יום ראשון, 31 במאי 2020

מה שההתחלה לכאורה לא אומרת. מסכת נְדָרִים. מִשְנָה [שיחות עם ישראל פיבקו]

היא מתחילה ב"כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים,...", כאילו בלי מרחב גדול וגבוה, בלי הסבר, כאילו ההתחלה עומדת לעצמה, וכך גם מתחילה המִשְנָה כולה, "מאימתי קורין את שְמַע בערבית", כיכולה להתחיל בכל נקודת מקום וזמן כאילו היא ההתחלה המוחלטת שלה, אבל יש בהתחלה הזאת ידיעה של דבר שהיה לפניה, שחודר אל תוכה, מה שהיא לכאורה לא אומרת, כי היא רוצה לומר שאי-אפשר לבוא לתורה שבעל-פה בלי ידיעת הסַבטקסט, שהוא עולם הנבואה, שהוא לפני ההתחלה שלה אבל גם בתוך ההתחלה שלה ובכולה, כמו נאמר בה כבר, בקרקעיתהּ
והמִשְנָה היא העוגן של תורה שבעל-פה, אמר ישראל, סיכום תקופה של תורה שבעל פה, ובחתימה שלה יש ויתור על חזרה אל אוטונומיה, וישנה יצירת מרחב של חשיבה שאינו קשור יותר במקום. רבי יהודה ראה כבר חורבן של התרבות העברית, אמר, וראה שצריך לעבור ולהוציא את התורה שבעל פה אל מחוץ לזמן המסוים. וכשהיא כבר כתובה, והיא רעיון מנותק מזמן ומקום, כל אדם יכול לקרוא בה וללמוד אותה. מכל העמים. 
והתחלת מסכת נדרים כאילו בלי הטקסט הנבואי, אבל ישנן כאן יחדיו המִלים "כינויֵי" ו"נדרים", מן החוכמה ומן הנבואה, וההתחלה מטשטשת את שאלת חוכמה מול נבואה, כשהיא נוגעת בסַבטקסט הנבואי, בַליבה, בלי להסביר אותה.
ועוד. כינויים הם רק בשָֹפָה, והתחלת נדרים במִשנה היא על השָֹפָה.   

[כינויים. מלשון חכמים. 
נדרים. מלשון המקרא ]
[פרק א - משנה א


כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ  שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר ]




                                       


יום רביעי, 27 במאי 2020

כבר יצאנו מרשוּתוֹ [שיחות עם ישראל פיבקו]

כמעט כחום היום הִגענו אל קצֵה השיחות על המדרש, אל זקנֵי ישראל בגולה האומרים יצאנו מרשותו ונהיֶה ככל העולם, וכמעט בקצה ראינו את ההשתוקקוּת של אלֹהים אל ישראל ב"וכאשר נשבע לאבותיך, ואמר מלך אסור ברהטים, ואין אסור אלא שבועה שנאמר ואָסרה אִסָּר על נפשָהּ, לפיכך אינו יכול לעבור שבועתו...", כי אלֹהים הנשבע כאן יכול לאסור על נפשו כמו שאִשה אוסרת על נפשה, ויש כאן השוואת אלֹהים לאִשה דווקא, הגדרת אלהים כאִשה, וב"בראשית" מישהו ימשול באִשה, וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ, ואף על פי שבשפה התנכית האִשה קובעת את פניוֹת ההִסטוריה, היא מוגדרת כמי שיש לה תשוּקה אל המוצָא שלה, אל המקור שלה, האיש. 
והתשוקה נפלאה והרסנית וכמו נוגעת בדבר שורף, אמר ישראל, וכשהמדרש הופך את אלֹהים לאִשה וכשאלֹהים נשבע לישראל, יש בו התשוקה לישראל. וישנו כאן אלֹהים הבורא מציאוּת, בשבועה, ואלהים המשתוקק. וכשאלֹהים משתוקק אליהם ונשבע להם יש לו תקווה בַשבועה, אבל יש גם חידלון שלו, כי מכל העולם נשארו לו רק ישראל, וכמו ב"והוא ימשול בָּךְ" ישראל מושלים באלֹהים. ותמיד הם יכולים לעזוב אותו. 
והמדרש אומר כשביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל. כי ישראל בגלות הוא לא ישראל כעַם של כֹּהנים בארץ ישראל, וזקני ישראל בעצם אומרים כאן יצאנו מרשותו כעם של כֹּהנים בארץ ישראל ונהיֶה ככל העמים. הם אומרים שהגדרת עם קדוש וכֹהנים לא יכולה להתקיים מחוץ לארץ ישראל. הם רוצים לבטל את היותם עם קדושים. 
[ואחרי כן הלכנו אל התחלת נדרים במִשְנָה.]

מ"כְּחֹם הַיּוֹם". טשרניחובסקי: אַחַר נִתְגַּלָּה הַדָּבָר:
גָּמַר וֶלְוֶלֶה בְּנַפְשׁוֹ, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר שֶׁיַּעֲלֶה
בְּעַצְמוֹ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, - וְהִמְתִּין לַמְּשֻׁלָּח בַּמִּגְרָשׁ.
חָמַד לוֹ לָצוֹן הַמְשֻׁלָּח וְהִסִּיעוֹ קִמְעָא בַּדֶּרֶךְ.

[יחזקאל כ א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ, לְפָנָי.  {ס}

מדרש תנחומא ניצבים:
וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל
מה כתיב שם
באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' (יחז' כ א). 

אמרו לו: בן כהן הקונה את העבד, מהו שאוכל בתרומה
אמר להם: אוכל
אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל, לא יצא מרשותו
אמר להם: הן
אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל העולם.]


                                   

יום שני, 25 במאי 2020

לא מפני שאני צריך לכם [שיחות עם ישראל פיבקו]


ואחרי כן "ושמא תאמר כל הטורַח הזה למה, לא מפני שאני צריך לכם אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...", והטורח לא רק של אלֹהים אלא יכול להיות גם שלהם, וכשיש טִרחה אצל אלֹהים הרי זה הוא צריך להם, אבל כאילו מתגנב אל הטִרחה ביטול כל הדבר, כי היא טִרחה, ומתגנבת בה היכולת של אלֹהים לוותר עליהם. וזה כבר נמצא בנבואה, בספר יונה, אמר ישראל, שם אין שום טרחה עם אנשי נינוֵֵה, שחוזרים בתשובה מיד, ולא נזקקים לטורַח של אלֹהים, וגם עליהם אין טורַח, ואילו אצל ישראל צריך כל הזמן לטרוח, כל הזמן הם מגיבים לאלֹהים בתגובה שדורשת טורַח. 
וב"שמא תאמר", כנראה ישראל הם האומרים למה כל הטורח הזה של אלֹהים, הם מופתעים ובכל זאת אומרים שהוא טורֵחַ בשבילם, וזאת ההתבוננוּת שלהם באלֹהים, הראִייה שלהם, ואחרי כן התשובה של אלֹהים, שמקבל את התפישה שלהם שהוא טורח, התפישה שלהם קבעה את המחשבה שלו, והוא אומר "לא מפני שאני צריך לכם אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...", וזה הפוך מ"כשם שמשביעים את הסוטָה כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל", ששם הוא מקנא לישראל, נזקק להם, ובעצם נזקק לשבועה. 
אבל אלֹהים הנשבע נזקק לאדם כמו שאדם הנשבע נזקק לאלֹהים, אמר ישראל, והשבועה של אלֹהים לא מתקיימת בלי אדם, וישנה כאן ערמומיוּת המדרש, כי גם בשבועה עצמה אלֹהים נזקק להם, צריך להם, לעם ישראל.
ועוד, אמר, בזכות השביתה של אלֹהים ביום השביעי העולם עומד, והאדם מחליף את אלֹהים בכיבוש העולם, וזאת תלוּת בין אלֹהים והאדם, הנמצאת רק בתנ"ך. ואלֹהים הכניס את עצמו דרך צֶלֶם אלֹהים, ויש לו התחייבוּת בגלל צֶלֶם אלֹהים. ובגלל אי-האמון של עם ישראל בו הוא נאלץ להישבע להם.  
ועוד, על "אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...",  "לאבותיכם", לא לישראל, ו"לכם" זה ישראל, אבל זה לא נשבעתי לכם. רק לאבותיכם. והוא אומר כאן לא מפני שאני צריך לכם, אבל האם היה צריך לאבותיהם. וישראל אמר הוא צריך לעם, אבל האם גם לאבותיהם? ואם הוא צריך יש בו פגם. וכשהוא מדבר על לכם ולאבותיכם הוא מדבר על עם, ואבותיהם הם הגורל שלהם, דבר ביולוגי, בלי קשר לאמונה. ונשבעתי לאבותיכם הוא לא בחרתי אתכם אלא את אבותיכם. ואתם, העם, רק גורל שלי.  
ודבר אחר, אלהים לא אומר כאן נשבעתי לאברהם אלא לאבותיכם, לכל אחד מהאבות, שלוש הִתגלויוֹת של שבועה. ולמה צריך את אבותיכם ולמה הם צריכים שבועה. ולמה צריך שלוש שבועות, אמר ישראל. כי התורה בעצם עוסקת ביחסים בין אדם ואלֹהים, שהשבר הגדול בהם היה אחרי המבול כשאלֹהים החליט לפזר את האדם, ועַם ישראל נושא את ייחוד האל על עצמו מחוסר ברירה של אלהים, כי רק אברהם קיבל על עצמו את גורל אלֹהים, שלא יָכֹל למנוע את ההליכה לאלֹהים אחרים, לאלֹהים אחרים על פניו. והשבועה ב"נשבעתי לאבותיכם" היא חלק מהגורל של אלֹהים

[ועוד אמר ישראל, למה לא "נשבעתי לאברהם"? כי עדיין לא היתה הבטחה שעַם ישראל ייצא מאברהם, וישמעאל ועשָו עדיין היו אפשרות לעם שייצא ממנו. ובעומק השבועה לאבותיהם אברהם ויצחק אלֹהים הֵקִים לישראל את אויביהם. ]   

[מדרש תנחומא ניצבים. 
ללמדך, כשם שמשביעים את הסוטה, כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל

ושמא תאמר, כל הטורח זה למה
לא מפני שאני צריך לכם, אלא מה אעשה לכם, שכבר נשבעתי לאבותיכם שלא אשנה בכם ובניכם עד עולם. לכך נאמר: למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך. ]




                                                       

יום חמישי, 21 במאי 2020

כָּל ישראל ואִשה סוֹטָה. הולכים אחר לִבָּם [שיחות עם ישראל פיבקו]


אלֹהים הנזקק לברית, לשבועה, הוא כמו האיש הנזקק לאִשה, ראינו ב"ואין אָלָה אלא לשון קללה שנאמר [במדבר ה] והיתה האשה לאָלָה, ללמדך כשם שמשביעים את הסוטָה כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל" במדרש, החוזר אל מה שאמר דניאל, "וכל ישראל עברו את תורתך ותִתָּך עלינו האָלָה והשבועה", כי כל ישראל עברו את תורתו, בארץ ישראל ובגולה, ואין כאן הבדל בין אלה שבארץ ישראל ואלה שבגולה, ו"האָלָה והשבועה״, הקללה והשבועה, הן גם בגולה, ועכשיו. 
ואלֹהים מקלל אותם כמו שמקללים אשה סוטָה, אמר ישראל, ולמה אשה סוטָה צריכה לבוא אל הכהן, כי הכהן שייך לטומאה וטהרה [ולשבועה], והאשה הסוטָה באה אליו כמו אלה שיש להם נְגָעִים, והכהן כמו צריך לזהות אצלה נֶגַע. 
ודיברנו על מה שאמר רש"י על איש ואשתו, שאין הנואפים מנאפים עד שתיכנס בהם רוח שטות, וחשבנו שרוח שטות קרובה לשיגעון, וגם זה מקרב אל הנגעים, ובמדרש אלֹהים מקלל את כל ישראל כמו שהכהן מקלל את הסוטָה, והאשה הסוטה כאן היא כבר ישראל, ואלֹהים בעלה. וישראל אמר כאן כבר הגדרה אחרת של יחסי אלֹהים וישראל, כלומר ישראל הם עזֶר כנגדו, עזר לאלֹהים, וכן, אלֹהים הוא כמו האיש הזקוק לאִשה בשביל המשך התולדות, וכן, נמצאים כאן כל דיני טומאה וטהרה, שהם הכרח שיָצַר הטבע [כמו בזמן לידה, בלי קשר לרצון האשה], תמיד ישנה מציאוּת שתיצור טומאה ביחסים בין אלֹהים ואדם. 
ואם כך, אמר, אלֹהים חייב להתרחק מישראל והם חייבים להתרחק מאלֹהים כדי להישמר מטומאה. 
ודיברנו על האיש המקנא לאשתו [ולא כתוב על אשה המקנאת לבעלה], ועל אלֹהים המקנא לישראל, שלא ילכו אל מישהו אחר, אל אלֹהים אחרים, ויש חופש בחירה להם ולא לאלֹהים, הוא המקנא שלא יכול לסטות כמו שהם יכולים. האשה וישראל הם חופשיים. 
וחזרנו אל תחילת המדרש, אל הברית שישראל לא בִּטלו, וחשבנו שתמיד הם יכולים לבטל, לסטות אל אלֹהים אחרים, ואמנם מרחב החופש שלהם הוא דרך טומאה, אבל הוא קיים להם ולא לָאיש ולאלֹהים. וישראל אמר אלֹהים, כמו האיש, נמצא בחשש כל הזמן שישראל ילכו אל אלֹהים אחרים. וישראל והאִשה הולכים אחר לִבָּם.    

[מדרש תנחומא פרשת ניצבים
...ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עימהן כאן
מפני שאותו הברית שכרת עימהן בסיני, בטלוה ואמרו: אלה אלהיך (שמ' לב ד). 
לפיכך חזר וכרת עימהן בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו
ואין לשון לעברך, אלא כאדם שאומר לחברו, העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה

וכן אתה מוצא כשהכעיסו ישראל והלכו בגלות, מה דניאל אומר: וכל ישראל עברו את תורתך ותתך עלינו האָלָה והשבועה (דני' ט יא). ואין אָלָה אלא לשון קללה, שנאמר: והייתה האשה לאָלָה (במדבר ה כז). 
ללמדך, כשם שמשביעים את הסוטה, כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל
]

דניאל: וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל עָֽבְרוּ֙ אֶת־תּ֣וֹרָתֶ֔ךָ וְס֕וֹר לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֣וֹעַ בְּקֹלֶ֑ךָ וַתִּתַּ֨ךְ עָלֵ֜ינוּ הָאָלָ֣ה וְהַשְּׁבֻעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר כְּתוּבָה֙ בְּתוֹרַת֙ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לֽוֹ׃

במדבר: כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ


כז. וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ

                         


יום שני, 18 במאי 2020

כשהשאיר לָעולם את יכולת העמידה מולו. כמעט כמו "עזֶר כנגדו"[שיחות עם ישראל פיבקו]


המשכנו אל המחשבה שאלֹהים נזקק לברית, לשבועה. והמדרש אומר ״כאדם שאומר לחברו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה״ על "לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ ובְאָלָתוֹ". והרי אתה עצמך מעביר בך קללה כשאתה נשבע, אם אתה חוזר בך, כי ברית היא שבועה משני הצדדים, אמר ישראל, כמו שהיה בברית של אלֹהים עם אברהם, כי אלֹהים נשבע והפך את אברהם למוכרח לנקוט עמדה, להיות שותף בשבועה. וכוח האדם הנשבע שווה לכוח אלֹהים הנשבע
ולמה אלֹהים נזקק לזה? על פי כמה מקובלים, אמר ישראל, אלֹהים נשבע במידת הדין, שאין בה מתנת חינם, שאין בה חסד, וזאת התחייבות של אלֹהים, לא כדי לתת מתנה אלא מפני שישראל זכו בזה. 
וכשמשה אמר לאלֹהים בעניין העגל "נשבעתָ" בעצם אמר לו הם זכו בברית, היא לא מתנת חינם, ולכן יש להם זכות מול אלֹהים, גם כשהם עוברים עבֵרה. 
וזה כמעט כמו "עֵזֶר כנגדוֹ". מולו. כי כשאלֹהים כורת ברית עם האדם, האדם עומד מולו, כנגדו. עמידה בזכות עצמה מול אלֹהים. ודומה ל״ויִשְבֹּת בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתוֹ״, כשאלֹהים השאיר לָעולם את יכולת העמידה מולו, כשהיה זקוק לעולם מולו. ולא יכול אז לבטל את העולם. ובמדרש על בונֶה עולמות ומחריבן, כאשר העולם לא יכול לעמוד מולו, כנגדו, הוא מחריב אותו. 
ועל עזר כנגדו אמר ישראל שהוא מנקודת המבט של אלֹהים, וקריאת השמות לחיות יצרה לאדם שליטה על החיות ולא עזר כנגדו, שבו ישנה ההתנגדוּת.
ואחרי כן אדם ראה באִשה עֶצֶם מעצמָיו, ראה בה את עצמו ולא-את-עצמו בעת ובעונה אחת, והגיע להבנת הצניעוּת, כי היה חייב להיות בתרדֵמה ובשֵינה כדי שיהיה לו עזר כנגדו, כי בתרדמה ובשינה הוא לא ידע מה יכול לצאת ממנו. 
ובונֶה עולמות ומחריבן. יש בכך התחלה של זמן, ואלֹהים עומד אז מול דבר משתנה כל הזמן, וזה דורש צניעות מאלֹהים.   

[דברים 
כט,ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶםרָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵלכט,י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָמֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָכט,יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹאֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם

מדרש תנחומא . שלש כריתות כרת הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים
אחת כשעמדו לפני הר סיני
ואחת בחורב
ואחת כאן

ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עימהן כאן
מפני שאותו הברית שכרת עימהן בסיני, בטלוה ואמרו: אלה אלהיך (שמ' לב ד). 
לפיכך חזר וכרת עימהן בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו
ואין לשון לעברך, אלא כאדם שאומר לחברו, העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה

וכן אתה מוצא כשהכעיסו ישראל והלכו בגלות...]
  
["ואין לשון לעָברךָ אלא כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה.", בספר דברים: לעברך בברית ה' אלהיך. רש": להיות עובר בברית, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן. (בגלל ברית בין הבתרים)]. 

[בראשית. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה]


                                            


יום רביעי, 13 במאי 2020

המדרש בוחר בסָפֵק. וקבע עליה קללה [שיחות עם ישראל פיבקו]


המדרש בוחר בספק, בלא-ברוּר הנמצא ב" וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" ["שמות"], ואומר שהר האלֹהים וחורֵב הם לא אותו הדבר, ואומר "שלש כריתות כרת הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים, אחת כשעמדו לפני הר סיני, ואחת בחורֵב, ואחת כאן" [תנחומא פרשת ניצבים], והר סיני וחורב כאן מקומות שונים, ויש כאן "ואחת בחורֵב", והמדרש אומר שאלֹהים כרת את הברית בחורב מפני שאלה שיצאו ממצרים בִּטלו את זו שבסיני, את לוחות הברית, ואמרו אלה אלֹהֶיךָ על העגל. 
שאלנו מה היה בברית בחורב, וראינו בדברי משה בספר דברים עמדתָ לפני יהוה אלֹהיך בחורב, ועוד בדברי משה שם "כרת עימנו ברית בחורב", והמדרש אומר על הברית הזאת וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו. למי שיבטל אותה.  
ומהי כאן קללה למי שחוזר בדבריו, שאלנו. היא גם קללה לאלֹהים אם הוא חוזר בדבריו. שדבריו נאמרו בברית.
וקללה היא נדר הפוך, אמר ישראל. 
ואחרי כן היינו צריכים לשאול למה אלֹהים נזקק לברית, לשבועה. 

ועוד אמר ישראל, הברית של הר סיני בִּטלוה מפני שלא היה נציג של אלֹהים בארץ, משה עדיין לא ירד, והברית ההיא היתה בין אלֹהים וישראל וכל העמים בעולם, והברית בחורב היא להוציא את ישראל ממצרים, וגם בה יש קושי כי משה ייצג את אומות העולם כמצרי.  
[וחשבנו שסיני כמעט ערטילאי לעומת חורב, ושהברית של הר סיני, שבִטלוה,  כמעט ערטילאית, ולא הבנו זאת לגמרי, אף על פי שראינו, כמעט בדמיוננו, את השם חורב כברור יותר מהשם סיני].  


[ מדרש תנחומא.  לעברך בברית ה' אלהיך וגו
שלש כריתות כרת הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים
אחת כשעמדו לפני הר סיני
ואחת בחורב
ואחת כאן
ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עימהן כאן
מפני שאותו הברית שכרת עימהן בסיני, בטלוה ואמרו: אלה אלהיך (שמ' לב ד). 
לפיכך חזר וכרת עימהן בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו
ואין לשון לעברך, אלא כאדם שאומר לחברו, העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה. ..

[


[דברים פרק ה
א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָםב יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית--בְּחֹרֵב 


דברים ד' י֗וֹם אֲשֶׁ֨רעָמַ֜דְתָּ לִפְ נֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒

דברים כט,יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹאֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹםכט,יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב


שמות ג, א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.

שמות ג, יב בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.]