יום שבת, 31 בדצמבר 2022

יודע את המציאוּת [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 


שוב חשבנו על ידיעתו של הכסיל כשקראנו את ״...ואומר הכסיל חֹבֵק את ידיו ואֹכֵל את בשרו. שבשעה שהן (עסוקים) [מפסיקין] מלעסוק במלאכה. וסופו אוכל את בשרו שמתחכך ומתחופף בעצמו מחמת צערו״ [מחזור ויטרי], וישראל אמר צערו הוא בגלל רְעוּת הרוח, עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, וראינו כי הוא היודע את המציאוּת. הוא המכיר אותה. 

וראינו אחרי כן את המדרש המתקשה לשֹאת את המציאוּת שבה רשעים עשירים וצדיקים עניים, והוא אומר ״אבל לעתיד לבא כשיפתח הקדוש ברוך הוא לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם, שנאמר (קהלת ד) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו״, בעולם הבא הרשעים יאכלו את בשרם, וכך ישארו בלי צלמם, 

ולמה אלֹהים לא יכול לעשות את זה בעולם הזה, אמר ישראל, אבל המדרש רק אומר שהמציאוּת לא עומדת להשתנות, ואלֹהים לא יכול להביא צדק לָעולם, ואכילת בשרם היא רק בעולם הבא, בדבר הלא ידוע לחז״ל. ובעצם, אמר, המדרש מבקש מאלֹהים שלא ישַנה את המציאוּת, ״אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב ו) ״.

 

 

שמות רבה:

ה ד"א אם כסף תלוה את עמי, כיון שבנה שלמה את הבית אמר להקב"ה בתפלתו רבון העולם אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב ו) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, לפי שבעולם הזה היו הרשעים עשירים ונתונים בשלוה והשקט והצדיקים עניים, אבל לעתיד לבא כשיפתח הקדוש ברוך הוא לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם שנאמר (קהלת ד) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והם אומרים ולואי היינו פועלים והיינו טוענין בכתפנו ולואי שהיינו עבדים ויהיה לנו כך שנא' (שם /קהלת ד'/) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח לכך נאמר אם כסף תלוה את עמי,

 

קהלת: ה) הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:(ו) ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:(ז)

 

שמות כב כד: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה 

 

 



                                                    


 

יום רביעי, 28 בדצמבר 2022

זכרון אמנות 12 מה לי הנבירה הזאת

 


זִכְרוֹן אמנוּת 12 

 

מה לי הנבירה הזאת עכשיו ברישוּמים של אביבה אורי, הרי אינם מרעידים עוד את נפשי, הרי אינם כרֹשֶם שרוי תמיד בקצוֵי העולם, אלא, איזו מחשבה על הזעקות שבהם מטרידה אותי, והרי אין יתרון לזעקות, אני חושבת, אלא נדמה לי שזעקות הרישוּמים של אביבה אורי הן כזעקות המוּסָר המְיַסֵּר, כי המוסר תמיד מְיַסֵּר, וכאילו שואפים הרישומים האלה אל המוסר המְיַסֵּר של העולם.

כן, הנבירה עכשיו היא אל זִכְרוֹן השאיפה אל ההבעה החזקה המיַסרת.   

 

וגם לְאמנוּת לא-זועקת עכשווית אין יתרון, אני חושבת, אלא היא אומרת אני מַכירה את המציאוּת, אני מכירה את העולם, אני מראָה לַמציאוּת את המציאוּת ולָעולם את העולם, והיא קוראת אל המציאוּת ואל העולם ורוצָה שישמעו אותה, וקריאוֹת וציוּצים רַבִּים בַמציאוּת ובעולם הלא-מתוקנים. 

ואין לי כוח עכשיו להוכיח את הדברים האלה, והם רק הרהורים, רק כציפור מצייץ ברֹאשי.    

 


                                                    

מי המנצחים ומי המנוצחים.   אביבה אורי

אביבה אורי

יום שני, 26 בדצמבר 2022

זִכְרוֹן אמנוּת 11 כמין הֵפֶך של הרישוּם של

 


כמין הֵפֶך של הרישוּם של אביבה אורי. כאילו מוכרח להיות הֵפֶך, הכמעט-לא-יודע, הלא-נֶחרץ, המֵימי, האֵדי, הכמעט הֶבֶל, כל ההפך הזה, כאילו בתוך כמעט כדור-הארץ-נושֹא-הכֹּל של אביבה אורי. 

ואולי אין בו כלל זִכְרוֹן הרישוּם של אביבה אורי, אולי הוא רק מין רוּחַ זמן, לעצמה, לא זקוקה לרישום של אביבה אורי. מעוֹפֶפֶת בהֵפֶך הזמן. 

ואולי הוא כמין יוֹמְטוֹב שאומר "בְּרֹאשִׁי צִפּוֹר". בהֵפֶך זמן צִפּוֹר מצַייץ. 

 

 

 

רישוּם של עתליה שחר, קרן שפע (2021), עפרונות אקוורל ונתז מים ספונטני על נייר. מהתערוכה "רישום ברצף" בסדנת ההדפס ירושלים, במסגרת הביאנלה לרישום בירושלים.

ולידו שלושה רישוּמים של אביבה אורי, ארץ קטן/מקיא ארסו..., התפוררוּת, ארץ עִם אוקינוס נשפך.

 

[״..."בְּרֹאשְׁךָ נִכְנַס זְבוּב", עוֹד

שָׁר צִפּוֹר, "בְּרֹאשִׁי צִפּוֹר", אָמַר

יוֹמְטוֹב...״, מתוך שיר אביב, יאיר הורביץ]

 



                                                


 

 

מתוך התערוכה "רישום ברצף" בסדנת ההדפס ירושלים, במסגרת הביאנלה לרישום בירושלים.

עתליה שחר, קרן שפע (2021), עפרונות אקוורל ונתז מים ספונטני על נייר










 שלושה רישומים של אביבה אורי
























יום שבת, 24 בדצמבר 2022

דצמבר. ידידי הכלב תות


דצמבר 

ידידִי הכלב תוּת, בן של זאבים ושל כלבים מלטזים קטנים, מֵת. אני, כמובן, לא מתעניינת בדיבורים על רגשות דומים כל כך לרִגשוֹת בני האדם, בהִתנשאוּת בני האדם, וכמובן גם תות לא התעניין בהם. הרי הוא בן דורות רבים של זאבים ושל כלבים מלטזים. 

זמן רב כל כך אני מכירה את כמעט-דמוּת-אבותיו המלטזים וכמעט-דמוּתוֹ שלו בציוּר ״ Portrait of Federico II Gonzaga.״ [Duke of Mantua] של טיציאן. 

 

 

*

 

היום חזרנו אל קֹהֶלֶת. דברים מתבהרים פתאֹם כמו אחרי מחלה ארוכה. 

 

 

 

*

 

 

בשיחה היום הקראתי לישראל שיר ישן של דניאל והיה נדמה לי שהמִלים ״ואזעק לאדוני קול נעימה״ מִזדככוֹת והולכוֹת. 

 

 

*

 

העֶצֶב מכיר את מוֹת תוּת, מין מצב אווירי, מין מצב הֶבְלִי, מין מצב בלי רווח בין דברים.

 

 



                                             

טיציאן

יום רביעי, 21 בדצמבר 2022

לא עָמָל ורעוּת רוח [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

״ואֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ״ כמעט הִכה בנו. כמעט אוכל את צַלמו, אמר ישראל, את מה שהוא. ומקלקל את עצמו. ולמה הוא כסיל, אמר, כי הוא חושב שפעולה שהוא עושה מועילה יותר מן העמל של הפסוק הקודם [וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ; גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ]. ובכל זאת, ראינו, הכסיל הוא יוצא דופן שעושה משהו אחר, לא עמל ורעות רוח. 

כך דיברנו, ולא עזבה אותי המחשבה על אכילת בשרו ממש, ולא עזבה המחשבה על שיר של דניאל שבו האדם האוכל את בשרו ממש, ראש, לב, ריאוֹת, ויכולנו אחרי כן לראות את הכסיל כמכיר את עצמו מתוך עצמו ממש, מבשרו ממש, כמו בשיר, והוא אינדיוידואליסט, יש לו אידיאולוגיה מנוגדת לקִנְאַת-אִישׁ מֵרֵעֵהוּ שיש בפסוק הקודם, הוא מקנא רק בעצמו. 

 

התחלת השיר ״גם אני יצאתי מהיקום בטעות כשעשיתי ספורט״ של דניאל ו: 

״אל תזיז את עיניך, טיפש ועם הארץ 

הבט בגרגר עדין

עשרה חיי עולמות 

מבריאוֹת עד אחריתוֹת ימים 

לפני הרגע בו ייעלם באוויר 

ויהפוך למה שמעולם בעצם לא רצית להיות.

 

אדם שלא חי רוח אוכל עצמו 

ראש לארוחת בוקר 

לב לארוחת צהרים 

ריאות לארוחת ערב 

בונה את קיומו מחדש מתוך האכילה...״

 

 

[קֹהלת ד ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרוֹ]

 

יום ראשון, 18 בדצמבר 2022

יוֹמנסִפְרוּת 32. בחזרה אל ״ללא תקנה״ של פונטאנה.

 

הפעם חשבתי על ״מיכאל קולהאס״. חשבתי על סִפרוּת שאינה כטרגדיה המתארת גורל, אבל היא סִפרוּת גורלית, היא קובעת מִתחילתה את סופהּ, היא לא סִפרוּת ״מתפנקת״ שדמויותיה גוררות אותה ברצונותיהן, אלא היא הקובעת, היא הגורל של דמויותיה. וקצת כמו ידיעת המקהלה בטרגדיה ידיעתה שלה. 

ראיתי הפעם את גורליוּת הסִפרוּת ב״מיכאל קולהאס״, ב״ללא תקנה״ וגם ב״אפי בריסט״, כי נקבעו ב״אפי בריסט״ מִתחילה האָסוּר, המפחיד, המחריד, וכל עליצוּת הנעוּרים שנקבעה גם היא, לא תתַקן אותם, לא תרַפֵּא. 

 

אחרי כן נמשכתי שוב אל טוני בודנברוק ואל אסוֹנָהּ, שגם בתחילתם מין ידיעה, וגם ידיעה על אפי בריסט יש בהם. ״אני אינשא לסוחר, כמובן, אמרה...אני חייבת זאת למשפחה ולפירמה, הוסיפה בכובד ראש, כן, עוד תראינה, כך אעשה.״, ״ילדתי היקרה, פתח הקונסול...מר בנדיקס גרינליך...הלך לבו שבי אחר בִתנו, והוא מבקש את ידה בכל הכבוד הראוי. מה אומרת על כך ילדתנו הטובה?״, ״מה רוצה ממני האיש הזה, מה עשיתי לו, והיא פרצה בבכי.״ (בית בודנברוק, תומאס מאן, כרך ראשון, עמ׳82 , 95, 96, תרגמה מגרמנית נילי מירסקי) 

וחזרתי גם לראות את הידיעה מן ההתחלה ב״יוסף ואחָיו״ של תומאס מאן, כי כמובן גדולה הידיעה כאן, ובה תשוּבַת הדברים שבספר בראשית ותשובת הדברים של הסִפרוּת עצמה.

 

 

״לבה של הרוזנת, שחונכה על ידי ההרנהוטים ואף היתה רגשנית מטבע ברייתה, ניבא לה רעות לנוכח השינוי...״, ״...קינה מאולמות רמים, שמעתי ביבבה..., כן, הלמוט, כך זה נגמר״. ללא תקנה, תיאודור פונטנה, עמ׳ 8,9, תרגם מגרמנית רועי כנען, הוצאת אפרוח. 

 

״סמוך למחצית המאה השש עשרה חי על גדות נהר האוול איש סוחר בסוסים ושמו מיכאל קולהאס, ובנו של מורה היה, והוא מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד״. מיכאל קולהאס, היינריך פון קלייסט, עמ׳ 5, תרגם מגרמנית מאיר הרטינר. ובתרגום של ישראל זרחי: ״...בנו של מורה בית-ספר ואחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו״. 

 

 

״הלוא כמעט יכול היה להיות אבי״, ״הוא כה חביב, וכה טוב אלי, כה סלחני...אבל...אני מפחדת מפניו״. אפי בריסט, תיאודור פונטאנה, עמ׳ 13, 32, תרגמה מגרמנית נילי מירסקי. 

 

״עמוקה באר העבר. האם לא מן הראוי שנכנה אותה אין חקר?״, ״ויעקב מצא עוד עידוד לעצמו במסורת אבות ובמושגים השוררים בשבטו על חוסר כיבוש היצר של אלֹהים עצמו, על הפכפכות רוחו בענייני רגש ובעניינים של ייחוד אהבתו, דרך הבחירה ומתן הבכורה על ידי אל עליון, בלא זכויות, או על כל פנים למעלה מזכויותיו של הנבחר...״. יוסף ואחיו, תומאס מאן, כרך א׳, עמ׳ 9, 57, תרגם מגרמנית מרדכי אבי שאול, ספרית פועלים. 

 

 


                                                   


 

יום שבת, 10 בדצמבר 2022

יוֹמנסִפְרוּת 31. תכלית אין התחלה ואין סוף

״האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם״ מספק עכשיו כל כך. לא סִפרוּת יפה לגמרי אבל כאילו איזו תכלית שלה, תכלית אין התחלה ואין סוף, כמעט תכלית חֹמֶר ביקום אינסופי. 

קרוב הדבר לאבק-סִפרוּת, אני חושבת, ואני חושבת פתאֹם גם על הֶבֶל-סִפרוּת, כמעט לא-נתפשֹ, אבל מתקיים, ונדמה לי שהסִפרות-לא-סִפרות הזאת היא כמו הֶבֶל-סִפרוּת, או כמו אֵד-סִפרוּת, כעולֶה ממגדלור אל מגדלור, מדמֶה לו את מוחשיוּת המגדלורים ואת ערטילאיוּתָם. 

 

״...מעבר לשם מצויים החולות של קינברן, מקום מרוחק מהציוויליזציה, המשובץ בדיונות זהובות, שטחי מלח ויערות מחטניים. האמזונות הן שהתיישבו בערבה האירו-אסיאתית הזו... במקום שבו נהר הדנייפר חובר לים השחור, מתנשא מבנה זקוף מזה יותר ממאה שנה. נוכחותו עדיין נדרשת...

ולדימיר שוחוב התווה קווים בדייקנות שאפיינה את עבודתן של הנשים האוקראיניות, בזמן שטוו את חוטי היוסטקה שלהן... הוא הצליח להפיח חיים בשריונות פשוטים, שיוצרו מריבועים של כפיסי פלדה, והפך אותם ליצירות ארכיטקטוניות יוצאות מגדר הרגיל, אורגניות, קלות, שאינן כפופות לחוקי הזמן״ [האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם. גונסאלס מסיאס. תרגם מספרדית יורם מלצר. הוצאת פרדס]    

 

 

 

[העריכה הלשונית של התרגום רשלנית. ״שתים-עשרה אלף שנה״ עמ׳ 110, ״את העמידוּת שלו אפשר לזקוף הודות למאמץ משותף...״ עמ׳ 28, ״והשומרים לא נמצאו לעולם״ עמ׳ 70]

 


                                                 


 

 

יום שישי, 2 בדצמבר 2022

בחירת כריכת הספר בעייפוּת,

 

אוקטובר 

בחירת כריכַת הספר בעייפוּת, בביטוּל מה שדימיתי לי. וכמעט כמו שהיתה ההִתרגלוּת אל מה שדימיתי לי כך ההִתרגלוּת אל ביטוּל מה שדימיתי לי, ונהיים הדמיוֹנוֹת והביטוּל כמעט ידועים מדי, לא מסוגלים עוד לתבוע את רִגשותַי. 

 

בכל זאת, הצורֶך הברור בכריכת הספר לחזור אל הציוּרים של פיץ הנרי ליין כידיעת חזרתו של פיץ הנרי ליין שוב ושוב אל דימויי הים והספינות. אבל גם הצורך של כריכת הספר להכיר בגודֶל האמנוּת, בבדידוּת האמנוּת, שלא נועדה לה, ושאסור לה לשייכה לעצמה. 

 

ושוב אני מדמה לי שכאשר פיץ הנרי ליין חזר שוב ושוב אל הדימויים של הים הם הראו לו מה שלא יָכֹל להראות לו הים עצמו. 

 

נובמבר 

לרגע, כשקראתי על בֵּרוּא של יער, חשבתי שבֵּרוּא ובריאה הם כמין הפָכים, אבל, הרי קשה כל כך לדַמּוֹת שיש הֵפך לבריאה. 

ואחרי כן התחלת הקריאה על המגדלורים הנִדמים לאין סוף מגדלורים.