יום שבת, 2 ביולי 2022

יום רביעי עֶצֶב הפרק האחרון


   

יום רביעי 

עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, ולא נקרעים, וכשהפסוקים האחרונים, ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ, מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא).  לב וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ, מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל.  לג וְשִׁנָּה, אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ; וְאָכַל לֶחֶם...״, הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.  מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו. 

 

 

לקראת סופו של שיעוּר תנ״ך אני מסתכלת בדברים שכתבה דבורה בשביל הכריכה האחורית. ממילא קשרים רבים קיימים בין הדברים האלה. אלה זיכרונות השיעוּרים הצָפים במחשבוֹתַי כל הימים.  

 

 

 

יום חמישי 

״עתה, כאשר נמסרה אַלְבָּה לידיו של נוּמיטוֹר, נתמלאו רוֹמוּלוּס ורֶמוּס תשוקה לייסד עיר...״, כתב טיטוס ליוויוס ב״ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר״, כמסַפֵּר סיפוּר. ומוצאת חן בעיני הכתיבה כסיפוּר, ומוצאות חן בעיני המִלים ״דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האלים״, שיש בהן מין ערבוב, וכבר כמעט קיוויתי לדברים האלה כשקראתי בפתיחה של הספר ״אם נאמץ לנו את מנהג המשוררים, נפתח באותות מבשרי טוב ובתפילה ובתחנונים לאלים ולאלות שיעניקו לנו כוח להביא מפעל אדירים זה לכלל סיום מוצלח״. [ראשיתה של רומא. מייסודה של העיר. טיטוס ליוויוס. תרגם משה ליפשיץ. הוצאת כרמל] 

 

 

יום ששי 

אני קוראת קצת בתרגוּם לאנגלית של ״מעַל החֳרָבוֹת״ שמונח פה שנים. אני לא יודעת אם התרגוּם יכול להַראות את תְּקוּפַת העִברית של סבא שלי. אני לא יודעת אם דמויוֹת הילדים העִברים [בימי הכיבוּש הרומאי] שלו ממשיכות להיות דומות קצת לילדֵי החלוצים של נהלל גם בתרגוּם, מחוץ לעברית. 

 

 

ד׳ כתב לי: ״המורה לפיתוח קול הציע לי שיטה לארגן את השָֹפוֹת הרבות שהמצאתי, ועכשיו ארגנתי אותן. יש לי כשלוש מאות שפות וכתשעת אלפים שירים. עכשיו אני מרגיש יותר מסודר״. 

 



                                                  


 

 

יום שלישי, 28 ביוני 2022

אדם וחוה יצטרכו לחמוד אותו [שיחות עם ישראל פיבקו]

  

חזרנו אל ״בראשית״ כשקראנו את ״גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם״ ואת ״ פחדתוֹ של מלאך המוֶת נתן בלבם״, והשווינו את ״וְנֶחְמָד הָעֵץ״[בראשית] 

ל״אֶת הכֹּל עשה יפה״, את הנחמד, שחומדים אותו, והיפה, שאוהבים אותו, 

וישראל אמר על אהבת עולם שהיא גם אהבה שהעולם אוהב, כן, אמר, העולם אוהב, והאדם אוהב, והעולם עושה משהו שבגללו בני האדם יכולים לאהוב אותו, וזה ב״הכֹּל עשה יפה״. בגלל יופיו אפשר לאהוב אותו. 

וכך בעץ הדעת טוב ורע בגן עדן, חשבנו, כי אלֹהים נטע עץ שיוכל להיות נחמד, שיחמדו אותו, שאדם וחוה יצטרכו לחמוד אותו. ובעצם יחמדו כך את אלֹהים. 

ואחרי כן במדרש פחדתוֹ של מלאך המוות בלבם, אחרי אהבַת עולם בלבם, וישראל אמר התורה אומרת האדם בוחר במוות, והרי הוא בוחר בו כשהוא אוכל מעץ הדעת [כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת], ופחד המוות הוא מרגע הבחירה לאכול מעץ הדעת. הוא בוחר ופוחד כאחת. ואת פחד מלאך המוות נתן אלֹהים כשנטע את עץ הדעת טוב ורע ואת עץ החיים. שניהם שליחים של אלֹהים. 

 

[ובגלל הגן בעדן שהוא גם בדמותו של אלֹהים המשכתי לחשוב על המשך בני האדם כדמותו של אלֹהים, שיזדקקו לדוֹמים, ושיחמדו את הדוֹמים.]

 

[פַּחְדָּה. פחד, יִראה. ״ולא פַחְדָתִי אליִך״ (ירמיהו). מִלון אבן שושן]

 

[קֹהלת ג יא: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם 

 

קֹהלת רבה: ג ד"א את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי, (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו), ר' בנימין בשם רבי לוי אמר גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם, אמר רבי יונתן פחדתו של מלאך המות נתן בלבם, ]

 

                                                     







    

        

יום שישי, 24 ביוני 2022

כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי. הדוֹמים [2]

 

דיברנו על פריחת הוורדים העזה באמצע החורף שכמעט הפתיעה אותנו, ונִזכרתי אחרי כן, לכאורה בלי קשר לוורדים, בדמותו של ויליאם אדמסון, חוקר הפרפרים וחרקים אחרים בספר "מלאכים וחרקים" של א.ס. בייאט, שבנעוריו כתב ביומנו על פִּלְאֵי התכנית האלוהית של הצמחים ושל ההסתעפויות המשפחתיות שלהם, ושאוסף הפרפרים שלו מאזור האמזונס אבד רובו כשספינתו נטרפה בים. כמו מין צללית הופיעה לעֵינַי, כשחשבתי על כך, דמותו של ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים ב"המהגרים", המושווית לדמותו של נבוֹקוֹב, וכאילו היא צִלו של דבר אחר. 

ונזכרתי גם בדבר אחר, בסוֹפֵר שאמר בהרצאה על סִפרו של סופר אחר שהוא עצמו הכיר בילדותו אותם רחובות שבספר ואותה חנות שבפינת הרחובות, אבל הרי כשהשווה את מחשבותיו על הרחובות שהכיר בילדותו לתיאוּר הסִפְרוּתי כמעט ביטל את הצורך בתיאור הסִפרוּתי, ואף על פי שלא ידעתי למה נזכרתי בדבר הזה, הרי הוא בכל זאת קשור קצת, במין ניגוּד, אל הופעתה לעֵינַי של צללית דמות ד"ר סֶלווין עם רשת הפרפרים. כי להבדיל ממנה, ההכרוּת של אותו סוֹפֵר-מַרצה עם הרחובות עצמם היא הדבר שהסִפרוּת כמעט מתכחשת לו, כדי שהיא עצמה תוכל להתקיים.       
                             . 

עכשיו, כשדיברנו מעט על התֹּהוּ בבריאה, שהוא כמעט לא ידוע וכמעט מה שאין לתת לו שֵם, חשבתי גם על גן בעדן שנטע אלֹהים, שבו עץ הדעת טוב ורע שהאוכל ממנו יהא יודע טוב ורע, ועץ החיים שהאוכל ממנו יחיה לעולם, מפני שיצר אותו בדמוּתוֹ, ועל האדם שאלֹהים עשה בצלמו כדמותו, ועל הדוֹמִים הלא חיים של הסִפרוּת, של האמנוּת, כגון הרחובות והחנות האלה בסִפרוּת, וכגון דמויות חוקר הפרפרים וד״ר סלווין, 

וידיעה כמעט ישָנה ברורה ולא ברורה היתה לי על הצורֶך שלנו בדוֹמים האלה של האמנוּת, כי חשבתי עכשיו שהצורֶך העַז שלנו באמנוּת הוא גם הצורך העז בהמשך היוֹתנו הדומים העומדים מול אלֹהים, והיות כל הדומים בעולם, ואנו ממשיכים את היות הדומים בעולם גם בַתמוּנוֹת עם הדומים הלא חיים, שיעמדו מולו ומולנו. 

והמחשבה הזאת היא אצלי כצללית רָפָה, בלי שֵם.   

 


                                            




יום רביעי, 22 ביוני 2022

אלֹהים יכניס מחלוקת [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

״...אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבָּנה בית המקדש ואחר כך מה דהוֵי בסופא הוֵי״. והבנו שאלֹהים אמר שהוא לא רוצה מחלוקת כשאין בית מקדש, אבל כשיהיה בית מקדש הוא ירצה מחלוקת, הוא יכניס מחלוקת. 

כלומר אלֹהים לא רצה להכניס את המחלוקות הראויות כאן בעיני החכמים, אלא רק אחרי שיהיה בית מקדש יכניס מחלוקת, וזאת מחלוקת בין מלכוּת ודת, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי אלֹהים אומר שהוא מסכים למחלוקת כשיש שכינה בארץ, כי אז אפשר להכריע היכן השכינה נמצאת. 

מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי היתה על המלוּכה, והיא רק עניין של בני אדם, של מציאוּת שנקבעת על ידי בני אדם, וכשאלֹהים מסכים שתהיה מחלוקת כשיש בית מקדש הוא בודק את יומרת בני האדם לייצג אותו, אמר ישראל עוד, בית מקדש הוא יומרה של בני אדם, וכשהוא אומר מה שיהיה בסופו יהיה הוא אומר סוף בית המקדש, והוא מסכים לסוף בית המקדש, כי תהיה בו המחלוקת. והמחלוקת בבית המקדש היא של בני אדם עם אלֹהים. אלה המתיימרים לייצג את אלֹהים בעולם. ובעצם אלֹהים מסכים לבית מקדש כדי שייחרב אחר כך. שיהיה ראוי להיחרב. 

 

 

 

[קֹהלת רבה: ג ד"א את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם בין דוד ושבע בן בכרי ראויה היתה להיות אלא אמר הקדוש ברוך הוא עדיין לא נבנה ב"ה ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד אלא יבנה בית המקדש ואחר כך מה דהוי בסופא הוי, (רבי אומר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו),]

 

יום ראשון, 19 ביוני 2022

יום רביעי מכתבים ישנים בין דפי

 

יום רביעי

סיפור קצר של ר׳ ומכתבים ישנים בין דפי ״חיי המשוררים״. ״רק היום נודע לי על פטירתה של אִמך. היה לנו קשר מיוחד...היא תישאר בזיכרוני בעיקר באהבה שלה ובמסירוּת לגן סביב הבית״, כתבה ידידתה של אִמי. ״ממהרת לשלוח לָך את הספרים. מקווה שתהני, לא סִפרוּת דגוּלה, אבל...״, כתבה בת דודתי. כל הדברים האלה מתאחדים עכשיו. 

 

חלפה אצלי מחשבה על הסיפוּרים של דונאלד בּארתֶלמי כשקראתי שוב את ״איש העוֹר״ של דוקטורוב. כאור-רגע, או כצל מעכיר רגע. 

בכל זאת, אחרי כן, המחשבה הברורה על כמין ״זרם תודעה״ של הסיפוּרים עצמם. כבר בלי צורך בזרם התודעה של הדמויוֹת אלא רק ב״זרם התודעה״ של הסיפורים עצמם, כמביטים-חושבים-יודעים על עצמם, כמעריצים וכמעט כמבטלים את היותם סִפרוּת.   

 

 

יום חמישי

נזכרתי שגם ״סיפוּרֵי הארץ המתוקה״ יושב פה. באיזו קלות עזבתי את הדברים האחרים. כשאני קוראת את הסיפור ״בית במישורים״ מופיעה שוב מחשבה לא גמורה על איזו דמוּת אֵם בסרט אמריקאי. 

 

 

יום רביעי

ביום הזה של בלוּם שהוא כמו קלקוּל בעולם אני מציצה בארד וזהב, להיזכר ב"אֶת הים נדמה להן שהן שומעות. שר. גועש. זה הדם. מזמזם בתוך האוזן לפעמים...", ב"על פני עיניים ושֹער עלומים, ארד וזהב רפה בתוך צֵליָמעָמֹק, עבר בלום, בלום הרך...", לא תלויים ביום הזה, נשמרים מפני תלוּת.  

 

 

יום ששי

הסיפוּר ״ילד, מת, בגן הוורדים״. שוב, כאילו זיכרון, כאילו ראיתי את הילד המת בגן הוורדים באיזה סרט, כאילו ראיתי את הסוכן מוֹלוֹי באיזה סרט, כאילו קראתי על הסוכן מוֹלוֹי בעוד סיפוּרים, כאילו חיבבתי אותו מאד זמן רב כל כך. 

ואולי בכל זאת זיכרון, שייך לזיכרונות של אמריקה.  

 

 

 

[הציטוט מיוליסס. ג'יימס ג'ויסעמ' 328, 334, תרגום יעל רנן, הוצאה זמורה ביתן, ספרית פועלים]

 

יום שבת, 18 ביוני 2022

״בונה עולמות ומחריבן...״. היה תלוי בבניָה ובהחרבה. [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

 ...והם נסמכים על ההִתבוננוּת שלהם על התורה, שמתארת את העולם, אמר ישראל,  ויש כאן קִרבה לסוגיית המבול. אלֹהים החליט להחריב את העולם שבנה [וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ], וחז״ל, בעוצמה של הבנת התורה רואים שאלֹהים היה בונה עולמות ומחריבן כמעט כדבר אינסופי, ורק כשהעולם מסוגל לעמוד בזכות עצמו נפסקות הבניוֹת וההחרבוֹת. 

ודיברנו קצת על ההבטחה של אלֹהים אחרי המבול, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַיכַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וישראל אמר מפני שראה שבני אדם לא יכירו בו. נוח בתֵּבה איבד את האמון באלֹהים, ואלֹהים נהיה תלוי בבני אדם כמו שהיה תלוי בבניָה ובהחרבה.

ואחרי כן במדרש ״זה הפתח פתוח עד התהום שנא' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, כי אלֹהים הוא מתבונן של עצמו בבריאה. רואה את כל מה שעשה. עד התהום שעשה. 

 

 

[קֹהלת: יא אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ;

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג

א [יא] את הכל עשה יפה בעתו, א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא שנא' את הכל עשה יפה בעתו, א"ר אבהו מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ר' אלעזר אומר זה הפתח פתוח עד התהום שנא' (בראשית א') וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד,]

 

 

יום שבת, 11 ביוני 2022

יוֹמנסִפְרוּת 26 מנוחת ״חיי המשוררים״ של דוקטורוב

 

אני נחה קצת אצל ״חיי המשוררים״ שרבץ כל השנים מתחת לשַלט של הטלוויזיה, אוי, מוזנח כל השנים האלה, אבל הסיפוּרים שלו יציבים כל כך, כמו לפני שנים אבל לא תלויים בשנים, שומרים על טִבעם של סיפוּרים קצרים, ובגלל זה אני יכולה לנוח, ואני נרגעת כי אני רואה שוב את התקיפוּת ואת היופי, את הרעדַת העלילוֹת הקצרות, את הָנֵץ כמה מן הדברים כמעט בלי לצמוח, את תיאוּר כמה מהדברים כמציאוּת או לא כמציאוּת, את כמעט סיכום דברים כמעט להראות את גודלם, את סוֹפיוּתָם וכמעט לא סופיותם, ואת השעשוע ואת הפירוּק המושך כל כך את לִבי ב״איש העוֹר״, ובסיפור-נובלה ״חיי המשוררים״.  

 

 

״...אסור היה לי לבוא למִדבר. זה לא היה המקום עבורי. ביקשתי מרות והילדים לשרוף את גופתי ולפזר את אפרי על פני האוקיינוס. בנֵך האוהב, ג׳ק״ [הסופר שבמשפחה]

 

״...הלום וזעוק כי אהרגנו. הדבר היה בגליציה בשנת 1910. וכל זה חורבן היה צפוי לו בלאו הכי, גם מבלעדַי״ [ווילי]

 

״...השלג היורד היה מעורב באפר. פיסות מתכת ננעצו בשלג סביב רגליו של מורגאן. כמה ספרי לימוד נפלו משמים...האם אני עשיתי זאת? אמר, וניסה לחייך. ניסה להיטיב את הופעתו. החליק את שיערו בכף ידו המגואלת בדם.״ [הנציגות הזרה]

 

״מה שמביא אותי לנושא המרכזי שלנו. לילה אחד נכנס בראד למסעדת ״אליוס״ עם החברה שלו ואת מי הוא מוצא שם אם לא את אשתו מוירה באמצע ארוחת ערב עם ידידותיה מ״קבוצת הנשים הפוליטית״...חשתי מושפלת, סיפרה מוירה לאנג׳ל. אחרי הכל אני יודעת שכל העיר יודעת על הרומנים של בראד...אבל הפעם, ממש כשאני מרצה לפני עמיתותי על הייחוד הפמיניסטי, נכנס בעלי עם החתיכונת הזאת...״ [חיי המשוררים. (סיפור-נובלה)]

 

[חיי המשוררים.  א.ל. דוקטורוב. תרגם גדעון תלפז. הוצאה לאור זמורה ביתן]  

 


                                                       


יום שישי, 10 ביוני 2022

תמיד רובצות שם הטהרה והטומאה [שיחות עם ישראל פיבקו]



פעמיים דיברנו על ״עת להשליך אבנים בשעה שאשתך טהורה ועת כְּנוֹס אבנים בשעה שאשתך טמאה״ ובפעם השנייה אמר ישראל האִשה היא המשליכה והכונסת, ויכולנו לחשוב על ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים״, על קִשרי החיים והמוות בלידה, קִשרי הטהרה והטומאה, היכולת ללדת וגם טומאת דם הלידה. טהרה וגם טומאה בָעצב. ומבט האִשה כאן במדרש, והיא המשליכה אבנים, מפזרת אותן, והיא הכונסת אותן. 

וכְנוֹס אבנים עוסק במוות, הוא עֲרֹם ערימַת אבנים על מוות [דומה לאבנים על קבר המת], והאִשה כשהיא טמאה כונסת אבנים על מוות שיש בה, דם הלידה, ויש פה מבט על פְרִיָּה ורְבִיָּה, היא רואה חיים ומוות, וכשאין בה כבר טהרה וטומאה אין בה עתיד של הולדה. ו״בעצב תלדי בנים״ הוא כמו לפתח חטאת רובץ, אמר ישראל, תמיד רובצות שם הטהרה והטומאה. 

  

ודיברנו קצת על ״עת לחבוק אם ראית כת של צדיקים עומדים עמוד וחבק ונשק וגפפם, ועת לרחוק מחבק אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהן״, והרי אין לדעת כאן שכת שלמה היא של צדיקים, ואין לדעת שכת שלמה היא של רשעים, ובעצם, כאילו אין הבדל ביניהן, ו״מכיוצא בהן״ גם דומים לשתי הקבוצות. 

ובכל זאת, רק הצדיקים עומדים כאן, לא מזיזים משהו בעולם, ואילו הרשעים, שהם לא מרוצים מהעולם, כנראה מזיזים משהו בעולם. 

 

 

[קהלת: (ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:

 

קהלת רבה. א (ה) עת להשליך אבנים בשעה שאשתך טהורה ועת כנוס אבנים בשעה שאשתך טמאה, עת לחבוק אם ראית כת של צדיקים עומדים עמוד וחבק ונשק וגפפם, ועת לרחוק מחבק אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהן. ]

יום ראשון, 5 ביוני 2022

יום רביעי מין תקווה בידיעה על

 


יום רביעי 

מין תקווה בַידיעה על היחלשוּת תוקפנוּת רוב הוירוּסים מחוללי המחלות למען קיוּמם שלהם. 

ותמיד התרגשוּת הכרַת הוירוּסים מחוללי המחלות לצד הרצון להכחיד אותם.

 

יום ששי 

תקווֹת ברוּרוֹת ולא ברוּרוֹת היו לי בשיחה עם י׳ על מהוּת עַם. 

בכל זאת, אחרי כן, במשחק השבץ-נא כעֵין צמיחה חדשה שוֹקֶטֶת של השֹפה.

 

שבת 

יללות להקות הכלבים כמעט כיללות התַּנִּים בארץ שבה חלומות ילדוּתי על הפֶדַאיון, אבל לכלבים ולי אין השֹדות הרחבים של חיֵי התנים ושל חיַי, אלא רק אורות הרחובות וקולות בני-האדם, השומרים של העיר. 

 

 

אחי שלח לי דברים שכתב על גיוּס סודי של אבי לחיל הקשר בתחילת שנות החמישים כשהגיעו ארצה מכונות ההצפנה "אניגמה", מקולקלות, קרועות, אבל לא כמתנות-היוונים אלא כשברֵי מלחמה שפָּלְטוּ אלינו הימים. 

 

 

  

                                                 


יום חמישי, 2 ביוני 2022

יוֹמנסִפְרוּת 26 ״מייסטר פרעוש״ ו״כל המשפחות המאושרות שונות פחות או יותר...״ אצל נבוקוב

 


נִטפלה אלי מחשבה לא גמורה על מין דמיוֹן בין א.ת.א הופמן ונאבוקוב כשהתחלתי לקרוא את ״אדה או החמדה. כרוניקה משפחתית״, עם שיבוש המשפט הידוע ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו...״ ועם ״להצהרה זו קשר קלוש לכל היותר לעלילה שתימסר להלן...״, ולא היה לי כוח לבדוק את עניין הדמיוֹן, אבל המחשבה הלא גמורה קראה לאיזו תופעה שאולי היא מהתופעות הדומות בשם הלא גמור ״הִשתוללוּת״, והוא התאים לפחות לתופעה מתופעות ״מייסטר פרעוש״, תופעַת הִשתוללוּת התמונות, ונמשכתי אליה מאד, כי אף על פי שאין כאן יצירה ניתנת להערצה כ״חייו והשקפותיו של החתול מור״ הרי דרכֵי הסִפרוּת שאינה רוצה עלילות ישרות שלמוֹת כאן, מוליכות אל הסִפרוּת שתהיה הדומה לִפרודות התודעה, שתהיה הדומה לְתודעה בלי גבול. 

ומין עונג היה לי בהתבהרוּת העלילוֹת הפורצות, הרוחות הרבות והפרודות הכמעט חומקות והשבות כאן.   

 

״ועם כל זאת, עורכה הנוכחי של המטורפת והמופלאה שבכל האגדות יקצור רק תודות מועטות אם, בהולכו עיקש בסך בעקבות צעדי האווז של מחברי רומנים נאים, לא יוכל להימנע מלהגיש כאן מנה גדושה של שיממון, הכרח מוחלט לכל רומן מהוגן. כלומר, אם בכל שלב ושלב שעל זוג האוהבים לעבור, מצוות אוהבים מלומדה, יתקדם לו העורך בניחותא...״, מתוך מייסטר פרעוש, עמ׳ 110.

 

 

[מייסטר פרעוש. א.ת.א הופמן. תרגם רועי כנען. הוצאה לאור אפרוח. 

״אדה או החֶמדה כרוניקה משפחתית״. נאבוקוב. תרגמה דפנה רוזנבליט. הוצאה לאור כרמל]

 


                                                    


יום שלישי, 31 במאי 2022

תלוּת גדולה של מלחמה ושלום [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

הפעם הִפליאה אותנו הִתערבבוּת עֵת לַהֲרוֹג עֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ עֵת לִבְנוֹת עֵת מִלְחָמָה עֵת שָׁלוֹם במדרש, הפליאה תלוּתם של עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּ֔וֹא ועֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת במלחמה ובשלום יחדיו, 

ודיברנו מעט על השלום שעשה אברהם עם מלך סדום אחרי המלחמה, שהוא כמו אשמה של אברהם, שלא קיבל על עצמו את השליטה בסדום ואת תיקון הרִשְעָה שלה, ועל השמדת סדום אחרי השלום הזה, וראינו את התלוּת של מלחמה ושלום, כמו ערבוב גדול, ופריצה ובנִיָּה ורפואה הנקבעות על ידי מלחמה ושלום יחדיו, וראינו גם שהשלום הוא לא מין מצב טבעי מתמשך אלא הוא כמו המלחמה, יש לו עֵת, ובתוך ההשוואה הזאת ראינו אותו ואת המלחמה כמעט כנקבעים זה על ידי זה.   

 

 

[קהלת רבה: א [ג] עת להרוג בשעת מלחמה ועת לרפוא בשעת שלום, עת לפרוץ בשעת מלחמה ועת לבנות בשעת שלום. ]

 

[בראשית: כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם:  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.  כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם:  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ]

יום שישי, 27 במאי 2022

יום שני דמותו של ון לוונהוק


יום שני 

דמותו של וַן לוונהוק מרחפת כפולה במחשבותַי, בזיכרונות רחוקים מן הספרים של ימֵי ילדוּתי וברושֶם תעתוּעֵי ״מייסטר פרעוש״ של א.ת.א הופמן. 

כפילוּתה אצל הופמן נהיית כמעט מובנת מאליה. 

 

 

יום רביעי 

במרפאה ב״אסף הרופא״ אני מדמה שבעינֵי רוחו ראה וַן לוונהוק גם וירוסים. 

 

 

יום חמישי 

בתחילת הקריאה ב״אדה או החֶמדה, כרוניקה משפחתית״ של נאבוקוב מין שמחה בגלל שיבוש המשפט הידוע, ואולי גם איזה רושֶם משפיע על המחשבות על ״מייסטר פרעוש״. אולי איזו התבהרוּת שלהן.  

 

[ועוד, השפעת התרגום של רועי כנען עלַי.] 

 

 

 

יום שני, 23 במאי 2022

זמן היה לנֹחַ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

״זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה״, ונֹח החליט מתי לצאת, לא כשאלֹהים אמר לו, אמר ישראל, אלֹהים החליט על זמן להפסקת המבול אבל נוח בחר עת לצאת, וכך גם בכניסה, ״וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה״ [ורש״י כתב על מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל ״אף נֹח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים״], כי בכל עת היתה לו בחירה. והוא לא קיבל את העת של אלֹהים. 

ובנמשל של פרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו אפשר שאלֹהים יצא מן המקום והושיב את נֹח תחתיו להנהיג את העולם מזמן הכניסה לתיבה עד זמן היציאה ממנה [שאפשר שהם זמנים של אלֹהים ואפשר של נֹח?], ואפשר שאחֵר תחתיו הוא אלֹהים במצב אחר שלו עצמו, כלומר, גם לאלֹהים יש עֵת, ובכל עֵת הוא בצורת הנהגה אחרת. 

 

הזכרנו את ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה״, וישראל אמר נֹח לא התנגד להשמדה בַמבול, והעלה לעולָה את החיוֹת אחרי המבול, והשמיד כך את אנחנו שב״ינחמנוּ״, יִצג רק את עצמו. השמיד את ״ינחמנוּ״.


 

[בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לד סימן ו

ו ד"א כתיב (שם /קהלת/ ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך]

 

[ כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.]

 

 

יום ראשון, 22 במאי 2022

יום שלישי


יום שלישי

דניאל שָלַח לי שיר ששמו ״שִֹנְאָתִי״. כאילו ממרחקים נהיוֹת דומות מחשבותינוּ על עֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם, על הכרחיוּת עת וכל חפץ. 

 

 

יום רביעי

נפלאות בעינַי המִלים שהן לא מטאפורות בַשירה של גאולה פַלחן, ״אָנוּ פֵּשֶר שֶנּוֹשֵֹא עַצְמוֹ בִּכְבֵדוּת״, ״אָנוּ מוֹתְחִים אֶת יְרִיעַת הַשָּמַיִם״, ״רָזִים מִתְכַּלְלִים בָּרִים וַחֲשֹוּפִים״, מִלות שירַת ״הַמּוּחָש בַּסְּתָרִים״.

השירה, שהיא עצמה מוחשית כל כך ונסתרת, נפלאה בעינַי. 

 

 

שבת

האִשה המדברת אלינו רוּסית במסדרון במלרם בערב אבודה כל כך, אבל מישהו אומר לה הרופאה יודעת רוסית, והמִלים האלה יכולות להצטלל אצלה פתאֹם, להיות הגיוֹן המִרפאה הזאת, הגיוֹן השָֹפוֹת והישועה כאן. 

 

יום רביעי, 18 במאי 2022

יום ששי


יום ששי 

רֹשֶם פִּסקאוֹת-פִּסקאוֹת ספר יִרְמְיָהוּ כרֹשֶם דמוּתוֹ של ירמיהו, דמוּת פרודוֹת-פרודוֹת של דברֵי אלֹהים ושל דבריו שלו עצמו, של דברי שירה ולא שירה, מתערבבות, כמעט רודפוֹת ונִרדפוֹת, עלולות להֵחָרֵב כשהן נהיוֹת דמותו של החורבן. 

 

רֹשֶם שיעורי התנ״ך של ימי רביעי כמעט זַךְ בשאר הימים.  

 

 

יום ראשון 

סיפרתי לו על חלומות הילדוּת על הפֶדַאיון, ואחרי כן קראנו במדרש ״ובשלשה דברים אנשים מתים, השרוי בבית המרועע והמהלך בדרך יחידי והמפרש בים הגדול נעשה השטן קטיגורו״, והארץ שבה החלומות על הפֶדַאיון היתה פתאֹם כַּיָּם הזה, שהוא תכול כשמַיִם והוא כתהום. 

 

 

יום שלישי 

בקריאת השירים של גאולה פלחן מידַת אִי-ההבנה שלי נשמרת, והרי השירים עומדים כנגדי, האמנוּת עומדת כנגדי, ואני מאמינה להם, בעומדי מִנגד, אני מאמינה לגמרי ל״עֲדָנִים יִשְֹבַּע מִגָּבוֹהַ״ שלהם בלי להתקרב מִדַּי. 

 

אני משערת את אֵין-קצווי האמנוּת בעומדי מִנגד. אותו מת בַּיָּם הגדול כנראה שיער את קצֵה הים ואת אֵין-קצֵה-הים.   

 

 

[״תשורה לחיים שלא נחוו. שירים וכתבים״, גאולה הודס-פלחן, הוצאת מיאסטקובצקי]

 

 

יום ראשון, 15 במאי 2022

לכל חפץ, בלי הפכים גמורים [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

עכשיו שאלנו על ״עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת״, כי התחיל בלפרוץ, וראינו בזה מין חזרה אל הבריאה, כי הבריאה פורצת אל תוך משהו שלא היה, ולאלֹהים היתה עת לפרוץ והיתה לו עת לבנות, כי לא יכול היה לבנות עולם בלי פריצה. 

ושאלנו על עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ לפני עת לִשְׂח֔וֹק ועל עֵ֥ת סְפ֖וֹד לפני עֵ֥ת רְקֽוֹד, כי התחיל באסון, לפני הלא אסון. זה הבסיס התנכי שלא מתחיל באידיאה אלא בהצגת המציאוּת, המורכבת, אמר ישראל, וראינו גם שאין בהם הפכים גמורים, וכאילו הם מקרינים על כל השאר, לראות שכל השאר כאן לא הפכים גמורים, שלא יהיו כאן הפכים גמורים. כי על פי התנ״ך אין הפכים גמורים, אמר עוד ישראל, וספר בראשית מתחיל בריבוי התופעות אלו לצד אלו, ואין לדעת לגמרי מה הם שמַיִם וארץ, וגם בהמשך בראשית לא נוכל לדעת לגמרי במה הם הפכים.

וחזרנו אל ״וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם״, ריבוי כל החפצים, הרצונות, בלי תיאור הפכים בהם, אלא הכרחיוּת העת. והיא בכל הפסוקים על העת. הם אומרים תופעה הקיימת בעולם, לָלֶ֖דֶת, למ֑וּת, להֲרוֹג֙, לרְפּ֔וֹא, לבְכּוֹת֙, לשח֔וֹק, לאֱהֹב֙, לִשְׂנֹ֔א, מִלְחָמָ֖ה, שָׁלֽוֹם, חייבת להתקיים בו. מעצם האפשרות שלה, מעצם קיומה.

וצריך לעבור דרך העת כדי לחיות, אמר ישראל. ואחרי כן פנינו אל המדרש ״זמן היה לנֹח ליכנס לתיבה...״  

 

 

קהלת פרק ג 

א.            לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם: 

 

(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ:

(ג) עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:

(ד) עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:

(ה) עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק:

(ו) עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:

(ז) עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:

(ח) עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם: ס]