יום רביעי, 27 ביולי 2016

האמנוּת עירומה, כמובן [2]

לרגע נדמֶה שהציוּר ״המאיה העירומה" של גויה מראֶה את האִשה ששימשה לו כמודל, את אֱמֶת האִשה עצמה, אבל הרי הציור מראֶה דמוּת ואת אֱמֶת הדמוּת. 
והציוּר גם הוא עירוֹם, כמובן, עם גילוּי כל מה שיש בו, עוֹרוֹ הזורֵח, ובְשָֹרוֹ ונפשוֹ הקורנים. וכשהציור מגיע אל עירומוֹ שלו נהיֶה עירוֹם המוֹדֶל עצמו כמעט חסר חשיבות. והרי כבר הושג עומֶק הדמוּת, עומק הצֶלֶם, בתוך עומק עירוֹם הציוּר
והמאיה העירומה שבציוּר כבר רחוקה מן המודל, היא עכשיו כמעט רוּחַ, אבל הציוּר מגלֶה לי גם משהו מהאמת של האִשה-המודל עצמה. כן, כי האמת של הציוּר נסמכת במידה מסוימת גם על האמת שלה, כי הוא למד את סיבותיה שלה כדי ליצור חלק מסיבותיו שלו. והוא כנראה למד גם את סיבותיו של הציוּר "ונוס מאורבינו" של טיציאן, את הִתגלוּת דמות העירום בציור של טיציאן [שהכיר כמובן את דמות העירום שבציור של ג'ורג'ונה], וכנראה טיציאן המשיך ב"ונוס מאורבינו" גם כמה מסיבות "פלורה" שלו, אפילו בציור זר הפרחים. 
האם סיבות הפרחים ב"ונוס מאורבינו" צמחו בעיקר מסיבותיו של הציור האחר? כמו כל סיבות האמנוּת הן מתגלות בעירוֹם האמנוּת, מופיעות בעור הזורח שלה, בבָשָֹר ובנפש הקורנים.  

וכמובן, בציור "הדוכסית הלבנה" של גויה, דיוקן הדוכסית מאַלְבָּה, אני לא רואה את הדוכסית מאַלְבָּה, אלא אני רואה דמוּת, צֶלֶם. 
והאם אני רואה שם כלב קטן בשם תוּת? לא, מה פתאֹם.       

[יש המזהים את האִשה ששימשה לגויה כמודל ב"המאיה העירומה" כדוכסית מאַלְבָּה] 

                                   
גויה The Nude MajaFrancisco Goya


                                                   
טיציאן. ונוס מאורבינו  Venus of UrbinoTitian
             
                                       
                                                     
גויה. הדוכסית הלבנה. The White Duchess, Francisco Goya,


                                             




יום שבת, 16 ביולי 2016

עַם ב"ענן" האינטרנט או: האמנוּת הצילה אותי.

העם הנגלֶה ב"ענן" האינטרנט דומה כל כך לעם הממשי, והרי העם עצמו, כמו דמותו המעוננת באינטרנט, הוא מעומעם קצת וקצותיו לא לגמרי מוגדרים.
אבל נדמה שדמותו גלויה וברורה יותר דווקא ב"ענן" האינטרנט, שבו היא נפרשֹת  כתמונה גדולה כל כך. שם, בתמונה, אפשר לראות את תנועתו, את תנועת הפרטים שבו, את היווצרותן של להקות הציִד והטֶרֶף שלו ואת תנועתן בשטחֵי הענן הגדולים, את אי הדיוק שבקְצוֹת להקות הצדים והטורפים, את הפחד המתפשט ואת תנועות הבודדים בעַרְבוֹת הענן, שבהן הם נראים כנקודות זעירות. 
להקות הציד והטרף, אי הדיוק, הפחד ותנועת הבודדים בערבות בולטים כל כך בתמונת הענן, כמעט כמו בְּציוּר, אבל הם לא בְּציוּר. אילו תמונת הענן היתה ציוּר היא היתה מרוממת אותם, מקנָה להם את החשיבוּת העצומה ואת היופי ומאירה אותם באור הנכסף של הלא מושֹג ושל  חתירת הציור אל אין-סוף הרעיון שלו.       
 ובעצם הציוּר היה מרומֵם את דמות העם כולו. וכמה מנחם היה יכול להיות הציוּר  כשהיה נדמה שהוא יציל אותנו.       

[אולי האמנוּת באמת תציל אותנו.  
אולי מִלים שנאמרו בשַחַר העם, אַל תוֹתַר, אָרוּר אַפָּם, גוּר אריה יהודה, דן יָדין עַמּוֹ, איָלה שלוחה, בנימין זאב יטרף, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, יצילו אותנו עד גִבעות עולם. ]   


                                     

 Dianna's hunt. Peter paul Rubens