יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

שיחה דמיונית על הצער על מוֹת נרקיס, או: להגנת נרקיס [2]


שיחה דמיונית על הצער על מוֹת נרקיס [2]                  
ובכן, הרגו לנו את הנרקיס, אמרה המשרתת למר שווייק. איזה נרקיס, גברת מילר, שאל שווייק, ואילולא הלך לבית המרזח מיד אחרי שאמרה לו שאומרים שהיו שם כמה וכמה, ואחרי שהוא אמר שזה מובן מאליו, כי כך המעשה עולה יפה, היתה יכולה להמשיך ולדבר עמו בעניין מותו של נרקיס. ובכן, היא היתה אומרת לו, כמה מצער שהם צָדוּ את נרקיס כמו שצדים איזו אַיָּלָה יפה, שלא היתה לה שום כוונה להיות ארכידוכס או משהו דומה שיכול לגרום להם לנטור לה טינה, ואילו מר שווייק היה אומר אַיָּלָה כזאת יכולה להצמיח לה אויבים רבים, יותר מאשר ארכידוכס, והיא היתה אומרת לו אומרים שאיָלה כזאת רק רוצה לחיות לה באיזה אֲפַר-יער רוגֵעַ, אבל הם דווקא עוקבים אחריה עד לשם. אז הנרקיס הזה, היא היתה אומרת לו, נהרג ליד הנחל, אבל לא בבת אחת כמו מאיזשהו בראונינג, אלא הוא גווע לו לאט מאד, וכל זה רק מפני שהם לא אמרו לעצמם שהוא רק חיפש לו איזה אֲפַר-יער. ואפשר להתפלא, מר שווייק, היא היתה מוסיפה, שלא היה שם אפילו אחד שאמר את זה לעצמו.
ואילו היה לה זמן להעמיק עוד בדבר הצער על מותו של נרקיס, היתה יכולה לומר  שהוא גם הצער על היעלמוּת ביטויים היחיד במינו של אי-התאהבוּת ושל יופי.
אבל כמובן, היה לה עוד עניין הפינצ'ר הננסי, ואחר כך המעצר של שווייק בתחנת המשטרה ושאר העניינים, וכמו שאמרה לעצמה מאוחר יותר, רק בגלל הליכה לבית המרזח.     

     



                                               Echo And Narcissus, John William Waterhouse       
                  
                         


                                               
החיל האמיץ שווייק

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

געגועים לְנרקיס.





געגועים לְנרקיס.
מדוע לא נטרו הנימפות טינה לנרקיס, וחיפשו את גופתו כדי לקברה. האם הן התגעגעו אל יופיו, והאם התגעגעו אל אותו דבר שהכעיס אותן  -  היותו שלֵם לגמרי, עד שלא חָסרה לו אהבת האחרים. והרי כבר בהִתאהבותן בו, אולי הן ערגו גם אל אִי-ההִתאהבות שהיתה בו. 
בתוך הגעגועים לנרקיס נדמֶה שעונש ההִתאהבות בדמותו שלו, שהוטל עליו, היה בעיקר עונש ההִתאהבות עצמה, שתפגוֹם בתכלית קיומו, ושהצער על מותו, שאולי גם הנימפות הרגישו, הוא הצער על היעלמוּת ביטויו היחיד במינו של יופי
[חשבתי היום קצת על האדם של פרק א' ב"בראשית", שגם הוא נברא כשלֵם, שהיו בו זכר ונקבה, ושכנראה לא ערג אל אחרים מחוצה לו. אבל  הגעגוע אליו יהיה מעומעם כל-כך, חשבתי, כי הוא רחוק כל-כך, ודמותו כמעט אינה מתגשמת בתוך המרחק.]                
           



    

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

לא געגועים, לא הרצון



 לא געגועים, לא הרצון לדעת מה בדיוק היה אז, שבוודאי היה ביום קיץ, אחרי שהציניוֹת נקטפו והושׂמו באחד מחדרֵי הבית, אלא בעיקר זיכרון של משפט שקראתי באיזה ספר, על נער שהיה טועם בלשונו את הצבעים שבקצה המכחול, כשהיה מצייר, בוודאי בגלל הרגשת המוחשיות העצומה של הצבעים
אבל למראֵה אופן ההעמדה על הנייר, עם שלושת המצבים של הפרח  -   גם זיכרון רחוק כל-כך של הִסתכלוּת בציורים בוטַניים.              
                    
         

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

.בסִפרהּ על אוסף הציורים הבוטַניים...

[ציור בוטני מהקטלוג של סר ויליאם מקארתבור ]

                                  
                                [ברויגל. האלגוריה של הארץ. ]



                              [אנדרטה לזכר יהודי אתיופיה. [מויקיפדיה. צולם על-ידי מיכאל  יעקובסון].  ]      




בסִפרהּ על אוסף הציורים הבוטַניים מליידן כתבה קלודיה סוואן שברויגל וציירים אחרים בתקופתו כנראה נעזרו בציורים בוטַניים בשביל ציורֵי הפרחים שלהם, כשלא היו לפניהם הפרחים עצמם. 
אפשר לדמות שבתהליך הציור מילאו הציורים הבוטַניים תפקיד נוסף, כשהציגו באופן ברור כל-כך את הריאליזם הצנוע שלהם. אפשר לתאר שהציורים הבוטניים הגֵנו כך על הריאליזם המסוים של ציורי הפרחים של ברויגל ושל הציירים האחרים. 
כשראיתי השבוע צילומים של האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה הנִספים, שיש בה דימויים בנויים של בּקתות עגולות, חשבתי על כישלון הארכיטקטורה שאינה  לומדת את מה שלמד ברויגל. והרי גם בציורים בנושאי ההסטוריה, התנ"ך והמיתולוגיה, שכנראה נזקק בהם לדמיון רב, לסיפוריות ולסמליות, היה ברויגל מוכרח להיזהר כל-כך מהסכנות האורבות בכל אלה, בדומה למה שעשה בציורי הפרחים הכמעט-ריאליסטיים
כשאני מסתכלת בציור הבוטַני של הנרקיס, מהקטלוג של מקארתבור, וכמעט יכולה לראות בו את הנרקיסים של ילדותי, אני מתקשה לתאר לי שבני-אתיופיה יוכלו לראות משהו מעברָם בסִמליות של דימוּיֵי-הבקתות.   



יום שבת, 8 בדצמבר 2012

ההִתמוטטוּת אל מוּל היופי






















ההִתמוטטוּת אל מוּל היופי
כשהסתכלתי בציורי הפרחים האלה של ברויגל, שלכאורה עסקו בנושאים פחותי-ערך, שלכאורה עבר זמנם, חשבתי על ההתמוטטות אל מול היופי. חשבתי על הפליאה, על ההתאהבות, על צַער-ההיזכרות ועל הפחד מהיעלמות היופי, הממוטטים לרגע את הנפש. 
במרכז הציורים הישנים האלה אפשר לראות את הנרקיסים המצוירים, שנדמה שעדיין הם נושאים בתוכם את המיתוסים הקדומים. וכמעט כמו שפרספונה נמשכה אל פרח הנרקיס שיצר זאוס, ונחטפה כך אל השְאוֹל, וכמו שנרקיסוס, העלם היפֶה, נמשך אל יְפִי-בבואתו ומת, יכולה עכשיו הנפש להימשך אל הנרקיסים הנמצאים בתוך הציורים, כמו בעין-הסערה. 
לכאורה, נרקיסוס שהתאהב בבבואת-עצמו היה שונה מאד מפרספונה, אבל כמוה הוא התמוטט אל מול היופי. ואמנם התאהבותו בדמות-עצמו נגזרה עליו כעונש, אבל נדמה שיופיו נגזר עליו כגורל קדום יותר, שיאפשר את הגשמת העונש  -  את הגילוי המפליא והמחריד של יופיו שלו.  
ועוד על הציורים. כל-כך הרבה פרחים ומינים צוירו בהם, כמו להבטיח שיופיים של הציורים יוכל להכריע אותנו.      
                






יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

[יאן ברויגל]האסתטיקה של האמנות כמנוגדת תמיד למה שנמצא מחוץ לאמנות


                                           [יאן ברויגל]


קראתי אתמול אודות ביקורת על צילומֵי אתרֵי בנייה מוזנחים ואתרים מוזנחים אחרים, של צלמת ישראלית, שבה נטען שהאסתטיקה הרבה של הצילומים מנוגדת מדי לנושאים המצולמים. הטענה הזאת הטרידה אותי במשך היום. כמובן, חשבתי שהאסתטיקה הרבה היא זו המעלה את האתרים המצולמים אל דרגת האובייקט היחיד, בעל החשיבות, אבל בעצם, הייתי צריכה לחשוב על האסתטיקה של האמנות כמנוגדת תמיד למה שנמצא מחוץ לאמנות. וגם זה מובן מאליו. והרי הכוונות העצומות של האמנות מנוגדות כל-כך לדממת המציאות.  כשמחשבתי זו  נדדה לה בין יצירות האמנות, והגיעה אל הפרחים המצוירים של  יאן ברויגל, לרגע ראיתי אותם כדומים לאַנה פַּאבלובנה האומרת "ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפארטה...", לסטיבן דדלוס השומע את הסיפור "לפני הרבה-הרבה שנים וכמה טובות היו השנים...", למרת דאלויי, לעלמה ברוק, לשריף בֶּל  -    יותר משהם דומים לַפרחים החיים. 

וכמובן, לדמויות הסִפרותיות האלו יש מעֵין עלֵי- כותרת נפלאים, מעֵין תלת-ממדיוּת נהדרת  ומעֵין מקום מוגדר ביותר, לתמיד. 


[הציטוטים מתרגומה של לאה גולדברג, ומתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון]