יום שבת, 25 בינואר 2014

בשיחה שלנו על חזי לסקלי


בשיחה שלנו על חזי לסקלי דיברנו רק קצת על ההשפעה של השירה של פאול צלאן על השירה של חזי לסקלי, והרי היא היתה כה ברורה בעינינו עד שכמעט לא היינו צריכות לדבר עליה, אבל היינו צריכות לדבר על היופי שבגילויֵי השירה של צלאן בתוך זו של חזי לסקלי. 
כמובן, גם בגילויים אחרים של יצירות אמנות בתוך יצירות אמנות אחרות, או בהִתמשכוּתָן זו אל זו, ראינו את היופי הזה, אבל רצינו לחשוב דווקא על הדמיון המסוים של גילויֵי שירת צלאן בשירת חזי לסקלי לגילויי הצמחים בתוך צמחים אחרים  -  לגילויי האיריסים בתוך סייפנֵי-התבואה העדינים, לגילויי הנוריות והכלניות בתוך הדמומיוֹת. ובעצם, רצינו לראות את הדמיון של יְפִי- גילויי השירה האחת באחרת ליְפִי-גילויי הצמחים בצמחים אחרים. כך נהיו בעינינו גילויי השירה האחת באחרת כגילויי הטבע. משפחות, מינים וזנים חייבו את הצמחים ואת היצירות להתגלות שוב, בהִתגלויוֹת חלקיות.      
יכולנו לראות כך את הופעת בֹּהַק הנוריות בדמומיות, את מראֵה עֲלֵי-הכותרת  של פִּרְחֵי-הַזַּיִת הלבנים הקטנים בפרחי-היסמין, את גילוי "... יש/ אבן בַמים ומעגל/ומעל לַמַּיִם מִלָּה/המקיפה את האבן במעגל" של פאול צלאן בשירת חזי לסקלי.  
לא הבנו לגמרי את היופי שבהִתגלויות, אבל רִגשותינו סמכו על חובתן של ההִתגלויות להופיע שוב ושוב.  
  

[  "אגרטל: אני חור מקֻשט 
ידידו של 
השֻלחן שהוא בּוֹר מֻסוֶה
אשר
לתוכו אנו משליכים את מזונותינו וחפצינו המנֻמָּסים.
לטוּליפּ האָדֹם שֹפה משלו.
לטוליפ הלבן שֹפה משלו.
לטוליפ הסגֹל שֹפה משלו..." מתוך "חורים וידיות. פואמה". חזי לסקלי].

[הציטוט של צלאן הוא מתוך "שמעתי אומרים" בתרגום שמעון זנדבנק]


                                                         
איריס. משפחת האירוסיים.
סיפן התבואה. משפחת האירוסיים.
מגדיר הצמחים של זהרי מתאר את פרחי האיריס כנכונים, ואת עליו כדמויי סרגל או כדמויי חרב.
פרחי סיפן התבואה אינם נכונים כמו פרחי האיריס, והצמחים כולם נראים קצת כצלליות עדינות בשדות התבואה,
אבל הם נושאים את השם המבטא את מראה החרב. 



  

יום שבת, 18 בינואר 2014

עוד על פייסבוק הנפָשוֹת הַמֵּתוֹת



  • קראתי שסקוט פיצג'רלד והמינגווי שיתפו בדפי הפייסבוק שלהם אותו קישור. נזכרתי ב"האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו" של יהודה עמיחי, ולא  ידעתי לגמרי מדוע נזכרתי אמנם עמיחי כתב על מעֵין אחרית הימים, אבל לא על כך חשבתי.   
    בכל אופן, חשבתי שוב על החשיבות של ערטילאיות הדמויות של האמנוּת ושל הסִפרוּת, ועל חשיבות הערטילאיות של סקוט פיצג'רלד והמינגווי בפייסבוק
    ישראל דיבר השבוע על המדרש על אודות כי תבואו אל הארץ ונטעתם, שנאמר בו "אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים......אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם [בראשית ב ח]". 
    ישראל  אמר שבהשוואה שעושה המדרש ["...למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים..."] גם אלוהים עתיד למות אחרי שהוא נוטע. בזכות הערטילאיות המסוימת שבמדרש, הדומה לזו שיש בשירה, נהייתה השוואת הנטיעה והמוות של בני-האדם ושל אלהים מקובלת עלינו. 
    כמובן, גם השיתוף שעשו פיצג'רלד והמינגווי נהיֶה מתקבל על הדעת דווקא בזכות הערטילאיות, וגם מתבהר כך הדמיון המסוים בין השיתוף הזה שלהם ובין האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו.          
     עכשיו נדמה שכמו שהשירה יכולה להירָאוֹת אמיתית יותר מכל דבר, כך יכול השיתוף של פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת אמיתי יותר מכמה שיתופים של הגופים המוחשיים החייםואולי בכל זאת הוא מעֵין אחרית הימים המופשטת שלנואחרית הימים המופשטת המתוקה שלנו.    

      

      
      
      




  • קראתי שסקוט פיצג'רלד והמינגווי שיתפו בדפי הפייסבוק שלהם אותו קישור. נזכרתי ב"האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו" של יהודה עמיחי, ולא  ידעתי לגמרי מדוע נזכרתי אמנם עמיחי כתב על מעֵין אחרית הימים, אבל לא על כך חשבתי.  
    בכל אופן, חשבתי שוב על החשיבות של ערטילאיות הדמויות של האמנוּת ושל הסִפרוּת, ועל חשיבות הערטילאיות של סקוט פיצג'רלד והמינגווי בפייסבוק
    ישראל דיבר השבוע על המדרש על אודות כי תבואו אל הארץ ונטעתם, שנאמר בו "אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים......אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם [בראשית ב ח]". 
    ישראל  אמר שבהשוואה שעושה המדרש ["...למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים..."] גם אלוהים עתיד למות אחרי שהוא נוטע. בזכות הערטילאיות המסוימת שבמדרש, הדומה לזו שיש בשירה, נהייתה השוואת הנטיעה והמוות של בני-האדם ושל אלהים מקובלת עלינו. 
    כמובן, גם השיתוף שעשו פיצג'רלד והמינגווי נהיֶה מתקבל על הדעת דווקא בזכות הערטילאיות, וגם מתבהר כך הדמיון המסוים בין השיתוף הזה שלהם ובין האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו.          
     עכשיו נדמה שכמו שהשירה יכולה להירָאוֹת אמיתית יותר מכל דבר, כך יכול השיתוף של פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת אמיתי יותר מכמה שיתופים של הגופים המוחשיים החיים. ואולי בכל זאת הוא מעֵין אחרית הימים המופשטת שלנו, אחרית הימים המופשטת המתוקה שלנו.    

      

      
      
      
     

יום שבת, 11 בינואר 2014

פייסבוק הַנְּפָשוֹת המֵּתוֹת.

                                   





עכשיו, כשאנחנו כבר לא חוזים בהִתגלויוֹת של רוחות המֵתים, יכול פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת סביר כל-כך כשהוא מציע לנו מין חיזיון חדש של המתים, שאין בו רוחות-הרפאים, ואף על פי שהוא יכול להירָאות קצת כניסיון להחייאת המתים, הוא בעצם  הרחבה של הרשת החברתית שלנו בתוך הזמן.     
פייסבוק הנפשות המתות אומר לנו שטולסטוי, דוסטויבסקי, הנרי ג'יימס, סילביה פלאת ואחרים, שאהבנו כה מרחוק, שייכים לרשת החברתית שלנו. הם כמו חיים עכשיו בקרבֵנו. ובכל זאת, עדיין אנו יכולים להמשיך ולחשוב עליהם כמעט באותה פליאָה שבה חשבנו על הסִפרות שכתבו, כי פייסבוק הנפשות המתות מצליח איכשהו לשמור על הרגשת החיזיון. ובעצם, הוא מצליח לומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת גם ישאיר את הנפשות המתות רחוקות דיין, לא חוזרות לתחייה. ובעצם, הוא אומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת הוא הדבר שעליו אנחנו יכולים לסמוך

אולי בתמונת הפרופיל של דוסטוייבסקי, שהיא ציור דיוקן שצויר על-ידי וסילי פֶרוב, אפשר לראות איך הערטילאיוּת המסוימת של הרשת נקשרת אל ערטילאיוּת הדיוקן המצויר, ומשכנעת אותנו לחשוב שכוונת פייסבוק הנפשות המתות היא להעמיק אל תוך חזיונות הזמן.           
וסילי פרוב, שחי בשנים 1834-1882, צייר ציורים ריאליסטים. אני מתארת לי שבדף הפייסבוק שלו יופיע גם הציור "בוטַניסט" [Botanist], שבו דמות הבוטַניסט הכורע אל העשבים ואל הצמחים הקטנים, ושכנראה צויר גם מתוך האמונה שערטילאיוּת דמותו של הבוטַניסט תוביל אותו בתוך הזמן אל ההִתגלוּת החוזרת של חשיבותו. אולי במחשבה על הריאליזם שלו חשב פרוב גם על מה שמחוץ לציור - על חקר הצמחים כדבר שלא יעבור מן העולם, ושבתוך התקדמות הזמן יהיה תמיד הגילוי הנמשך של הקשר של בני-האדם עם הצמחים, ושל החיפוש של בני האדם אחר רִגשותיהם שלהם בצמחים ובשמותיהם.    
  
  

יום שישי, 3 בינואר 2014

ציור בבית-הקברות.

                             
       

                                           





ידידה שלחה לי צילום של ציוּר הקיר בבית-הקברות הנוצרי במושבה הגרמנית בירושלים. בוודאי לא הייתי חוזרת להסתכל בו אילולא היו הסמיכוּת של הציוּר  לַקברים, והגל הגדול המצויר בו הנראֶה כמַכִּיר את הגל של הוקוסאי, מערערים את תמימוּת הציור. 
הציור המתאר את סיפורי המקרא, שאינו שואל ודורש, שאינו מעמיק בתוך הרעיונות, נראֶה פתאֹם כיוצר רעיונות כשהוא עולה מעל הקברים, וכשהוא פונֶה אל הגל הידוע של האמנות היפנית. הציור הלא מפותח, שנדמה שאינו יודע אל מה הגיעה האמנות במשך תולדותיה, מפתיע כל-כך בהזכירו את הגל של הוקוסאי בתוך נושאי המקרא שלו. בגל הגדול של הוקוסאי, כמובן, כבר השתמשו די הרבה, אפילו בשביל קומיקס, אבל כאן הוא מצטרף, כנראה, אל תיאור ימי-הבריאה כאילו נוצר לשם כך. או כמו מתוך אמונה שהוא חיוני כל-כך בתוך שורת הדימויים של תיאור ימי-הבריאה
לרגע אני יכולה לחשוב שהדמיון לגל של הוקוסאי הוא מקרי, והרי אין כאן דמיון רב באמת, ואין כאן ניסיון לעקוב אחרי הסגנון של הוקוסאי, ובכל זאת, לא נחלש רושם ההפתעה מהופעת הגל הגדול המַכִּיר את הגל של הוקוסאי בתוך הציור  התמים.            
אבל אולי ההפתעה הגדולה בציור-הקיר היא האופן שבו הוא עולה מאחורי הקברים. קצת קשה לי להבין את ההפתעה הזאת, ואת ההרגשה שהציור הלא מפותח כמעט מִתעלֶה בשל כך אל דרגת האשליה של האמנוּת. 
אולי הוא מצליח לעשות זאת בכך שהוא מציע למתים את מה שיוכל להיראות כחיזיון. לא את הפרחים הנשתלים על הקברים, לא את העציצים המונחים, לא את החפצים האישיים, אלא את מה שאולי יהיה בעיניהם התמונה הגדולה של העולם.    
  
  





http://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:The_Great_Wave_off_Kanagawa.jpg