעמד הר סיני, וראינו כך את ערמומיות המדרש. וחשבנו שיצר הרע אצל אלֹהים, הרצון להתגלוֹת, הוא יצר הקיום שלו. הוא גם היצר המושך אותו אל מה שהוא יוֹצֵר, הלא שָלֵם, להמשיך גם בעַם לא שלם. 

ושוב איש מסכן וחכם הוא משה. וישראל אמר וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר מיצר הרע של אלהים.

 

 

[היום, בגלל ״כולנו אחים״ המצוי עכשיו, המְכַזֵּב עכשיו, נזכרתי בדברי יעקב, ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא״ (בראשית כט), והרי לא אחי אביהָ הוא, וחשבתי שוב על העם הלא שָלֵם, על הצורֶך של עַם להיות לא שלם.] 

 

 

 

ו ד"א עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה, שנאמר (שם /שמות ל"ב/) למה ה' יחרה אפך בעמך וגו', ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. 

 

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא

 

יוֹמנסִפְרוּת 37 כשקראתי את ״השתקפויות בעין זהב״

 

היה נדמה לי שרוח עמוקה וגם שובבה תִרגמה רוח עמוקה וגם שובבה, והיתה לי הרגשת תואַם הרוחות האלו אף על פי שלא הִכרתי את רוח המקור, אלא כאילו הִכרתי אותה בתוך התרגוּם, וכאילו נהיָתה גם בי הרגשת התואַם כשנענֵיתי מאד לרוחות האלו.   

כך נעניתי לעומקים ולשכבות הדקות ולמהירוּת-התגלוּת הדברים הגמורים, למהירות-הופעתם כמין הכרח [כגון ״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה...״], או כמין דין שנעשה זה מכבר. 

והרי הכרחיוּת הדברים מובנת מאליה במעשיהָ של אמנות טובה, חשבתי,   

 וכך, גם חשבתי שמידת הרֶשַע המופיעה בעומקים ובשכבות הדַקּוֹת הכרחית, כמעט כמידה הכרחית בעולם, ודימיתי לי שהיא עצמה נמשכת ומתמלאָה בַסיפורים של פלאנרי אוקונור, אולי רק בשרירוּת דמיוני, כשראיתי חלקיקֵי הבעה דומים ביצירות האלו. 

סוף ״השתקפויות בעין זהב״ לא הפתיע אותי, כאילו היה גם הוא הכרח, והיה נדמה לי שקארסון מקאלרס היא המרחפת כידעונית, היודעת המוחלטת, ושוב, לרגע, חשבתי על הסיפוּרים של פלאנרי אוקונור. 

וחזרתי וקראתי על הטַוָּס המדאיג, ״תראי...טווס במין צבע ירוק מחריד. עם עֵין זהב אחת ענקית. ובתוכה כל מיני השתקפויות של משהו זעיר, ו...״, כשטַוָּסִים אחרים מן הִספרוּת ומחוצה לה הופיעו לנגד עינַי. 

ועוד המשכתי לחשוב על התרגוּם כי הוא עָדִין מאד.

 

״״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה על מריצת דשן הוא דקר כושי למוות...״

״הם חשו כי יש בה קו אישיות החומק מן העין. למען האמת היתה האישה רפת-שכל במקצת״

״...הציפור עדיין חיה והוא הלם בגולגולתה בפזיזות ואחר כך השיב אותה לידיה של אליסון...״ [הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס. מאנגלית: ענת עינהר. הוצאת כתר]

 

                                                   

 

 

 

 

*

 

 

  

 

 

 

 

 

 

*

 

 

  

 

*

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 36 עוד על הדוֹמים הלא חיים.

 

כשקראתי שוב ב״שִבעה סיפורי דיוקן״ נזכרתי כמובן בדיוקנאוֹת הרומאיים הריאליסטים שנעשו על פי מסכות מוות, וב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, התמונה היכולה להַראוֹת את דמוּת אלֹהים, התמונה שהיא הדומה הלא חי, ובאי-יכולתה של הסִפרוּת להראוֹת את דיוקנאוֹת הציוּר והפיסול, את תמונות הציוּר והפיסול, שהם הדומֶה הלא חי היכול להחריד בדמיונו לחי, בהיותו כמעט הלא חי כחי, המֵת כחי, וחשבתי שהדומה הלא חי, בתמונה האסורה, יָכֹל להחריד גם את אלֹהים. 

וכל כך הרבה תיארה הסִפרוּת את התמונות האלו ויצרה עלילות של הדומים הלא חיים המחרידים האלה ושל החיים המושפעים מהם, ולא הראתה את הדבר האסור ב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, את התמונה עצמה, הדיוקן גופו, הכמו-מת הדומה לחי. 

נזכרתי בסיפור ״הוֶנוּס מֵאִיל״ שהפחיד אותי מאד בימי ילדותי, כאילו ראיתי אז את הפסל ההוא ממש. כמובן, חשבתי, הרי הסיפור הזה ושִבעת סיפורי הדיוקן מראים את הדומֶה הלא חי של הסִפרוּת עצמה כשהיא מתארת דיוקנאות ודמויות ומעוללת את עלילוֹת החיים והמוות של דיוקנאות ושל דמויות, עלילות שהדיוקנאות של הציור והפיסול אינן יכולות ליצור. 

 

 

 

״עיניו השחורות של הישיש המצויר ניבטו לעברו כה מלאות חיים, ובה בשעה כה מתות, שעל כורחו נמלא לבו בהלה...״

״...הנוגה הבהיר, שהלבנה המלכותית הציפה בו את הלילה, עוד עצים את הרושם הבהיר הזה: הבד נעלם, וקלסתרו המבעית של הישיש ניבט מן המסגרת כמו מבעד לחלון״ [הדיוקן, נוסח ראשון, גוגול. תרגמה מרוסית נילי מירסקי]

 

 

״מהיותי עייף במקצת ומיואש מלהעלות על הנייר את דמות-דיוקנה השֹטני של האלילה...״

״מששבה אליה הכרתה, ראתה את המפלצת, או כפי שהיא חוזרת ואומרת, את האלילה מונחת ללא תנועה...ובזרועותיה בעלה, וגם הוא ללא תנועה, אז נשמעה קריאת התרנגול, ובו ברגע ירדה האלילה מן המִטה, שמטה את גופת-המת...״ [הוֶנוּס מֵאִיל, פרוספר מרימה, מכל העולמות מבחר סיפורים, הוצאת יוסף שרברק בע״מ, תל אביב]

                                                   

 

 

מְצוֹדִים גְּדוֹלִים המצווֹת [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שַבנו היום אל עניין מְצוֹדִים גְּדֹלֽים ואִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וקראנו בקֹהלת רבה ״דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו״, 

ועיר קטנה כאן זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, זה מעמד הר סיני, אמר ישראל, וחז״ל חושבים שבו קיבלו את המצוות, ואלֹהים בנה מצוֹדים גדולים, אלו המצווֹת, ואיש מִסכן וחכם מילט את העיר, זה משה, מילט מן המצווֹת, והמדרש לא פונה להתגלוּת של נתינת תורה אלא אל המצווֹת, מצמצם את מושג התורה למצווֹת, אמר ישראל עוד, וזה מהלך היסטורי של חז״ל בתוך הויכוח על מצווֹת בין ישראל והעמים. כי ישראל נשארו עם כל המצווֹת. והמצוֹדים שבנה אלֹהים הופכים את מעמד הר סיני למעמד המצווֹת. ופאולוס טען שאם תיקון העולם תלוי במצוות רבות כל כך אין סיכוי לתיקון עולם, כי בני אדם לא יוכלו לעמוד בהן. ומשה איש מסכן וחכם ראה מה שפאולוס ראה ומילט את העיר מהמצוות. 

ואלֹהים אמר, אומר המדרש, אתם לא זכרתם אותו, אני מזכיר לכם. אבל כך מזכיר לכם גם את המצווֹת. את האיש שמילט וגם את המצוֹדים. 

 

דיברנו עוד קצת על איש מִסְכֵּן וחכם, כי לא ידענו לגמרי מהו מִסְכֵּן, ונזכרנו גם בעָרֵי מִסְכְּנוֹת, ולא רצינו את הפירוש האומר סוכן, לוקח מִסים, אלא חשבנו על קִרבה לסַכָּנָה, וחשבנו שאיש מִסכן קרוב לסכנה, וכן, שמשה היה תמיד קרוב לסכנה.  

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

 

קהלת רבה. ה דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר (שם /שמות י"ט/) כל הנוגע בהר מות יומת, ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו'. 

 

 

שמות א: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה-