ההִתמוטטוּת אל מוּל היופי
כשהסתכלתי בציורי הפרחים האלה של ברויגל, שלכאורה עסקו בנושאים פחותי-ערך, שלכאורה עבר זמנם, חשבתי על ההתמוטטות אל מול היופי. חשבתי על הפליאה, על ההתאהבות, על צַער-ההיזכרות ועל הפחד מהיעלמות היופי, הממוטטים לרגע את הנפש.
במרכז הציורים הישנים האלה אפשר לראות את הנרקיסים המצוירים, שנדמה שעדיין הם נושאים בתוכם את המיתוסים הקדומים. וכמעט כמו שפרספונה נמשכה אל פרח הנרקיס שיצר זאוס, ונחטפה כך אל השְאוֹל, וכמו שנרקיסוס, העלם היפֶה, נמשך אל יְפִי-בבואתו ומת, יכולה עכשיו הנפש להימשך אל הנרקיסים הנמצאים בתוך הציורים, כמו בעין-הסערה.
לכאורה, נרקיסוס שהתאהב בבבואת-עצמו היה שונה מאד מפרספונה, אבל כמוה הוא התמוטט אל מול היופי. ואמנם התאהבותו בדמות-עצמו נגזרה עליו כעונש, אבל נדמה שיופיו נגזר עליו כגורל קדום יותר, שיאפשר את הגשמת העונש - את הגילוי המפליא והמחריד של יופיו שלו.
ועוד על הציורים. כל-כך הרבה פרחים ומינים צוירו בהם, כמו להבטיח שיופיים של הציורים יוכל להכריע אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה