יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

"שניהם ערומים", צוּרָה והפשטה [2]


ישראל ואני דיברנו על "הצֵּלַע אשר לקח מן האדם לְאִשָּה" ועל "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו", כי הצלע, הצַד, היא כמעט כצורה של הגוף, כשֹרטוּט שלו, כהַפְשָטָה, וגם העירוֹם הוא הצורה, העירוֹם של אדם וחוה הוא צורת גופיהם, כמעט הפשטה שלהם. והוא כעֵין רישוּם דַק שלהם, חשבנו. 
חשבתי שוב על התמדַת צוּרוֹת זכר ונקבה בשפה העִברית, כי ראיתי בהן עכשיו את שמירת זיכרוֹן ההבעה של שניהם ערומים, של העירוֹם ההוא, כמעט התמדַת ההבעה הזאת בתוך הזמן
וזיכרוֹן ההבדלה בין העירוֹם ובין הבָּשָֹר ["בשֹר מבשֹרי"], גם הוא נשמר בהן, כל הזמן זיכרוֹן הבדלַת העירוֹם, הצורה הדקה כעֵין רישוּם שלנו, ממלֵאוּת הבָּשָֹר והדם. ואולי גם הבדלַת יְפִי דקוּת הרישוּם. 
וכמובן, השפה שומרת כך גם את הזיכרון של "זכר ונקבה ברא אותם", די בפשטוּת, אבל זיכרוֹן העירוֹם ההוא וזיכרוֹן יכולתָם ההיא להכיר את ההפשטה נוֹגְהִים בעדינוּת בתוכָהּ

[ומשהו על הטענה על העדפַת מין זכר על פני מין נקבה בשפה העברית. צורות  הדקדוק הרבות של השפה, שבהן גם צורות זכר ונקבה באלפי שמות העצם שלה, יכולות ליצור את הרושם שהעדפת מין אחד תהיה בעיני השפה הזאת מין תִּפלוּת.] 
[ ב,כב אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה;
ב,כג וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי;
  ב,כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ        
א,כז בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹזָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.]

        
                                         
מיכלאנג׳לו

יום שלישי, 24 בדצמבר 2019

עוד על "גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי" וזמן רחוק כל כך

הרי "גֻּנֹּב", המקור, הלא נוטֶה, יכול להזכיר את עֲבָרוֹ של הפֹּעַל, כמין ידיעה מזמן רחוק כל כך, כמעט בלי ידיעַת הזמן עצמו, רק מין זיכרון כמעט בָּדוּי של הזמן ההוא, והפֹּעַל הנָטוּי, גֻּנַּבְתִּי, נזקק לו כאן, לידו, בשביל הבעַת הידיעה מן הזמן שכמעט אין לשעֵר אותו, מעֲבָרוֹ שלו שכמעט אין לשעֵר אותו. ונדמה שהפֹּעַל הנטוי עצמו יכול להתפשט כך מעט אל הקיוּם הכמעט מופשט שלו, הלא נוטֶה, כמו בתוך זיכרונותיו
ו"אֶרֶץ הָעִבְרִים" של יוסף, הרי נגלָה בה עֵבֶר, כמו היה קיים בידיעתו ובזיכרונותיו של יוסף, כעובדה בהירה וגם כנעלָם מן הראייה ומיכולת ההוכחה במרחקי הזמן הנעלמים. ויוסף, מארץ העִברים, כנראה חשב שגם במצרַיִם נמשך זיכרון עֵבֶר, גם במרחבי הזמן של מצרַיִם, ושהוא עצמו יוכל להיות בהיר שם, כמוכר וידוע להם בתוך הימשכוּת הזיכרון הזה.     

ו"גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי" של רוברט לואיס סטיבנסון, ["  Kidnapped  "], שקראתי בילדותי, ושעִרבב בתרגומו לעִברית את גֻּנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העִברים בסיפור חטיפתו של הנער דֵייויד בלפור וזיכרונות כל סִבלו והמאורעות שאֵרעו לו, כבר רחוק כל כך, כאילו היה רק בדִמְיוֹנוֹתַי.  

[י,כא וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּאאֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר
טו כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים]  



                                                   

יום שלישי, 10 בדצמבר 2019

דמיינתי לי שרעיונות משחק השחמט.... ולא כמו בן זומא.



דמיינתי לי שרעיונות משחק השחמט ורעיונות ארץ לוח השחמט של "עליסה בארץ המראָה", ארץ דמויוֹת הנפשות החיות ודמויוֹת כלֵי השחמט ושוויוֹן דמויות הנפשות ודמויות החֲפָצִים, זָרְחוּ במחשבתו של מרסל דושאן כשתיאר לו איך חֲפָצִים מוכנים יכולים להיות ליצירוֹת אמנוּת כשהם מונָחים על ארץ האמנוּת
דמיינתי שכל האפשרויות שניסה להשיג בציור [כמו ב"עירוֹם יורד במדרגות מס '2" ] נהיו בעיניו טְפֵלוֹת אל מול אפשרויות ההִשתנוּת וההִתחלפוּת הגדולות שיוכלו להיות לחפצים "רֶדִי מֵייד" על ארץ האמנוּת, על "לוח השחמט" של האמנוּת, ושאחרי כן כבר דימה לו שירעיש את העולם. 
לא כמו בן זומא שהרעיש את העולם על "ויעשֹ אלהים את הרקיע", על שאלֹהים לא יָכֹל להעתיק לכאן את השֹפה של יצירת האור, השֹפה של "יְהִי" הראשון [ונאלץ לעשות את הרקיע], אלא רק בגלל דברים שקבעו בני אדם. 

ואל מול הרעשַת העולם של בן זומא נהיים גם הדמיונות האלה שלי טפֵלים.       
    
 [בראשית:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.    

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִםז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ,   ]
   

["ויעשֹ אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא...", בראשית רבה פרשת בראשית]

                                            

 ״משחק שחמט גדול ועצום נערך כאן, המשיכה, על פני העולם כולו, אם זהו העולם בכלל״.  
״סוף סוף המשבצת האחרונה...״ [שָם עליסה נהיית מלכה]. ״עליסה בארץ המראָה״. לואיס קרול. איורים: ג׳ון טניאל. מאנגלית: אוריאל אופק.                 

                                               
                                

יום שלישי, 3 בדצמבר 2019

וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו

"...כשאני חושבת עכשיו על מה שקרה אחר כך, הוסיפה, נדמה לי שכבר אז, בזמן המלחמה, ראה את האופן שבו דברים חוזרים, וכשהמחלה של סמדר אכן חזרה, הוא שאל אותי אם ייתכן שהגוף רק חוזר על מה שהוא כבר מכיר, כאילו רצה לחשוב שהיא רק הד למה שהיה, אבל עכשיו אני מבינה שהרגיש את החזרתיוּת, שהיא מעין סיבה עמוקה, ושאולי כבר יכול היה לדמות לעצמו את המשך הסכסוך, כשעתידה תחזור לבית המשפט כדי לערער על הצוואה שלו..."   

ועוד, אחרי כן, בכל זאת הֵד המחלה, בָּבוּאַת המחלה, הערטילאיים הלא-נִמְדָּדִים, כאילו לא בגוּף ממש ובכל זאת בגוף, הכרחיוּת החזרה המסוימת בגוף, כמו חזרַת תכוּנוֹת וכהמשכיוּת תכונות, טבועות בעומקו
וכבר בלי רפואה, ובלי הזדקקוּת לה, כי רק הד ובבואת המחלה בַגוף, ידועים רק לו, כמו מַרְאוֹת הרים שדות וחיות שהכיר, וששקעו בו, וגוֹנֵי זמנים שטָבעו בו, והוא כמו צף, שוקֵט, מתאים למים ולאוויר, לחזרותיהם, להדיהם, לבבואותיהם, לעופות החולפים בהם ולחיות השדה, ולצמחים הנושמים




              

                                רישום לימוד ישן 

[הציטוט מ״הגדרת הצמחים״]