יום שני, 30 בנובמבר 2020

תוּת והציוּר של טיציאן.


אמנם ידידי הכלב תוּת רגיל לראות בעיקר רישוּמים, ובכל זאת, למה לא הראיתי לו את ציור דיוקן הדוכס של מנטובה והכלב המלטזי הקטן, אני שואלת את עצמי עכשיו, והרי היה יכול לחשוב שדיוקן הכלב כמעט דיוקנו שלו הוא, ולהפליג אל דמיוֹנוֹת האמנוּת, אל הדומים הלא-חיים המאירים בכל זאת את החיים, ומאירים אותו עצמו [ואת אבותיו, דמו ובשרו], והיה יכול להרגיש עונג וחמדה ופליאה ויראה, כאילו הוא עצמו השֹיג משהו ממרחקֵי האמנוּת. 

וגם, היה יכול לחשוב שלמרות מרחקי הזמן הדוכס של מנטובה והכלב המלטזי הקטן ההוא די קרובים אליו, בגלל האהבה הזאת שביניהם, כמובן. 



                                                               


Portrait of Federico II Gonzaga (c. 1529) is a painting by Titian,  טיציאן 


 it portrays Federico II, Duke of Mantua who married in 1529; the portrait may have been commissioned for the occasion. The dog, a Maltese, is an allegory of faithfulness.[1]

   

           

תוּת

יום שבת, 28 בנובמבר 2020

וכביכול נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס זָכָר [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

נמשכה השאלה על לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה אל "ומי גרם להם להִנָּצֵל מימינם ומשמאלם", ובעצם המדרש אומר להִנָּצֵל מהקדוש ברוך הוא, כי הוא שָֹש לאבד אותם ["כשם ששַֹשְֹתִּי על המצריים לאבְּדָן בים כך שַֹשְֹתי לאבד שונאיהם של ישראל"], ואחרי כן, בזכות התורה שעתידין לקבל מימינו של הקב"ה, וראינו בזה שהוא רוצה לתת להם את התורה ואם יהרוג אותם לא יהיה לו למי לתת את התורה. הקב"ה מתקשה להחליט כי הוא תלוי בהם. ועל "מימינו של הקב"ה" אמר ישראל שיש פה שאלת ימין ושמאל אצל אלֹהים, כלומר הוא לא מוחלט כשהוא נמצא בָעולם, במציאוּת, והוא מתגלה בשני צדדיו. 

ובימינו אש דת למו, התורה, והתורה באה להפחיד אותם. 

ואחרי כן נמשכת השאלה אל "אלא רָכַב פרעה על סוס זָכָר וכביכול נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס זכר" כי ישנה כאן השאלה הגדולה על מצרַיִם, שבספר בראשית היא כגן יהוה [כְּגַן־יְהֹוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם]. ונאמר כאן כביכול, כי אלֹהים לא ממש רוכב על סוס, אבל פרעה רוכב על סוס ומושווה לאלֹהים, ופרעה ואלֹהים שווים. כלומר, פרעה מנהל את העולם, אמר ישראל בשיחה שלנו, והוא מחליף בסוסה נקבה שלא הורגת אותו, שאין לה התנגדות למי שמנהל את העולם. 

ודיברנו על סוסתי ברכבי פרעה שהיא ישראל, כי ישראל הם העבדים של פרעה, וכאילו פרעה רוכב כך על אלהים, וישראל הזכיר את דברי מניטו על "בוא אל פרעה" שאמר אלֹהים, ולא "לֵך", כי אלֹהים כבר נמצא אצל פרעה, וזה קשור לערב רב שיצא ממצרים, ולהוצאת הרכוש, והרכוש הוא אלֹהים.

ועוד דיברנו על "וירכב על כרוב ויעוף", ועל פרעה כרָכַב גם הוא על כרוב בתוך ההשוואה הזאת, כי פרעה האמין ביהוה.  


[מ"יוסף ואחיו" של תומס מאן: "מפאת מכורָתו היה מהלָכו, כמו לפנים מהלכו של אברהם, בחינת "ירידה למצרַיִם", אולם במצרים גופָהּ מהַלְּכִים היו כלפי "מעלה", משמע נגד זרם הנהר..." 

"נעלם מעיני אביו אך קיים היה יוסף קיום חיוני עד מאד במקומו ואצל עצמו, מביט אל אור העולם המצרי בעינים פקוחות...וטורח לעלות אל המעֲלָה שיעד לו האלֹהים...". יוסף ואחיו. תומס מאן. כרך ב' עמ' 51, 201, מגרמנית מרדכי אבי שאול


[שיר השירים פרק א 

(ט) לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי:

(י) נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים:

(יא) תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ד דרש רבי פפיס לסוסתי ברכבי פרעה, לססתי כתיב אמר הקדוש ברוך הוא כשם ששַֹשְֹתִּי על המצריים לאבדן בים כך שַֹשְֹתי לאבד שונאיהם של ישראל, ומי גרם להם להנצל מימינם ומשמאלם בזכות התורה שעתידין לקבל מימינו של הקדוש ברוך הוא שנא' (דברים לג) מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו מזוזה, ד"א מימינם זו ק"ש, ומשמאלם זו תפלה, אמר לו רבי עקיבא דייך פפיס כל מקום שנא' שישה כתיב בשי"ן וכאן בסמ"ך, אמר ליה ומה את מקיים לסוסתי ברכבי פרעה, אלא רכב פרעה על סוס זכר וכביכול נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס זכר הה"ד (תהלים יח) וירכב על כרוב ויעוף, אמר פרעה מה הסוס זכר הזה הורג בעליו במלחמה אלא הריני רוכב על סוסה נקבה, הה"ד לסוסתי ברכבי פרעה, חזר ורכב פרעה על סוס אדום על סוס לבן או בשחור כביכול נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס אדום לבן...]


   

                                                        



יום שבת, 21 בנובמבר 2020

והם כאילו מחריבים איזה דימוּי יפה של אהבה [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

מפני שאין בשיר השירים רצף ודמות יכולים המדרשים לראות כל פסוק בפני עצמו, והם הולכים אל תוך דימויים ונוצרים דימויים של דימויים, והם כאילו מחריבים איזה דימוּי יפה של אהבה

דיברנו על כך כשקראנו את המדרש על "לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דימיתיך רעיָתי", שיש בו צורך להבין את "רכבי פרעה", כי יש כאן דימיתיך רעייתי לסוסה של פרעה, המוביל אל ישראל הם סוסה של פרעה. ישראל מובָלים על ידי פרעה בעולם הזה, ויש שלטון  של פרעה עליהם, ואלֹהים אחראי על פרעה.

והמדרש הזה אומר "אמר הקדוש ברוך הוא כשם ששַֹשְּתִּי על המצריים לאַבְּדָן בים כך שַֹשְֹתִּי לאבד שונאיהם של ישראל", כלומר, באותו יָם הוא שָֹש לאבד את המצרים ואת ישראל. ולמה? ויכולנו לחשוב על המדרש האומר שבני ישראל אמרו במצרים בטיט ובים סוף בטיט כשחצו את הים, אבל לא נכון להעביר ממדרש אחד לאחר, אמר ישראל, ונשארה המחשבה על הקב"ה שמשנה בים סוף את מהלך חוקי הטבע, ושינוי חוקי הטבע הוא גילוי אלֹהים בחולשתו, הוא משנה מה שברא ובני ישראל אשמים שגרמו לו לשנות את חוקי הטבע. 

אבל בפשט, אמר ישראל, לא היו צריכים בני ישראל לעבור דרך ים סוף, אלא יכלו לעלות בדרך ישרה לארץ ישראל, אבל לאלֹהים היתה  תכנית, אלֹהים הֵסֵב אותם דרך המדבר ים סוף. 

ושוב השאלה למה הוא רצה לאבד אותם בים סוף. כי הם לא רצו לנסוע, "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף", ולא כתוב נסעו, ואחרי כן אמרו  מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וכבר לא רצו להמשיך את יציאת מצרים, ולפי המדרש אלֹהים אמר שלא כדאי כל ההצלה הזאת שלהם. והמדרש שואל על שוויון מוחלט לפני אלֹהים כשיש נס, כי בנס קורה משהו אוביקטיבי בטבע לכולם, אמר ישראל. ויש שוויון בין לאבד את ישראל ולאבד את המצרים. 

[כשהמדרשים הם מין תמונה של הפְּשָט, מין דימוּי של הפְּשָט, הרי הם כמעט כהעתקֵי האמנוּת של רובֶנס, למשל, חשבתי. ההעתקים האלה, שהם דימויים של דימויים, הם כמעט כעוד הופעה של הדימויים הראשונים, המקוריים. כמין חזרה חֶזיוֹנִית שלהם.

כך, המדרשים בשיר השירים רבה, כשהם כמעט מחריבים דימוּי יפה של אהבה, הם בעצם כמין הופעה נוספת של דימוּי האהבה הסבוּך, שיש בו ספק, סתירות  ואפילו אי-אהבה, כפי שהיה בשיר השירים. כמין חזרה מובהרת שלו.]


                             


שיר השירים פרק א  

(ט) לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי:

(י) נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים:

(יא) תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף:

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

ד דרש רבי פפיס לסוסתי ברכבי פרעה, לססתי כתיב אמר הקדוש ברוך הוא כשם שששתי על המצריים לאבדן בים כך ששתי לאבד שונאיהם של ישראל, ומי גרם להם להנצל מימינם ומשמאלם בזכות התורה שעתידין לקבל מימינו של הקדוש ברוך הוא שנא' (דברים לג) מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו מזוזה, ד"א מימינם זו ק"ש, ומשמאלם זו תפלה, אמר לו רבי עקיבא דייך פפיס כל מקום שנא' שישה כתיב בשי"ן וכאן בסמ"ך, אמר ליה ומה את מקיים לסוסתי ברכבי פרעה, אלא רכב פרעה על סוס זכר וכביכול נגלה       הקדוש ברוך הוא על סוס זכר הה"ד (תהלים

    




PETER PAUL RUBENS Young woman in a fur wrap (after Titian) c.1629–1630  Queensland Art Gallery .רובנס. פרט 

 


      

Girl in a Fur  Titian    טיציאן. פרט.   



       








             

יום שני, 16 בנובמבר 2020

אלא דִבּוּר [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

 

חרגנו קצת בשיחה שלנו אל מִדְבָּר שאינו אלא דיבוּר, אל הרצון בדיבור ואל הרצון במִדבר, שהוא מקום הֶפקר, שאין בו אחיזה, כאן במדרש שְמוֹת רבה, הקושר את המִדבר לברית בין הבתרים. כי התורה ניתנה במדבר, שהוא מקום הֶפְקֵר, ושהדיבור בו שונה מדיבור במקום אחר שבו יש לכל אחד אחיזה בקרקע, וכי בברית בין הבתרים כשאלֹהים מנסה לבדל את אברהם משאר העולם, אברהם אומר במה אדע כי אִירָשֶנָּה, לאברהם יש ספק על האחיזה בארץ. אברהם רוצה דיבור ולא רוצה אחיזה במקום, אמר ישראל בשיחה שלנו, וזה כמו במדבר. ואז גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם הוא דבר שאברהם יכול לרְצוֹת. לא לאחוז בארץ משלו. 

בקשר בין מִדבר וברית בין הבתרים, שיש בה רצון של אלֹהים לאחיזה של אברהם בארץ ואין רצון של אברהם לאחיזה בארץ, אברהם כאילו הופך את ארץ ישראל למדבר. ושני הכיוונים נמצאים בעם ישראל, אמר ישראל, התורה במדבר, וארץ ישראל. ולאן ישראל שייכים, לארץ ישראל או לכל העולם. אבל התורה אומרת שאפשר להחזיק בשניהם. 

ואחרי כן דיברנו על "...למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר עתה עתיד להחזירן לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר", על משה שהניח את ישראל במדבר, וזה פְּשָטוֹ של מקרא. 

[הלכתי לקרוא שוב את "מֵתֵי מִדְבָּר" של ביאליק, השירה-אגדה עם הפרזַת תיאוּרים ותְאָרִים, "מוצקים כחצובי חלמיש", ועיניהם ברקים ופניהם להבים", שבה מֵתֵי המדבר, "מחנה אלֹהים זה, דור קדומים, עם נאדר בעוז, עתיק יומין", אומרים "יָדֵנוּ החזקה את כובד העול מעל גאון צַוָּארֵנוּ פָּרקה...וַנַעְרֹק לַמִדְבָּר וַנֹאמר לצִיָּה אִמֵּנוּ", ואף על פי שינסו אחרי כן לעלות מן המדבר, יִשארו בו. במדבר ובצִיָּה שאמרו לה "אִמֵּנוּ". במקום הֶפקר, שכאן דמותו המופרזת נראית כסומכת על האין-חוק בו, על האין-גבול-נראֶה בו, ועל אין-שלטון-לאדם בו.] 



 [שיר השירים 

(ז) הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ:

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב סימן ד

ד"א אמר הקדוש ברוך הוא למשה עתה עתיד להעלות ישראל ממצרים בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים זה אברהם, ואין מִדְבָּר אלא דִבּוּר שנאמר (שם /שיר השירים/ ד) ומדברך נאוה, ואמר ר' לוי א"ל הקדוש ברוך הוא למשה סימן זה לך במדבר אתה מניחן ומן המדבר עתה עתיד להחזירן לעתיד לבא, שנאמר (הושע ב) לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ד"א למה היה רודף למדבר שצפה שהוא עתיד להחריב כרכי אומות העולם, כמה דכתיב (ירמיה נ) הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, ד"א וינהג את הצאן אחר המדבר בישרו שישראל הקרויים צאן ימותו במדבר, וכן בשעה שתבע משה צרכיהן של ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא (שיר /השירים/ א) הגידה לי שאהבה נפשי וגו', כמה חיות בהן כמה מעוברות כמה מיניקות התקנת לתינוקות כמה ריכוכין התקנת למעוברות, השיבו הקדוש ברוך הוא ...]




                                                     



יום רביעי, 11 בנובמבר 2020

אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת. אבל הם רואים [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה].

 

היא כעֶבֶד שהלשינו אותו אל אדוניו, כי הנביאים הלשינו עליה לאלֹהים, והיא שחרחורת כי יש בה גם עבודה זרה, ראינו במדרשים האומרים "כך אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחרחרותי...", ו"...ישראל למלחמת מדיָן היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מהן מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה והיא אומרת להם אין אנו מבריותיו של הקדוש ברוך הוא שאתם עושים לנו כן", 

ו"שהיה לו /לה/ שפחה כושית שירדה למלאת מן העין היא וחברתה אמרה לחברתה חברתי למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה למה בשביל שראה ידיה מפוחמות...", וגם "ישראל אומרים לאומות העולם נאמר לכם למה אנו דומין לבן מלכים שיצא למִדברה של עיר וקפחתו החמה על ראשו ונתכרכמו פניו נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ מן המרחציות נתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהיה, כך אנו אם שִמְשָהּ של עבודת כוכבים שזפתנו, אבל אתם שזופים ממעי אמכם עד שאתם...". 

ראינו במדרשים שישראל אומרים לנביאים אל תַראו דבר רע שיש בנו, אל תלשינו עלינו לאלֹהים. כי התפקיד שלכם, הנביאים, הוא להגן עלינו. אבל משה אמר על ישראל שמעו נא המורים, וישעיהו אמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. הנביאים ראוה בשחרחרותה. הנביאים הלשינו עליה. 

וראינו בהם שישראל היו מפחמים פניה של המדיָנית ומפרקים נזמיה כדי לא לראות עבודה זרה שבה, והיא אומרת אלֹהים שלנו משותף, והם מסכימים בעצם לשיתוף של אלֹהים כך, במעשה הזימה של בעל פעוֹר. 

וכשהאשה הכושית כאן, שכולה מפוחמת ושחורה ממעי אִמה, אומרת שאדונה יקח אותה לאשה, היא בעצם אומרת שאדונה, המלך, יקח לאשה את זו שכולה עבודה זרה. 

ובן מלכים שיצא למדברה של עיר, וקפחתו החמה על ראשו ונכנס למדינה והתרחץ ונתלבן וחזר לאופיו, כי כדי להכיר את כל העיר עם המדבר שלה הוא חייב להיות שחור. כך אנו אם שִמְשָהּ של עבודה זרה שזפתנו, אומרים כאן ישראל, אבל אצל אומות העולם זה טבעם ממעי אמם, לא בחרו בזה, זאת המציאות. ואנחנו, ישראל, כמו בן המלך שחיָב להיות בעיר הזאת ובמדבר שלה, במלכותו. אנחנו צריכים להיות שותפים בעבודה זרה, וגם להתנקות ממנה, אומרים ישראל, מפני שאנחנו הבנים של המלך, אלֹהים, שאחראי על המדינה כולה. והשמש כאן היא עבודה זרה. מי שמסתכל על המציאוּת רואה עבודה זרה ולא רואה אל אחד. 

וכך, ב"אל תִראוני שאני שחרחורת" היא אומרת להם אל תִראוני, אבל הם מוכרחים לראות. 


[על שִכְבוֹת הפחם ב"המהגרים" של זבאלד. 

זמן רב היו בעינַי תיאורי שכבות הפחם ואבק הפחם הרבות הנערמות בציוּרים ועל רצפת הסטודיו של מקס פרבר הפרזה גדולה, ניסיון מופרז להציג את שכבות הפחם ואבק הפחם כמתאחדות כמעט עם דמותו של הציָר וסִבלו, אבל הן גם מין דבר מנייריסטי, והן לא רק הפרזת הסגנון אלא גם הפרזת מקומו של הכותב והיוצר את אותו סגנון. ונדמה לי שברגעי המנייריזם האלה זבאלד הוא קצת כמו אלה שהיו מפחמים את פניה של אותה מדיָנית כדי לא לראות את העבודה הזרה שבה. הוא כמפחם חלק מן היצירה שלו עצמו כדי לא לראות את הקושי הגדול העומד מולו –  הבנת סיבות הציוּר עצמו

"...היתה הרצפה מכוסה בתערובת בלולה באבקת פחם שכבר התקשתה ונקרשה במידה רבה...פרבר טען שזו התוצאה האמיתית של מאמציו הנמשכים וההוכחה הברורה לכישלונם. ...הרישום הזה והמסע על פני הנייר העבה דמוי העור, כמו גם הטשטוש המתמיד של מה שנרשם בעזרת אחד מסמרטוטי הצמר שהפחם נספג בהם לגמרי, היה בעצם ייצוּר אבק מתמשך". המהגרים, וו. ג. זבאלד. תרגום: מיכל הלוי] 





[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

"א [ו] אל תראני שאני שחרחורת, רבי סימון פתח (משלי ל) אל תלשן עבד אל אדוניו נקראו ישראל עבדים שנאמר (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים, ונקראו הנביאים עבדים שנאמר (עמוס ג) כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, כך אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחרחרותי, אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ד"א אין לך שמח בבני יותר מישעיהו ועל ידי שאמר (ישעיה ו) ובתוך עם טמא שפתים אנכי


ג ר' יצחק פתר קרייה במלחמת מדין, את מוצא בשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מהן מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה והיא אומרת להם אין אנו מבריותיו של הקדוש ברוך הוא שאתם עושים לנו כן, והיו ישראל אומרים להם לא דייכם שנטלנו שלנו מתחת ידיכם הה"ד (במדבר "כה) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, ר' איבו אמר באיזה חטא ויצמדו לבעל פעור, ואמר רבי יצחק מעשה בקרתנית אחת שהיה לו /לה/ שפחה כושית שירדה למלאת מן העין היא וחברתה אמרה לחברתה חברתי למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה למה בשביל שראה ידיה מפוחמות, אמרה לה אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכלך מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך עאכ"ו, כך לפי שאומות העולם מונין לישראל ואומרים אומה זו המירו כבודם שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם, אומרים להם ישראל ומה אם אנו לשעה כך נתחייבנו אתם עאכ"ו, ועוד ישראל אומרים לאומות העולם נאמר לכם למה אנו דומין לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו החמה על ראשו ונתכרכמו פניו נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ מן המרחציות נתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהיה, כך אנו אם שמשה של עבודת כוכבים שזפתנו, אבל אתם שזופים ממעי אמכם עד שאתם..."] 


                                                     



יום שבת, 7 בנובמבר 2020

שחורה אני במצרַיִם ונאוה אני במצרַיִם [שיחות עם ישראל פיבקו על שיר השירים רבה]

שחורה אני במעשַי, ונאוה במעשה אבותי, שחורה אני בפני עצמי, ונאוה בפני קוני, שחורה אני במצרים, ונאוה אני במצרים, שחורה אני בים, ונאוה אני בים, שחורה אני במרה, ונאוה אני במרה, שחורה אני ברפידים, ונאוה אני ברפידים, שחורה אני בחורב, ונאוה אני בחורב, שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוה"כ, אומרים המדרשים על המִלים "שחורה אני ונאוה", היכולות להתמיה, ונדמה שהמדרשים עצמם יכולים להתמיה, אבל הרי הם רק תָּרִים את המִלים האלו כתרים ארץ רחבה

ובשחורה במעשַי ונאוה במעשה אבותי היא אומרת על עצמה שהיא רעה, ואלה ישראל אומרים על עצמם שהם רעים, מעשינו רעים, אבל זכות אבותינו מקיים אותנו. ויש כאן שאלה כמו שיש לאברהם בסדום, אמר ישראל בשיחה שלנו. האם האחר יכול לבטל את חטאיך שלך. 

ובשחורה מפני עצמי ונאוה מפני קוני אני לעצמי מסתכלת בעצמי, וקוני לא רואה שאני שחורה, ושאלנו בשיחה שלנו למה אלהים רואה אותה אחרת ממה שהיא רואה את עצמה. למה העם כאן לעצמו, ולמה אלהים לא רואה אותו כשחור. אבל ראינו שיש כאן האופן שבו אלהים מסתכל על בריאתו השחורה. 

ואחרי כן שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים, ובים, ובמרה, וברפידים, ועוד, בכולם היא שחורה ונאוה באותו דבר עצמו, באותה סיטואציה ישנה אפשרות של שחורה ונאוה, דבר והיפוכו. כי תורת ישראל אומרת כך, אמר ישראל, ואנחנו המכריעים, כי מונותיאיזם הוא האל מתגלה באותו מקום בהפכים. אלהים יכול להיות נתפש בהפכים

ודיברנו על עניין מצרַיִם, המתחיל כבר בספר בראשית [כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם], כי במצרַיִם "ולא אבו לשמוע", כי אפשר לתפוש את האל בלי ארץ ישראל ובלי מקדש. לא צריך את הר סיני כדי לשמוע לו, וגם "ואראך" הוא במצרים, ואז לא צריך את ארץ ישראל. וזה ערעור של כל התזה של העליָה ממצרים לא"י, אמר ישראל. וראינו בנאוה במצרַיִם בדם המילה שהיא בעצם בלי אמונה באל, רק אמונה בגורל עם.

וראינו בכל ההפכים, במצרים, בים, במרה, ברפידים, בחורב, את שתי הדרכים לראות את אלֹהים, כשבאחת היא שחורה ובאחרת נאוה. ושתיהן לגיטימיות. 

ולמה הפך המדרש את סדר האירועים בשחורה אני בחורב ונאוה אני בחורב, את מעשה העגל ונעשה ונשמע. כדי שיוכל להציג קודם את השחורה ואחר כך את הנאוה, כמו בפסוק. כך אומר המדרש ששחורה ונאוה הן בעלות אותו ערך. חשובות באותה מידה. 




[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א

א [ה] שחורה אני ונאוה, שחורה אני במעשי, ונאוה במעשה אבותי, שחורה אני ונאוה, אמרה כנסת ישראל שחורה אני בפני עצמי, ונאוה בפני קוני, דכתיב (עמוס ט) הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, כבני כושיים אתם בפניכם, אבל אתם לי כבני ישראל נאם ה', דבר אחר שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים, שחורה אני במצרים (יחזקאל כ) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, ונאוה אני במצרים בדם הפסח ובדם המילה דכתיב (שם /יחזקאל/ טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואמר לך בדמיך חיי זה דם המילה, דבר אחר שחורה אני בים שנא' (תהלים קו) וימרו על ים בים סוף, ונאוה אני בים שנא' (שמות טו) זה אלי ואנוהו, שחורה אני במרה שנאמר (שם /שמות ט"ו/) וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, ונאוה אני במרה שנא' (שם /שמות ט"ו/) ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שחורה אני ברפידים שנא' (שם /שמות/ יז) ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים שנא' (שם /שמות יז/) ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי, שחורה אני בחורב שנא' (תהלים קו) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב שנא' (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שחורה אני במדבר שנא' (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר בהקמת המשכן שנא' (במדבר ט) וביום הקים המשכן, שחורה אני במרגלים שנא' (במדבר יג) ויוציאו דבת הארץ, ונאוה אני ביהושע וכלב שנא' (שם /במדבר/ לב) בלתי כלב בן יפונה הקנזי, שחורה אני בשטים שנאמר (שם /במדבר/ כה) וישב ישראל בשטים, ונאוה אני בשטים שנא' (תהלים קו) ויעמוד פינחס ויפלל, שחורה אני בעכן שנאמר (יהושע ז) וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ונאוה אני ביהושע שנאמר (שם /יהושע ז/) ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד, שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה אני במלכי יהודה, אם בשחורים שהיו שלי כך אני נאוה, בנביאים שלי על אחת כמה וכמה. 

שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוה"כ, שחורה אני בעשרת השבטים ונאוה אני בשבט יהודה ובנימין, שחורה אני בעולם הזה ונאוה אני לעולם הבא.]


                                                             


    


יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

על דמיון הדמויות ועל חזרת השמות [2]

 

דיברנו על הדמיון שבין דמותה של הבתולה ודמותו של המלאך בציוּר הבשֹורה האחרון של פרה אנג'ליקו, הדמיון שאפשר לראות בו מין התאחדות של הבתולה ושל המלאך המבשֵֹר אבל אפשר לראות בו גם את ההתאחדות הגדולה יותר, של הציוּר עצמו. נזכרתי בדמיון שבין הדמויות בציור "הבתולה של הסלעים" של לאונרדו דה וינצ'י, וחשבתי שיש בו השאיפה הגדולה להתאחדות הציור עצמו, והיה נדמה לי שבדמיון הרב שבין הדמויות הגיע הציור אל שיאו, ובאופן כמעט סותר הצליח לעשות את שתי הדמויות למובהקות כל-כך. וכמובן, כמתקיימות כרעיון חזק יותר מרעיון הנוף הגדול שברקע. והיה נדמה לי שלאונרדו דה וינצ'י היה יכול להרשות לעצמו לנסות דברים בתוך ציור הנוף הזה, ולהפריז בהם, מפני שסמך על יכולתן המובהקת של הדמויות שצייר

כל כך דומָה לזה חזרַת השֵמוֹת של דמויות ב"הקול והזעם" של פוקנר, ואפשר, כמובן, לחשוב שהשמות חוזרים מפני שהם שייכים לאותה משפחה ושבחזרתם הם נושאים גם את האסונות של המשפחה ואת התדרדרותה, אבל השמות החוזרים הם גם חלק מההאחדה של היצירה, שבה כמעט לא יתפתחו הדמויות בתוך עלילה, אלא יתפשטו בתוך השִכבה הדקה הכמעט מופשטת המתאחדת שלה. לפעמים נדמה שפוקנר מַקְשֶה על הקוראים בחזרַת השמות, אבל בעצם פוקנר מקשה על היצירה עצמה, וכך, כאשר שמה של בִתה של קאדי, קוונטין, מופיע בתוך המונולוג של בנג'י, נדמה שהחזרה על שמו של אחיה של קאדי, קוונטין, קשורה לא רק בהתאבדותו של קוונטין ובאהבתו את אחותו, אלא היא קשורה היטב גם בהתאחדות המסוימת של הזמנים השונים במונולוג של בנג'י ובהתאחדות של הבעוֹת הפיגור השכלי עם ההבעוֹת הכמעט ליריות, שהיא תחילתה של ההתאחדות המתפתחת ביצירה כולה

ועוד משהו על השמות אצל פוקנר. בסוף "בשוכבי גוועת", כשאנְס בַּנְדְרֶן אומר "תכירו את גברת בַּנְדְרֶן", קשה קצת לדעת אם גברת בנדרן קיבלה את שמה בגלל נישואים לאנְס, או שזה היה שמה כבר לפני-כן [וכשהם עצרו אצלה כדי לשאול את אתֵי-החפירה]. האפשרות ששמה היה בנדרן כבר אז מעניקה לדמות הזאת את תחילתה של הִתפשטוּת מסוימת שלה בתוך היצירה, אף על פי שהיא מופיעה פתאֹם, בסוֹפָהּ, שוֹנָה כל-כך, וכמעט מחוץ לאחדוּת הדקה שכבר נוצרה בלעדיה.     


   



                                             

                                                                  


הבשורה. פרה אנג׳ליקו 



                                                           


הבתולה של הסלעים.   לאונרדו דה וינצ׳י