כשהעוולוֹת והגֶזֶל והחמס על הארץ והמלחמות וההֶרֶג נהיים קרקע מוצקה לאמנוּת,

והיא עצמה נהיית כקרקע מֻכֶּרֶת, כשְֹדֵה מִחְיָה אָהוּב, לא מסוכן, גם כשהיא מוחָה נגד העוולות הגֶזֶל המלחמות וההרג, והיא שרויה במין רַכּוּת עם מְחַבְּבֶיהָ ואוהביהָ, נינוחה ברכוּת דֵעוֹתיהם, אני נזכרת שוב בפֵּנֶלוֹפֵּיאָה, שהתנגדה למחַזרים שהיו צובאים על הבית כל הימים ושהָמוּ בהיכל עטוּי הצללים, ושלא היתה לה קרקע מוצקה, רק העֶרְגָה אל האיש הרם, שתמיד תזכור, ונדמה לי שגם האיליאדה והאודיסיאה עצמן ערגו אל הדבר הרם, בגופן ובנפשן. 

ועולים בי געגועים אל הקרקע הלא-מוצקה, ואל המרחקים הגדולים מאד שהאיליאדה והאודיסיאה זוכרות, לבדן.   

וצצות אצלי שוב המחשבות על הציוּרים הבוטַניים, שכמעט אין להשוות אותם לאמנוּת, אבל כשהם ניצבים תמיד כנפרדים וכנבדלים כל כך, קצת כמו הצמחים עצמם, מינים מינים, בלי שותפוּת הדֵעות, הם יכולים להזכיר את יכולתה של האמנוּת להיות ניצבת כך.  

   

                                       

         

pecies:	Hibiscus Meraukensis
Family:	Malvaceae
Country:	Australia
Place:	Endeavour River
Artist:	Gerald Sibelius
Format:	Coloured Engraving
Medium:	Ink And Watercolours On Paper
[מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״     The Endeavour botanical illustrations]

                

     

                           

 

                                             

Species: Family: Portulacaceae Country: Australia Place: Endeavour River Artist: Frederick Polydore Nodder Format: Finished Drawing Medium: Watercolours On Paper [מן הציורים הבוטניים  מהמסע של ה״אנדוור״     The Endeavour botanical illustrations ]

[״המו המחזרים בהיכל עטוי הצללים״. אודיסיאה. תרגם אברהם ארואטי]

   

  

צמיחת הדימויים [2]

הסגנוֹנוֹת המתערבבים של בִּגְדֵי הבחורות היפניות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה בפירנצה מתאימים להן כל כך. אולי אחר-כך הן יִסְּעוּ לרומא. אולי הציוּרים של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית יהיו בעיניהן רק דימוּי ראשון. כי יחשבו שההעתק של הציורים האלה במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  ביפן הוא דימוי של הציורים האלה. אולי הציורים בקפלה הסיסטינית יגדילו בעיניהן את ערך ההעתק, והרי הן מכירות את חשיבוּת ריבוּי הדימויים. 

כשהן עדיין יושבות בבית הקפה בפיאצה דה לה רפובליקה אפשר לראות שבינתיים יש להן כמין ריבוּי הדימויים בעִרבוּב סגנונות הלבוש שלהן. 

מפני שהן יפות ומושכות לב כל כך נדמֶה שהן כמעט רוצות להראות לנו את הדימויים האלה, הידועים, הזָרים והחדשים.  

   

אולי המבקרים היפנים במוזיאון Ōtsuka Museum of Art  רואים בהעתקֵי יצירות האמנוּת שבו דימויים של דימויים. אולי בדמיונם יוכלו לראות איך הם נעים אל העתיד. 

בדיון של מומחים [ב-2007] בציוריהם של פיץ הנרי ליין ושל תלמידתו ועוזרתו  מרי בלאד מלן, שגם העתיקה מציוריו של ליין, עלתה בין השאר השאלה אם ליין עצמו יצר העתקים של  ציוריו שלו. 

האם ליין קיווה לראות בהעתקים איזה דבר שרק הם יכלו להראות לו? הוא צייר ספינות ויַמִּים רבים, כך שאולי היה יכול לפעמים לראות בהם משהו מרעיון ההעתקה, אבל בוודאי לא ראה בהם את מה שהיה יכול לראות רק בהעתק – איך הדמיון ליצירה המקורית מפסיק להירָאות כדמיון שלם, ואיך הוא עצמו צריך לבחור בין הרגשת התעתוע  ובין ההרגשה שהדבר החדש שראה, מין דימוי חדש, נהיֶה חשוב כל כך. 

בוודאי ראה שאין בזה עַזוּת הצמיחה שהיתה לדימויים המקוריים, אלא מין עדינוּת של צמיחה, כמעט סָפֵק , עוד נשימה של האמנוּת שלו.  

     

        

                                           

                פיץ הנרי ליין   

                                                               Fitz Henry Lane

                                העתק.      Ōtsuka Museum of Art   [ביפן]

               

             

     

Sistine Chapel

נוֹף העֵצִים המשתנֶה תדיר

...בכותבי עוד על האמנוּת, היא כתבה, אני יכולה גם לראות בזיכרוני את אִמי כשהיא יושבת על המרפסת בשעות אחרי הצהריים ומציירת בגירֵי הפסטל את נוף העצים המשתנֶה תדיר. מעולם לא שאלתי את עצמי אם הציוּרים האלה, שצוירו מתוך שלוות הנפש של סוף היום, היו אמנוּת טובה, והרי כמעט לא רציתי לשאול על מה שאני עצמי כמעט צמחתי מתוכו. 

אבל הרי הייתי צריכה לחזור ולשאול על העילאי ועל התמים. הרי הנפש נמשכת אל שניהם, ולפעמים נדמֶה לה שהתמים כה קרוב, ושתוכל לאמצו אליה, ולעתים נדמֶה לה שכל שאיפתה אל העילאי. 

ואני יכולה עכשיו לראות גם משהו מן ההִתעלוּת בציוּרֵי גירֵי הפסטל הקטנים האלה. כי היופי שלהם, האם אין בו יושְרָהּ וחוזקהּ של המחשבה שיצרה אותו, אני חושבת, ונדמה לי שכל יושרהּ של אִמי נמצא בו. כאילו כבר ידעתי את הדבר הזה, הִתעלוּתו של הישר בתוך היופי. 

לרגע אני חושבת שרק דימיתי לי את מראֵה יושרהּ של המחשבה ביפי הציוּרים, בגלל אהבתי לאִמי, אבל הרי הִכרתי גם את הִתרופפוּת הציוּרים האחרונים שלה, שכל המראות נִטַּשְטְשוּ בהם. 

הרי ראיתי איך נמוגו מהם יחדיו התמים והמִתעלֶה כשהמחשבה ודמוּת עצֵי היער נִטַּשְטְשוּ כל כך, ונדמה לי שכל כך בקלות הם נמוגו. כי כל קיומם היה בתוֹך בהירוּת הציוּרים. 

     

נוף העצים עצמו כמובן לא שייך לתמים, לעילאי, למתעלֶה ולבהירוּת הציורים, וכשאני מביטה אליו עכשיו אני נהיית כמעט חסרת זהירוּת ברצוני לראות בו משהו מהיווצרוּת ציוּרֵי הפסטל ההם בשעות אחרי הצהרים.               

           

     

            

          

              

         

   
        

      

           

              

        

             

           

       

הִרהרתי על האמנוּת שאינה זְקוּקָה לאהבה.

עכשיו היה נדמה לי שהבנתי את המִלים של אלבר קאמי "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו", כשהרהרתי שוב בכך שהאמנוּת לא זקוקה לאהבה, והרי יכולתי לחשוב שהפרק נועד להיות רק מין חריגה לזמן-מה, וכמשאיר רק את רושמו, אבל עכשיו היה נדמה לי שהעיקר היה בעֵיניו לא לאהוב את הפרק הזה, ושמוטב היה לו לשֹנוא אותו מאשר לאהוב אותו, ולהרגיש שכך מובעת האמונה שהאמנוּת שלו כולה לא צריכה שהוא יאהב אותה, ושכל קיומה מתנגד מאד לאהבתו.  

ואולי לזמן-מה התאהב ביופיוֹ של הפרק, אבל עדיין היה יכול לחזור ולקיים את מה שהיה ציווּי בעיניו. בוודאי אִי-אהבת האמנות שלו היה בעיניו אחד הציוויים שלה. 

כמובן, רק דימיתי לי את מחשבותיו אלה בגלל הִרְהוּרַי שלי, ואחרי כן חשבתי על המורֶה שלי לציוּר, שאמר אל תתאהבי באיזה דבר יפה שהצלחת לעשות, ושכנראה התכוון לא רק לכך שהציוּר יוכל כך להתפתח עוד אלא גם לכך שהציור לא צריך שיאהבו אותו. אני חושבת שהוא האמין בזה. באי-הצורך של האמנוּת באהבה. הוא כנראה האמין שבעיקר היא צריכה לדון את עצמה. 

אחר-כך, כשהמורה שלי פנה מדי פעם אל סגנונות חדשים באמנוּת שלו, הוא כנראה הרגיש גם שהוא מקיים את האמונה הזאת שלו.          

["לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו". אלבר קאמי, אדם הראשון, הערה לפרק "סן ברייה ומלאן". הוצאה לאור עם עובד. תרגמה אילנה המרמן.]   

    

                

שמעון אבני [בגלריה ״מבט״]