יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

בקצה מַסַּע מתכנֵן הַגַּנִּים.

בקצה המסע, בַּגַּן עם הצמחים הזעירים, הוא התכופף כדי לראות היטב את הצמחים, והיה נדמה לו שהם מין תמוּנה זעירה של עולם הצמחים הלא-זעירים. עדיין לא הכיר את עצמאוּתָם ואת בדידוּתָם המיוחדת
אבל הרי הוא לא טעה לגמרי כשחשב שהם תמוּנה. כי גַּן הוא תמיד גם תמונה. שוב ושוב הוא ראה במסעו בְּגַנִּים ברחבֵי העולם את התמונות הנפלאות. כמעט עד קצה העולם.   
הוא לא ראה במסעו מלחמוֹת וחורבן, חָמָס ועַוולוֹת, והוא לא ראה את הַגַּן שבו עץ הדעת טוב ורע. אבל הוא ראה את התמונות הנפלאות שתמיד מַראוֹת גם את החָסֵר, את הלא שָלֵם, ומראות כך גם את הרע. 
ואף על פי שהמסע שלו ניסה להיות רחוק מן הרע, כמעט כלֹא מַכִּיר אותו, הוא התקרב אליו בתוך התמוּנוֹת.                      
                   
                   

    Netsuke    Mitsuhiro Ōhara (Japanese, 1810–1875 [  פסל קטן]

Rabbit 

H. 1 in. (2.5 cm); W. 1 in. (2.5 cm); D. 1 3/4 in. (4.4 cm) 
                                  

יום שלישי, 24 באוקטובר 2017

על הַגַּן הצף. ועוד על רצונות זיוּפֵי האמנוּת.


מתכנֵן הַגַּנִּים בדרום אמריקה בביקורו אצל הגַנִּים הצָפים על הנהר. האִשה מראָה לו את הַגַּן הצָף הקטן שלה, ואומרת שלעולם לא תוכל לעזוב את הַוֶּרֶד ששתלה בו. בגן הכמעט דַל הזה הוא מכיר ביופיו המיוחד של הַוֶּרֶד, אף על פי שהוא עצמו רק נוסע עובר.   
ובעצם גם הַגַּן הצף על הנהר יכול לנסוע למקומות אחרים, על מֵי הנהר, ולהַראות  כך גם את יכולת הנסיעה של הוֶרֶד, אבל האִשה חושבת שהם לא ישתַּנוּ הרבה בַנסיעה על פנֵי המים. היא יכולה לראות בעיני רוחה אותו ואת הוֶרֶד שטים על פני המים והיא שטה אִתם ושומרת עליהם. והיא יכולה גם לראות בעיני רוחה את האהבה שלה שטה אִתם. כמעט הכֹּל יִשָּמֵר.       

זיוּפֵי האמנוּת רוצים להיות מין  בְּרִיאָה מחדש, אני חושבת. הם מין ניסיון להיות מַרְאוֹת הרוּחַ הגדולים של המזייף עצמו, שאולי קצת כמו בתיאור של קתרין מנספילד את כתיבת הסִפרוּת הוא מאמין שהוא מגיע להיות היצירה המקורית יותר ממה שהיא עצמה תוכל להיות.    
 לכאורה רק מין יוהרה וגאוותנות של המזייף שתמיד מעתיק דבר אחר, אבל בעצם גם רצון כמעט נוגע ללב לברוא את האמנוּת המצוינת, מחדש, שלו. 
נדמה לי שהרצון הכמעט נוגע ללב נמצא שם כמעט תמיד, גם כשנמצאים שם הרצונות הרעים לָרֶשֶת את היצירה המקורית ואת תהילתהּ. 
ולפעמים, בגלל הרצונות הרעים יִשְכַּח הזיוּף את יופייה המיוחד של היצירה המקורית, ויאבֵּד כך כמעט הכֹּל.    

   
    
                                           
דירר Albrecht Dürer 1500 self-portrait 

זיוף  Forged self portrait of Albrecht Dürer
                                               

יום שני, 16 באוקטובר 2017

קתרין מנספילד: "כשאני כותבת על ברווזים אני נשבעת שאני ברווז לבן..." [והאם ג'ספר ג'ונס נהיָה הדגל האמריקאי].


"כשאת מציירת תַּפּוּחִים האם את מרגישה שהחזה והברכיים שלך נהיים תַּפּוּחִים  גם הם?... כשאני כותבת על ברווזים אני נשבעת שאני ברווז לבן... ", כתבה קתרין מנספילד לחברתה הציירת Dorothy Brett .
כמעט כמו דברים ידועים, של אחרים, חשבתי כשקראתי אתמול את המכתב הזה, אבל הרי זה רק שֶלָּהּ, הרי זה כמעט תיאוּר הסיפוּרים הרוֹגְשִים שלה, וזה רוֹגֵש כמותם, ומביע את פעימוֹת היופי ואת יכולת האושֶר העצומה, קצת כמו אלו של ברתה יאנג אל מול עץ האגס הפורח בסיפור "אושֶר" ושל לורה אל מול המת היפה ב"מסיבת גן", ומביע את ההִתמסרוּת לַתַּפּוּחִים ולברווזים שהיא קצת כמו ההִתמסרוּת של לורה לחבצלות שהן "באצבעותיה, על שפתיה, עולות מתוך חזה".
היא כתבה במכתב עוד, "מגיע הרגע שאת יותר תַּפּוּחַ, יותר ברווז, יותר נטשה ממה שהם עצמם יוכלו להיות, וכך את בוראת אותם מחדש". כמו הדברים הידועים. אבל אני ממשיכה לחשוב על הדבר שהוא רק שלה, הרוֹגֵש בָּהּ ובסיפורים. 
בכל זאת, אני לא רוצה לדעת אם כשכתבה על הספינה הפיקטונית, על חלקוֹת הגן שלא היו בהן אלא גבעולי כרוב ותרנגולות חולות וקופסאות שימורי עגבניות ועל דברים אחרים היא נהייתה כל אלה, ואם ג'ספר ג'ונס נהיָה הדגל האמריקאי כשצייר את הדגלים. רק לדעת את הדברים הכתובים והמצוירים.   

   
[ג'ספר ג'ונס אמר בראיון לדיוויד סילווסטר שהוא מתעניין בדברים שמעלים על הדעת דברים שפשוט יֶשְנָם, דברים שבעיניו הם מתקיימים כעובדות פשוטות.  לכאורה ברור כל כך. אבל הדגלים המצוירים שלו הם עובדות חדשות, והם חותרים אל העומקים החדשים הלא נִראים.]   


"היו שם טנג'רינות ותפוחים מוכתמים בוורוד תות, אגסים צהובים, חלקים כמשי, ענבים לבנים...ואשכול גדול של סגולים. אלה האחרונים קנתה להתאים לגון השטיח בחדר האוכל החדש. כן, זה באמת נשמע קצת מרחיק לכת ומגוחך, אך אמנם בשל כך קנתה אותם." [מתוך "אושר". קתרין מנספילד. מאנגלית רנה ליטווין]

"שום פרח אחר. שום דבר מלבד חבצלות – חבצלות קאנה, פרחים גדולים ורודים, פעורים לרווחה...היא השתופפה כמו להתחמם בלהט החבצלות, חשה כי הן באצבעותיה, על שפתיה, עולות מתוך חזה." 
"...הנה היא יורדת מן הגבעה לאי שם, למקום בו מוטל לו אדם מת, ואינה מסוגלת לתפוס. ...ונדמה היה לה שנשיקות, קולות, כפיות מצטלצלות, צחוק, ריח עשב מעוך, נמצאים איכשהו בתוכה. לא היה בה מקום לכל דבר אחר..."
[מתוך "מסיבת גן". קתרין מנספילד. מאנגלית רנה ליטווין]



                           
הוצאה לאור זמורה, ביתן, מודן. 1978

                                                  

ג׳ספר ג׳ונס 
                                                           
                                             

             





                         

יום שני, 9 באוקטובר 2017

עוד על "הקול והזעם", על הפשטה ועל המִגבלוֹת של "גרניקה".

"... המשכנו ללכת. היה שקט, איש לא נראה כמעט. וניחוח פרחי הדבש מתערבב עד תום היא היתה אומרת לי שלא להניח לי לשבת שם על המדרגות לשמוע את דלת חדרה נטרקת בדמדומים שומע את בנג'י בוכה עדיין ארוחת-ערב יהיה עליה לרדת אז וניחוח פרחי-הדבש מתערבב בזה עד תום הגענו..."  [מתוך המונולוג של קוונטין. הקול והזעם. ויליאם פוקנר. עמ'  109. מאנגלית רנה ליטוין ] 

פוקנר אמר בראיון ל" The Paris Review" שקאדי "יפה מדי ונוגעת ללב מכדי לצמצמה לסיפור המתרחש" .    
הוא כמעט תיאר בדברים האלה את כל "הקול והזעם", שהוא גדול מכדי להיות מצומצם לסיפור המתרחש, אני חושבת, ושמעל הדמויוֹת וההתרחשויוֹת שבו שוֹרָה מין הפשטה הנוגהַת עליהן והמושכת אותן קצת מן התפקיד הריאליסטי שלהן אל תפקידן המופשט. 
כמובן, נדמה שהמונולוגים הפנימיים, זרם התודעה, של בנג'י ושל קוונטין מתקרבים אל ההפשטה יותר מהחלקים האחרים של היצירה, אבל כל חלקֵי היצירה תלויים בהפשטה, מוחזקים במידה די רבה על ידה.  והסיפור והעלילה, הכמעט מצומצמים, מתפתחים בה לא כדבר מכריע אלא כמופיעים מתוך הרעיון המופשט של היצירה כולה.      
  
בציוּר "גרניקה" של פיקאסו אין שאיפה אל הפשטה גמורה, וההפשטה בו היא כמין ייצוג נלווה של הפיגורטיביוּת, כמין איבר שלה, כי בעיניו לא תוכל הפשטה גמורה להביע את הצעקה והזוועה, והוא זקוק לצורות הפיגורטיביוֹת כגון אלו של הפִּיּוֹת הפְּעוּרים כדי להביע את הצעקה. 
ההפשטה החלקית הזאת, כמין הצעה חלופית חֶלקית, מראָה את מגבלותיו, אני חושבת. הבעַת הצעקה והזוועה לא מצליחה להגיע עד קצווי הפיגורטיביוּת או עד קצווי ההפשטה.   
והציוּרים המופשטים " The Marriage of Reason and Squalor, II, " של פרנק סטלה ו" Untitled XXXI   " של דה קונינג כמעט מראים שההפשטה הגמורה אינה מושֹגת. ההגעה אל קצווי ההפשטה אינה מושֹגת. כי אף על פי שלא צויר בהם כל גוּף מגופֵי החיים הצמחים האדמה השמים והחפצים, זה של פרנק סטלה נראֶה כמעט כגוף מוחשי, עמוק וחושני, וזה של דה קונינג נראֶה קצת כמדַמֶּה את הבשר והדם, את הפיגורות של המציאוּת.   
וכאילו הם מביטים בכמיהה אל ההפשטה הגמורה השוֹרָה מעליהם ובמרחק הגדול. 





                                     
פרנק סטלה.  Frank Stella, The Marriage of Reason and Squalor, II, 1959, enamel on canvas, (The Museum of Modern Art)


                                           
Untitled XXXI Willem de Kooning דה קונינג

                                         
גרניקה. פיקאסו

יום שני, 2 באוקטובר 2017

תוֹדעה בלי גבול, ״הקול והזעם״, ואמנוּת דחופה [2]


"מבעד לגדר, בין רווחי הפרחים המסתלסלים, יכולתי לראות אותם חובטים"       
"הלכנו לאורך הגדר והגענו לגדר של הגן, שם היו הצללים שלנו..." 
"אני לא בכיתי אבל הקרקע לא נחה על מקומה, ואז בכיתי. הקרקע עלתה ועלתה והפרות רצו במעלה הגבעה..." [מתוך המונולוג של בנג'י, "הקול והזעם". ויליאם פוקנר. מאנגלית: רנה ליטוין]

קראתי שפוקנר אמר בהרצאה באוניברסיטה של וירג'יניה "לא צריכים להיות גבולות למה שסופר כותב עליו. הוא צריך לספר זאת במונחים שהוא מַכִּיר. הוא יכול לכתוב על מה שמעֵבֶר לניסיונו, אבל המונחים שהוא מכיר הם בתוך ניסיונו, בתוך ההִתבוננוּת שלו", וחשבתי שהוא כתב את המונולוג של בנג'י הבן המפגר ב"מונחים" שהוא הכיר, בְּתודעה בלי גבוּל, בלי גבול לעמקוּת ולפיוטיוּת, שהיא כמעט פורצת אל התודעוֹת האחרות, של קאדי אחותו של בנג'י, שיש לה ריח של עצים, שאומרת לו "יש לך קאדי, נכון שיש לך קאדי", של ורש, של קוונטין ושל האחרים, ושפורצת גם אל חיֵי  האדמה, האוֹר, הצמחים והחיוֹת.  
ובעצם, התודעה הזאת היא כמעט תודעַת הסִפרוּת הזאת עצמה, והצוּרוֹת שלה הן צורות הסִפרוּת, רק שלה, נעות קצת כמו הצורות הבהירות ש"נעו, חלק ויציב, משני הצדדים, צלליהן זורמים על הגב של קוויני", ואין בה כל חשש מפני התודעות והמקובלות שמחוּץ לה. תודעת דמותו של בנג'י, הבן המפגר, עמוקה ורחבה כתודעת הספרות הזאת עצמה.    

בימים האחרונים קראתי שירה בנושא פיגועי טרור שהיתה בה מיידיוּת ודחיפוּת עצומה. והרי שירה ואמנוּת פלסטית המגיבות באופן מיָדי לאירועים מַביעות את מה שלא יובע ממרחק הזמן. למען ההבעה הזאת המיידית, שלא תשוב, הן מסכימות להיות נידונות כמי שוויתרו על ההסתכלוּת ממרחק, כמי שלכאורה צִמצמו את רוחב  המבט שלהן.
אין בהן פחד מפני המקובלות, והמבט שלהן גָּדֵל בתוך הדחיפוּת, וההבעה שלהן גְּדֵלָה בתוך מה שיכול להיוֹת רק עכשָיו, שאין אחר דומה לו. ויש בהן תודעה עַזָּה, הממהרת אל קשיֵי העכשָיו.  






                                   

The Disasters of War Francisco Goya. גויה

Plate 10: Tampoco (Nor do these). Spanish women were commonly victims of assault and rape.      

                   
                   
                          
     
    
Enterrar y callar(Bury them and keep quiet) goya The Disasters of War גויה