יום רביעי, 27 במרץ 2019

כשאני חוזרת אל הציוּר של בוטיצֶ'לי ואל תיאורֵי יְפִי הנער ב"מוות בוונציה"

כשאני חוזרת אל הציוּר של בוטיצ'לי שיש בו הבעוֹת היופי הקצת מופרזות, אני מסכימה לחשוב שהיופי הזה הוא כמעט מה שנכספתי אליו בדִמיוֹנוֹתַי, כמין הִתגלוּת של מהוּת היופי שאני לא יודעת לגמרי מה היא
הבעוֹת היופי האלו כמעט לא מצטרפות אל הבעוֹת היופי של הריאליסטי לגמרי, של המתפרץ, של הֵדֵי התהומות, של המואפָל, של ההחלשה וההתרחקוּת אל החיוורון ואל הביטוּל, אבל הן נמשכות אל תוך הזמן הגדול
בכל זאת, הרי אני דנה את היופי הקצת מופרז שבציורים מסוימים של בוטיצ'לי ואני כמעט לא דנה את תיאוּרֵי יופיוֹ של הנער ב"מוות בוונציה" ואני תוהה על כך. אבל תיאורי יופיו של הנער ב"מוות בוונציה", הם כבר כנידונים וכמושפעים על ידי ההגיגים והשֹרעפים הרבים כל כך של הסִפרוּת הזאת, אני חושבת. כי הסִפרוּת הזאת מסוגלת לא רק לנטות חֶסֶד לתיאוּרֵי יְפִי הנער אלא גם לדוּן אותם בתוך פניותיהם הרבות של ההגיגים והשֹרעפים
כשהיא שואפת להראות את היופי, הצורה, כהגיג אלוהי, היא דומה לרגע לציוּר של בוטיצ'לי, אבל מחשבותיה והבעותיה ופניותיהן סובבות בה כסערה היכולה להקדיר את ההגיג האלוהי. 
כמעט כמו אַשֶנבאך נהיֶה ההגיג האלוהי בה נתון בסכנה.                  


[" עיניו ראו את הדמות הנאצלת שם על שפת הכְּחוֹל, ובפרץ של התעלות נפש דמה עליו כי מה שמשיג מבטו הוא עצם מהותו של היופי, הצורה כהגיג אלוהי, השלמות הטהורה היחידה, שמשכנה במלכות הרוח, ואשר התגלמותה בצלם אנוש שכולו חמדה וחן הועמדה לפניו על מנת שיסגוד לה."  מתוך "מוות בוונציה", תומס מאן, עמ' 48, מגרמנית: נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה].    
  

                                                 

בוטיצ׳לי [פרט]Madonna of the Magnificat  Sandro Botticelli 



 Sandro Botticelli Madonna of the Magnificat






                         
 Sandro Botticelli The Birth of Venus, c. 1485. UffiziFlorence

יום שני, 18 במרץ 2019

דיבוּרוֹ המִתְפַּנֵּק. ומוות בוונציה.

יופיוֹ ודיבוּרוֹ המִתפנק של יוסף כאן כתשוּבַת היופי וסימן הרַכּוּת והעדנה של הנער שב"מוות בוונציה", הנער עם מראֵה האֵל ומראֵה המחלה, הכמעט ענוגה, ונדמֶה ששני יצירֵי רוחו של תומס מאן אלה, נאצל עליהם היופי הכמעט נשגב, שהוא עצמו כבר תכלית, ונדמה ששני יצירי רוח אלה קיימים גם זה למען זה, ושהדיבור המתפנק נמצא שם למען שניהם. 
אבל כשאני חוזרת מיצירי רוחו של תומס מאן אל יוסף שבספר "בראשית" אני יכולה לדמות שיש לו דיבור מתפנק, ושהדיבור המתפנק מביע את היכולת שלו להיות מצרי, את רַכּוּת היכולת, בלי החַיִץ האיום שבין היותו עִברי ובין היותו מצרי, כי בהיותו רך גם החיץ רַךְ, ושכל זה שייך ליופיו, כי מה ליופי הזה ולחלוקות העמים והארצות, כשהוא עצמו הזִיו הנוהֵר אליהם. 
כמעט כתשוּבַת דְּמוּת הנער של "מוות בונציה" בדמות יוסף שב"יוסף ואחיו", יש מין תשובה הפוכה בַזמן של הדמות מ"יוסף ואחיו" ביוסף של ספר "בראשית". הדיבור המתפנק אצל יוסף של תומס מאן כמדרש, השָב אל יוסף של ספר "בראשית", ורואה בו את הדיבור הזה. בתוך זיו היופי.  

["מדיבורו המתפנק", יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.
["...ביופיו כליל השלמות של הנער, קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש...". מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.          
"ניכר בעליל שחייו שלו עומדים בסימן של רכות ועדנה".   מוות בוונציה, תומס מאן, מגרמנית נילי מירסקי, הוצאת הקבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.]          

   



                                        
 בוטיצ׳לי.   Sandro Botticelli: Madonna of the Magnificat (detail)






    מוות בונציה. תומס מאן.        







     

יום שלישי, 12 במרץ 2019

״כשושנת האגם״ [יוסף ואחיו. תומס מאן]

היא חלמה, איפוא, אשת פוטיפר, כמין הכרח של הסִפרוּת, ושפת החלום שלה היא שפת הסִפרוּת, כמו שפת סִפרוּת בתוך שפת סִפרוּת וכמו חלום בתוך חלום, חלום  מכריע בהיווצרוּת דמותה, הרחק מן הדְּמוּת שבספר ״בראשית״, לא כמאבק בדמות שבספר ״בראשית״ אלא כמין כמיהה אל מה שיכול להיות בה, מה שיכול להתרחב בה מאז ילדותה במשפחת האצילים כשהיתה כ״שושנת האגם השֹחה על פני המים ומחייכת נוכח נשיקות השמש, בבלי דעת, שגבעולה הארוך מושרש בטיט המעמקים הכהים״, ומה שיכול להישאר בה מפנֵי המים ומטיט המעמקים. 
וכמו במין תעתוע היא כמו אחת מהחולמים שבספר ״בראשית״, יוסף והאחרים, אף על פי שהיא אחת מהחולמים רק של הסִפרוּת הזאת, והיא עצמה כאן כחלום, חלום הסִפרוּת הבדויה, עם ההגיונות והשֹרעפים והשָֹפָה הבוראים אותה ומבודדים אותה, רק בהם, והיא מאירה בָּאוֹר היחיד המבודָד, בתוכם, כמעט כמו יוסף, היחיד, שייעוּדוֹ לא רק מה שאלהים יעד לו אלא גם ייעוד היופי, עם הדמיון המסוים של היופי שלו ושלה, הדמיון של מה שהוא תכונה טובה, מַעֲלָה, ודמיון הדברים שנִגְלוּ ליוסף בחלומותיו לדברים הנִגלים לה בחלומה, יחידוּתה, בדידוּתה ויגוֹנה. 
כאן, הרחק מאשת פוטיפר שבספר ״בראשית״, היא נוֹעֶדֶת לפנֵי המים ולעומקֵי הטִיט הכהים.                    
     


[״בסיפורנו ממלאים החלומות תפקיד מכריע: גיבור הסיפור חלם בו מעשי גדלות וילדות, ואנשים אחרים עתידים עוד לחלום בו...״
״היא חלמה איפוא...״, יוסף ואחיו, תומס מאן, עמ׳ 241, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.
״כשושנת האגם השֹחה על פני המים ומחייכת נוכח נשיקות השמש, בבלי דעת, שגבעולה הארוך מושרש בטיט המעמקים הכהים״, יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי. ]    

     
[וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.  לט,ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  לט,ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים.  לט,י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  לט,יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת.  לט,יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  לט,יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  לט,יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל......  
 וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.  לט,כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל....-   בראשית ]     
     



                                   

מתוך ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.           







יום שני, 4 במרץ 2019

דימוי בתוך נוֹף. וכומתת סייסים על הדשא.

הדימוי בתוך הנוֹף הזה, דימוי הטענות הידועות כל כך על יחסי אדם ארץ וטריטוריה, ובכל זאת, מראֵה האדם-הכִּסא-השמשיָה האדומה-המשולש בתוך הנוף מפתֶה את המחשבות. כמו דבורים הבאות אל פרחי השדה באות המחשבות אל המראֶה הזה, להגיע אל תוככי המראֶה
ולַתמונה, לַתמונה המצולמת של האדם-הכסא-השמשיה האדומה-המשולש, יש  זִכרונות מתמונות אחרות, מתמונות האמנות, משטחי הציורים, מהתבלטות האובייקטים של הציורים, מבידוד האובייקטים, מהפתעת הבידוד שלהם
ונדמה לי שאחד הזכרונות שלה הוא מהרישום "כומתת סייסים על הדשא" של יוזף בויס. כומתת הסייסים בתוך השטח הגדול וכל מה שהיא עושה שם, בכל השטח הזה רק היא, כמעט בכל העולם רק היא.
וכאילו טעיתי, כי יוזף בויס אמר שתוכן הרישומים שלו הוא שאלת החירוּת האנושית, גם אם כל מה שאתה רואה הוא כומתת סייסים על הדשא, ומה לאחיזת הטריטוריה של האדם-הכסא-השמשיה האדומה ולשאלת החירות האנושית של בויס, אבל הרי האדם-הכסא-השמשיה האדומה נראים בתוך הנוף כמעט כמו כומתת הסייסים בתוך העולם, שאין אחֵר לו.


                    

Martin de Lucas [" investigates relationships between individuals, the landscape and the territory" Aesthetica Magazine
  [.  
"Interested on the relationships between people and the territory of a planet, the Earth, that transcends us in age and about which we have a strange, and intense, sense of ownership." [ http://martindelucas.com/img/pdf/english.pdf       ]



 כומתת סייסים על הדשא, 1969 יוזף בויס