יום חמישי, 27 במאי 2021

דיברנו על ארבע השאלות, על תמיד בין להשתחרר ולהיות עבד, על המְמָרֵר שהוא ברצון אלֹהים ועל להיות כֹּהן לאומות העולם ודומֶה להן [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]



הלילה הזה שכולו מצה הוא לַחְמָא עַנְיָא וגם שלא הספיק בצקם, התמדת היותנו עבדים וגם הִשתחררוּת מהיותנו עבדים, וכך, להשתחרר ולהיות עבד תמיד שניהם בתוך ״כולו מצה״, תמיד שווים, אמר ישראל בשיחה הזאת, 

ומרוֹר, הרי אלֹהים הוא המאכיל אותנו מרור, ואמנם יש כאן צורך במוחשיוּת אכילת מרור אבל חז״ל מתקנים את מוחשיוּת האכילה בזה שאלֹהים הוא המצווה לאכול מרור, כלומר לעולם לא תבינו את המרור שהוא כבר קדוש. המרור כבר אלוהי. ויש כאן כל הזמן ההליכה בין הרעיון והמוחשי, שכל אחד מהם יכול לשבש לגמרי את הזיכרון. 

והמרור כאן בהגדה הוא המזכיר את המְמָרֵר, האדון, מצרַיִם, אמר ישראל, כלומר יש בהגדה הזדהות לא רק עם העבד אלא גם עם האדון הממרר. וזה גם הגעגוע של אלהים למצרַיִם.

הממָרֵר הוא ברצון אלֹהים [בראשית: ...בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה]. 

ומַטְבִּילִין הוא רחוק מהָא לַחְמָא עַנְיָא כי רומז אל הסעודה הרומאית, של העשירים, ויש פה יצירת אשליה של סעודה עשירה וגם של יציאת מצרים. וכל סעודת פסח שיש בה שחזור לחם עוני וגם שתי הטבלות, שלכאורה יהודי לא יכול להיות בהן, בסעודה הרומאית, היא אשליה על ציר של אינסוף לעתיד. ורק אשליה יכולה להחזיק אותנו עד אין סוף, אמר ישראל. 

וכן כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין, בין הלאום והאוניברסליוּת, אמר, כי למה העם היוצא ממצרים צריך להיראות כמו העם הרומאי. הרי יצאנו ממצרים כדי להיות עם אחר, לא דומה לעם אחר. ויש כאן שאלה על דרכו של יהוה להשגיח בעולם, ובדרך כלל זה ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, שזקוק למצרָיִם, לרומא, כדי להיות כּהנים שלהם. 

ולהיות מסובין הוא להיות כהן שלהם כחלק מהם. כהן צריך להיות חלק מהעם וכאן להיות חלק מאומות העולם, גם להיות דומֶה להן. 

 

[מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כֻּלּוֹ) מָרוֹר:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים:

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:]

 

 

יום שלישי, 25 במאי 2021

הרישוּם של המתרגם

 

כשקראתי לאחד הרישומים ״הרישוּם של המתרגם״ חשבתי על גבי צורן, ודימיתי שהרישום היה כמין תרגום, אולי מין דמיון-שווא, ובכל זאת, הרישום הזה צמח, כמו שאר הרישומים באותה סִדרת רישומים, מן המחשבות על סיפוּר קצר ועל תרגום ועל התרגום של גבי צורן לסיפוּרים של בּוֹרכרט, ובעצם נוצר מן ההִרהורים עליהם שעוד  הרחיקו אל הִרהורים על הרישומים עצמם. 

והתרגום של גבי צורן, הרי גם בו יש הרהוּר לא רק בסיפורים אלא גם בקיומו העדין שלו, והוא כמרחף מעל הסיפורים ורק כמעט נוגע בהם מן המרחק העדין, או כמעט נוחת אליהם כציפור קלה המניחה את כף רגלה על גבעול צעיר, והוא בשְֹפַת ״...נְשוּבים מאי-שם, הסתחררו ובאו עורבים...עייפֵי-חיים, צרוּדֵי-גניחות...״ ובשֹפת ״נו, אמר האיש, גם כן מורה, אם דבר כזה הוא לא יודע. בלילה העכברושים ישֵנים הרי.״ 

ואני נזכרת עכשיו שאז, לרגעים, דימיתי לי שהמתרגם הוא בן דמוּתוֹ של הסופר. 

[את שמו של הרישום ״יירגן חשב זה הכל מיטות קטנות״ לקחתי אז מ״אלה המון מיטות קטנות, חשב, הכל זה מיטות קטנות״ בסיפור ״בלילה העכברושים ישֵנים הרי״. ״מוצרט הקטן שלנו״, וולפגנג בּוֹרכרט, ספרי סימן קריאה. 

סִדרת הרישומים ״רישוּם וסיפוּר קצר״ הוצגה בגלריה מבט בתל אביב ב1993] 


                                       














יום שבת, 22 במאי 2021

עיסוק בהפיכת הגלוּת למין ארץ לא-ארץ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 


דיברנו על אי-הרצון של ההגדה לעסוק בארץ ישראל, ועל העיסוק בכולה ביציאה ממצרַיִם ולא בהגעה, וגם לא הגעה חזרה, שיבה למצרים, כי כמו בספר ״במִדבר״ היציאה ממצרים בעיניה היא אל תודעַת המִדְבָּר, להיות בארץ לא-ארץ, שאין לה גבול, וכך בכל שנות הגלוּת ההגדה היא עיסוק בהפיכת הגלות למין ארץ לא-ארץ כמו המִדבר, שצריך להיות בה. 

והרי ב״הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל״ כל ליל סדר הוא ״כאן״, לא בארץ ישראל, אמר ישראל בשיחה שלנו, וכאן יכול להיות גם מצרַיִם, כי יציאת מצרים לא מתבטלת, כי כשכל שנה עושים ליל סדר היא לא מתבטלת, והאם ארץ ישראל מתבטלת כשכאן הוא גם מצרַיִם. 

ודיברנו עוד על הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין, והרי ההגדה רוצה את העולם כולו ולא את ארץ ישראל, וכל האומות באים, ולא חייבים לבוא, הם לא עבדֵי, ועבדֵי הם בני ישראל שרק הם ממלכת כֹהנים וגוי קדוש שחייבים לתקן עולם, ו״השתא עבדֵי״ כי הם חייבים לבוא ותמיד מרגישים כעבדים, וכשיגיעו בשנה הבאה ל״בני חורין״ יחזרו לעבדים מפני שלא הצליחו לגאול, לתקן את העולם. וכשהם אומרים זאת כל שנה הרי לעולם לא יוכלו לתקן, כי תמיד הם בגולה ותמיד ארץ ישראל לשנה הבאה, אמר ישראל, ותמיד הם צריכים לראות את חירוּת האומות הבאות אליהם ואת העבדוּת של עצמם, שהיא בעצם אי יכולתם לעשות את התיקון. [והם כמין עבדֵי הזמן]. 

 

[הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:]

 

יום ראשון, 9 במאי 2021

העִברית לא מפלָה את המיַלדוֹת, את בְּנוֹת כֹּהן מִדְיָן, את בנות צלפחד, את בנות ירושלים, את שתי כַּלּותֶיהָ של נעמי.



 

העברית אומרת לָהֶםוַיְגָֽרְשׁ֑וּםאֶתְכֶם, עִמָּכֶם ועֲשִׂיתֶם על המיַלדוֹת, על בְּנוֹת כֹהן מִדְיָן, על בנות צלפחד, על בנות ירושלים, על שתי כלותיה של נעמיכִדברים השייכים להן לגמרי, כמו שהיא אומרת תָּבֹ֣אנָה, לָהֶן, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה. כל צורות השָֹפָה האלו השייכות להן לגמרי. 

הן שייכות גם לי, ואני לא רוצָה להיות מובדלת ומופרדת בשְֹפַת לכם.ן שלכם.ן מוזמנים.ות של העכשיו, אלא להיות בקֶרֶב לָהֶם, אֶתְכֶם, ויְגָֽרְשׁ֑וּם, עִמָּכֶם ועֲשִׂיתֶם וגם בקֶרֶב וַתָּבֹ֣אנָה, לָהֶן, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה. 

כמו נעמי אני יכולה לומר לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. כמו נעמי אני יכולה להתהלך בתוך השָֹפָה הזאת הרחבה, הגוֹדֶרֶת גדרוֹת והמתפרצת, והמִתְאַבֶּכֶת בקצוֹת תבניותיהָ. 

    

 

[,כא וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

 וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. 

וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ 

ג,ה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת,

הָרְחֵלִים, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת

 א,ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.]

 

יום שני, 3 במאי 2021

אומות העולם יבואו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כי כל דִכפין הוא אומות העולם, ואין כאן הזמנה אלא עובדה, אומות העולם יבואו לאכול את קרבן הפסח, וזה חלק מויכוח עם הנצרוּת על הגאולה, תיקון עולם, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי ביציאת מצרַיִם נועד להיות תיקון עולם, מטרתה תיקון עולם, והרי תורת ישראל היא לפתור את בעיות העולם ולא את בעיַת ישראל. ודיברנו על ״לֵך לךָ״ ועל ההליכה למצרים שהם כנגד מגדל בבל שבו בני אדם תיקנו עולם לשפה אחת ולאִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, אבל גם קלקלו כשרצו לעשות להם שֵם ולחבר שמַיִם וארץ, ולֵך לךָ הוא הפוך ממגדל בבל, הוא רצון אלֹהים בארצות שונות ואומות, ואז רק בהליכה על פני הארצות, מארץ לארץ, אפשר לעשות תיקון, ולכן אברהם הלך ולכן גם ההליכה למצרַיִם, והתיקון צריך להיות למען בני האדם כולם על פני האדמה, גם ב״ארץ לא להם״, והם צריכים לחזור לארץ ישראל בלי הרגשה שהאדמה שייכת להם. ולכן אלֹהים אמר לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא לאחוז בה. ולכן ״עבד היית״, אין לך אחיזה באדמה, צריך להיאחז ולא להיאחז בעת ובעונה אחת, אמר ישראל, ואתה צריך שיהיו אומות אחרות. ‎

ו״כל דִצריך...״, שהוא מעַם ישראל, ושהוא חייב, כי חובה לצאת ממצרַיִם, ואם ״יִפְסַח״ הוא כַמעשה של אלֹהים שפָּסַח על בתי העִברים, הרי הוא כמדלג וחייב להחליט למי הוא משתייך, להחליט אם הוא פוסח או לא פוסח, וחייב להחליט שהוא פוסח. 

 

 

[הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.]

[בראשית: וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם 

 

כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם]

יום שבת, 1 במאי 2021

ניסה את הדבר

 

חשבתי שוב על יעקב ששמר את הדבר [״וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר״ ] כשקראתי בהגדרות המִלים שכתב ד׳ את ״קִוָּה - רצה בלי לנסות״, חשבתי פתאֹם ש״שָמַר את הדבר״ הוא קיווה לַדבר, כי קיווה לייעודו הנבחר של יוסף, כאילו קיווה שהוא ואֶחָיו של יוסף יבואו להשתחוות ליוסף, אבל הרי לא קיווה אלא ניסה כששמר את הדבר, כאילו ניסה בלִבּוֹ להשתחוות ליוסף וניסה להגיע עד סוף זמן השמירה, אל ההשתחווּת הממשית. 

קראתי עכשיו גם את תיאור הרכבת לחרטום שכתב תומס מאן, ולרגע היה נדמה לי שהנסיעה שלו למצרַיִם ולארץ ישראל למען הכתיבה של ״יוסף ואחיו״ ותיאור הרכבת שייכים לתקווה של כתיבת הסִפרוּת הגדולה הזאת, אבל הרי הם בעיקר מה שניסה, אני חושבת, כי הנסיעה למצרים ולארץ ישראל והלימוד של ספר בראשית [ואולי גם של מדרשים] הם מה ששמר בלִבּוֹ עד ההגעה אל קצה גודֶל הכתיבה. 

ונדמה לי שבתיאור הרכבת, ״כפי שרכבת היוקרה הלבנה בעלת החלונות הכחולים נושאת את נוסעיה אל עבר חרטום דרך הישימון, מפלסת את דרכה בין הגבעות צרובות החמה, מבשרות המוות, של המדבר הלובי והערבי...״, התיאור השמור בלִבו, כבר התחילו וצצו הבור שהוא בור הקבר ב״יוסף ואחיו״ ושמכיל גם את ״מושג הבאר וכמו כן את מושג בור הכלא, ושזה קשור כל כך אל בור השחת הוא גיא-צלמוות, משמע מַלכוּת הרפאים, עד שנעשו בור הכלא וארץ תחתיות כעין שניים שהם מחשבה אחת...״ ו״כי ההרגל לראות את מצרים כתחתיות ארץ ואת יושביה כאנשי שְאוֹל טבוע היה בו מבטן ומלידה״, התחילה וצצה ההגעה הגדולה.     

 

 

[בראשית:  וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוות לְךָ, אָרְצָה.  לז,יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.  

 

...לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מה,ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד]

 

[1. ״מושג הבאר וכמו כן את מושג בור הכלא...״. מתוך ״יוסף ואחיו״, תומס מאן. מגרמנית מרדכי אבי שאול, הוצאת ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.      

2. ״כפי שרכבת היוקרה הלבנה בעלת החלונות הכחולים נושאת את נוסעיה אל עבר חרטום...״ תרגם ערן הורוביץ]